"מתי מסתיים תפקידו של הכותב ההגיוני ומתחיל תפקידו של הדמגוג?" שואל החבר מוני דביר? (חדשות בן עזר 871) ומיד עונה על השאלה בעצמו. במקום לעסוק בגופו של ענייןad) hoc) הוא משתלח בגופו של אדם (ad personam). זו הטכניקה הקלאסית של הדמגוג.
ומה בעצם חורה לו להחבר דביר? הוא כותב: "גם אם חברי מפ"ם מביאים הכרזה חיובית של אבו מאזן והבטחה שהוא מוכן להכריז על סיום הסכסוך ולא לדרוש את חיפה, עכו וצפת – לנעמן כהן אין מילה אחת טובה רק טענות וקיטורים..."
הלו, החבר דביר, נתקעת בעבר? מפ"ם? אין כבר מפלגה כזו שנים רבות.
בדומה לחברי "ועד השלום" של מפ"ם דאז, שהריעו לבשורת "השלום" הסובייטית של סטאלין (סטלין – פלדה), מריע החבר מוני דביר (בניגוד לפוליטיקאים פה לא מעניין השם המקורי) לבשורת "השלום" של אבא של מאזן, ומצפה כמובן שבקולקטיביות רעיונית כולם יגידו מילים טובות עליו. כאז במפ"ם, אסור להביע ביקורת או פקפוק.
אבא של מאזן אמר שהוא לא יתבע את חיפה, עכו, וצפת, (מה שאינו עושה גם כיום) ויסכים למדינה מפורזת, וכולם כאחד בלי שאלות ותהיות מריעים לו. מה שהיה על החבר מוני דביר לברר הוא, מדוע איש ממשלחת מר"צ (מזמן כבר לא מפ"ם) לא שאל אותו: "האם אתה מצהיר כי אתה מוותר על זכות שיבת צאצאי הפליטים לחיפה, עכו, וצפת?" ומי יכפה את פירוז יו"ש? ובכלל האם הסכם עם הפת"ח בלבד יש לו תוקף?
היות ואליבא דהחבר דביר השאלות הללו נוגדות את הפרופגנדה של "ועד השלום" של מפ"ם, אז במקום לענות עליהן בצורה רצינית ועניינית (אלו לא סתם "טענות וקיטורים"), הוא פוצח בטענות וקיטורים נגד מעלה הנושא בגין שימושו בשמות מלאים. שיטה זו חבר דביר, היא אכן דמגוגיה לשמה.
שורה תחתונה: האם יתכן שמוני דביר (בן 6?) נדבק בצרעת נעמן?
http://www.tapuz.co.il/olamot/userprofile.aspx?profileid=2780446

מדרש שמות – דביר
לאור השתלחותו של החבר מוני דביר בשם כהן: "גם כהן כבר לא מה שהיה פעם – לא אליטה ולא VIP. בסך הכול אחד שלא יכול להתחתן עם גרושה ואסור לו להיכנס לבית קברות," לא ברור מה גרם לו בכלל לבחור לעצמו את השם "דביר"?
דביר או קודש הקודשים, הוא החדר הפנימי, הקדוש ביותר במשכן ובבית המקדש, שאליו נכנס רק הכוהן הגדול ביום הכיפורים. כאשר נדרשו תיקונים בקודש הקודשים, היו משלשלים אומנים מהקומה השנייה בתיבות מיוחדות, הפתוחות רק מצד אחד, כדי שיראו רק את הקיר שאותו הם אמורים לשפץ, ולא ייהנו מיופי המקום. כאשר היה צריך להוציא דברים טמאים (כגון שרץ מת) היה מותר גם לאנשים שאינם כוהנים להיכנס לקודש הקודשים (אך היתה עדיפות שכוהנים ייכנסו). אם היה צורך – היה מותר גם לטמאים להיכנס לשם, אך היתה עדיפות לטהורים.
מידות קודש הקודשים היו עשר על עשר אמות (כחמישה על חמישה מטרים) במשכן, ועשרים על עשרים אמה (כעשרה על עשרה מטרים) בבית המקדש.
בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך, בקודש הקודשים, נמצא ארון הברית ובו לוחות הברית, ועליו ניצבו שני פסלי ענק של כרובים עשויים עץ בציפוי זהב, שגובהם עשר אמות (כחמישה מטרים) ומוטת כנפיהם גם היא עשר אמות. ליד הארון (או בתוכו) הונח ספר התורה שכתב משה וכן צנצנת המן, ומטה אהרן הכהן. בסוף תקופת בית ראשון גנז יאשיהו את הארון, ובבית שני נותר רק סלע היסוד של ההר – אבן השתייה, שהיא הנקודה המרכזית שממנה נברא העולם על פי המסורת היהודית.

