עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1970)

חלק ראשון של שנת 70'

יותר ויותר אני מקנא בפנחס שדה, לא רק בגלל ספריו המצויינים, אלא בעבור יכולתו לחיות במנותק מכל הפעילות הזאת [של הקריאות למילואים], לחיות רק את חייו שלו, ולהקדיש את כל זמנו לכתיבה. [- - -] לפני שבוע ריאיינתי את שלונסקי ליובלו השבעים, ל"על המשמר". בין היתר סיפר כי ישב בזמנו שעות עם שדה ושיכנע אותו שלא יתאבד. אחר-כך עזב שדה את תל-אביב ועבר לירושלים, שם התחבר עם יורם קניוק ושניהם רצו להתנצר, וכן למדו קבלה באוניברסיטה. עד כאן דברי שלונסקי.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 4 במרס 1970. אני הייתי אז בן 34.

סנדו דוד סיפר לי כי שלונסקי פירסם לשדה את שירו הראשון "משא דומה" בכתב-העת שבעריכתו, "עיתים", ב-1946, בהיות שדה כבן שבע-עשרה. אחר-כך שדה נעלם וסיפרו שעבר לירושלים וישב במנזר והילכו אף שמועות שהתנצר. אני מעודי לא שמעתי ממנו על כך, אבל אחד מידידיו הטובים התנצר באותה תקופה, לאחר מלחמת השיחרור, וגר בירושלים. אם אינני טועה הוא מספר על כך ב"החיים כמשל". סיפורו הראשון של שדה נדפס ב"במעלה", ביטאון "הנוער העובד", בשנת 1945, בהיותו כבן שש-עשרה.

*

אתמול בערב אצל פנחס שדה. בטרם נסיעתו לאנגליה, בשבוע הבא. לאחר שנכנסתי צילצל הטלפון והוא יצא למסדרון ודיבר עם בחורה. דיפדפתי בספרים שעל השולחן. ספר אנגלי, בעל תוכן פילוסופי דתי, איני זוכר את שמו, נשא בעמוד הראשון כותרת (14.2.70) ולמטה – "פנחס, אני אוהבת אותך, שרי."

התאריך [הזה] הוא יום השבת שלפני אותו יום ראשון שבו הירצה שדה בבית הילל בירושלים בפני סטודנטים, קרא מיצירותיו וענה לשאלות. שרי היא הדמות ששימשה לו דוגמה לאביגיל ב"על מצבו של האדם".

ביקשתי ממנו להסכים להתראיין לסידרה על "מחיר הציונות". שעה ארוכה הסביר מדוע קשה לו הדבר, אך עשה כל זאת רק כדי להסכים לבסוף. הוא נמצא עתה בתקופה שוביניסיטית מלחמתית. מצד אחד רואה עצמו כמתנגד ליהודים, ל"שמירים" [בני-דמותו של הסופר משה שמיר] בלשונו, שהם, בפאראפראזה על ניטשה "מחלת העור של היהדות האמיתית." צריכים אותם כדי לעבור מתקופת הגלות לתקופת הארץ, אך הם לא המהות האמיתית של היהדות. מדבריו משתמע שהוא רואה עצמו כמבטא מהותה האמיתית של היהדות. הוא שואף לצדוק בדבריו, כלומר, לעקוב אחר התהליכים הסטיכיים בהיסטוריה של עם, ולתארם, גם כלפי העתיד. משום כך הוא שיכור הכוח. ונוטה גם לדיעות כנעניות, אם כי רטוש ואמיר הם כקליפת השום בעיניו.

היה אצלו בחור גוי, שנולד באנגליה, חי שנים רבות בהודו, רצה להיות משורר וויתר. בא עתה לישראל לראות מה המהות האמיתית של מה שנעשה כאן. ושלחו אותו מדיזנגוף לפנחס שדה.

