ש"י עגנון, שהיה איש רוח דגול וגם אדם ריאלי ומפוכח מאוד, נהג להגדיר פרופסורים מן המניין בביטוי "פרופסור גמור". היתה בביטוי זה נימה של אירוניה, כלפי אינטלקטואל שאי אפשר לפקפק בחוכמתו, עד שהיא מגיעה לחיים המעשיים.
קראתי את הראיון המרתק עם הפילוסוף הדגול פרופ' ירמיהו יובֵל, שאי אפשר לפקפק בחכמתו, עד ... שמדובר בפוליטיקה. כאן, אפעס, משהו משתבש.
ירמיהו יובל מדבר נגד המשיחיות המפא"יניקית של "שלום אמת". לכאורה, אמירה מפוכחת. ניתן לצפות שמסקנתו תהיה, שמאחר והשלום הצפוי לנו אינו "שלום אמת", שהינו שאיפה משיחית, אלא משהו פחות ממנו בהרבה, עלינו לבסס אותו על סידורי ביטחון מוצקים, על גבולות בני הגנה; שאם אין זה שלום אמת משיחי, עלינו "לשלם" תמורתו פחות מכפי שהוא אולי היה ממליץ ש"נשלם" תמורת שלום אמת.
לא. אין קשר בין שקע לתקע. פשוט, עלינו להשלים עם כך, שתמורת המחיר הכבד שהוא דורש שנשלם, לא נקבל שלום אמת, אלא שלום שקר. שלום, שבו יירו עלינו רקטות מהגבולות המטורפים שהוא רוצה להסיגנו אליהם. "שיפסיקו להגיד לי שבגבולות כאלה אפשר לזרוק רקטה מפה לשם. רקטה אפשר לזרוק גם היום. צריך ליצור מצב שלא רוצים לזרוק את הרקטה, ואז השאלה של הטווח לא משנה כלום."
אם יורים רקטות, ודאי שיש משמעות אדירה לשאלה מהיכן יורים אותן. אולם איך גורמים לכך שלא ירצו לירות אותן? כאן נדרשת מן האינטלקטואל המזהיר, תובנה אדירה. למשל, לראות מה קרה במקום שבו ניסינו ליצור מצב שלא ירצו לזרוק את הרקטה – רצועת עזה, ממנה נסוגונו עד גרגר החול האחרון ועקרנו את כל יישובינו עד היהודי האחרון. האם לדרוש מפרופסור, מפילוסוף, מאינטלקטואל, להתבונן במציאות ולהסיק ממנה מסקנות ברמה של 2+2=4, זו דרישה מוגזמת? כנראה שלצפות שהוא יסיק משהו, לֶקָח כלשהו, מאירועי ה"אביב" הערבי העקוב מדם, זה כבר לגמרי מדע בדיוני.
פרופ' יובל מצא פתרון יצירתי לטרור. פשוט, "שטרור לא ייחשב בעייה ביטחונית ... כמו שתאונות הדרכים לא ייגמרו, כמו שהגירושים לא ייגמרו, וכמו שסרטן הפרוסטטה לא ייגמר, גם זה לא ייגמר." פתרון נהדר.
פרופ' יובל לועג לדרישה מן הפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. "מי צריך את זה?"
שמא נושא דגל הרציונליזם אינו רואה חשיבות בסמלים? תלוי איזה סמל. הוא למשל סבור ש"צריך פעולות סמליות של הכרה בעוול" הישראלי כלפי הפלשתינאים. הוא לא אמר זאת בהקשר של 1967, אלא בהקשר של 1948. אם יש משמעות לסמלים, מדוע הזלזול הזה, בדרישה להכרה פלשתינאית בזכות הקיום של המדינה היהודית? הרי הסירוב לקבל זכות זו הוא הגורם האמתי, היחיד, לסכסוך והכרה בזכות זו עשויה להיות סמל לסיומו של הסכסוך. אולי, פשוט, ליובל עצמו יש קושי עם המדינה היהודית הריבונית?
כנראה. ולכן הוא מציע שישראל תצטרף לאיחוד האירופי, וכך "היהודים יגשימו את זכותם להגדרה עצמית פוליטית כמדינת לאום מוגבלת, כי היא תיכלל בפדרציה אירופית." האמת היא שלאורך ההיסטוריה, יהודים תמיד היו בין המובילים של כל רעיון קוסמופוליטי, ולאחר מכן היו הראשונים לשלם את מחיר הניסיון להגשימו. אולי כדאי, לשם שינוי, שהעם היהודי יהיה האחרון לניסויים של "ריבונות מוגבלת"?
לא רעיונות מדיניים תיאורטיים עומדים מאחורי ההצעה הזאת, אלא יש ליובל בעייה עם הריבונות של מדינת ישראל. ויש לו גם פנטזיה בעניין זה: "אם יקרה נס שאירופה, אמריקה ובמידה מסוימת גם רוסיה ואיראן יפעילו כזה לחץ על מדינת ישראל, עד שהיא לא תוכל לחזור למדיניות הקודמת, קיימת אפשרות שהמנהיגות הנוכחית תחליט ללכת בדרך של הסכםי"
כלומר, במקום קואליציה של ישראל עם ארה"ב ואירופה נגד איראן, הוא עורג לקואליציה של ארה"ב, אירופה, רוסיה ואיראן (!) נגד ישראל.
אולי באמת הפתרון ל"סרבנות הישראלית" היא נשק גרעיני בידי איראן?
פרופ' יובל, חתן פרס ישראל, ראוי להוקרה על מפעל חייו הפילוסופי. נאחל לו גם רפואה שלמה ואריכות ימים. אך חס וחלילה שלא נתייחס ברצינות לתבונה המדינית שלו.

