בכל שנות המלחמה הקרה, ימי מאזן האימה בין שתי מעצמות העל, לא הצליחה בריה"מ להדביק את יתרונה של ארה"ב כשחקן המרכזי במגרש הבינלאומי. לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי, נהנתה ארה"ב ממעמד אקסלוסיבי של מעצמת העל העולמית היחידה. שליטתה הבלתי מעורערת של ארה"ב נראתה בלתי הפיכה. "קץ ההיסטוריה", כהגדרתו של הכלכלן פרנסיס פוקויאמה בספרו המפורסם.
14 שנה לאחר שעלה לשלטון ברוסיה, הצליח השבוע פוטין במה שאיש מקודמיו, ברוסיה ובבריה"מ, לא הצליח לפניו – למצב את עצמו כמנהיג העולמי הבולט ביותר, כשחקן הראשי במגרש הבינלאומי.
הוא לא עשה זאת בזכות עוצמה צבאית – עוצמתה של רוסיה בטלה בשישים לעומת עוצמתה של ארה"ב. הוא לא עשה זאת בזכות עוצמה כלכלית – אין להשוות את הכלכלה הרוסית לזו האמריקאית. האיום על ההגמוניה הכלכלית של ארה"ב הוא בכלל מסין והודו. הוא עשה זאת בזכות שני גורמים:
ברק אובמה וולדימיר פוטין.
מבין שני המנהיגים הללו, פוטין חכם יותר, פיקח יותר, חזק יותר, נחוש יותר, עקבי יותר וקר רוח יותר. פוטין, לאורך שנים, בעקביות ובנחישות, מיצב את מעמדו האישי בארצו ואת מעמדה של ארצו ומעמדו שלו בעולם. ובעיקר, הוא השכיל למנף את שגיאותיו הרבות של אובמה. וכך, השבוע, כאשר אובמה עמד בפני האתגר החשוב ביותר למנהיגותו, פוטין ניצל את הססנותו ואת חולשתו, שמט ברגע המתאים מבחינתו את השטיח מתחת לרגליו, טרף את קלפיו ושיבש את תכניותיו.
הרגע המכונן במדיניות החוץ של אובמה, היה הפניית העורף למובארק. האמת היא, שמול ההתקוממות העממית הרחבה של העם המצרי נגד הדיקטטור, לא היה לאובמה שום סיכוי, גם לו רצה בכך, למנוע את נפילתו. וכמנהיג הדמוקרטיה הגדולה בעולם, קשה היה לו לצאת נגד התקוממות עממית כזו. אך בפוליטיקה, גם הבינלאומית – תדמיות וסמלים חשובים, לעיתים, יותר מן העובדות. התדמית של אובמה היתה של מי שנטש את בן בריתו הקרוב בשעתו הקשה. הנזק שנגרם לתדמיתו של אובמה הוא בלתי הפיך.
פוטין מיצב את עצמו כנגטיב של אובמה. תמיכתו ללא סייג באסד, חרף פשעיו הנוראים נגד בני עמו ונגד האנושות, וגם כאשר דומה היה שאובדן שלטונו הוא עניין של ימים או לכל היותר שבועות, נועדה להמחיש לעולם, שבניגוד לאובמה – הוא נאמן לבעלי בריתו, ולכן חסותו משתלמת. וכאשר אובמה הצטייר, בשבועות האחרונים, כמי שמחזיק בידיו את העוצמה הצבאית החזקה בעולם, אך בעוד הוא מאיים להפעילה כשוטר העל של העולם, הוא גם משדר "החזיקו אותי"; כאשר הוא הציב קווים אדומים ברורים והיסס כשצריך היה לעמוד מאחוריהם – הגיח פוטין בתפקיד המבוגר האחראי, המדינאי המנוסה שמנע, כביכול, מלחמה מיותרת, שעלולה הייתה להצית את האזור ואת העולם.
פוטין הוא היום האיש החזק בעולם, המנהיג המשפיע ביותר. ואלו חדשות רעות לעולם. אמנם רוסיה של פוטין אינה הדיקטטורה הטוטליטרית של בריה"מ, אך היא רחוקה מלהיות דמוקרטיה. פוטין הוא מנהיג ציני, חף משיקולים מוסריים, שמה שמניע אותו הוא רק עוצמה – עוצמתה של רוסיה ומעמדה, עוצמתו האישית ומעמדו. אלו גם חדשות רעות לישראל. אין לפוטין שמץ מן העוינות האידיאולוגית לישראל ולציונות שאיפיינה את בריה"מ, אולם הוא דבק בברית עם ציר הרשע של המרים באויבי ישראל – איראן וסוריה.
[פורסם לראשונה ב"ישראל היום"]