הם ישבו שש שעות, לילה שלם. עד הבוקר. לדעת ה"גוי" מת ישו, בטהובן, הנצרות וכו'. כל זה נגמר. עתה אנו נמצאים בעידן חדש. לדעת שדה – העידן האלילי, או הניאו-אלילי. יש לבחור כהן עליון בניו-יורק, של הכת שלהם, שהם רואים בו התגשמות האל עלי אדמות. אצל שדה ישו חי יותר משאצל בחור זה. מה שמצדיק, לדעת שדה, את העובדה שישו יש לו קיום רק אצלנו, היהודים. ולא אצל כמה נזירות וכמרים נוצריים, שהם מיעוט בקרב עולם אלילי-גויי. אותו בחור אינו מאמין בכוחה של המילה הכתובה, אלא, בעקבות מקלוהאן – התקשורת המודרנית. טלוויזיה ופגישות עם האנשים. גם אינו מאמין ביצירת יחיד. עידן זה חלף לדבריו. שדה חש עצמו, לדבריו, כנציג קשי-העורף היהודי ועם הספר מול העולם הגויי האלילי.

לפנות בוקר הביא את הבחור לחרדה אמיתית, עד שפני הלה האפירו. מדוע? הבחור אמר שאינו מאמין כי פצצת המימן תתפוצץ אי-פעם. פשוט, על האנושות לדחות את הפצצה מתודעתה, כעניין שטני – והפצצה לא תתקיים.

שדה אמר לו כי לדעתו כל מה שעשו אנשים אי-פעם, סופם שהשתמשו בו. ואם יש פצצות, סופן שהן יתפוצצו.

הבחור נחרד, אך עדיין אין זה הכול. ומה יהיה על בני-האדם? שאל הבחור.

"מה איכפת לך בני-האדם?" ענה שדה. ראשית, אין ביטחון שכולם יושמדו. וגם אם כולם יושמדו – כלום אלוהים יחדל להתקיים משום כך? לגבי אדם דתי, (ואותו בחור דתי היה) – חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך להתקיים גם בלי בני-האדם.

למשמע דברים אלו האפירו פני הבחור. לדעת שדה – גם משום שהיה סבור כי בכך הביע שדה את החלטתם הנחושה של יהודים בישראל להפעיל את הפצצה האטומית אם יגיעו מים עד נפש, ולסחוב אחריהם את העולם כולו להשמדה. כלומר – המהות היהודית האמיתית, קשת העורף – עומדת בניגוד לכיוון הכללי, האלילי, האורגיאסטי, בעולם כיום.

הבחורה שצילצלה בטלפון היא נערה בת שש-עשרה וחצי, מבני-ברק, החליטה בזמנו לצאת לתרבות רעה ואף טיילה, לפי שסיפרה לשדה, בלילה בגן-העצמאות מתוך תשוקה רבה להציע עצמה לכל גבר. הוא יעץ לה ש"לא תיתן עד הסוף". בינתיים גם התאהבה בו, כי היא "נערה מיוחמת", והיא מצלצלת אליו ומטרידה אותו. היא אינה יפה. פניה לא נאות. אך יש לה חזה גדול וזקוף, ממש בלתי רגיל לגבי גילה, קשוח ומוצק. אלא שהוא, שדה, מעולם לא היה מחובבי החזה. תמיד חשב, וכתב, כי הדבר היפה ביותר באישה אלה הן רגליה. בשלימות. ולדעתו רק עכשיו, עם המיני – החלו להכיר בעולם במה שהוא הכיר כבר מזמן.

על "מות אבימלך". אבימלך הוא המשכו של אבשלום. הקצין השכמי שמת בלי להבין את משמעות חייו (ואשר ניראה בעיניי אנושי יותר מאבימלך) – אף הוא חלק ממנו, שדה, עצמו. זה קרה לו ביום הראשון למלחמת ששת הימים. לא גייסו אותו. אמנם נסע ליפו אך לא היו צריכים לו. הוא נישאר בבית עם אישה ובת (יהודית ובתה). והחלו האזעקות. ואז היו לו "עשר, חמש-עשרה דקות" בהן הרגיש כי כל מה שכתב וקרא בספרים אינו מסוגל להעניק לו מאום מול אימת הכיליון. ממש היה בפאניקה. בגלל הגנראל מורטאג'י. והאמת של אותם רגעים היא שעמדה ביסוד סיפורו של הקצין.