2. מחוץ לבית, למען הבית
בחג סוכות אנו יוצאים מביתנו אל משכן ארעי – סוכה, המצוי סמוך לבית. בחג סוכות תשנ"ה 1994, הרחקתי למשכן ארעי, אך לא סמוך לביתי, כי אם במרחק חצי שעת נסיעה, ולא רק לשבעת ימי החג, אלא ל-19 ימים, שלושה ימים אחרי ראש השנה ועד איסרו חג של סוכות. 19 יום מחוץ לבית, בשמורת גמלא, יחד עם חברים לדרך – 19 יום של שביתת רעב, שנועדה לעורר את דעת הקהל, נגד נסיגה מהגולן.
היו אלה 19 יום, בהם יצאתי מן הבית, כדי להיאבק על הבית. מהו הבית עליו נאבקנו? קודם כל הבית הלאומי – ראינו במאבקנו בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, הציוני, של הצלת מדינת ישראל מאסון הנסיגה מהגולן והבטחת המשך מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן. אך נאבקנו גם על קיומו של הבית הפרטי, שבנינו בגולן. ואין כל סתירה בין השניים. מהי הגשמה? רתימת החיים הפרטיים שלי לקידום האידאל שבו אני מאמין. העם עם הגולן, נכון, אך רק מעט מן העם הגשים זאת בפועל, בנטיעת שורשים ובניית בית בגולן.
בעבורי, אותם ימים היו באמת ובתמים ימי בניית ביתי. אמנם חייתי כבר קרוב לאחת עשרה שנים באורטל, אך את משפחתי בניתי בדיוק באותם ימים. למלחמת מצווה יוצא אפילו חתן מחופתו. אני התחתנתי בדיוק חודש ימים לפני תחילת שביתת הרעב. ובמהלך שביתת הרעב התבשרתי בבשורה הגדולה של חיי – שאשתי בהריון, שאני בדרך להיות אבא.
הבשורה הזאת, לא רק גרמה לי לאושר רב, אלא גם הכניסה לשביתת הרעב מימד עמוק יותר; הכרה עמוקה יותר בצדקת המאבק. אני מקים משפחה, בונה בית, מגשים דרך. הם מנסים להרוס. במאבק בין בניין והרס, הבניין חייב לנצח. ואם לשם כך עליי להסתפק שבועות אחדים בשתיית מים, אעשה זאת בשמחה. ולא ידעתי מים מתוקים מאלה לפני שביתת הרעב ואחריה.
19 יום הייתי מחוץ לבית. 19 יום ללא אוכל, והרי האוכל הוא אחד המאפיינים המשמעותיים של אווירת בית. 19 יום ללא טיפת פרטיות, והרי ביתי הוא מבצרי, הוא מפלט הפרטיות שלי, כאיש ציבור. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו בסוכות לרגל לגמלא, להביע הזדהות עמנו ועם שביתתנו, ומבוקר עד ערב צבאו על האתר שלנו, גהרו עלינו, דיברו אתנו, נגעו בנו. ואני, באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן, צמוד לפלאפון הענק והכבד של אותם ימים – כל היום מול התקשורת. ובתוך הדוחק, הצפיפות, חוסר הפרטיות והרעב, הרגשתי בעיקר ... בית.
הרגשתי בית, מעצם המאבק על הבית, הלאומי והפרטי. הרגשתי בית מעצם הישיבה בצוותא במשך 19 יום עם חבריי לדרך. מידי ערב, אחרי שהקהל הרחב התפזר, החלה המשמרת של תושבי הגולן שישבו איתנו, תמכו בנו ויצרו תחושה של משפחה ושל בית. אין צורך בדמיון מפותח מדי, כדי לנחש את הבדיחות המקאבריות שלנו, לנוכח הנשרים החגים מעלינו. אולם הנשרים בגמלא, החוזרים לקנן במקום, הם פיסת נוף ביתנו, המעניקה לנו את תחושת הבית. והנוף עוצר הנשימה ... והשקיעות הקסומות ... והחיבור העז עם אבותינו, תושבי גמלא העתיקה, עיר ואם בישראל במשך 200 שנה, עיר לוחמת ומורדת מול צבא של אימפריה אדירה, ונוחלת ניצחונות מפתיעים, עד שלבסוף היא נופלת. חשתי זיקה משפחתית ממש אל אותם אנשי גמלא, שלא רק על עירם נאבקו, אלא על הארץ כולה, כפי שכתוב במטבע שנמצא בגמלא: "לגאולת ירושלים הקדושה". והרי זו בדיוק הייתה תחושתי. אולם להבדיל מלוחמי גמלא, אנו הצלחנו לממש את הסיסמה אותה תלינו בגאון בפתח האתר: "שנית גמלא לא תיפול".
גמלא לא נפלה שנית, כאן ביתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן אחיה את שארית חיי. והרי כל התוכניות החלופיות, כבר נמצאות במקום הראוי להן – בפח האשפה של ההיסטוריה.

