נאום רוחאני באו"ם והמו"מ הקרב בין ארה"ב לאיראן אמורים, לכאורה, להשביע את רצוננו ולהתפרש כניצחונה של האסטרטגיה הישראלית בשנים האחרונים.
ישראל הבהירה כל העת, שהעדיפות הראשונה לפתרון בעיית הגרעין האיראני היא לפתרון דיפלומטי. העדיפות השנייה, ורק במידה שהפתרון הדיפלומטי אינו מתאפשר, היא סנקציות כלכליות. העדיפות האחרונה, רק אם לא תהיה ברירה אחרת, היא פעולה צבאית, עדיף פעולה אמריקאית או בינלאומית, ורק אם לא תהיה פעולה כזאת, במקרה הגרוע ביותר – פעולה ישראלית.
אולם ברור שלא היה עד כה פרטנר אמתי למהלך הדיפלומטי, ורק סנקציות חריפות יכלו להביא למהלך כזה. ללא איום צבאי ישראלי מוחשי ביותר, לא היו סנקציות משמעותיות, ובלעדיהן לא היה סיכוי לדיפלומטיה.
והנה, האסטרטגיה הישראלית הוכיחה את עצמה ונחלה הצלחה. הנחישות הישראלית למנוע, גם באמצעות פעולה צבאית, עם כל המחיר הכרוך בה, את גירעונה של איראן, העלתה את איום הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי, הביאה את המערב להטלת סנקציות קשות על איראן, שחוללו שינוי משמעותי בדרכה של איראן, הביאו לחילופי שלטון באיראן והפכו את התהליך הדיפלומטי לבר מימוש.
מן הראוי שניזהר מאוד מפני מסקנה נמהרת כזאת ושנהיה חשדנים ביותר כלפי מצג השינוי האיראני. חשוב שנבין שלא היו חילופי שלטון באיראן. נשיא איראן נמצא באמצע העשיריה הראשונה בהיררכיה של איראן, שבראשה עומדת מועצת האייאתולות בראשותו של חמינאי. תפקיד הנשיא הוא לבצע את מדיניותו של חמינאי. השפעתו על המדיניות אינה גדולה, והיא אפסית בכל הנוגע לעיצוב אסטרטגיית-העל של איראן – הפיכתה למעצמת-העל הגרעינית האזורית. יש לזכור, שאין באיראן בחירות חופשיות לתפקיד הנשיא. הציבור בוחר מתוך רשימה מצומצמת של מומלצי חמינאי, שכולם נאמנים לו וסרים למשמעתו והוא בוטח בנאמנותם המוחלטת. אין משמעות של ממש לחילופי הנשיאים. רק החלטה של חמינאי לשנות את האסטרטגיה שלו מן הקצה אל הקצה, עשויה להביא לשינוי.
האם חמינאי קיבל החלטה כזאת? האם הסגנון החדש ודברי השלום והכיבושין, מבטאים שינוי של ממש בדרכה של איראן? או שמא מדובר במדיניות השהייה, שנועדה למתן או להסיר את הסנקציות, למשוך זמן במו"מ מתיש וארוך, ובינתיים להמשיך בתהליך יצירת הפצצה האיראנית?
הנתון המשמעותי ביותר הוא העובדה שאיראן נמצאת בישורת האחרונה, במרחק נגיעה מן הפצצה, וסביר שתנהג בזהירות בשלב זה, כדי שלא לסכן את מה שהצליחה להשיג עד כה. יתכן, למשל, שאיראן תסכים להקפאת המצב תמורת הסרת הסנקציות, מתוך הבנה שלוח הזמנים בין החלטה עתידית לייצר את הפצצה לבין ייצורה בפועל קטן. רב הסיכוי שמדובר בתרגיל הונאה, על פי הדגם הצפון קוריאני. חולשתו של אובמה, גם אם החולשה הזאת היא רק תדמיתית, ובמקביל – הגב החזק והנחוש שפוטין מעניק לבנות בריתו, מחזקים את הסבירות לכך שאיראן מהתלת בעולם החופשי.
איראן תבחן במעשים, אמר אובמה בנאומו באו"ם, ולא במילים. גם אובמה יבחן במעשים. האם ייגרר למו"מ אינסופי שישרת את אסטרטגיית ההשהיה האיראנית, או יגלה נחישות. המבחן הוא בדרישות שיציב לאיראן ובדרכים לאכיפתן. אם יסתפק בהקפאת המצב, יהיה זה ניצחון איראני, שאולי יחייב את ישראל לפעולה, אפילו אם ארה"ב תתנגד. מבחנו של אובמה, הוא דרישה אולטימטיבית לאיראן, בזמן קצוב, תוך גיבוי של המשך הסנקציות ושל איום מוחשי בפעולה צבאית – להתפרקות איראן מכוחה הגרעיני.

