עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: אבשלום רייכלין בוואדי פוקין

אבשלום רייכלין, דמות מרכזית בספרו של פנחס שדה "על מצבו של האדם", הוא צעיר ישראלי תימהוני המתגייס לצנחנים, הופך לוחם מעולה, ובאחת מפעולות-התגמול נגד הירדנים הוא מחסל חייל ערבי הקופץ עליו להורגו.

המשבר שחל בנפשו אחר המעשה גורם לו לעזוב את הצבא בתום שנת-שירות אחת ולהתבודד בירושלים בחדר שכור בשכונת מחנה-יהודה. אבשלום הוא דמות יוצאת-דופן, הוא מנוכר וזר לגמרי ל"בעיות" של החברה והמדינה בהן הוא חי. מעסיקות אותו שאלות של גאולת הנשמה, משמעות החטא ויחסו של האדם לאלוהים. אין בו נטייה להטיל את מצוקתו האקסיסטנציאלית לעבר אותו מישור קרוב וחיצוני: הצד האפל, הגבול והערבים. אך אפילו אצלו אפשר למצוא קטעים של חלום על התאבדות באמצעות הערבים:

"לפעמים עולה בדעתי שאלך בלילה לאיזה מקום לא רחוק – מקום נידח במקצת בין ההרים, מול כביש רמאללה, למשל, או מול ואדי-פוקין, בדרך לבית-לחם – ואשכב עם, עם תת-מקלע... אשכב עד קרוב לעלות השחר, עד שהערפל יתחיל להתרומם מן האדמה, ואז אתחיל לירות. יורה שתי יריות, שלוש, עד שיבואו חיילים ירדניים וישבו אש. ואנחנו נירה, עד שיהרגו אותי. וכשתזרח השמש על ההרים, עוד בטרם תזרח, כבר אהיה מת." (שם, עמ' 202).

*

אהוד בן עזר: הפרק "אבשלום רייכלין בוואדי פוקין" לקוח מתוך מסתי "פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה", שנדפסה בחוברת העשור ל"קשת", קיץ 1968, עמ' 138. חלומו של אבשלום מבוסס כניראה על סיפור-חייו של שדה עצמו, שהיה מפקד כיתה במלחמת השחרור והשתתף בקרב על ואדי-פוקין.

באותה חוברת נדפס גם "החלק האחרון מתוך סיפור חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו", מאת פנחס שדה, תחת הכותרת: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו".

במסה "פורצים ונצורים" החל מחקרי רב-השנים על תחושת המלחמה והמצור ודמות הערבי בספרות העברית, שחלקו נדפס בספרי "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית, מיבחר סיפורים ומבוא, שיצא לאור על ידי זמורה ביתן ואגודת הסופרים בשנת 1992.

פרקי יומן (1969)

[ - - - ] היחיד שחי כאן נכון הוא פנחס שדה, והוא מטורף כאדם וגאון כסופר. [על הצרות שלי עם המילואים].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 10 בינואר 1969.

*

ושוב, האדם השפוי היחיד שחי כאן הוא פנחס שדה. אבל הוא עשה עצמו משוגע כדי שיניחו לו סוף-סוף מן המילואים ויוכל לשבת בשקט ולכתוב את ספריו. ובאמת לפחות מבחינה זו הוא יושב בשקט. שוחחתי איתו כשעה ביום שישי, והוא היחידי אולי, חוץ מענת, שהבין אותי והשתתף במצוקה שלי, מפני שהוא היחידי כאן שלוקח ברצינות את ייעודו כסופר ומקדיש לזה את כל חייו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 12 בינואר 1969.

*

עם ענת הייתי אצל שדה במוצאי-שבת ה-8.3, והיה ערב קצת מכביד, כרגיל. הופיע קטע יפה ב"משא" מספר השיחות שלו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 18 במרס 1969.