3. צרור הערות 4.9.13
* לוי אשכול הצטייר כנלעג בתקופת ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים. ההססנות שלו התפרשה כחולשה. בדיעבד, ברור שתקופת ההמתנה אפשרה לצה"ל להתארגן היטב ושמיצוי כל אפשרות מדינית למנוע את המלחמה, אפשר לארה"ב ולעולם החופשי להזדהות עם ישראל ולהבין שזו מלחמת אין ברירה.
האם כך תיראה בדיעבד גם ההמתנה של ברק אובמה? האם מה שנראה כעת כחולשה ורפיסות, יראה כהתנהלות נבונה וראויה?
יש, כמובן, הבדלים משמעותיים בין המצבים. יש הבדל בין מדינה קטנה וצעירה כמו ישראל ב-1967 לבין מעצמת העל העולמית היחידה. יש הבדל בין מלחמה כוללת לבין מתקפה נקודתית מוגבלת.
אולם בסופו של דבר, אובמה יישפט במבחן התוצאה. וכפי שכתבתי בצרור הקודם, אני משוכנע שארה"ב תפעל בסוריה.

* במבחן תוצאת הביניים, כפי שהדברים נראים עכשיו, אובמה היכה את עצמו במכה תדמיתית קשה. לא רק את עצמו אלא את ארה"ב. זו לא רק מכה תדמיתית, אלא מכה למעמדה של ארה"ב בעולם. אלו חדשות רעות לא רק לארה"ב, אלא לעולם החופשי כולו. ואלו חדשות רעות לישראל, שאינה רק חלק מן העולם החופשי, אלא היא המדינה היחידה השייכת לעולם החופשי, בתוך מרחב עצום של אויבי העולם החופשי, שהם גם אויביה בנפש. היחלשות העולם החופשי היא התחזקות אויבי העולם החופשי, שהם אויבי ישראל. חיזוקם, הוא הדבר הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת, מקידום השלום בעולם.