מה עושה הכוהן הגדול ביום הכיפורים
ביום הכיפורים נכנס הכוהן הגדול בפעם היחידה בשנה לקודש הקדשים. עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים היא העבודה החשובה ביותר שנעשית בבית המקדש במהלך השנה, ותכליתה לכפר על חטאיו וטומאתו של עם ישראל.
שבעה ימים לפני יום כיפור היה פורש הכוהן הגדול מביתו, ומאשתו. תכליתה של פרישה זו למנוע מצב שבו הכהן הגדול ייטמא כבועל נידה, שטמא שבעה ימים, וייפסל מלעבוד ביום הכיפורים. במשך שבעת הימים האלה היה הכוהן הגדול לומד יחד עם זקני הסנהדרין את דיני עבודת יום הכיפורים, ומתאמן בביצוע העבודות. היו ממנים לכוהן הגדול מחליף למקרה שהכוהן הגדול ייטמא או לא יוכל לעבוד מסיבה אחרת.
בליל יום הכיפורים לא היו מתירים לכוהן הגדול לישון שמא יראה קרי וייפסל לעבודה. לפי מסכת אבות אחד מהניסים שאירעו בבית המקדש הוא ש"לא אירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים"‏ (אבות פרק ה') אם כי מסופר שפעם זה קרה: "מעשה בבן אילם מציפורין שאירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים ונכנס בן אילם ושימש תחתיו בכהונה גדולה" (תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ה', הלכה א').
כדי שלא יירדם, היה הכהן הגדול מלמד תורה כל הלילה, ואם לא היה חכם דיו ללמד, היו מלמדים אותו. אם היה מתנמנם, פרחי כהונה צעירים היו מעירים אותו ואומרים לו לשים את רגליו על הרצפה (בבית המקדש לא נועלים נעליים, ורצפת המקדש היתה קרה) או שהיו מכים לפניו באצבע צרידה, ומעסיקים אותו בדרכים שונות עד שיגיע תחילת זמן העבודה.
לאחר עלות השחר, היה יוצא הכוהן הגדול לטבול במקווה. אחרי הטבילה היה מחליף את הבגדים הרגילים שלבש לבגדי זהב. בבגדים אלו היה נכנס למקדש ועושה את עבודות היום-יום, הקרבת תמיד של שחר, הקטרת הקטורת, הטבת נרות המנורה, והקרבת מנחת חביתין. לאחריהם היה מקריב את קורבנות היום – פר העולה, ושבעה כבשים של מוסף, ואיל לעולה.
משסיים הלך וטבל והחליף בגדיו לבגדי לבן. משם פנה אל הפר שהיה עומד בין האולם למזבח ואומר עליו את הוידוי הראשון (עליו ועל משפחתו), שכלל אמירת שם השם המפורש.
לאחר הווידוי, הלך מזרחית למזבח. שם המתינו לו שני שעירים (שעיר - תיש מבויית). בקלפי (ארגז עץ קטן) הוציא שני גורלות. לשעיר אחד העלה גורל "לה'" ולשעיר השני העלה גורל "לעזאזל". לשני השעירים קשר חוט אדום. לשעיר לה' – בצוואר, לשעיר לעזאזל – בין קרניו. משסיים שב אל הפר והתוודה עליו את הוידוי השני (וידוי על הכוהנים). לאחר הווידוי שחט את הפר וקיבל את הדם, ונתן לכהן אחר לערבב את הדם כדי שלא יקרוש. משם הלך אל המזבח החיצוני ומלא בגחלים מחתת זהב שהביאו לו לצורך הקטרת הקטורת בקודש הקדשים.
בכניסתו, היה הכוהן הגדול מקטיר את הקטורת בין בדי הארון. בבית שני, שבו לא היה ארון, היה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת על אבן השתייה.
בעת שהייתו של הכוהן הגדול בקודש הקודשים, התפלל תפילה קצרה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אישה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה."
אחר כך יצא הכוהן הגדול מקודש הקודשים, קיבל את דם הפר ששחט קודם מהכוהן ששמר עליו שלא יקרש, וחזר פנימה אל קודש הקודשים להזות את דמו כנגד הארון, פעם אחת למטה ושבע למעלה.
לאחר הזאת דם הפר, הניחו הכוהן הגדול על כן בהיכל, שחט את השעיר שעלה עליו גורל של "שם" והיזה את דמו בקודש הקודשים, באותה צורה - הזאה אחת למטה ושבע למעלה, כנגד הארון.