*

[- - -] פנחס שדה השתחרר מן המילואים לאחר שהביא מכתב מפסיכיאטר ומאז אין מציקים לו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 במרס 1969. לימים נודע לי, ולא מפיו, כי השיחרור לא הושג בקלות. הפסיכיאטר לא רצה לתת לו את המכתב וטען שפנחס שדה שפוי ויכול להמשיך לשרת במילואים. אותה תקופה כבר היה פנחס נשוי ליהודית. מצד אחד היה אומר לה: "את מאשימה אותי שאני משוגע? את רואה שאני לא פסיכי. אפילו הרופא לא מוכן לתת לי את האישור על כך!" – מצד שני הפעיל עליה לחץ כבד שתשכנע את הרופא ותשיג עבורו את האישור, ובכך אמנם הצליחה.

*

לפנות-ערב בדירה החדשה ברחוב אלחריזי 7. כותב על שולחן כתיבה חדש ורחב. זה היום השנים-עשר לנישואיי. התחתנתי ביום ראשון, ה-31 באוגוסט 1969, בי"ז אלול השתא, בשעה שבע וחצי בערב, ובחצר אולם "בית הרופא" ברחוב הפטמן בתל-אביב, יום הולדתה ה-18 של ענת. ענת היתה יפהפייה, גם מדונה וגם פרח צעיר.

היה יום חם מן הרגיל ואני לבשתי את החליפה החדשה רק שעה קלה לפני החתונה, מול המאוורר בדירת אימה של ענת [ברחוב רמז 26], וכולי פלגי-זיעה. זיכרונותיי החזקים ביותר מן החתונה הם הזיעה, לחיצות-הידיים ושבירת הכוס (הצלחתי לשוברה רק בדריכה השנייה). וכך, ענוב ומכופתר, נסעתי במונית לקחת את ענת מסלון ליופי ברחוב בן-יהודה, ומשם למקום החתונה. כשנכנסנו לאולם, עוד לפני השעה שבע, הופתענו למצוא את שדה באולם שעדיין כמעט והיה ריק. הוא הביא לנו מתנה – תמונת נערה, מדונה ירוקה, שצייר במו-ידיו ואף רשם הקדשה: "לאהוד וענת בן עזר מפנחס שדה, 31.8.69."

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 12 בספטמבר 1969.

*

אתמול בערב אצל פנחס שדה. הבאתי לו לקט אמרות וסיפורי-מעשים משל יעקב פראנק, אשר העתקתי ממאמר של ד"ר ביחובסקי שהופיע ב"התקופה" תרפ"ב. הקטעים שייכים מאוד לסגנונו ולהשקפת-עולמו [של שדה] ובוודאי יהיו לו לעזר בשיריו ובחלקו השני של "על מצבו של האדם".

הוא סיפר על שרי. היא היתה אצלו לפני כשבועיים, לערב. הוא יודע שהיא חיה כעת עם הפסיכיאטר שלה, ד"ר רודי, אדם כבן חמישים ושש. הוא [ד"ר רודי] הציל אותה כמה פעמים מהתמוטטות ונלחם על נפשה.. וגופה גם יחד. היא חולמת אפילו שאולי יום אחד יתגרש מאשתו ויתחתן איתה. שדה שמע שאותו דבר קרה לד"ר רודי גם עם שתי פציינטיות אחרות. שרי היתה נחמדה אליו [אל שדה]. הוא ניסה אותה ואמר לה על מעשיו של ד"ר רודי, והיא הסמיקה ואמרה בתוקף: "לא נכון. הן משקרות!"

מאוחר יותר אמרה לו "אני אוהבת אותך." ואולם, לדבריו, לא נענה לה. אין לו בליבו אליה אהבה. וגם אינו מוכן לשכב איתה שעה שהיא שוכבת עם הפסיכיאטר שלה. ניראה לו שהיא רצתה בו, בשדה, משום שהיא מחפשת קוטב מנוגד לרופא שלה, להיאחז בו.