2. קונספציה
קונספציה אינה מילה מגונה. גם קונספציה מודיעינית אינה מילה גסה. מודיעין אינו יכול לפעול ללא קונספציות, בכאוס גמור. הבעיה היא כאשר קונספציה הופכת לאקסיומה, כאשר מתאהבים בה ומסרבים לבחון אותה, לערער עליה, לבקר אותה, לעמת אותה עם עובדות סותרות; כאשר היא הופכת לגולם שקם על יוצרו. זה סיפור המחדל של מלחמת יום הכיפורים. הקונספציה שהסבירה מדוע אין סיכוי שמדינות ערב תתקופנה את ישראל, היתה לאקסיומה, שיוצריה התאהבו בה וחסמו כל הטלת ספק. הסתיידות העורקים המודיעינית הזו, שהדביקה את כל מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, היא הכשל הגדול במלחמה.
האם הפקנו מכך את הלקח? ספק. תעיד על כך קונספציית "השינוי האסטרטגי של חאפז אסד," אותה הוביל ראש אמ"ן בראשית שנות ה-90 אלוף אורי שגיא. שגיא יצר קונספציה, על פיה חל שינוי אסטרטגי בסוריה, וחאפז אסד חותר לשלום עם ישראל. כל מה שנדרש לשם כך, הוא לסגת מכל הגולן לקווי 4 ביוני 67'. הקונספציה הזאת הייתה לאקסיומה. שגיא התאהב בה עד כלות, והדביק רבים סביבו, בהנהגה הצבאית והמדינית, לאורך עשרים שנה. אני זוכר מפגש שקיימנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, בביתו בכפר ביאליק, עם מינויו למנהל המו"מ מטעם ברק. מעודי לא זכורה לי פגישה הזויה יותר. חשנו שאנו משוחחים עם הודעה מוקלטת.
חאפז אסד הוא רודן שטבח בעשרות אלפים מבני עמו? את מי זה מעניין. את מי מעניינות ההשלכות המוסריות, הערכיות, הציוניות של נסיגה מהגולן ועקירת היישובים? להטיל ספקות בשאיפת השלום של אסד, במשמעות הביטחונית של נסיגה מהגולן? מה פתאום. יש קונספציה, יש אקסיומה, שום דבר לא יסדוק אותה, ולו סדק צר.
וכאשר ברק הציע לאסד את כל הגולן, תוך עקירת כל היישובים, לבד מכמה עשרות מטרים בחוף הכינרת, ואסד דחה זאת על הסף, שגיא האשים את – ברק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית לשלום.
היום, כאשר ברור לכל בר דעת, שאילו נסוגונו חלילה מהגולן, השאלה היום היתה האם חיזבאללה או אל-קאעידה ישלטו על חוף הכינרת, ניתן היה לצפות מאורי שגיא שיאמר מילה אחת קטנה: "טעיתי."
אלא המילה הזאת, כך נראה, אינה מצויה בלקסיקון שלו. הוא בשלו – דבק בקונספציה ומאוהב בה, והיא ממשיכה לסדר לו את המציאות המדומה. היום הוא מספר, שאילו נסוגונו מהגולן, סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה מערבית שוחרת שלום ומשגשגת ולכן מלחמת האזרחים כלל לא היתה פורצת.
ויש אנשים הקונים את הסחורה המשומשת והפגומה הזאת.
זה היה מצחיק, אלמלא היה מדובר במי שהיה ראש אמ"ן בצה"ל, עשרים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים!

3. טלפון ביום הכיפורים
המאמר פורסם לראשונה לפני עשר שנים, בגיליון מיוחד של "על הצפון"
לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים
09:00 בבוקר. הטלפון מצלצל בביתנו. היום יום הכיפורים. זו בוודאי טעות. אצלנו לא מטלפנים ולא מקבלים שיחות ביום הכיפורים. אך הטלפון עקשן והצלצול אינו מרפה. אחותי הגדולה מרימה בהיסוס. "מדברים מן הצבא. אפשר לדבר עם יוסף הייטנר?"
"הוא בבית הכנסת."
"אז תקראו לו מיד. עליו להתייצב מיד ביחידה. יש לו מילואים."
זו בטח מתיחה. מה פתאום מילואים, כך, פתאום, באמצע יום הכיפורים? אבל מי יודע, לא ניקח זאת על אחריותנו. שאבא יחליט. אחותי ואני צועדים במהירות לבית הכנסת. אני נכנס פנימה ומספר לאבי. מסתבר שהוא אינו הראשון. אחדים מן המתפללים כבר נשלפו. אנו חוזרים במהירות הביתה, בחצי ריצה. בינתיים חזרה הביתה גם אימי, שהלכה לאזכרת נשמות בבית כנסת קרוב יותר לביתנו. בהגיענו אנו פוגשים את מנחם, השכן הדתי שלנו, לבוש במדי הצנחנים, תרמיל על שכמו והוא נכנס למכונית.
"איך זה ייראה?" אני חושב בליבי, "יהודי דתי נוסע ביום כיפור עם כיפה על הראש?"
"זאת מלחמה," פוסק אבא. "סתם כך לא קוראים לנו ביום כיפור."
אני פותח את עיתון ערב החג. אני זוכר שאתמול, מתחת לכותרות המרעישות על פרשת מחנה המעבר בשנאו וביקורה של גולדה מאיר אצל ברונו קרייסקי באוסטריה, הופיעה ידיעה קטנה, כמעט חבויה, של "כתבנו הצבאי יעקב ארז," לפיה צה"ל עוקב בערנות אחרי הנעשה מעבר לתעלה. הנה, אני מספר לכולם, הרי זה היה כתוב בעיתון! צה"ל בכוננות.
לפני שאבא נוסע הוא מדבר עם עמיתיו לוועד הבית. "צריך להכין את המקלט." כל הילדים בבית המשותף יורדים למקלט ומתחילים לנקות אותו. כל השכנים, שהשתמשו בו כמחסן, מפנים את חפציהם במהירות. אחרים מורידים כיסאות, שיהיה נוח יותר.
מאזינים לרדיו. הרדיו משדר מדי רבע שעה מבזק שאינו אומר דבר. המבוגרים במתח. אנו, הילדים, בהתרגשות רבה. וב-14:00, באמצע מבזק החדשות, סיסמה מוזרה ברדיו ומיד אזעקה. אחי הקטן עומד דום, כפי שהוא מתורגל בהישמע צפירה. "לא להשתמש במעלית," מצווה אימי. "זה מסוכן! מה אם תהיה הפסקת חשמל?"
מתחילים לרדת במדרגות. אנו מתגוררים בקומה החמישית. בקומה הרביעית, שרון, שכן הצעיר ממני בשלוש שנים, בוכה בהיסטריה. אני מחבק אותו ומוריד אותו למקלט. הרי אני כבר גדול, בן עשר וחצי, ואחראי. יש ימים בחיים שבהם אנו יכולים לזכור כל דקה. ימים משמעותיים בחיים האישיים. ימים משמעותיים בחיים הקולקטיביים. כולנו נזכור עד יומנו האחרון את הערב בו נרצח רבין. איפה היינו ומה עשינו בכל רגע ומה אמרנו ומה חשבנו. כולנו נזכור כל רגע במתקפת ה-11 בספטמבר. כולנו נזכור את הדרמה של אילן רמון. יום כיפור תשל"ד הוא יום שכל מי שמלאו לו אז יותר מחמש, יזכור כאילו היה אתמול.
ההתרגשות במקלט בשיאה. פותחים את הרדיו שהורד לפני שעה קלה, אך קשה ללמוד ממנו משהו. צפירת הרגעה. ואחר הצהרים – שוב אזעקה. אני שומע את המבוגרים מתלוצצים ביהירות אופיינית – "כבר חלפו ארבע שעות. ב-67' זה לקח לנו שישה ימים, בטח הפעם נסתפק בשש שעות."
השעות נוקפות. הימים חולפים. את הזחיחות והיהירות מחליפות השמועות. שמועה מחרידה מחברתה, ואין לדעת למה להאמין, למי להאמין. מתחילים לשמוע על הרוגים. על שבויים.