לאחר שיצא הכוהן הגדול מקודש הקודשים, לקח שוב את דם הפר, והזה אותו כנגד הפרוכת המבדילה בין קודש הקודשים להיכל, הזאה (שפריץ) אחת למעלה ושבע למטה, כנגד הפרוכת. לאחר ההזאה מדם הפר, היזה הכוהן הגדול בצורה דומה את דם השעיר כנגד הפרוכת. לאחר ההזאות על הפרוכת עירב הכוהן את שני הדמים, והזה מהם ארבע הזאות על ארבע פינות מזבח הזהב, ועוד שבע הזאות על הצד העליון של מזבח הזהב. שאריות הדם נשפכו לנקב מיוחד בפינה הדרום מערבית של המזבח.
לאחר הלך הכוהן הגדול אל השעיר המשתלח, שהיה מוכן כנגד שער המזרח, שדרכו יצא אל המדבר, והתוודה עליו על חטאי עם ישראל. לאחר הווידוי מסר הכוהן הגדול את השעיר ליד האיש שליווה את השעיר למדבר. השעיר לעזאזל ומלווהו יצאו למסע של כ-12 קילומטר למדבר יהודה, עד לצוק התלול ממנו הושלך השעיר לעזאזל והוא התרסק ונעשה איברים איברים לפני שהגיע לחצי ההר.

המחזה הארוטי המעורר שהפעים את העולים לרגל בבית המקדש
מה משך את המוני בני ישראל להגיע לבית המקדש? מלבד חובת קיום מצוות העלייה לרגל, מה שבאמת עורר את העולים לרגל לבית המקדש היה מחזה ארוטי-מיני מעורר אותו זכו לראות. (חשבו על תקופה ללא סרטים, טלביזיה או אינטרנט).
"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגוללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חובתכם לפני המקום כחובת זכר ונקבה." (בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א).
מהו כרוב וכיצד נראה? כרוב הוא ישות מלאכית הנזכרת בתנ"ך. ישנם מיספר תיאורים בתנ"ך בנוגע לכרובים, אולם באופן כללי הם מתוארים כיצורים מכונפים המשלבים פני אדם וגוף של בעלי חיים, כנראה שוורים. לחז"ל היו כמה סברות נוספות לגבי זהותם ומראם של הכרובים: לפי רבי אבהו פרצופם היה כפני ילדים, ומסיק הוא זאת מן הכינוי הבבלי 'רביא' לילדים (מסכת סוכה ה ב); גם לפי רש"י "כְּרֻבִים: דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י שמות פרק כה פסוק יח)
לפי מדרש בראשית רבה (פרק כא יג) הכרובים נשאו לעיתים פני אנשים, נשים, רוחות או מלאכים.
מה פירוש מעורים? "המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר". (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה י) כלומר, שני כרובים המעורים זה בזה, הם שני כרובים המקיימים יחסי מין.
לא ידוע מינם של הכרובים, האם היו אלו יחסי מין של זכר ונקבה, או מין חד מיני. בכל מקרה חז"ל גרסו כי הכרובים המעורים מסמלים את חיבת ישראל לאלוהים, חיבה המושוות לחיבת זכר ונקבה.
מכל מקום, בין אם הכרובים נראו כשור עם כנפיים, או כילד או אישה עם כנפיים, ברור שהמחזה של הכרובים המעורים זה בזה, כלומר מקיימים יחסי מין, הפעים עד למאוד את עולי הרגל.

ההכנות לבניין בית המקדש השלישי
בימים אלו (מדווח העיתון "מקור ראשון" 4.9.13), קבוצה ראשונה של כוהנים מתלמדים עוברת קורס הכנה מעשי בבית הספר לכוהנים שפתח "מכון המקדש". לפני שבועיים התקיימה פתיחה חגיגית, ובה תורגל תהליך זביחת קורבן התמיד מתחילתו ועד סופו, כולל שירת הלוויים בהנחיית הזמר רואי לוי. המטרה של קורס הפתיחה היא יסוד של משמרת כוהנים שתהיה מוכנה לקריאה דחופה בשעת הצורך.
במכון המקדש הכינו כבר את הכלים הבאים לשימוש במקדש: מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים, מזבח עולה, מזבח הקטורת, כיור נחושת, בגדי הכוהן הגדול, ציץ מעיל אפוד וחושן, בגדי כהן הדיוט, מזרקים (כלים לזריקת הדם על המזבח), מחתות, כלי ניסוך היין והמים, כלי מדידה, כלי אבן להכנת אפר הפרה האדומה (טרם נמצאה פרה אדומה שאפרה מטהר את טומאת המת), סכיני שחיטה,חצוצרות, נבלים, וכינורות.