אהוד: אראנו עתה ואשורנו קרוב – בוקר אחד נתעורר ויתברר לנו כי לאיראן יש כבר נשק גרעיני, וזאת בדיוק כפי שעשתה בדרך אליו צפון-קוריאה מוכת-הרעב – כאשר היתלה במערב.

2. צרור הערות 25.9.13

* מוסי רז הצליח להפתיע אותי. לפוסט בדף הפייסבוק שלו, בו גינה בשצף קצף את החלטתו של נתניהו לאכלס את בית המכפלה בחברון, השתרבב, אולי בטעות, המשפט הבא: "כל הרג ראוי להתנגדות, גם הרג של חייל חמוש בשטח כבוש". ואו!!! מוסי?! ראוי להתנגדות?! ואללה?! (הבּוֹסִים באיחוד האירופי יודעים?).

* מחבל יורה על קבוצה של אנשים. רובם מצליחים לברוח. אחד האנשים הוא נכה שאינו מצליח לברוח. הוא מועד. המחבל מכוון אליו את נשקו, יורה בראשו ופוגע בו. האם אפשר לומר במקרה כזה שהמוות הוא "על קו התפר בין הלאומני לרפואי"?
ב"הארץ", כנראה שכן. מיד בהיוודע דבר רצח החייל תומר חזן ז"ל, הכותרת ב"הארץ" (בגרסת האינטרנט, לפחות) הייתה ש"הרצח הוא על קו התפר בין הלאומני לפלילי."
אלה דברי הבל ורעות רוח. אין ספק שהרצח הוא לאומני נטו. רצח מתוכנן של יהודי, בשל היותו יהודי, של ישראלי בשל היותו ישראלי, של חייל בשל היותו חייל, וככלי לשחרור מחבלים, במסגרת ניצול הצלחה של עסקת שליט. יכול להיות שהיה מרכיב פלילי בפיתוי ובמציאת הטרף. אז מה? אין בכך כדי להעלות או להוריד כהוא זה מהמשמעות האמתית של הרצח.
"הארץ" מתעקש לטשטש בכל דרך את תמונת המציאות בה אנו חיים, מטעמים פוליטיים.

* לאחר רצח תומר חזן דווח שרק בשנה האחרונה סוכלו 30 התארגנויות לחטיפת חיילים. איך הם סוכלו? איך הושג ההישג הזה?
כאשר תקראו את גדעון לוי מגנה את "החיילים השולפים פלשתינאים ממיטותיהם," או את מודעות "גוש שלום" המגנות את הממשלה ש"לכאורה מנהלת מו"מ ובחסות המו"מ מבצעת מעצרים" וכו' וכו' וכו' – שם נמצאת התשובה.

* מי שמעסיק שב"חים אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.

* איפה כל המתחסדים הצבועים שתקפו את השימוש באקדח "טייזר" נגד החוליגן בועז אלברט מיצהר, המפר שוב ושוב את צו ההרחקה נגדו? הנה, אתמול המשטרה המסורסת, נתקלה בביתו באספסוף של עשרות פראי אדם, שהשליכו לעברה חפצים וביצים והפעילו אלימות קשה, בבואה להשליט את החוק והסדר. והוא עצמו קשר את עצמו לאיזה מתקן על מנת להפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם.
הכנופיה הפנאטית הזאת, הנלחמת בצה"ל, היא גיס חמישי.

