עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: בחצות הלילה עם פנחס שדה

יוסף מונדי: "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", "אל"ף", הוצאת ספרים, תל-אביב, 1969, 110 עמ'.

אבשלום, גיבורו של פנחס שדה בספרו "על מצבו של האדם" ("עם עובד", 1967), אומר כי "הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מן הגיהינום. (שם, עמ' 190), ואילו אביגיל אחותו אומרת על אבשלום ש"הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על-ידי הרע." (שם, עמ' 53).

שני משפטים אלה הם משפטי-מפתח להבנת עולמו של פנחס שדה בשיריו הראשונים והאחרונים, בספר הפרוזה הראשון שלו "החיים כמשל", בפרקיו של הסיפור "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" (שנדפסו במקומות שונים) ובפרק הסיום של "על מצבו של האדם", שנדפס בעיתון "הארץ" בשם "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (ב22- בספטמבר 1968).

שיריו של שדה, גיבוריו הבדויים בספריו (אבשלום, אבימלך), דמות עצמו כגיבור (ב"החיים כמשל"), שיחתו עם אנשים מודעים לו, וראיונות עימו שנתפרסמו בעיתונות – עומדים כולם בסימן עולמו האחד והמיוחד. ומפני כך יש בספר השיחות עימו, שהופיע עתה בדפוס, משום השלמה מעניינת והסבר לעולמו, אך גם נזק לאותו עולם, וזאת לא רק מפני שהספר מכיל דברים שעלולים להרגיז אנשים מסויימים, ממין אלו שהתחלחלו עם הופעת "החיים כמשל", אלא גם משום שהוא חושף לעיתים בקיעים מסוכנים באותה תחושת עולם שעימה חי שדה ועל אודותיה הוא כותב בספריו ובשיריו.

מישנתו של שדה, למרות תוכנה שאינו נעדר מיסטיקה וניהיליזם – היא מישנה בעלת שליחות חינוכית בעיקרה. מטרתה לשמש קוטב-שכנגד למציאות החברתית, המדינית והפסיכולוגית – בתוכה אנו שרויים, ולהעמיד את הקיום על יסוד אחר. הקוטב המנוגד לאותה מציאות "האמצע" בת ימינו – הוא קוטב כפול. גם שמיים וגם גיהינום. כי שניהם כאחד מושגים דתיים בעיניו של שדה, ולדעתו האמצע רחוק משניהם יותר משהם רחוקים זה מזה.

מפני כך אין אבשלום ברומאן (ושדה בכתיבתו ובשיחותיו) מוכן להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאינו מוכן להיות מוגבל על ידי הרע. הטוב והרע שניהם מושגים דתיים. באמצעות שניהם אפשר לשנות את המציאות, לפוצצה מבפנים, לגאול את האדם גאולה משיחית, ולהעמיד את הקיום האנושי על יסוד שונה.

מבחינה זו דומים בעיני שדה ישו הנוצרי, שבתאי-צבי, היטלר ומאו-טסה-טונג – כי הם ביקשו לשנות מעיקרה את המציאות האנושית, ובאמצעותם נתרחשה התגלמותה של אידאה על-זמנית באישיות בשר-ודם. האידאל של שדה הוא פועלו של היחיד הגאון, אותה צליבה נצחית, ההופכת את חייו של היחיד המורם-מעם – למשל אלוהי; למין ואריאציה נוספת ובעלת משמעות חדשה להתגלותו של אלוהים עלי אדמות, ובאמצעותה – לשינוי החיים ולעיצובם על פי המסגרת העל-זמנית של האידאות האלוהיות.

מורמים-מעם כאלה הם בעיניו גם נביאי ישראל וסופרים והוגים גדולים כדוסטוייבסקי, ניטשה וקנוט האמסון. הסופר אשר יוצר מציאות רוחנית חדשה בכתביו, ומשנה את העולם באמצעות המילה – מבצע בכך את אותו פיצוץ ושינוי של המציאות האנושית, מעבר לטוב ולרע, שכמוהו עשו ישו בדבריו, בדוגמת חייו ובצליבתו, או ג'ינגיס-חאן, קארל מארכס והיטלר. אלה הן תופעות בהן הרוח ממלאת את תפקידה האמיתי בעולם, תפקיד של כוח ברוטאלי. רק זו, לפי שדה, היא משמעותה האמיתית של הרוח. וכל היתר אינו אלא סילופה – בעיתונים, אצל הסופרים האחרים שאינם גאונים, אצל הפסיכולוגים, הפוליטיקאים, עסקני התרבות, או – כהגדרתו של שדה בשיחה "על ספרות וסופרים" –

"כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית. ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח-אישה-זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי. והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מיצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה." ("שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", עמ' 48-47).