בלילה הראשון ישנתי עם אחי הקטן במיטת הוריי, לצד אימי. למחרת חזרתי למיטתי. ביום רביעי חזרנו ללימודים בבית הספר. באותו בוקר, השכם עם שחר, שוב היתה אזעקה. את בית הספר ואת הלימודים לא אהבתי, בלשון המעטה, אך באותו בוקר שמחתי לחזור אליו. שמחתי לפגוש את החברים, להחליף חוויות. הייתי הילד הידען והדעתן, זה שקורא את העיתונים, מאזין לחדשות, בקיא בנעשה, מכיר את ספרי ההיסטוריה ותמיד יש לו דעה מוצקה על כל עניין. פתאום הייתי גיבור היום – אני מסביר ומספר ומפרשן.
ובבית, צמודים לטלוויזיה ולרדיו. חדשות בגל פתוח. ואחר הצהרים – מסיבת עיתונאים עם דדו, בו אני מביט בהערצה. "נשבור להם את העצמות," הוא מבטיח, ואני מתמוגג. ואחר כך הפרשנים. חיים הרצוג הפרשן הצבאי. הפרופסור הצעיר שמעון שמיר – הפרשן לענייני ערבים. ואחר כך "מפגש אמנים" – תכנית הזמר היומית בשידור חי להרמת המוראל, בהנחיית אהוד מנור. שם שרה לראשונה נעמי שמר את "לו יהי" והרטיטה את לבבות העם. ולהבדיל, עליזה קאשי, שהגיעה מחו"ל, צועקת פתאום "קוססוממו על הערבים."
"אנו מתנצלים בפני הצופים על ההערה הלא מכובדת שנשמעה במהלך התוכנית," מפטירה קריינית הרצף (פעם היה דבר כזה).
אצל השכנים, שקולטים ירדן, רואים תמונות אחרות – השבויים הישראליים במדים מרופטים, לא מגולחים, יושבים על האדמה וידיהם על ראשם. שומעים את פקחי הג"א, "קומה שלישית, לכבות את האור!"
וגאווה – תמונתה של אחותי, במדי תנועת הצופים, מתפרסמת ב"מעריב לנוער", כשהיא צובעת פנסי מכונית במסגרת אכיפת ההאפלה.
כאמור, הייתי ילד ערני ואיכפתי. התעניינתי מאוד בפוליטיקה ובאקטואליה. בכל בוקר פתחנו את היום עם אילנה, מחנכת הכיתה, בשעה קלה על "ענייני היום". זו היתה השעה שלי. אני, בחדווה, תיארתי ופירשתי, הבעתי דעה. הרציתי על בן גוריון למחרת מותו. העניין שלי בתחומים האלה החל הרבה לפני המלחמה, וקשה לי לומר שהמלחמה שינתה משהו בהשקפת עולמי או עיצבה אותה. באותה שנה השתתפתי לראשונה באירוע פוליטי – נסעתי להפגנה של תנועות המחאה, בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, ליד הכנסת, בקריאה להתפטרותה של גולדה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. ואכן, באותו היום גולדה התפטרה. בזכותי!
בדין התפטרה. כראש הממשלה היא נשאה באחיות מיניסטריאלית ואישית למחדל. אבל היום, אני מתקומם לנוכח רצח האופי שנעשה לה. הטענה כאילו המלחמה פרצה כתוצאה מ"סרבנותה המדינית", טענה פוליטית שקרית, הפכה כמעט למוסכמה. הרי ידוע, ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת... בעיקר, כשכל הרמקולים מחוברים לאלה שצועקים אותו. אפילו אהוד ברק, בזחיחותו ערב קמפ-דיוויד, נהג להזכיר אותה כסמל למה שהוא לא יהיה. הרי הוא עומד להביא לנו שלום. הוא לא ידע שהחוגים שמתוכם יצאה העלילה שהשחירה את דמותה של גולדה, יעמלו להפיל גם עליו את תיק כישלון קמפ-דיוויד ומתקפת הטרור הפלשתינאית.
כמו אז, זה ייקח כמה שנים, אך מכחישי קמפ-דיוויד לא ירפו. וזה ידבק. הרי המצב הנורמלי הוא מלחמה של הערבים בישראל ותפקידה של ישראל הוא לרצות אותם בוויתורים כדי למנוע את המלחמה, או לדחות אותה לפחות בעוד שלושה שבועות של הודנא. ואם היא לא עושה כן – גולדה, ברק, שרון אשמים.
במלחמת יום הכיפורים הייתי ילד רמת-גני בכיתה ה'. במהלך המלחמה ואחריה עקבתי בעניין אחרי מהלכי המלחמה, הפסקת האש, הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים ועם סוריה, הבחירות לכנסת השמינית, ועדת אגרנט, משבר הנפט, המשבר הכלכלי בישראל, ההפגנות הסוערות נגד הפיחות והגזירות, ההתנחלות בחווארה וסבסטיה. יום בשבוע הרֶכֶב הושבת, חיסכון באנרגיה. המדבקה עם האות ב' הודבקה על שמשת מכוניתנו. אבא שלי החליט שיום שבתון הנהיגה שלו הוא יום שני (בתיאום עם השכנים העובדים בסמוך, כדי שיוכלו להסיע זה את זה). חשתי בדיכאון ובדכדוך שמסביב. גם הסטיקרים, "אנו נתגבר", עם הציור של "ישראליק" של דוש זוקר את אגודלו, לא כל כך עזרו. גם לא הכרזות (הנכונות כל כך), "הֱיֵה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר," ואפילו לא המודעות "בכל זאת מערך..."
את עומק המשבר הבנתי רק אחרי עשרים שנה. מלחמת יום הכיפורים גרמה למשבר החמור ביותר בתולדות הציונות, שעד היום טרם נרפאנו ממנו. מבחינה צבאית נטו ההישג הצבאי במלחמת יום הכיפורים היה הגדול שבניצחונות ישראל, לנוכח תנאי הפתיחה. אולם מבחינה מהותית רחבה היתה זו תבוסה, שנמשכת עד היום. היתה זו תבוסה, כיוון שהתחושה שהציונות היא תעודת הביטוח של היהודים נסדקה והתערערה, הביטחון הקיומי התערער, מה שגרם לפקפוק בעצם הציונות וצדקתה ולתופעות הנפסדות של הפוסט ציונות, האוכלות עד היום כל חלקה טובה בתוכנו. בעקבות המלחמה, הוכתה ישראל במכה של נטישה וירידה מהארץ. צדק יצחק רבין, ראש הממשלה, שאמר את האמת שראוי היה שתאמר מפי מנהיג האומה: "היורדים הם נפולת של נמושות."
אולם הנְמוּשִׁיוּת הזו היתה דרך אחת. היתה גם דרך חלופית. ראשוני המתיישבים בגולן, שנאלצו להתפנות ביומה הראשון של המלחמה, מייצגים בעבורי את הדרך האחרת. עוד בעיצומם של הקרבות, כאשר יכלו לשוב ליישוביהם, ישבו ראשי המתיישבים במקלט בעין זיוון, ודנו בשאלה, "מה עושים עכשיו?"
הם החלו לפעול לחיזוק ההתיישבות בגולן, להקמת יישובים במרכז הגולן, שהיה ריק מיישובים. להקמת עיר בגולן, קצרין. להיאבק למען סיפוח הגולן למדינת ישראל. הם הביעו אמון בציונות. גם היום, שלושים שנה אחרי המלחמה, נותרה אותה ברירה בין שתי החלופות.
האם מלחמת יום הכיפורים השפיעה עליי, ועד כמה? איני יודע. אבל בבחירה האישית שלי בין שתי החלופות, אותה עשיתי בשחר נעוריי, אני דבק ובה אדבוק כל חיי.