עתה הוא עובד על משהו חדש. לא שירים ולא רומאן. גם לא מסה פוליטית ופילוסופית. משהו הקרוב במהותו ל"החיים כמשל". נושא חותם אוטוביוגראפי. בקרוב עומד להופיע בהוצאת שוקן ספר השירים שלו 1947-1970.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 11 במרס 1970.

*

ביום חמישי טילפנתי לפרופ' ברוך קורצווייל, פרופ' גרשם שלום, ולפנחס שדה, שחזר בינתיים לארץ מנסיעתו לאנגליה. אני מתעסק לצורך הספר עם מגלו-מניאקים.

שדה – חזר משוגע יותר משיצא. אני צופה גם עימו קשיים בראיון. אף לו נידמה שכל הספר לא בא אלא לפאר את שמו ודיעותיו. "מה יש לפרופיסור שלום לומר?" הפטיר.

ובינתיים – יונתן רטוש יושב וממלא מחברות לראיון עימו, למרות שאמרתי לו שיותר מעשרים וכמה עד שלושים עמוד לא אוכל להקצות לו!

מגלומנים. כולם. ייזכרו לטובה דווקא פרופ' ישעיהו ליבוביץ ופרופ' הוגו ברגמן.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 ביוני 1970.

*

היום נדפס ב"ידיעות אחרונות" פרק מ"מסע באירופה" של שדה בשם "לילה בסוהו". הוא מספר בו על ביקור בהצגת סטריפטיז, והמחיר – עשרה שילינג.

"אני נכנס בפתח הנכון, וקונה כרטיס אצל הבחור היושב מאחורי הדלפק, מבלי לקוות להרבה. בהיכנסי אני מוצא עצמי באולם קטן, כעין חדר גדול. הקירות צבועים בכחול. האפלולית מוארת בנורות צבעוניות אחדות. בפינה דלפק, ואיש יושב מאחוריו ומוכר בירה. בחדר חמש או שש שורות של כיסאות, וכשלושים איש יושבים או עומדים. צעירים אחדים ארוכי-שיער מגרמניה, הודי בתרבוש, קשיש אנגלי נשוא-פנים עם משקפיים במסגרות-זהב, סינים אחדים, אנגלים אחדים מפשוטי-עם. אווירה שקטה, נעימה, קצת מיסתורית, כמעט פולחנית.

"ברגע כניסתי עומדת על הבמה נערה בלונדית, עירומה לחלוטין, ומתנועעת לקצב המוסיקה הנשמעת ברמקול. אני מוצא כיסא פנוי בשורה השלישית ומתיישב.

"המסך יורד. נשמעת איזו מוסיקה במשך רגע או שניים, ושוב מתרומם המסך. ראיתי נערה אנגליה כבת שמונה-עשרה. גוף ענוג, שיער שחור, עור חיוור. היא מתנדנדת על נדנדה, אחרי-כן היא מתפשטת לגמרי, וממשיכה להתנדנד. תנועותיה וחיוכה חינניים, מקסימים, גופה יפה, נקי לחלוטין, תופעת טבע, קרובה יותר לחיים מאשר למוות. אין שום תחושה של פריצות, זימה, או ייאוש. היא מתנדנדת, מרחפת, לבנה, צעירה כשיח פורח, מחייכת.

"מסך. רגעים אחדים של מוסיקה מהרמקול. האנשים יושבים בשקט, באור העמום. איזו אווירת פולחן שוררת על הכל.

"המסך עולה. נערה ממלטה, כהת-עור, דקת-גו, נאה. היא אינה מחייכת כקודמתה. היא רוקדת מעט, ומתפשטת לחלוטין. עכשיו היא מתנועעת על מקומה לקצב של שיר נפלא ממלטה, הנשמע ברמקול. היא מלטפת בריפרוף את גופה, את שדיה הנערתיות. היא נעה ברצינות, ללא חיוך, בחינניות נהדרת, כמעט בעצב. עיניה גדולות, לחות, נפלאות. גופה טהור כפי שהיה בהיבראו.