לעומתם, דוגמת חייו של ישו, או של ההוגה, הסופר הגאון, כך היא:

"אני לא נכנס לפרטים, אבל ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב-עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור-הארץ. הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלסקה ועד ארץ-האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם 'הרכוש', שכתב מלומד אלמוני ורעב-ללחם, בספריית ה'בריטיש-מוזאום', ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני-אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת." (שם, עמ' 37).

דבר דומה אמור גם לגבי "הקסם הרוחני" שיש במאו-טסה-טונג. "קסם יוכל להיות משותף לפרח, לסימפוניה של בראהמס ולמסע צבאי של אלכסנדר מוקדון. בשלושת המיקרים רוחניותו היא בכך שהוא מכיל חיים, חיים בניגוד להתנוונות. נעורים בניגוד לשחיתות. השאיפה הנלהבת שיש, עד כמה שידוע לי, למאו-טסה-טונג להרוס את העולם הקיים ולחולל איזה עולם חדש, השינאה שלו לשיגרה החומרית והמסחרית, בזה יש נעורים ואידאליזם ונאמנות כלפי החיים." (שם, עמ' 59).

"הקסם הרוחני" של מאו-טסה-טונג אינו בעיני שדה בגדר הערצה פוליטית או אירגונית-חברתית, אלא "משמעותו בעיניי היא שוב תיאולוגית, פילוסופית או אמנותית. כלומר, כביטוי לדרכו ולמצבו של האדם ביקום." (שם, עמ' 60). ברור אפוא ששדה יענה בשלילה לשאלה אם הוא מוכן לחיות במישטר קומוניסטי, אך מאותן בחינות על-זמניות, השופטות את התופעות מנקודת-ראותו של הנצח – יעדיף את הקסם הרוחני של מאו-טסה-טונג על פני מרבית הספרות העברית –

"אם נסתכל על ההיסטוריה ניראה שיש לפעמים דוורת שלמים, שלא לדבר על מאות שלמות, אשר בהם לא יצרו שםו דבר בעל-ערך, ואין זה משנה מאומה אם היו בתקופות אלו סופרים, מבקרי-ספרות, אסכולות וכתבי-עת רבים כמו כינים בפרוותו של קוף. הספרות כהתעסקות חברתית, כתופעה ציבורית, כחלק מחיי המדינה, דבר כזה לא קיים בעיניי, הוא מנוגד לחלוטין למהותה של הרוח. ובאשר לשאלתך על הספרות העברית כיום, הרי נידמה לי כי כבר אמרתי לפני-כן שהיא לא נוגעת לחיים ולמצב המהותי של האדם, ואם כן הרי ברור שהיא לא יכולה לומר משהו רציני." (שם, עמ' 38).

מבחינת המימד התיאולוגי, הפילוסופי והאמנותי של שינוי פני המציאות, עדיפות בעיני שדה הקאטאסטרופות שהביאו ג'ינגיס-חאן והיטלר על פני כל גילוייה הבינוניים והממוסדים של התרבות בת-ימינו. אך כמו שאין הוא סקרן לחיות תחת מישטר קומוניסטי נוסח סין, כך גם אינו מצטער ודאי על שלא חי במדינה נאצית, ולא נישאר בעיר למברג שבפולין, בה נולד; אם כי, הוא מדגיש – אי-הנוחות שמעוררים מישטרים נאציים ומאואיסטיים היא עניין פוליטי, אירגוני וחברתי, בעוד אשר מן הבחינות האחרות: "כל מה שיש בעולם כלול בחייו של כל אחד ואחד, כי החיים הם מהות אחת. על כן, ולמרות שזה נשמע אולי מיסטי, הרי אין הכרח לחיות במישטר קומוניסטי כדי לחיות במישטר קומוניסטי. כולנו חיים במישטר קומוניסטי. כולנו חיים באמריקה, כולנו סינים, כולנו נאצים, כולנו פידאיון, ובמוות של כל אחד ואחד כלול גם, בין השאר, מותה של אישה מסרטן ומותו של איכר אלמוני בוויטנאם." (שם, עמ' 60).

באמצעות ההתבוננות מאותה פיסגה מרוחקת, המנסה להידמות למבטו של אלוהים לעבר ההיסטוריה האנושית, בוחן שדה את היחס בין שואה ומלחמות – לבין האמנות. "היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג'ינגיס-חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות. ...כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר, או במילה אחרת: משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם." (שם, 58).