כעת הוא [שדה] חי, לדבריו, עם בחורה, פועלת טכסטיל מרוקאית מנהריה. בזמנו סיפר לי עליה – שקראה את הראיון שערך עימו א. [אייזיק] רמבה ז"ל ב"מעריב", הלכה וקנתה את ספרו "על מצבו של האדם", או אולי נכון יותר – "החיים כמשל", ובהיותה באמצע הקריאה לקחה אוטובוס ובאה לבקר אותו. הבנה ספרותית רבה אין לה, אמר לי אז, אבל בתור אישה היא יוצאת מן הכלל. מסתבר אפוא שהקשר ביניהם נמשך. קשר גופני בעיקרו. היא "אישה אלמנטארית" לדבריו. ומסתבר – חזקה מאוד בשטח האלמנטארי. ואולם לדעתו לא יימשך הקשר זמן רב, כי אינו מוכן ליותר מכך. סיפר גם על מכתב ששלחה לו, ובו 20 הערות ל"החיים כמשל", הוא אמר – חבל," והשיחה מן הטלפון האוטומאטי נותקה. הוא החליט לא לפתוח את המכתב – למען לא ינתק עימה את היחסים. אך – מעשה מוזר – המכתב לא הגיע, ומסתבר ששלחה אותו בטעות לרחוב יונתן 3 בתל-אביב במקום ברמת-גן. הוא טוען שהאינטואיציה שלה הצילה אותה משלוח מכתב שהיה עולה לה בידידותו.

אחר-כך הראה מכתב מעניין מאוד ומוזר מאוד שקיבל ביום שישי האחרון. המכתב משתרע על פני כמה עמודים. כותבת אותו בחורה מבאר-שבע אשר קראה את הראיון עימו ב"מעריב". היא מספרת כמה התרשמה מן הראיון. גם קראה את "על מצבו של האדם". לאחר-מכן ראתה במדור השידוכים של "מעריב" מודעה של הצעה לנישואין ובה הציג עצמו צעיר תרבותי, מקורי ויוצא-דופן (אינני בטוח בניסוח) שגילו כגיל שדה והוא גר ברמת-גן.

היא היתה בטוחה ששדה, שהינו אדם בודד מאוד לפי ספריו והראיון עימו, מצא לו בכך דרך מקורית לפרוץ בעילום-שם את בדידותו. היא כתבה אליו (היינו לאותו אדם) וקיבלה תשובה. אותו אדם כינה עצמו בשם יונתן, וציין שאין זה שמו האמיתי ומאחר ובספר הטלפונים רשום ששדה גר ברחוב יונתן – היתה בטוחה שאכן הוא זה המסתתר מאחורי הכינוי. במכתבה הדביקה קטעים מן המשפטים שכתב לה אותו אדם ["יונתן"] במכתביו – והם דומים להפליא בסגנון ובמהות הדברים לקטעים שכתב שדה בספריו ולהשקפת עולמו, ואכן היא הביאה אותם זה מול זה – כחמישה קטעים – הגזיר המודבר ממכתבו של האלמוני – וציטטה מועתקת מספרו של שדה או מן הראיון עימו. המשיכה וסיפרה שקבעה ראיון עם אותו אדם – אך בראותה אותו, והוא לא דומה לתמונתו של שדה שהתפרסמה בעיתון – עמדה על טעותה. שוב לא נפגשה עם אותו אדם, למרות שניראה משכיל ומעניין. ובכן, מי היא? העתיקה כשישה שירים קצרים שלה, המספרים על בדידות, ואשר כתובים בנוסח של גימנזיסטית תמימה בת שש-עשרה. כך גם ניראה כתב-ידה העגול והברור, והפיסוק והרווחים שניראו מקוריים וילדותיים. ועתה הגיע סוף המכתב בו היא מגלה שהיא בת 34, גננת, ואם לילד סכיזופרני אשר ככל שהוא גדל כן הוא מקשה עליה יותר ויותר את חייה, והרופאים נואשו מלרפאו. ועתה, מה בקשתה? אם באמת חשוב לשדה אדם בודד אחד יותר מעיתונים, מדינות ומלחמות שלימות (וכו') [בעקבות דבריו בראיון או בספר] הרי היא מועידה לו ראיון עימה באחת משתי השבתות הקרובות אצל השער של יד וייצמן ברחובות (שם גרים הוריה) והיא תחכה לו. כלומר, אם באמת הוא עומד מאחורי הדברים שכתב: עליו לבוא אליה ולגאול אותה מבדידותה.

הוא ענה לה בשתי שורות שלא יוכל לראות את פניה.