"כשמתרומם המסך בפעם הבאה, מופיעות שתי נערות. הן רוקדות מעט, מפשיטות זו את זו, מתחבקות, ומלטפות האחת את רעותה. כל זה מתרחש לאט, דומם, לקצב מנגינה חרישית, ללא שמץ של גסות, והשתיים ניראות כמו שני פרחים הפורחים יחד.

"באולם הקטן דממה, אפלולית. אני חש כמו באיזה פולחן עמוק, נפלא, מאושר. משהו מן החלום, כמו באיזו חגיגה יוונית עתיקה. גופות הנערות באות לידי ביטוי טבעי, אמיתי, ראשוני, והן מבטאות את החיים.

"ועכשיו מופיעה בחורה אנגליה מגושמת, ותוך כדי התפשטות היא מספרת בדיחות גסות בניב המוני של מזרח-לונדון. זה מדכדך. אם זה יימשך, יתפורר הקסם. ההתנוונות והמוות האנושיים ינצחו את הנצחיות של הטבע. אני מדליק סיגריה, מתבונן על הכתלים, רושם קצת מהשורות האלה, וממתין שהיא תסתלק. צר לי עליה. צר לי עליי, ועל בני-האדם בכלל. הזמן רוצח את כולם, כמשוררים כחשפניות, אוהבים וזונות גם יחד.

"מסך, ואחרי כן מופיעה נערה המוצגת ברמקול כצוענייה, ואכן היא ניראית כך. נערה נאה, עם איזה צל-של-חיוך גאה. היא רוקדת ומקישה על מין תוף קטן עם פעמונים. היא מתפשטת, וממשיכה לרקוד עירומה. חיוכה יפה, תנועותיה מלאות חן, גופה נעים.

"ועכשיו מופיעה נערה כושית יפהפייה מג'מייקה. היא שרה בקול נהדר, עמוק, ורוקדת בקצב מהפנט, מסעיר. היא מתפשטת במהירות, וממשיכה לרקוד. הקצב מרטיט, מרגש, וגופה – בצבע הקפה – גמיש ומשוחרר עד כדי פלא. אני מביט בה מוקסם. כמה יפה הכול, טבעי, נהדר! במוחי מזמזם משהו, איזה זיכרון. מהו שאני נזכר בו הרגע? כן, אני נזכר שהחסרתי משהו בשיר שלי "על מצבו של האדם", החסרתי משהו חשוב, חשוב מאוד. הנערה הכושית ממשיכה לרקוד לקצב השירה הנהדרת, רגליה ארוכות וחטובות, שדיה קטנים ומוצקים, ואני נזכר במה שכתבתי באותו שיר ומבין מה החסרתי: כתבתי על האדם, על החיה האנושית, שהיא רובצת על האדמה המרחפת בחלל, בעלטה, ו – 'היא שותקת. רק לרגעים / תיילל מול המזרות. / יש אשר את עצמה תישך / או חרש תמלמל זמירות.'

"אבל, הייתי צריך להוסיף משהו חשוב, משהו הכרחי, והוא, שהחיה האנושית, לפעמים, גם רוקדת. רוקדת להפליא, על כדור-האדמה המרחף בחלל.

"לבסוף אני קם, שותה כוס בירה, ויוצא. מחזור הנערות מתחיל מחדש, ואני מתחיל כבר להיות מטושטש מעט, אטום ומוטב שאצא בטרם יפוג הקסם, בטרם אתחיל לראות רק בשר, בטרם תתגלינה הנערות לא כטבע בראשיתי אלא כיצורים אנושיים, עם כל מה שנוסף להן לאחר הגירוש מגן-עדן."

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 22 ביוני 1970.

*

בערב יום רביעי, ה-24.6, הייתי אצל שדה, לראשונה מאז חזר מטיולו באירופה. שוחחנו עד שתיים לפנות-בוקר, את השעות האחרונות ביליתי ברשימת דבריו – לשם הראיון בספר.

הוא סיפר עניין מוזר. לפני חודשים אחדים התפרסם מאמר שלו ב"ידיעות אחרונות" על מוחמד, בחתימת רחבעם צור. מתברר שבמאמר, שנדפס עת שלא היה בארץ – היו פגיעות במוחמד והדבר הביא אף לשאילתה בכנסת ולגל של מכתבי קוראים. הוא טוען שכל מה שכתב במאמר לקח מספרים, בעיקר מספרו של ויל דיוראנט.