* הבעייה אינה עצם הבאת ההחלטה על תקיפה בסוריה להכרעת הקונגרס. ממש לא. הבעייה היא ההתנהלות. אילו הביא אובמה לפני חודשים את הקו האדום שהציב – שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, להכרעת הקונגרס, זה היה צעד ראוי של מנהיג מדינה דמוקרטית. אילו עשה כן כאשר השתמש אסד לראשונה בנשק כימי, אפילו אילו עשה כן מיד למחרת הטבח הכימי, זה היה נראה אחרת. אלא שאובמה הציב קו אדום. הקו נחצה והוא הבליג. ולכן הקו נחצה שוב ושוב, 13 פעמים נוספות, ואובמה הבליג. אסד, שהבין את המסר, שיחרר את המוסרות וביצע את הטבח הכימי ההמוני. או אז, אובמה איים, שלח כוחות למזה"ת, ניסה לגבש קואליציה בינלאומית, העלה את רמת הציפיות בעולם לתגובה – העלה את המדחום הבינלאומי לטמפרטורה לוהטת, שלח את קרי לשאת נאום שאינו משתמע לשני פנים, ו... ואז, לפתע, הוא חזר בו, נזכר שהוא רוצה, אף שהחוקה והתקדימים אינם מחייבים זאת, להיוועץ בקונגרס. אבל הקונגרס בפגרה. הוא לא זימן אותו לדיון חירום (כן, אני יודע, במדינה רחבת ידיים כארה"ב זה לא פשוט. נכון, אבל חירום זה חירום), אלא נמתין עד שתגמר הפגרה ואז נתחיל לדון.
התחושה היא של מנהיג שנתקף פיק ברכים רגע לפני ההכרעה, ומחפש סולם לרדת מן העץ עליו טיפס. איני חושב שהתחושה הזאת נכונה, אך זה מה שאובמה הקרין.

* מעטים המנהיגים שופעי הכריזמה כאובמה. כשחור הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב, הוא גם סמל, ויהיה סמל לדורות. אולם הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים היסטוריים, מהחומר של מנהיג העולם החופשי.

* אורן נהרי, בפרשנותו בטלוויזיה, בערוץ הראשון, שאל את הצופים האם הם היו מוכנים לשלוח את בניהם לארץ רחוקה בגלל שימוש בנשק כימי? אני מודה ומתוודה – תשובתי היא שלילית. ישראל, הנמצאת מיום הקמתה במלחמת קיום, אינה צריכה להיות מעורבת ולסכן את חיי חייליה בשום סכסוך בעולם. תרומתה צריכה להיות אך ורק הומניטרית. עליה למצב עצמה כמעצמה הומניטרית.
אבל ישראל אינה ארה"ב. והאינטרס הלאומי של ישראל אינו האינטרס הלאומי האמריקאי. ארה"ב היא מעצמת על, וככזו היא נושאת באחריות עולמית. אם האינטרס הלאומי של ארה"ב הוא להיות מעצמת על, ומעולם לא שמעתי הטלת ספק בכך מצד גורמים בארה"ב, יש לכך משמעות ויש לכך מחיר.
אם טבח המוני בנשק השמדה המוני, באזור שמנהיגיו חפים מכל קווים אדומים מוסריים ואין להם כל עכבות מפני שימוש באמצעי כלשהו למען שלטונם, או במלחמות עם אויביהם, אינה סיבה המצדיקה פעולה צבאית של מעצמת העל – איזה תוקף יש להיותה מעצמת על? באיזה תוקף היא מנסה, למשל, להוביל את תהליך השלום בינינו לבין הפלשתינאים? באיזה תוקף, למשל, היא תובעת מאיראן לא להתחמש בנשק גרעיני? באיזה תוקף היא יוצאת נגד איומיו של נשיא צפון קוריאה להשתמש בנשק גרעיני?
אובמה העביר במוצ"ש לעולם מסר: ארה"ב שוקעת.