מבחינה זו מתדמה האמן לאלוהים ולמייסד הדת, באשר שדה אומר כי הדת פירושה: "החיים הם משל – ואלוהים או הנמשל," בניגוד לפסיכולוגיה אשר פירושה: "אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל."

משמעות הדברים הללו היא שהמציאות העומדת בפני האמן הגאון, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הוא הממשות היחידה והאמיתית; דומה הדבר ליחס שבין עולם התופעות לבין "הדבר כשהוא לעצמו" אצל קאנט, או שהאדם או אופן מסויים של הטבע, של אלוהים, בדומה לתפיסה של שפינוזה. נקודת המוצא להבנת האדם אינה האדם אלא אלוהים. האדם הוא מניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (שהם כאן מבטאים את כל התפיסות האחרות של החברה, התפיסות החברתיות, המדעיות, הסטאטיסטיות, אלו השייכות לעולם "האמצע") – רואים את חייו של האדם, מלידה עד מוות, כממשות יחידה, בתור המציאות היחידה והאמיתית, שהיא הנמשל, העצם, "הדבר כשהוא לעצמו", – ואילו אלוהים הוא משל שהמציאו האדם, אלוהים הוא מודוס, אופן, תופעה פסיכולוגית, "צורה סימבולית" (קאסירר), או פרוייקציה, צורת הטלה נפשית אחרת שהמציא האדם.

"אני בדיעה, אם כן," אומר שדה, "שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע-גידול לפטריות-רעל כאלה." (שם, עמ' 34).

כך גם באמנות – החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את האלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו ממנו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך לאלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. ומכאן נובעת השקפתו האסתטית של שדה:

"הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. ועוד מילה אחת בעניין זה: המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה הינך יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית; אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג'ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום." (שם, עמ' 12).

לאמן האמיתי שיח-ושיג עם אלוהים בתיווכו של המשל, כלומר של המציאות האנושית ועולם הטבע. לכן המוסריות, החברה, הפסיכולוגיה – כל אלו הינן זיוף, שייכות לעולם האמצע, לעולם הבינוניות ולמציאות החומרנית. הספרות האמיתית, החיים הממשיים, הינם משהו ניהיליסטי, אשר מכוח עיסוקם באלוהים, בנצחיות, בנשמה ובשטן – אינם יכולים להיות מוגבלים על ידי הטוב והרע, "והן כל אלו אין בהם לא תועלת ולא ממשות, ומבחינת השכל הפשוט הם אשלייה ואפילו טירוף," – אומר אבשלום ב"על מצבו של האדם" (עמ' 54). אבשלום, כמייצג מדוייק להשקפת-עולמו של שדה – מצוי מעבר ומעל למוסר. הוא מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי. ג'ינגיס-חאן, היטלר, כל אכזריות והשמדת המונים, אי-אפשר להבינם במושגי הפסיכולוגיה והמדע החברתי, כי זו שאלה על-אנושית, שאלה תיאולוגית. אלוהים, שהוא הנמשל, הוא כל-יכול, "מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו." (שם, עמ' 198). על כן מוטב לחיות ב"אי-הבנה אמיתית" של המשל, של התגלות המציאות בפנינו, מאשר לחיות ב"הבנה מזוייפת" (שם, עמ' 55). המוסר החברתי, הבינוני, זה אשר רואה באלוהים רק משל, מתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות, ומיוסד על הבנות מזוייפות, והוא ביטוי לגאוותו הטיפשית של האדם, הרואה עצמו מרכז הבריאה ובוראו של אלוהים.

לכן – "דון-קישוט הוא שניצח! הרי כל מה שנישאר היום מטחנות-הרוח זה רק הזיכרון שדון-קישוט הואיל להילחם בהן!" ("שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", עמ' 68). וזה גם היחס שבין האמן המתדמה לאלוהים – לבין המדינה שמציאותה אינה אלא משל בלבד: "אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים (זאת אותה "אי-הבנה אמיתית") את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה. מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי-הניבחרים ובתי-הזונות גם יחד. וזה מוכיח, אגב, כי בסופו-של-דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית." (שם, עמ' 69).

טבעי על כן שבעקבות שאלה על משה דיין, עונה שדה, ותשובתו אופיינית לכלל הערכתו את מה שהוא סבור שניראה בעינינו כמציאות חברתית ומדינית בעלת חשיבות מכרעת: "תיראה, בן-אדם, כמה שרים, ופוליטיקאים, ועסקנים, היו ביוון במאה השביעית לפני הספירה? בוודאי ליגיון. ולמי נותר זכר עד היום? ללסבית אחת בשם סאפפו." (שם, עמ' 72).