4. עיטור הגבורה האזרחית
אביגדור קהלני נכנס לחיים הפוליטיים בסערה. ברגע האחרון לפני הפריימריז של מפלגת העבודה ב-1992, נענה קהלני לבקשתו של רבין והציג את מועמדותו ברשימה הארצית. הוא נבחר למקום גבוה ברשימה. מכאן, היו לו כל הסיכויים לנסוק לצמרת.
אולם כאשר רבין, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן, ביכר קהלני את הנאמנות למצפונו, לאמונתו, לדרכו, על פני נאמנות למנהיגו הנערץ ולמפלגה. הוא הקים את לובי הגולן ועמד בראשו והוביל בתוך מפלגתו, בכנסת ובציבור מאבק נחוש נגד הנסיגה. הוא עמד בכל הלחצים, לא נשבר מול האיומים ולא הלך שבי אחרי הפיתויים. בסופו של דבר פרש ממפלגתו.
גבורתו של קהלני בשדה הקרב ידועה. הוא קיבל עליה את עיטור המופת במלחמת ששת הימים ואת עיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים. אולם יש לא מעט גיבורי מלחמה, שהתגלו כשפנים באזרחות. גבורתו האזרחית הפוליטית של קהלני, אינה נופלת מגבורתו הצבאית.
בזכות גבורתו הצבאית, הוא יקבל השנה את עיטור הנשיא, ואין ספק שהוא ראוי לכך. אולם לא פחות מכך, הוא ראוי לעיטור, בזכות גבורתו האזרחית.