ואולם התלבט, כל הערב, אם טוב עשה. אם יכול היה לוותר על עבודתו וללכת בגופו ולחיות עימה ועם הילד הדפקטיבי. סיפרתי לו, עוד בראשית הערב, על סיפור של א. ראובני על אודות נערה יהודייה אשר ברוב הערצתה לטולסטוי נסעה באמצע החורף לראותו באחוזתו [יאסנאיה פולאנסקה]. שם לא נתנוה לראותו ואפילו כוס טה לא הציעו לקופאת בקור. היא חזרה ברגל לתחנת הרכבת ובחזרה לביתה חלתה ומתה.

המעשה העיק עליו [על שדה]. להצדקתו אמר שאם היה הולך אל הגננת מבאר-שבע היה הדבר על חשבון פועלת הטכסטיל המרוקאית מנהריה.

מבעיותיהם של מתקני-האנושות.

על "לא לגיבורים המלחמה" אמר שדחיית הספר [על-ידי הוצאת "עם עובד"] היא קוריוז. שיש בו פרקים גדולים (הוא קרא את הנוסח הקודם, לא את הסופי) וכי כדאי לפנות לכל הוצאות ולנסות. מאחר ואם לא "הספריה לעם" ולא "שוקן" (הם יבטלו תוכנית לסידרת מקור) הרי כל הוצאות שוות. ובלבד שהספר יצא.

יגאל עילם מלוין-אפשטין טרם בא לקחת את כתב-היד. בינתיים התקנתי עוד העתק (היו חסרים לי כחמישים עמוד אותם תקתקתי) והיום התחלתי לפנות להוצאות אחרות. ספריית מקור של אגודת הסופרים. "שקמונה" באמצעות א. אמיר. הקיבוץ המאוחד, ו"שוקן".

ענת התחילה ללמוד אתמול באוניברסיטה בתל-אביב ספרות אנגלית ותורת הספרות הכללית. בימים ראשון, שני שלישי ורביעי היא תימצא רוב היום מחוץ לבית.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 13 באוקטובר 1969.

*

מסקנה מן הדברים שסיפר שדה, לדבריו – שהקוראים האמיתיים שלו מצויים בין קוראי "מעריב" ולא קוראי "הארץ". שם [ב"מעריב"] "נפשות אילמות" – הגננת מבאר-שבע, פועלת הטכסטיל מנהריה, עובד נגריה מרחוב לבנדה בתל-אביב – ולא הקוראים האינטליגנטים ובעלי חוש הביקורת העצמית של "הארץ". מה שפגע בו בעניין הגננת מבאר-שבע הוא שכל ידיעותיה עליו והשכלתה באות מ"מעריב" השנוא עליו – הראיון עימו, מודעת השידוכין, ציטוט פסוק שלו – "את הפסיכולוגים צריך לשרוף" שהדביקה במכתב מתוך "פסוקו של יום" ב"מעריב".

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 14 באוקטובר 1969.

*

כתבתי מאמר על ספרו האחרון של שדה: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו". טוב לו שהוא יכול להסתגר בדל"ת אמותיו ואין מפריעים אותו [הצבא והמילואים].

לפני כשבוע וחצי [כניראה ב-16.11] הזמנו [ענת ואני] אותו ואת יהושע [קנז] לארוחת-ערב. שדה התנהג בצורה בלתי-נסבלת, והכל – בגלל ביקורת לא-טובה שנדפסה ב"קשת" [הרבעון בעריכת אהרון אמיר] על ספר השיחות [של יוסף מונדי] עימו, ומפני שיהושע נימנה על מערכת "קשת". כל הערב תבע ממנו שיתפטר, ונידנד לו. ודבריו המהותיים [של שדה] טבעו בים של קטנוניות מדהימה. היה ערב קשה ומכביד. ויעבור כניראה זמן עד שנזמנם שניהם יחד פעם נוספת.

עם יהושע לבד, כאורח, הרבה יותר נעים וקל.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 1 בדצמבר 1969.

בדף הכותרת, בעותק של ספרו "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" רשם "לאהוד בידידות, פנחס, 16.11.69" – וכניראה שהביא אותו עימו לארוחת-הערב.

המשך יבוא