על ספרה של יעל קפיטולניק
"סיפורים מתעוררים לחיים"
צבעונים, 2008, 144 עמ'
את הסטנד-אפ של יעל קפיטולניק שמעתי לפחות שלוש פעמים, וכל פעם מחדש התפקעתי מצחוק, למרות שחלק גדול מהתוכנית שלה חזר על עצמו. ההבעות שלה, המבט הכאילו תמים שלה, למרות שפיה אינו בוחל במילים הכי מפורשות – כל אלה כובשים את הקהל המחזיר לה אהבה, צוחק בקולי קולות, מוחא לה כפיים ודורש הדרן. בעקבות ההצלחה שלה כמספרת את קורות חייה, היא פרסמה ספר בשם "סיפורים מתעוררים לחיים", ומתוך סקרנות רכשתי אותו וקראתי.
ובכן, לאורך כל 144 העמודים של הספר לא נראה לי שצחקתי אפילו פעם אחת. ההומור הוא כידוע מפלטם של החלשים והחכמים – מסתבר שההומור שבהופעות של יעל קפיטולניק מבקש לגבור על זיכרונות מרים של ילדות קשה, ואפילו מבהילה: היא נולדה וגדלה בבית שכל הפגעים שבעולם כאילו מצאו לנכון להתנקז בו – האֵם, חנה, עלתה מפולניה עם אימה בשנת 1925, אוהבת לקרוא רומנים וסיפורים בהמשכים בעיתונות היידית של אמריקה. היא יולדת שבעה ילדים ליעיש הספרדי בן העדה המרוקאית (שבעה דורות בארץ!) – הוא, נושא עימו מחלה גנטית קשה, ומעביר אותה לשישה מבין שבעת ילדיו, איננו יודע לקרוא (איך זה?! איך התפללו בבית הכנסת? מסתבר שגם מסעודה השכנה לא ידעה לקרוא!) – אבל בקיא בניאופים, ומתכנן להביא הביתה אישה שנייה על פניה של חנה.
יעל, הבת השלישית אחרי שני בנים (היחידה שלא נפגעה מהמחלה), עדה לניאופיו של אביה, ולניסיונות החוזרים ונשנים של אימה להימנע מתשמיש המיטה עמו כדי שלא תוסיף ללדת. יעל רואה הכול ושומעת הכול. היא משתדלת לא להירדם כדי שאביה לא יבקר בלילה את האם, וגם הולכת לישון במיטה עם אימה לשם אותה המטרה. והילדים נולדים בכל זאת, ויעל היא זאת שחייבת לטפל באלה שנולדים אחריה, ולשם כך עליה להיעדר מבית הספר. היא רק בת שש, אבל אביה מטיל עליה לשאת סלים כבדים מהשוק. הבית הוא מקום אלים, ושם מקבלים מכות "כשמגיע", וגם כאשר "לא מגיע".
המשפחה של האב פרימיטיבית בצורה מבהילה: כדי שחנה תלד (שומו שמיים – שישה חודשים אחרי החתונה, "החיוורת" האשכנזייה לא נכנסה להריון!) – עליה לרחוץ את רגליו של הבעל ולשתות את המים, לבלוע עורלות ולהשתטח על קברות צדיקים (חנה יולדת, כאמור, שבעה ילדים למרות שמיאנה לעבור את ההתעללות הזאת). יש מלחמת עולם בין המשפחה הפולנית ובין המשפחה המרוקאית, הבאה לידי ביטוי בסדרה בלתי נגמרת של קללות ביידיש ובערבית (בסטנד-אפ של יעל קפיטולניק הקטע הזה מגלגל את הקהל מצחוק) וכמובן גם תחרות בין המאכלים של שתי העדות.
במעט הזמן שיעל נמצאת בבית הספר משביעים אותה מרורים המורים וילדי הכיתה: המורה מגרשת אותה הביתה כי היא "מסריחה", והילדים מכנים אותה בשמות, וכשיש יום הולדת לאחת מתלמידות הכיתה – בת-שבע – זאת מודיעה לה שהיא איננה מוזמנת. יעל מתיישבת על ספסל ומחכה שהזמן יעבור, כדי לא לצער את אימה שבתה גורשה בבושת פנים ממסיבה. היא מעניקה את המתנה שהביאה לילדה שנקרתה לה בדרכה. אפילו לב אבן עלול להיצבט למקרא הקטע הזה שבספר. בהזדמנות אחרת הילדים לועגים לה כשהיא באה מחופשת למלכה אסתר, והתחפושת נתפרה מכותונת לילה...
ברגע שיעל מקבלת וסת – האב מחליט על סוף הילדות שלה ומפקיד את שני אחיה הגדולים לשמור עליה שלא תבוא לידי דיבור (בוודאי לא לידי מגע) עם בנים. היא כלואה בבית כשכל חברותיה מתרועעות בחוץ, מבלות בבתי קולנוע, בים ובבתי קפה.