5. צרור הערות 15.9.13
* ראש הממשלה בנימין נתניהו ציטט את אמרתו של הלל הזקן, בפרקי אבות, "אם אין אני לי, מי לי?" בנאומו בטקס סיום קורס חובלים, והשליך ממנה לסוגיות הביטחון הלאומי של ישראל בכלל, ובנושא הגרעין האיראני בפרט.
לאמירתו של הלל היתה צלע מקבילה: "וכשאני לעצמי – מה אני?" השילוב בין השניים הוא החוכמה הנכונה לפרט, לקהילה ולמדינה. אדם הוא חלק מחברה ועליו לראות עצמו כחלק מן החברה, לא כאני ואפסי עוד. אולם אל לו להגיע למצב שבו הוא תלוי בכלל, ללא יכולת לדאוג לעצמו.
כך גם ביחסים הבינלאומיים. המדינה אינה "עם לבדד ישכון", היא חלק מהקהילייה הבינלאומית, והיותה כזו היא מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי. לא בכדי, כבר הקונגרס הציוני הראשון קבע בתוכנית בזל: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל."
ועם זאת, לעולם לא נסמיך את עצם קיומנו, אלא על עצמנו, ולא נסכן את ביטחוננו מתוך הסתמכות על אחרים.
האסטרטגיה הישראלית בסוגיית הגרעין האיראני, לאורך שנים, ממצה את שני חלקי המשוואה. ישראל מזעיקה את מצפון העולם כנגד האיום הנורא שמדינה מטורפת, המונהגת בידי כת קנאים אסלאמיים (כלומר – אין לה אלוהים), המתעבת את העולם החופשי, השואפת להיות המעצמה האזורית הגדולה, החותרת בגלוי להשמדת מדינת ישראל, מנסה בכל כוחה להצטייד בנשק גרעיני, נשק להשמדה המונית, וזה הפרוייקט העל הלאומי שלה. הלחץ הישראלי עורר, אם כי לאט מדי ומאוחר מדי, את העולם. הוא הביא לסנקציות כלכליות חריפות על איראן, אם כי מעט מדי ומאוחר מדי. כל זה לא היה קורה ללא איום משמעותי של פעולה ישראלית נגד הגרעין האיראני. ואיום משמעותי אינו יכול להיות ללא נכונות אמיתית של ישראל לתקוף, אם זו תהיה האופציה האחרונה.
למיטב הכרתי, האופציות הדיפלומטיות והכלכליות מיצו את עצמן, ואין מנוס מפעולה בכוח נגד הגרעין האיראני. כיוון שהאיום הוא על שלום העולם, מוטב שתעשה זאת מעצמת העל – ארה"ב. זה גם האינטרס הישראלי – וכשאנו לעצמנו, מה אנו? אולם זה לא יקרה, ללא איום מוחשי ישראלי לתקוף. ואם בסופו של דבר ארה"ב לא תעשה זאת, ועל פי ההתנהלות האמריקאית במשבר הטבח הכימי בסוריה, ובעיקר עמדת דעת הקהל האמריקאית, גדל הספק אם היא תעשה זאת, ייתכן מאוד שלא תיוותר לנו הברירה, אלא לבצע בעצמנו את המתחייב להגנת מדינת ישראל, ושלומם של אזרחיה. כי אם אין אנו לנו – מי לנו?

* במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס", מצטייר פוטין כאביר השלום העולמי, ממש התגלמות הפציפיזם. בכך, הוא ממשיך דרכם של הסובייטים, כולל בימיו האפלים של סטלין, שנופפו בדגל השלום, ובעקבותיהם – האידיוטיים השימושיים שפעלו בשירותם במדינות העולם החופשי. ובכלל, מן הראוי שנתייחס בביקורתיות ואף בחשדנות, לנושאי דגל השלום, ונבחן היטב אם אין זה "שלום אך שווא".

* הברקה של זיו תדהר בדף הפייסבוק שלו: "מתוך נימוקי הוועדה: פרס נובל לשלום מוענק השנה לנשיא הסורי אסד, על תרומתו לפתרון של שלום במזרח התיכון ולצמצום השימוש בנשק הכימי."
נשמע הזוי? אחרי שרב המרצחים ערפאת קיבל פרס נובל ל... שלום (!), שום דבר לא יוכל עוד להפתיע אותנו.
ואולי בעצם אסד ראוי לפרס נובל לכימיה?

* 31 שנים חלפו מאז שהסורים רצחו את נשיא לבנון באשיר ג'מאייל, שנבחר בחסות הכידונים הישראליים, כחלק מפנטזיה של אריק שרון על עיצובה של לבנון כמדינת חסות ישראלית ועיצוב סדר חדש במזה"ת. שום דבר טוב לא יצא מן הפנטזיה הזאת, שסבכה קשות את ישראל בבוץ הלבנוני הטובעני. והלקח לימינו, ימי החורף האסאלמי במזה"ת – בדלנות ונייטראליות מוחלטת.

* המשותף למלחמת יום הכיפורים 73', הסכם אוסלו 93' והמשבר הסורי 13' הוא ההונאה הערבית. ההונאה של סאדאת, של "יוזמת שלום" שנועדה להרדים אותנו בעת הכנותיו למלחמה, ההונאה של ערפאת שכביכול הסכים להפסיק את הטרור והמאבק המזוין כדי שיוכל להמשיך ולהגביר את הטרור בתוככי א"י, ההונאה של אסד שכביכול מעמיד את הנשק הבלתי קונבנציונלי שלו לבקרה בינלאומית.

* עוד משותף בין האווירה שקדמה למלחמת יום הכיפורים לבין האווירה שאחרי אוסלו – היהירות, הזחיחות, השחצנות, חוסר הסובלנות כלפי מי שהעז להטיל ספק, לעורר שאלות ולמתוח ביקורת, שבא לידי ביטוי בעיקר בדרך המכוערת ביותר לביטוי חוסר סובלנות – לעג.

