ליצחק אורפז

מִמְּקוֹם צְלִילוּת הַסְּתָו הַמְּמִירָה אַט-אַט אֶת אֹבֶךְ
הַקַּיִץ שֶשְּרָבָיו הִרְבּוּ אוֹתָנוּ לַעֲנֹש
שְלוּחִים לְךָ מִמֶּנִּי כְּיוֹנִים פּוֹרְחוֹת מִשֹּבֶךְ
כָּל אִחוּלֵי הַהַחְלָמָה שֶיֵּש בִּשְׂפַת אֱנוֹש.

כִּי דֶרֶךְ הָאֶמְפַּתְיָה בֵּין אָדָם וּבֵין רֵעֵהוּ
לֹא רַק שֶהִיא מִשְעוֹל שֶדַּוְקָא יוֹם הַכִּפּוּרִים
לֹא מְכַפֵּר לְאִיש עַל זְנִיחָתוֹ, כִּדְבַר בּוֹרְאֵהוּ,
אֶלָּא שֶהִיא סוֹפְסוֹף – בְּלִי מַסֵּכוֹת וְאִפּוּרִים –
גַּם שְבִיל הַצַּלְיָנוּת הַחִלּוֹנִית שֶכָּל עוֹבְרֵהוּ
הוּא מֶענְטְש שֶכָּךְ אֶת רַף-הָאֱנוֹשִי שֶבּוֹ מֵרִים.

וּמֵשּוּם כָּךְ הָנַח לַגּוּף לְהִתְאוֹשֵש בְּאֹמֶץ
וְאִם טִפְטוּף חֻלְשַת-הַדַּעַת פֹּה וָשָם נִקְוָה
בַּלֵּב, שְלַח שְלַל צַוֵּי-קְרִיאָה לְשֶפַע (לא רַק קֹמֶץ)
גֵּיסוֹת הָאוֹפְּטִימִיזְם וְדֶבִיזְיוֹת הַתִּקְוָה.

וְאָז, מִשֶּתִּסְקֹר אֶת תְּוַאי חַיֶּיךָ שַעַל-שַעַל
וּבָעָבְרוֹ לְמוּל עֵינֶיךָ כְּבַמַּחֲזֶה
זְכוֹר נָא אֵיךְ נִטְחוּ בְּךָ פִּגְזֵי אוֹיֵב מִמַּעַל
וְאֵיךְ גָּבַרְתָּ עַל כֻּלָּם – לָכֵן, נְחוּש-חָזֶה,
אַתָּה, שֶכְּקָצִין קְרָבִי שָנִים רַבּוֹת בְּצַהַ"ל
הִכְרַעְתָּ אֶתְגָּרִים רַבִּים,
תַּכְרִיעַ גַם אֶת זֶה.