בית המקדש בית מטבחיים או היכל מוסיקה
ההכנות המדוקדקות לתחילת עבודת המקדש צוברות תאוצה כאשר האיסור ההלכתי לעלות אל הר הבית, שהיה מקובל עד לאחרונה, נשחק לאיטו. המשך התהליך עלול להעמיד את כולנו בפני סכנה של התפרצות מלחמת עולם עם האיסלם שניכס לעצמו את הר הבית, ומכחיש כל שייכות יהודית למקום. (הכול בגלל יהודי תימני משומד בשם כַּעְבּ אל-אח'בַּאר, כנראה עקיבא, שהתלווה ב-636 לספירה לכובש ירושלים – הח'ליף עומר, והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש, והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש. אם היה הולך עשרה מטר ימינה או שמאלה, הרבה צרות היו נמנעות).
גם אם נניח לסכנת המלחמה עם האיסלם, קיימת סוגייה נוספת פנים יהודית. בית המקדש הראשון והשני היה בעצם בית מטבחיים ענקי. לא צריך להיות חסידי דת הצמחונות-טבעונות של גארי יורופובסקי כדי לדחות בשאט נפש הקמת מקדש שבו מקריבים חיות ומזים את דמן לכל עבר. למקדש שהוא בית מטבחיים יש אלטרנטיבות.
הרמב"ם סבר שכל עבודת הקורבנות ניתנה מפני שבעולם העתיק נפוצה היתה עבודה זרה וזה התאים אז לתפיסה המקובלת של בני האדם. לפי הרמב"ם אין בקורבנות מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק למנוע עבודה זרה. הקרבת בעלי חיים היתה נהוגה בעולם כולו, ולכן ניתנה על-ידי אלוהים לעם ישראל על מנת שיעבדו לו, לאלוהים, ולא לעבודה זרה.
"היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה" (מורה נבוכים חלק שלישי).
דומה שהעיקרון שקיבלה "היהדות הנורמטיבית" ביבנה לאחר חורבן הבית השני לפיו במקום קורבנות תבאנה תפילות חובה, עדיף. גם אם יוקם בעתיד בית מקדש חדש מוטב שישמעו בו תפילות במקום קורבנות. עדיף שיהא המקדש היכל מוסיקה מאשר בית מטבחים.

החזון של הרצל
ברומן האוטופי אלטנוילנד, (תורגם לעברית תל אביב) שפירסם הרצל בשנת 1902, תיאר הרצל את בית המקדש שעתיד להיבנות בירושלים בשנת 1920:
"בניין עצום ומפואר, שהבהיק בלובן ופז. גגו נח על שיש וכיער של אומנות עם כותרות פז היה מראהו. בית המקדש נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש-הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני – יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ... בהיכל הנהדר נשמעו קולות זמרה ונגינת כלי מיתר... הנה שוב ירדה שבת המלכה, שקוראים לה 'הנסיכה השוקטת'. חזן המקדש פתח בשירת המזמור העתיק שמאות בשנים עורר כיסופים בלב העם המפוזר... שהושר בבתי כנסת רבים מספור בכל קצות תבל: שירו של המשורר הנעלה שלמה הלוי (אלקבץ): "לכה דודי לקראת כלה..." או בנוסח הגרמני של היינה "בואה דודי, הכלה כבר מוחילה לך וחושפת את פניך הצנועים." (הרצל, אלטנוילנד, עמ' 194)
לפי גרסת הרצל, אפוא, עתיד היה בית-המקדש לשמש בית תפילה מרכזי, ולא אתר קרבנות וזבחים, ועיקרו – תפילות (במוסיקה גרמנית).
בית המקדש הזה, אליבא דהרצל, לא יבוא במקום מה שהוא קרא מסגד עומר (כיפת הסלע) אלא לצידו. (לפי הספר לא ברור בדיוק מקומו האם על הר הזיתים או מולו).
בנוסף להקמת המקדש חזה הרצל את הקמת "היכל השלום" שבו עורכים את הוועידות הבינלאומיות של שוחרי השלום ושל מדענים מכל ענפי הדעת. היכל השלום הוא מקור לעזרה כספית לכל העולם. אם תקרה שואה על מקום בעולם, כגון שריפה, שיטפון, רעב, או מגיפה, כאן יש עזרה במזומנים. מועצת קבע של האומות השונות משגיחה על החלוקה. מעל שער היכל השלום כתוב: "Nil humani a me alienum puto" – "שום דבר אנושי אינו זר לרוחי.
גמר חתימה טובה, ושנת שלום לכל ישראל. מי ייתן ויתגשם חזונו של הרצל.