* הקונספציה המודיעינית שקדמה למלחמת יום הכיפורים היתה נכונה לחלוטין. על פי הקונספציה, מדינות ערב לא עמדו לתקוף את ישראל. אז נכון, הן תקפו את ישראל, אבל למעט התקלה הקטנה הזאת, אין שום בעייה עם הקונספציה.
נשמע הזוי? תמוה? זו בדיוק רוח מאמרו של רון פונדק במוסף "הארץ", שאינו עוסק אמנם בקונספציה של מלחמת היום הכיפורים, אולם ברוח זו הוא עוסק בהסכם אוסלו, במלאת לו עשרים שנה.

* בתגובה לרון וייס: "ההיסטוריון יגאל קיפניס" = אוקסימורון.

* בעדותה של גולדה מאיר בועדת אגרנט, היא הגדירה את מה שקרה ערב יום כיפורים כ"אסון", אולם לא כאסון טבע אלא כאסון שנבע מ"טעויות", והדגישה את הטעות שלה. הטעות שלה היתה שלא הורתה על גיוס המילואים, חרף האינטואיציה שלה, ולא עמדה נגד המלצות והערכות הרמטכ"ל וראש אמ"ן. היא לא האשימה אותם על טעויותיהם, אלא את עצמה, ואמרה שהיא מייסרת את עצמה על כך ולעולם לא תסלח על כך לעצמה. הכותרת ב"מעריב" שהגדיר זאת כ"אליבי של גולדה", כאילו הציגה את עמדת הצבא כאליבי, כדי להתחמק מאחריות, היא כותרת נבזית.

* אחרי שנים של "מבצע גולדה" – רצח אופי שיטתי ומתוזמר נגדה, אני מזהה לאחרונה גישה מעט יותר מאוזנת, מצד מי שמנסים לבחון את דמותה ופועלה באובייקטיביות. כך הדבר גם בכתבה ב"מעריב" של מרדכי חיימוביץ'. לצד אחריותה המיניסטריאלית למחדל שקדם למלחמה, שאי אפשר לחלוק עליה והראשונה לקבל עליה את מלוא האחריות הייתה גולדה עצמה, אין ספק שהנהגתה את האומה במלחמה עצמה, במשבר הגדול ביותר בתולדותיה, היתה מופת של מנהיגות. אומר בכתבה של חיימוביץ' הביוגרף של גולדה מירון מדזיני: "מזלה של ישראל היה שבראשה עמדה מנהיגה זו."

* הרשתות החברתיות הן אמצעי להפצת נגיף הקונספירציה הנתעבת, על כך שמלחמת יום הכיפורים תוכננה בידי דיין, קיסינג'ר וסאדאת, כדי להביא לנסיגה מסיני, ושהנספח הצבאי ג'ו אלון נרצח בידי ישראל כיוון שעלה על המזימה וכו'.
תיאוריה מטורפת, הפופולארית בחוגי הימין הקיצוני ההזוי, לצד תאוריית הקונספירציה השקרית והנתעבת לא פחות על רצח רבין בידי השב"כ. וכאשר מישהו אומר משהו נגד הנגיף מיד מתנפלים עליו שהוא משרת של "הממסד", "המשטר" וכו'.
חבל מאוד שאנשים מקדישים את יום הכיפורים ללשון הרע ומחליפים דיון יסודי והפקת לקחים בהפצת תיאוריות שווא מרושעות.
אבל האמת היא שאני די מרחם על האנשים האלה.

* במאמר ב"ידיעות אחרונות" סיפר נחום ברנע: ""דיין ... נקבר בגבעת שמרון, בית הקברות של נהלל, לא רחוק מקברו של משה יפה, בן המושב, שנהרג בסיני במלחמה. אביו ראובן (אסי) יפה גילה שבשעה מסוימת אחר הצהרים נוגע הצל מקברו של דיין בשולי המצבה על קבר בנו. הוא דרש להרחיק את קברו של דיין מקבר בנו."
סיפור יפה... אלא שמשה דיין כלל לא נקבר בחלקה הצבאית של בית העלמין בנהלל, אלא בחלקה האזרחית.

* הלקח המרכזי, בעיניי, ממלחמת יום הכיפורים, שמשום מה אינו נוכח בשיח הציבורי על המלחמה, הוא ההכרח הקיומי בגבולות בני הגנה ובעומק אסטרטגי. אילו ישראל הותקפה בהפתעה בגבולות 4 ביוני 67', בתוך שעות היא היתה נכבשת ומחוסלת.

* במתקפה בגבולות הקודמים, הדבר היחיד שיכול היה להציל את המדינה מהשמדה, הוא שימוש בנשק גרעיני. שימוש כזה היה אסון. אסור למדינה להגיע למצב שבו המשענת היחידה לקיומה הוא הגרעין. ההיסטוריונים והחוקרים עדין חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה האם ועד כמה דיין הציע להשתמש בהרתעה גרעינית בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים. מנהיגותה של גולדה, קור הרוח שלה וביטחונה העצמי מנעו את ההרפתקה הזו. אילו פרצה המלחמה בגבולות של ערב מלחמת ששת הימים, ייתכן מאוד שלא היתה ברירה אלא לנקוט באופציה כזו, ואולי אפילו מעבר להרתעה.