לפני כיומיים צילצלו אליו בשמונה בבוקר. פקד של המשטרה בירושלים. והזמינו אותו לחקירה ליום המחרת בשמונה בבוקר במשטרת מחוז תל-אביב. הוא שאל את הפקד: "אתה יודע בכלל עם מי אתה מדבר?"

הפקד אמר שאמרו לו בעיתון שהמדובר בסופר.

"ובכן," אמר לו שדה, "אם אתה רוצה לראות אותי יש לך שתי ברירות – לאסור אותי ולהביא [אותי] אליך, או לבוא אליי."

הפקד הסכים לבוא אליו בשמונה בבוקר.

"אם כך יהיה עליך לצלצל חזק כדי להעיר אותי."

הפקד הסכים לבוא בשלוש אחר-הצהריים. זה היה צריך להיות אתמול, וטרם שמעתי סופה של הפרשה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 ביוני 1970.

מנסיעתו, שחלק ניכר ממנה עשה בספרד, הביא לי פנחס פגיון קטן, משובץ זכוכיות צבעוניות, שיחד עם ניצבו יוצר צורת צלב. אני משתמש בו כל השנים לניקוי מקטרותיי.

*

סיימתי את הראיון עם שדה לספרי האמריקאי "אין שאננים בציון". לשם כך הייתי אצלו פעמיים נוספות, ב-2.7 וב-5.7. תחילה חשבנו להוסיף גם מדבריו על האינטלקטואלים היהודים בארצות-הברית – אולם לאחר שפתח פיו עליהם, החלטתי לא לפרסם את דבריו. הוא רואה ביהודים החיים שם צירוף של שלושה יסודות שליליים – פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אורגיה ליבראלית, ספרות ועסקי עיתונות ובידור – ובשלושת אלה הם מרעילים את הגזע האמריקאי ומונעים את זיקתו לאדמה. לבסוף יתקומם הגזע האמריקאי האמיתי, איכרי טקסאס, ויעשו ליהודים מה שעשה היטלר ליהודי גרמניה. אנשים כמו רות, ב"קובלנת פורטנוי" – מייצגים את התהליך.

אמרתי לו כי דבריו אינם שונים ממה שהוא (ופרופ' שלום) מאשימים את פורטנוי-רות, ועל כן ניראה לי בלתי הוגן ולא מוסרי לפרסם את דבריו. אפילו אם הסנסאציה שבהם תעשה את הספר ל"בסט-סלר", מה עוד שאין בהם, בדבריו, אורגינאליות רבה, הלא אלה הן הטענות הפשטניות ביותר של הציונות.

הוא עבר והוסיף בתשומת-לב קטעים בראיון, ובלא ספק זה אחד הראיונות המעניינים בספר, אם לא הטוב בהם.

סיפר כי בשהותו בלונדון, באחת הפעמים, שכב שלוש-ארבע פעמים עם בת-שבע שריף, עוד בטרם נישואיה. היה לו כניראה צורך בכך כדי להיווכח, להראות לעצמו, שהוא שוכב עם מי שהיתה פילגשו של תמוז. הוא סיפר כי בזמנו בא עימה תמוז אליו בירושלים, והוא, שדה, אף המליץ בפני תמוז שיתגרש, כי חשב שיהיה מאושר עימה, עם בת-שבע. ואולם מרים, אשתו של תמוז, לא נתנה לו גט, ואף תמוז עצמו נוכח כניראה עד מהרה כי מבת-שבע לא תהא לו תשועה, ומאז, לפי שדה, החלה שקיעתו של תמוז בעולם הטומאה.