הלך-רוח של קוהלת, של "הבל הבלים" ו"מה שהיה הוא שיהיה", נסוך על פני שורות אלה. המוות הוא פסק-דין סופי לאשמים ולזכאים, לחוטאים ולצדיקים גם יחד; "אפשר לומר אמנם שהמוות הוא התשובה הסופית, אבל אני חושב כי המוות הוא התשובה הגדולה ביותר שמתוכה נולדת השאלה הגדולה ביותר." (שם, עמ' 47).

מה שנישאר מן המציאות, שהיא המשל, ועובר אל תחום הנמשל האלוהי – אלה הן רק ה"צליבות" – "הרי כל אדם עובר דרך חיי העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם." (שם, עמ' 103). "ישו הינו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות, כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי," (שם, עמ' 31).

וכן נישארים גם המיפעלים הרוחניים האמיתיים, מלחמתו של דו-קישוט, שירתה של סאפפו. אלוהים משתמש במוות בכמין מכשיר של צדק עליון, על-אנושי, כדי למחוק את כל הטפל ולהותיר רק את העיקר, את המשמעותי, את הנצחי.

כל השקפת עולמו של שדה מיוסדת על ההנחה שאלוהים קיים. בלי אלוהים היה ניטל טעמם של החיים והם היו הופכים לחלום דמוני ולתעתוע חסר כל משמעות. בתשובה לשאלה אם הוא יכול לתאר לעצמו שהעולם, אולי, נטול אלוהים, הוא עונה:

"מה אתה מדבר, בן-אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על-כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. כל השאר לא היה כל-כך חשוב, כל השאר התאזן על-ידי זה. ואולי גם התבאר על-ידי זה. אבל לומר שאולי הוא בכלל איננו אלה מילים ריקות, לומר על מה שהוא הכי ישנו, שהוא היש, לומר עליו שאיננו. אם נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי זאת, הרי הייתי מוכרח – מיד קם וקופץ מהגג. (שם, עמ' 57-56).

יש בדבריו של שדה משום השפעה מדהימה אשר בסופה נותר טעם של אכזבה. זהו כמין אור קר ובהיר מאוד, הבא מפלאניטה אחרת. הוא מאיר את כל המציאות מנקודת-מבט אחרת וחדשה, אך מרוב שהוא כללי ונצחי, ומגייס את המוות כתשובה אחרונה לכל דבר – אי-אפשר להתחמם לאורו.

זוהי השקפת עולם שהיא יותר מספרות ופחות מדת. יותר מספרות במובן זה שאינה מכירה בכל תפקידיה האחרים של הספרות: החברתיים, הפסיכולוגיים, האסתטיים-לשמם, הלוקאליים, האפיים, העממיים וכולי. כל מה שאינו נבחן בפריזמה של הנצח – אינו בעיניו בגדר אמנות. כוחו ומפעלו של הסופר האמיתי יונקים לדעתו משורש כוחם של היטלר, ישו וג'ינגיס-חאן: שינוי פני המציאות. כל ספרות אחרת אינה אלא בידור. "הרוח, הספרות, השירה, אינם בעיניי, מנוגדים לפראות ולאלימות, ואינם, בעיניי, שותפים לשלווה ולסדר. בודליר, למשל, אמר שהמשורר הוא אוייב הציבור. במובן מסויים הצדק איתו. כלומר, הספרות לאמיתו-של-דבר היא עצמה כוח מהפכני, פראי, טבעי ואלים. אם איננה כך, איננה ספרות, אלא חומר-קריאה לאזרחים, ובתור שכזה איננה מעניינת אותי." (שם, עמ' 51).

השקפה זו היא יותר מספרות – כי היא מטיפה לגאולה, לשינוי ולדת חדשה. והיא פחות מדת משום שאין לה כלים לתרגם את המימד הנצחי של אלוהים לכל אספקט פרטי יותר של חיי ההווה. אור גדול של כוכב רחוק הוא פחות מפנס-כיס זעיר – כאשר עלינו לעבור בלילה חשוך סימטה אפלה.

שדה מודע כניראה על חוסר-יכולתו לגשר בין הכללים הגדולים של המציאות העל-אנושית והעל-היסטורית – לבין התופעות הקטנות של החיים קשי-היום. לכן העמיד שדה את בדידותו, סבלו, וקשי-יומו של יונה בן-דוד מול אבשלום, ומכאן הניסיון לאזן בספר השיחות את דבריו הקשים על אהבת הקאטאסטרופה – בדרך ההזדהות עם הסבל האנושי:

"לפעמים, כששתי עיניים חמות של נערה הביטו בעיניי, ראיתי גם עין שלישית מביטה בי, עין קרה, דומעת. ברור היה לי כי בכל גרגיר של אושר שאני נוטל לעצמי אני גורם עוול לכל מי שסובל." (שם, עמ' 87); ואותה מגמה מצוייה גם ב"החיים כמשל".