* מכל התוכניות הרבות על מלחמת יום הכיפורים, היתה אחת שגרמה לי להתרגשות עצומה – "לילה בסואץ", ברשת ב'. דורי בן זאב הגיש תכנית על הופעה שלו בפני מחלקת צנחנים במילואים ממערב לתעלה, בחודשי ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אחד הלוחמים היה מאיר אריאל. מרבית התוכנית היתה השמעת הקלטות מן המופע. שמענו את מאיר אריאל והגיטרה בהקלטה הראשונה של "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", בגרסה מוקדמת ושונה של "ערימת דשא", בהקלטות של שירים שהופיעו כעבור 4 שנים ב"שירי חג ומועד ... ונופל" כמו "ארול" ו"תקווה (תתארו לכם)". דורי בן זאב מאלתר ומפלרטט עם הקהל, מראיין את מאיר אריאל ב"צרפתית" (ג'יבריש במבטא צרפתי) ועוד. שעה של געגוע ושל תענוג. געגוע לגאון, למשורר הייחודי כל כך, מאיר אריאל.

* למה יום הכיפורים נקרא יום הכיפורים? כי הוא נופל בדיוק בתאריך שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים.

* בצרור הקודם יצאתי נגד הסדר הטיעון עם סא"ל אייזנר, שמשמעותו האמתית היא הדחתו מצה"ל, מאחר וזוהי הפניית עורף לקצין קרבי, גם אם שגה לחלקיק שנייה בעיצומה של פעילות מבצעית קשה. מסתבר שאיני היחיד. גם זהבה גלאון תקפה את עסקת הטיעון. לטענתה, יש בה "לגיטימציה" למעשיו. כנראה שרק הוצאה להורג של הקצין בכיכר העיר תספק את תאוותה.

אהוד: הדחתו של סא"ל אייזנר היא לא רק טיפשות מדהימה אלא גם מעשה נבלה וכתם על צה"ל ולוחמיו!

* כתבה חשובה מאוד של שוקי שדה ב"דה-מרקר", חושפת את תעשיית פולחן האישיות חסרת התקדים לשמעון ("איני עוסק בזה") פרס, על חשבון משלם המסים הישראלי לצד תרומות רבות של אוליגרכים וטייקונים מקורבים ומחוברים, בארץ ובעולם. בכתבה לא נמסרה תגובתו של שמעון ("איני עוסק בזה") פרס. וזה מובן, שהרי הוא אינו עוסק בזה. אילו הגיב, הייתה תגובתו, מן הסתם: "איני עוסק בזה."