הוא אף סיפר שרימון ותמוז, שניהם ידידים מנוער עד היום, אהבו שניהם את מרים, אשתו של תמוז. והיא בחרה בתמוז. לדעת שדה לו בחרה ברימון היה יוצא משהו גם מרימון וגם ממנה. את בת-שבע הוא שונא. גם סיפר שפעם באה אליו לכאן ובכתה על מר גורלה, ועד היום היא מצלצלת אליו כל אימת שהוא מדבר ברדיו או מוציא ספר חדש. לדבריו אמרה לו שתמוז איננו מוצלח ביותר במיטה. דברים אלה סיפר בהנאה. כמעט כל פעם בבואי אליו הוא משוחח כשעה רעות על תמוז ודש בו, כבתסביך.

בזמנו סיפרה לי פיצי (גבריאלה יששכרי-ספריאל), כי הכירה את שדה באמצעות בת-שבע [שריף] חברתה. הוא בא פעם לבקרה והיא ישנה. היא התעוררה, פתחה לו את הדלת, הכניסה אותו לדירה, נכנסה לחדרה ושבה לישון. יותר לא ראתה אותו. כניראה חיכה עד בוש, והסתלק. מאחר ומעודי לא דיברתי עימו עליה, גם לא הזכרתי במילה את פרשת אהבתי ההיא – לא שאלתיו גם הפעם. אולם עדיין אני סקרן לדעת את הסיפור מנקודת מבטו.

אחר כך סיפר כי בערב בו הופיע לפני סטודנטים ב"בית הלל" בירושלים, בחורף, הזמינו אותו גם רבקה פרידמן גם שרי אליהן. הוא בחר ללכת אל שרי והיא הלינה אותו בחדרה. סבור היה שהיא חפצה כי ישכב עימה, אך לא רצתה. חוץ מזה לבשה כתונת-לילה שניראתה בעיניו משהו איום ונורא. הוא מעדיף אישה ערומה או לבושה, אך לא בכתונת-לילה. היא הציעה לו מיטה שנייה לישון. אך הוא היה ער מדי לאחר הערב וישב וקרא כל הלילה ב"פיידון" והיא קמה מדי פעם ועשתה לו כוס תה.

בבוקר הציע לה ללכת עימו לאכול, אך היא היתה עייפה ושכבה לישון. ואילו הוא הלך לאכול ב"עטרה" ולשתות קפה. בגאווה הראה לי את הספר שנתנה לו אז (ואשר ראיתיו על שולחנו לפני נסיעתו לחו"ל) ובו כתוב – "פנחס, אני אוהבת אותך, שרי." הוא טוען שהוא אינו אוהב אותה. חוץ מזה היא נעשתה פילגשו של הפסיכיאטר שלה, ד"ר צבי רודי. ז' סיפרה כי אכן רואים אותה, את שרי, לעיתים עם גבר מבוגר וכסוף שיער. וכן סיפרה חברתה של ז' ששרי יוצאת כל ערב אחרונה מבית הספרים הלאומי.

עוד סיפר שדה כי כבר לפני כשנתיים התגרש מאשתו השנייה, יהודית, אולם הוא עדיין קורא לה "אשתי" מאחר ולא לה ולא לו יש מישהו אחר. עוד הראה פרקי יומן שהוא חושב לעבדם לספר המכילים כמה פרקים: כנרת (על יעל), יפעת, ירושלים (עם כתיבת "החיים כמשל"), נישואיו עם יהודית, והשנה האחרונה, כולל היומן שפירסם בהמשכים ב"ידיעות אחרונות" מנסיעתו לאירופה.

לא התלהבתי ביותר מן הקטעים שהראה לי. כשם שלא התלהבתי מדבריו בעיתון.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 7 ביולי 1970.

*

שלשום בערב הייתי עם ענת אצל שדה. בא גם יוסף מונדי. היה ערב מכביד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 21 ביולי 1970.

*

אתמול התפרסם מאמר השמצה על ספר שיריו של שדה ב"הארץ", מאת אהרון שבתאי. צילצלתי לשדה, והוא סיפר בין היתר על שרי. היא היתה אצלו, או נפגש עימה, השבוע. וגם קיבל ממנה מכתב מלא שינאה לאחר הפגישה. היא אינה מרוצה בחיי נישואיה, ונראית חולה כאילו יצאה ממחנה ריכוז. ביום שני אבקר אצלו ואשמע את סיפורה לפרטיו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 21 בנובמבר 1970.

המשך יבוא