הפאתוס אשר לכתיבתו של שדה בא מפני שהוא מציב בפני עצמו מטרות ותביעות נעלות, מטרות שהן משורש "אי-הבנה אמיתית", אך אי-הבנתו האמיתית אינה עוזרת לנו בתיקון "ההבנות המזוייפות" שלנו. התיאולוגיה שלו מביאה בנו לכל היותר הלך-רוח של קוהלת, אך אין בה נקיטת עמדה פרטית מפורשת כלפי ההווה. ומדוע אין? באשר לפי שדה רק ביטולו של ההווה הוא שיקופו ומשמעותו האמיתיים (ובכך הוא הולך בעקבות השבתאים, שאמרו שביטולה של תורה הוא קיומה); על-כן דומה שאף הוא עצמו יכול להתחמם לאורו רק בספריו, וכל ניסיון שלו לצעוד אל מעבר לעולם ההרמטי שיצר, ולהתייצב לעומת המציאות היומיומית – נידון לכישלון, אם לא לגרוע מכך.

בסיאנס ספיריטואליסטי שעליו מספר שדה בסוף הספר, ושאותו ערך עם ידיד וידידה, מופיע סנאת, שהוא שנהאת המצרי, ואומר לשדה בין היתר – "נר לרגליך צדק," – "נכון פיענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך," ו"דרך יסורים טעמה איש חי טוהר בה."

שדה מוצא רמזים רבים בתשובות הללו ,ובאחרות, וגם הסבר לקשר אשר בין שמו בעל המקור המצרי – פנחס, לבין הופעתו של סנאת.

סיאנס זה מוטב היה לו שלא נתקיים מאשר נתקיים, באשר לא רק שהוא מעיד על סכנות של גלישה ועירפול בהשקפת-עולמו של שדה, כל אימת שהוא עוזב את גבולות העיצוב האסתטי ומנסה ליישמה לדרך-חיים מיסטית וספיריטואליסטית – אלא גם מעורר כמה ספקות חמורים בקשר למידת האינטגראציה, הלכידות הפנימית, של כל אותו עולם רוחני מרתק שהועלה בפנינו בספר ה"שיחות בחצות-לילה".

שהרי במוקדם או במאוחר עלול שדה להגיע לידי אותו איבוד כושר הבחנה, או הבחנה דואליסטית (האופיינית למשיחיות שקר) אשר לפיה כל אימת שהוא עצמו עורך סיאנס ספיריטואליטסטי יש בכך משום פעילות רוחנית אמיתית וחשובה, ניסיון להסרת הלוט מעל "הדבר כשהוא לעצמו", וגישוש בדרך להבנת הישארות הנפש אחר כלות הגוף, משום שהוא, שדה – עושה זאת, – ואילו כאשר אחרים עושים זאת – אין בכך אלא חלק מגילוייו המטמטמים של עולם האמצע, של השיממון והבידור, גם הבידור הספיריטואליסטי.

פח יקוש זה אורב לפתחו של שדה לא רק בניסיונותיו הספיריטואליסטים, אלא גם בהערכת עצמו לעומת הסביבה בהרבה תחומים אחרים. הניסיון להלך לאורה של "אי-הבנה אמיתית" יש והוא מסוכן וחובבני לא פחות מאשר ההליכה לאורה של "הבנה מזוייפת". בעלות שדה על דרך הספיריטואליזם כדי לחקור במה שמופלא ממנו, דומה שמיטשטשים הגבולות בין אי-הבנה לזיוף. וזו אולי הסכנה העומדת בפני כל אדם מאמין, אך חסר דת ריטואלית, טקסית, אדם שאינו מסתפק בהיותו פילוסוף או משורר וסופר, וגם אינו מסתגר בשתיקה נזירית, אלא מבקש להיות כמין פאוסט מודרני, ולחדור אל תוך סודות ההווייה בכל דרך שהיא, ולא רק בעזרת השטן, אלא גם בעזרת אלוהים מפוקפקים.

*

אהוד בן עזר: הרשימה "בחצות הלילה עם פנחס שדה" נדפסה במוסף לספרות "משא" של "למרחב" ב-6 ביוני 1969.

המשך יבוא