על ספרו החדש של ראובן ארגוב
"לבירינת"
בהוצאת ירון גולן, 2013, 175 עמ' – הופיע רומאן מתח אמריקאי בעברית, המתרחש בפלורידה, וגיבורו הוא גבר אמריקאי יהודי גרוש מגויה סקוטית בשם בובי. המחבר, ראובן ארגוב, נולד בקיבוץ גבעת השלושה ב-1941 ובילה שבע שנים מחייו בפלורידה, ולפי המסופר ברומאן הוא גם התערה היטב בחיים האמריקאיים, אם כי הוא נזקק להערות שוליים רבות, רובן היסטוריות, כדי להסביר דברים הנאמרים ברומאן, שרובו בנוי על שיחות, דיאלוגים, בין הדמויות המשתתפות.
בובי זוכה ב-37 מיליון דולר בהגרלת הלוטו של פלורידה. הזכייה הזו מכניסה אותו לים של צרות. הוא חושש, ומתברר שבצדק, שינסו לגזול ממנו את כרטיס הזכייה עוד בטרם יפדה אותו, מה שאכן כמעט ומתרחש במהלך הסיפור, ומשום כך הוא שומר על אנונימיות ואינו מגלה אפילו להוריו את דבר הזכייה.
למזלו עומדת לצידו אהובתו מרגוט, אישה יפה ועצמאית, לא-יהודייה, שאביה וסבה היו מברוני הפשע של ארה"ב, והיא עצמה שימשה כנראה כזונת-צמרת בנעוריה, בממלכת הפשע המשפחתית. ואולם היא נחלצה מכך, עשתה שלושה תארים אוניברסיטאיים והפכה לאישה עצמאית, דעתנית אך גם נשית ומקסימה מאוד.
הרומאן מתרחש בקצב אמריקאי, מהיר מאוד, רב-תהפוכות, וכמובן מגיע אל ההפי-אנד הבלתי-נמנע, עם תרומה של מיליון דולר לישראל מכספי הפרס. בובי הוא בחור משכיל מאוד, בקיא בפילוסופיה וגם בהיסטוריה אמריקאית, מה שמוסיף אמינות לרומאן העברי האמריקאי הזה. והנה קטע על התגלות עברה של מרגוט לבובי, שלבסוף אינו פוגם בהחלטתו לשאתה לאישה.
במטוס דרומה, כשהערב החל יורד על פלורידה, ישבו שניהם חבוקים ומהורהרים.
הכרת את השריף לפני עשרים שנה ברינו? שאל אותה בשקט...
אני לא זוכרת אותו אבל יתכן שהוא זכר אותי...
מרגוט, הגענו לנקודה הכי מכרעת של חיינו.
כן, אמרה, הבטחתי לספר לך את הכל...
מרגוט, מה עשית ברינו?
הייתי מנהלת עסקי הזנות של בעלי...
מאדאם? שאל והוריד בעדינות של ידה שליטפה את גב ידו...
כן, פחות או יותר...
שכבת עם שריף דירבורן?
אני לא חושבת, אמרה, הוא היה צעיר ולא היה לו מספיק כסף, אבל ייתכן...
הוא זוכר אותך?
הוא זכר את פניי, כך אמר, הייתי אז בת עשרים...
המאדאם שוכבת עם כל מי שרוצה אותה?
לא. רק עם מי שיכול היה להרשות לעצמו את מחירה הגבוה...
השתררה שתיקה ארוכה ארוכה.
מדוע נכנסת לזה? שאל, לא היו לך ברירות אחרות?
לא נכנסתי לזה, נדחפתי לזה בברוטאליות, באיומי רצח יום-יומיים...
היא הסתכלה על ידו שהתרחקה ממנה וליבה נחמץ.
["לבירינת", עמ' 129]
קצת עריכה והתקנה לדפוס נאותות לא היו מזיקות לרומאן המתח הזה, אבל כנראה שמסורתו הרשלנית של ירון גולן נמשכת גם בספרים הנדפסים בהוצאה לאור הנושאת שמו – שנים לאחר מותו.