* ההתמודדות עם תופעות השחיתות בנוסח "עמותות ש"ס", "הכספים הייחודיים" וכו', הביאו לתופעה קיצונית של מעקב יתר אחרי פעולות של עמותות המקבלות תמיכה מהמדינה, באמצעות דו"חות נוראיים, הגורמים לאנשי חינוך להפוך לפקידים המקדישים חלק ניכר מזמנם לטופסולוגיה, לניירת מיותרת ולדיווחים מפורטים, על חשבון העשייה החינוכית, העניינית.
בסופו של דבר, מושחתים ימצאו דרך לעקוף ולהלבין הכול, אבל הישרים נדפקים והאינטרס הציבורי נפגע.

* אחת התופעות השכיחות של העמותות המושחתות, היתה "כפל תמיכות". אותה תוכנית היתה מוגשת למשרדי ממשלה שונים, וכל אחד מהם היה מממן אותה (משהו בסגנון מימון הטיסות לחו"ל של אולמרט). וכך, המדינה היתה מקציבה לעמותה סכום גדול פי ארבעה-חמישה מסך הפרוייקט, סכום שהלך למטרות קדושות כמו משכורות עתק וכו'.
היום יש תוכנה רצינית, שכל בקשות התמיכה לכל משרדי הממשלה עוברות דרכה, והיא אינה מאפשרת כפל תמיכות, והדבר בהחלט ראוי. אלא שגם כאן שפכו את התינוק עם המים.
אם למימון תוכנית חינוכית-תרבותית באצבע הגליל, נדרש איגום משאבים, איני יכול להגיש באופן שקוף וגלוי בקשות תמיכה למשרד החינוך, למשרד התרבות ולמשרד לפיתוח הגליל והנגב, גם אם בכל אחד מהם יש תקנה רלוונטית לתוכנית. אני יכול להגיש רק למשרד אחד. התמיכה שאקבל מהמשרד האחד, לא תספיק והמיזם כולו ייפול. אז מה הרווחנו?
אני מתאר לעצמי, שמי שידע לעקוף את הביקורות בעבר, ימצא את הדרך לעקוף אותן גם כעת. מי שעובד על פי חוק, ביושר ובהגינות – משלם את המחיר.

* ההסתננות ההמונית של מהגרים ופליטים מאפריקה לישראל בשנים שעברו, שהלכה והתגברה, עלולה הייתה להוות סכנה קשה מאוד למדינת ישראל. היום, אחרי הקמת גדר ההפרדה, התופעה חוסלה.
נותרו בארץ כמה עשרות אלפי פליטים, שאינם מהווים עוד איום דמוגרפי. ולכן, מן הראוי שנבחן מחדש את מדיניותנו, ונאמץ מדיניות יותר הומאנית ופתוחה כלפי הפליטים שכבר נמצאים כאן (ואני בפירוש מגדיר – פליטים, כיוון שיש לבחון כל מקרה לגופו ולהבחין בין פליטים ומסתננים).
מוטב לאפשר לפליטים כאלה לעבוד בישראל, על חשבון מכסת העובדים הזרים שכניסתם מאושרת.

* בגולן כולו, מהחרמון ועד חמת גדר, יש חנות ספרים אחת, חנות "סטימצקי" בקצרין. הנהלת "סטימצקי" החליטה לסגור את החנות, כי היא מפסידה.
רשת "סטימצקי" היא עסק פרטי – אפשר לבוא אליה בטענות על כך שהיא מקבלת החלטה עסקית רציונלית? מי שמתייחס לעסק אך ורק דרך משקפי הרווח, יצדיק את ההחלטה. אולם מרשת ארצית של ספרים ניתן לצפות לשיקול רחב יותר וערכי יותר. למשל, להבטיח שבכל אזור בארץ ניתן יהיה לרכוש ספרים, גם אם חנות מסוימת תקטין במידת מה את רווחי הרשת. יש לרשת די והותר חנויות מרוויחות במרכז הארץ, שיכולות לכסות את ההפסד. הרי אין סכנה שהחנות בקצרין תפיל את רשת "סטימצקי".