שום רוך לא היה מעולם בין האב ובין בתו, היא לא זכתה ממנו אף פעם לחיבוק ולנשיקה. האב שסבל, כאמור, ממחלה גנטית קשה, מחלת דם שגורמת לצמיחה מיותרת של עצמות, שמעכבת גדילה וגורמת לכאבים, לסבל ולצליעה, מתגלה כעריץ – מבטיח לשחוט את בתו אם תתגייס. לבסוף הוא מתרצה, ואפילו נותן לה שתי לירות ביום שהתגייסה, אבל איש ממשפחתה לא בא להיפרד ממנה בבקו"ם, כפי שעשו בני המשפחה של שאר המתגייסות. האב הוא בעל חשיבה אטאוויסטית – הוא עצמו רשאי לעגוב אחרי נשים, ואף לרצות לשאת אישה שנייה על פניה של אשת נעוריו, אבל את בתו הוא כולא בבית, וכשזאת מביאה הביתה בחור חמד, האב דורש ממנו מיד שיודיע על מועד החתונה. יעל רוצה לקבור עצמה מבושה. כן, ועוד מנהג מגונה היה לאב: להפיל על אשתו אורחים לארוחה בלי להודיע לה ובלי לברר אם יש במה להאכיל את האורחים. מי מרבה שיחה עם האישה?!
רוב הגברים יוצאים רע מאוד בספר הזה: האב הנואף, ששותה עראק, אוכל חמין ומפליץ בלי הכרה (כך גם אביה של אביבה, החברה של יעל), השוטר, ידיד המשפחה שכופה עצמו על יעל בת הארבע-עשרה, עבריין דורש ממנה בכוח להיות חברה שלו, וכשהוא לא נענה, הוא חודר הביתה ומכה את אביה. קלמן אחיה של יעל מתגבר עליו, ועל כך רצה עבריין אחר להרוג אותו. גם הרופא הצבאי נטפל אליה. גם מנחם גולן לא יוצא צדיק בספר – הוא מתפעל מיעל (המלווה את אילנה אחותה, שהפכה לכוכבת הצגות ילדים), מבטיח להפוך אותה לכוכבת קולנוע, ולא מקיים את הבטחתו.
הגבר היחיד שיצא בחסד בסיפור הזה הוא אהרן קפיטולניק, "קפי", לימים שחקן כדורגל ומאמן מוערך, בחור מחוזר על ידי החיילות, שיעל התאהבה בו, והוא החזיר לה אהבה. הוא מחליט לשאת אותה לאישה למרות שהוריו הסתייגו מהבית הפרימיטיבי של יעל, ולמרות שידע כי יש במשפחה מחלה גנטית קשה.
מסתבר שאביה של יעל הכיר בעובדה שהוא אימלל את אשתו, והוא מסכים עם האֵם שיעל צריכה להתחתן רק עם אשכנזי כדי שהיא עצמה לא תחיה חיים קשים כמו של אימה (עמ' 19, 88, 91, 106).
הספר איננו עושה הנחות לאשכנזים: יעל מתארת את השירים השמחים של המרוקאים לעומת השירים העצובים של האשכנזים. מביעה מורת רוח מזה שבצבא – האשכנזיות פקידות, ואילו המזרחיות עובדות מטבח. הוריו של קפי לא נותנים אגורה לקפי בחתונתו, ודווקא אביה של יעל דואג להם למגורים. ולא רק זאת, מסתבר שהוריו של קפי דרשו ממנו שכר-דירה כשהתגורר אצלם (עמ 110).
בספר מובע איזה צדק פואטי כאשר אביה של יעל מתעוור בעטיה של מחלת הסוכרת, ומת ממנה, ואילו האם מאריכה ימים, ולמרות שעברה אירוע מוחי, היא מתחילה לצייר, וציוריה מוצגים לקהל בגלריה יפואית מפורסמת.
חיידק הבמה קינן ביעל מילדות, מהימים שנלוותה לאחותה הקטנה אילנה, שהייתה כוכבת הצגות ילדים אצל המפיק מנחם גולן. אז היא ידעה בעל-פה את כל התפקידים בהצגות. החיידק הזה לא נתן לה מנוח כל חייה הקשים, שנאבקה בהם קשות להשיג פרנסה. ביום הולדתה החמישים היא סיפרה על חייה, והקהל התגלגל מצחוק. שלוימה'לה בר-שביט, השחקן הוותיק, עודד אותה להופיע, ורק כעבור עשר שנים היא העזה ללמוד משחק, ולימים הופיעה על במות בפני קהל.
הספר מזכיר את גורלם של שאר אחיה של יעל, אך לא אתעכב על כך כי עיקרו של הספר, לדעתי, הוא החלום הגדול של יעל בחייה הקשים, חלום שהתגשם רק בגיל זקנה. בעת כתיבת רשימה זאת יעל קפיטולניק היא בת 75, והיא עולה כפורחת, והקהל מחזיר לה אהבה.