6. חנות קטנה ומטריפה
ב-1942 ייסד ברל כצנלסון את הוצאת "עם עובד" ועמד בראשה. ברל, שהנהיג את תנועת העבודה, את ההסתדרות ואת מפא"י לצד דוד בן גוריון; מי שייסד את בנק הפועלים, את "המשביר לצרכן" ואת העיתון "דבר", ראה בהוצאת ספרים נושא חשוב דיו, כדי שבימי הסער שעברו על העולם, על העם היהודי ועל היישוב בארץ, עיסוקו העיקרי יהיה הוצאת ספרים. הוא ראה בכך שליחות גדולה וחובה מוסרית, כנדבך מרכזי בבניין העם והארץ.
כל התחשיבים הכלכליים שהוגשו לברל, היו חד משמעיים – מדובר במיזם ללא כל אפשרות לרווח; מפעל מפסיד בעליל. והרי ברל התכוון למכור את הספרים במחיר עממי, שווה לכל נפש, מצד אחד, ולהבטיח שכר מכובד לסופרים ולמתרגמים, מצד שני. הוא קיבל את התחשיבים, הוא העמיק בהם, הוא חיפש דרכים יצירתיות להקטין את ההפסדים, אך הוא היה נחוש להקים את ההוצאה, כיוון שהוא לא ראה בה אמצעי לרווח.
"אין להרבות דברים על מה ולמה ראתה ההסתדרות להתחיל במפעל תרבותי חדש בעצם הימים אשר אנקת-אחים חנוקה מגיע אלינו ממצרי הגטאות," כתב ברל. "... אנו באים בשעה זו להניח נדבכים חדשים בבנייננו. אותו כוח המצווה עלינו את החיים ואת העמידה מול אוייב, הוא המצווה עלינו התגוננות והתבצרות רוחנית. ובימים שיישובים יהודים נחרבים וקיני תרבות עברית נשמדים, אנו נדרשים לכך יותר מבכל זמן."
במכתב לסופר, העיתונאי והמחנך דוד זכאי, הוא כתב: "רגע קט עלה בידי להכניס את ההסתדרות – בידיעתה או שלא בידיעתה – לא למפעל מו"לי בלבד, כי אם באחריות לגורלה של הספרות העברית ולמצב עבודתו של הסופר העברי."
אנו חיים היום בתקופה אחרת. אין לנו מנהיגים בקליבר של ברל כצנלסון. ובשיח השולט בארץ, וגם אחרי המחאה של קיץ 2011 הוא השיח השולט, למרבה הצער – קשה להשחיל מילה הסותרת את הגיון השוק. ובכל זאת...
רשת "סטימצקי" החליטה לסגור את חנות הספרים בקצרין, כי היא מפסידה. רשת סטימצקי אינה "עם עובד". בעצם, גם "עם עובד" אינו עוד "עם עובד". רשת "סטימצקי" היא עסק פרטי. וכי ניתן לבוא בטענות ובדרישות לעסק פרטי? אפשר לבוא לעסק פרטי בטענות על כך שהוא מקבל החלטה עסקית רציונלית? ובכל זאת...
בגולן כולו, מהחרמון ועד חמת גדר, יש חנות ספרים אחת, חנות "סטימצקי" בקצרין. מי שמתייחס לעסק אך ורק דרך משקפי הרווח, יצדיק את ההחלטה לסגור את החנות. אולם מרשת ארצית של ספרים ניתן לצפות לשיקול רחב יותר וערכי יותר. למשל, להבטיח שבכל אזור בארץ ניתן יהיה לרכוש ספרים, גם אם חנות מסוימת תקטין במידת מה את רווחי הרשת. יש לרשת די והותר חנויות מרוויחות במרכז הארץ, שיכולות לסבסד את ההפסד. הרי אין סכנה שהחנות בקצרין תפיל את רשת "סטימצקי".
לפני שנים אחדות, כשהדואר עבר הפרטה חלקית, הוא "התייעל" – בוטל הדואר הנע ליישובים הכפריים בימי ו'. כתוצאה מכך, מנויי עיתונים ביישובים הכפריים, שאין בהם חלוקה, אלא דרך הדואר, הפסיקו לקבל את העיתון, אף שהם משלמים מנוי. מי שרוצה לקרוא את עיתון השבת – ייסע לעיר הקרובה כדי לקנות עיתון. מאז, כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות", "התייעלו" אף הם, ביטלו את קווי החלוקה, וכל העיתונים מגיעים רק בדואר. ומאחר ואין דואר נע ביום שישי, כל גיליונות השבת, הגיליונות החשובים והמעניינים ביותר, אינם מגיעים למנויים.
מידי יום ו' אני נוסע לקצרין, לקנות את עיתוני סוף השבוע ב"סטימצקי". וככה, על הדרך, בלי לשים לב, בין העיתונים חוזר הביתה גם ספר חדש או שניים, או דיסק. ועכשיו, גם את החנות הזאת סוגרים בפניי.
רווח אינו מילה גסה, אך רווח גם אינו חזות הכול. רשת ספרים ארצית חזקה, המקבלת את החלטותיה רק על פי שיקולי רווח, ופוגעת במודע בתושבי הפריפריה, היא רשת בלתי מוסרית.
ושמא... אם נסגרת חנות הספרים היחידה בגולן, ניתן להסיק מכך על רמה נמוכה של תרבות הקריאה בגולן. ובכן, מסקנה נחפזת כזו, לחלוטין אינה נכונה. הן רק לפני שנים אחדות השקיע האזור הון עתק בהקמתן, ומאז ואילך – באחזקתן, של שלוש ספריות ציבוריות מן הטובות והמשוכללות בארץ, אם לא הטובות שבהן. אחד הדברים בהם אני גאה במיוחד על שנות שרותי כמנהל המתנ"ס, הוא הקמת ספריית הגולן על שלוחותיה. אפילו בהנהלת המתנ"ס היו שפקפקו, שחששו שיהיה זה "פיל לבן", כמה כבר קוראים ספרים במאה ה-21? עובדה!
אבל כנראה שמספר התושבים והפיזור הרחב שלהם אינו מאפשר לחנות ספרים להיות רווחית. וכאן עומדת רשת "סטימצקי" למבחן – האם חזונה מצטמצם לחור שבגרוש, או שיש לה חזון רחב יותר, המאפשר לה להחזיק חנות שאינה רווחית, בפריפריה של הפריפריה, מתוך אידיאולוגיה.
בינה פבזנר ואני כתבנו מכתב למנכ"לית הרשת איריס בראל. במכתבנו, מחינו על ההחלטה והבענו תקווה שהיא תשונה, מן הסיבות שציינתי לעיל.
במכתבנו, העלינו על נס את הצוות המובחר של החנות: "יש לציין את צוות החנות – לודה, ולריה ושלי, שנותנות תמיד מענה חם ואדיב, והשכילו ליצור פינה תרבותית, חמה ונעימה."
את מכתבנו, סיימנו בפניה הבאה: "אנו מבקשים ממך לשקול שוב את הנושא. מן הראוי, שרשת שחרטה על דגלה שירות לכל חלקי הארץ והעם, ומסר תרבותי של אהבת הספר, לא תזנח משיקולי רווח את אנשי הפריפריה. שלא כמו בתל-אביב איננו יכולים 'לקפוץ' לחנות ברחוב הסמוך..."
עד רגע כתיבת מאמר זה, עשרה ימים אחרי כתיבת המכתב, לא הגיעה כל תגובה. חוששני, שהסיכוי להעביר את רוע הגזירה הוא אפסי.
סגירת חנות "סטימצקי" היא בשורה קשה לאוהבי הספר בגולן. אין זו עוד חנות. החנות הזו היא מוסד תרבותי. החנות הזו היא בית ועד לאוהבי הספר. מידי יום ו' אני מגיע לחנות – לא רק כדי לקנות עיתונים, ספרים ודיסקים, אלא גם למפגש חברתי עם עמיתיי, אוהבי הספר הגולניים.
אם אכן תיסגר החנות, אני מקווה שיימצא לה בהקדם תחליף ראוי. אולי חנות של "צומת ספרים". אולי חנות פרטית. ואולי אפילו התאגדות קואופרטיבית.
"והיית אך שמח" נאמר על חג הסוכות. מה חבל, שמיד אחרי החג השמח הזה, נפתח את "אחרי החגים" ביום עצוב של סגירת חנות הספרים היחידה בגולן.
מי יִגְלֶה עפר מעיניך, ברל כצנלסון.

אהוד: חנות סטימצקי ב"גן העיר" בתל אביב אמנם אינה עומדת בסכנה סגירה כמו זו שבקצרין – אבל את העותק-למכירה היחיד של "מסעותיי עם נשים" הם דחפו עמוק פנימה במדף ספרי הפרוזה העבריים הלא-חדשים שבירכתי החנות – לבל תשזוף עין מבקר דגדגן את העטיפה עם ציור חוה הבתולית הערומה מהמאה ה-16. ככה אין שום סיכוי שמישהו יראה את הספר!