* לפני שנים אחדות, כשהדואר עבר הפרטה חלקית, הוא "התייעל" – בוטל הדואר הנע ליישובים הכפריים בימי ו'. כתוצאה מכך, מנויי עיתונים ביישובים הכפריים, שאין בהם חלוקה, אלא דרך הדואר, הפסיקו לקבל את העיתון, אף שהם משלמים מנוי. מי שרוצה לקרוא את עיתון השבת – ייסע לעיר הקרובה כדי לקנות עיתון. מאז, כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות" ביטלו את קווי החלוקה, והעיתונים מגיעים רק בדואר. ומאחר ואין דואר נע ביום שישי, כל גיליונות השבת, הגיליונות החשובים והמעניינים ביותר, אינם מגיעים למנויים.
אני נאלץ לנסוע בכל יום ו' לקצרין, כדי לקנות עיתונים ב"סטימצקי". ועכשיו, גם את החנות הזאת סוגרים בפניי.
רווח אינו מילה גסה, אך רווח גם אינו חזות הכול. רשת ספרים ארצית חזקה, המקבלת את החלטותיה רק על פי שיקולי רווח, ופוגעת במודע בתושבי הפריפריה, היא רשת בלתי מוסרית.

* על פי עסקת הטיעון, השופט לשעבר דן כהן יישב שש שנים על עבירות שוחד. האם בתום התקופה, הוא יוכל לחזור לכס השיפוט, בטענה שהוא "החזיר את חובו לחברה"?

* בראיון ל"ידיעות אחרונות", התנער נפתלי בנט, ובצדק רב, מנימת העוינות שמפגין יאיר לפיד כלפי ריבוי ילדים. בנט הוסיף, שאחד השירים האהובים עליו ביותר הוא "ילדים זה שמחה". אם השיר כל כך אהוב עליו, כדאי שיקרא את מילותיו. זהו שיר אירוני, סאטירי, השולח חצים נגד ההטפה לריבוי ילדים.

* השתתפתי השבוע בהלוויה בבית העלמין ברחובות. באולם טקסי האשכבה, הופיע השלט עם ההנחיה המכוערת, הרעה, שהחלה לצוץ בשנים האחרונות בבתי קברות: הגברים – ימינה, הנשים - שמאלה (לפחות, בניגוד לבית העלמין בדימונה, ואולי גם במקומות אחרים, לא נקבעה מחיצה). הלכתי יחד עם אשתי ל"אזור הנשים". לשמחתי, לא הייתי הגבר היחיד שעשה זאת. והיו נשים שעמדו ב"אזור הגברים".
השתתפתי בהלוויות רבות ביישובים דתיים לאומיים, ומעולם לא נתקלתי שם בהפרדה. ודווקא בערים המעורבות, מנסים לכפות על הציבור מנהגים של הקיצונים שבחרדים. אין כל סיבה לשתף פעולה עם הגחמה הזאת.

* גם אני רציתי לכתוב על חתימתו של יורם קניוק ז"ל על העצומה, ועל כך שהוא החל לאחרונה להוסיף את הז"ל לחתימתו... זה מזכיר לי, שלפני אחת ממערכות הבחירות, בעמוד הראשון של "הארץ", היתה עצומת אנשי רוח הקוראת לתמוך במר"צ. בעמוד 3 היתה עצומה הקוראת לתמוך בחד"ש. נתן זך היה חתום על שתי העצומות. ותהיתי, האם למשוררים יש שני קולות בבחירות?

[אהוד: נתן זך הוא משורר חשוב, הנערץ על ידי קוראי שירה רבים, ובייחוד לאחרונה, בזכות שיריו הפוליטיים [אשר למזלנו הם רחוקים מאוד-מאוד מגרפומניה אינפנטילית! והם גם אהובים מאוד על עורך המוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"] – ולכן אסור לנו להרהר אחר כפל חתימותיו, שהרי זך הוא אדם ישר בדיוק כמו שהיה קניוק ז"ל].

* זה מזכיר לי גם את מאמרי המערכת בספר הסאטירי הנפלא משנות ה-70 "zoo ארץ zoo", שעליהן היה חתום ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל.

* ונסיים בספירה היומית. כבר 29 יום שגלעד שליט יוצא עם החברה החדשה שלו. יהודה ונינט אאוט.