* בסוכות נערך כנס "הקהל", כנס השיא השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, בהובלת עמותת "פנים", עמותת הגג של הארגונים. למעלה מאלפיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, נשים וגברים ובעיקר – הרבה מאוד צעירים, בשנות העשרים לחייהם ואף בני נוער, גדשו את סמינר אפעל.
האירוע הורכב מארבעה מיקבצים, שבכל אחד מהם נערכו במקביל 13 אירועים ברחבי סמינר אפעל: הרצאות, פאנלים, בתי מדרש, מופעים, סדנאות ועוד. הבחירה בכל מיקבץ היתה כמעט בלתי אפשרית.
באחד המיקבצים לא היתה לי בעייה, כי לא היתה לי בחירה – זה היה מופע בהנחייתי: "גם לתפילות תפרחת ושלכת" – שירתו היהודית של אברהם שלונסקי. מופע של מרכז "יובלים" (שאותו אני מנהל); אני לימדתי, עופר גביש ניגן והוביל את המוסיקה והזמרת אסתי כץ שרה. לא אעיד על עיסתי (אומר רק שאני נהניתי מאוד).
בשאר המקבצים בחרתי באירועים הבאים: * "נא להתנהג בהתאם" – יצירת תרבות פנאי חלופית לתרבות הריאליטי וה"בת מִצְווּשׁ". השתתפו העיתונאים אברי גלעד, יאיר שלג ואריאנה מלמד. הינחה מנכ"ל פנים ירון קנר. נושא חשוב מאוד, שראוי שהחברה הישראלית בכלל, וארגוני ההתחדשות היהודית בפרט, יקדמו אותו. * "באנו להיות מושפעים" – מאה שנים למסע המושבות של הרב קוק. בהנחיית הרב יוחנן פריד, ובהשתתפות ד"ר תומר פרסיקו, ח"כ ד"ר רות קלדרון וד"ר יוסי אבנרי. * "סוד קסמו של ספר האגדה", עם פרופ' אביגדור שנאן וד"ר מיכה גודמן.
מופע הסיום של הכנס היה "שיר חדש" – לימוד בית מדרשי של שירים ישראליים על פי מקורות התלמוד והאגדה. הנחה ג'קי לוי, בשיח עם ד"ר רוני שוויקה ובהשתתפות המוסיקאים דניאלה ספקטור ודוד לביא, ששרו משיריהם וגם משירי אחרים. השיא היה ביצוע נפלא בעיבוד נפלא של "הכניסיני תחת כנפך", מפי דוד לביא. אגב, לא חל כל דילול באחוז הכיפות במופע של דניאלה ספקטור. הֱבְלֵי "קול בערווה אישה" או להיפך, הם מחוץ לתחום בעולם ההתחדשות היהודית.
עיקר עבודת ההתחדשות היהודית אינה בפסטיבלים, אלא בעבודת השטח היומיומית לאורך השנה, אולם כנס כזה טוען את המצברים ונותן הרבה כוח להמשך העבודה.

* הגשם בסוכות אולי לא ממש ידידותי לקישוטים של הסוכה, אבל אצלנו לא מתווכחים עם הגשם.

* לבנות סוכה תחת גג, זה כמו להתקלח תחת מטריה.

* רשות החברות הממשלתיות החליטה לקבוע תנאי סף להשתתפות במכרז על תפקיד מנכ"ל החברה למתנ"סים – ניסיון בניהול ארגון שתקציבו מעל 100,000 שקל. משמעות הדבר, היא שעל ניהול הארגון החברתי, הקהילתי, החינוכי החשוב בישראל, לא יוכל להתמודד איש חברה, קהילה וחינוך. משמעות הדבר, שאדם שהיה מנהל מתנ"ס ולאורך השנים התקדם בתפקידים בתוך החברה למתנ"סים, ומכיר את הוויית המתנ"ס, הוויית החברה למתנ"סים והרעיון הקהילתי לפניי ולפנים, לא יוכל לנהל את החברה. מן הראוי לאפשר מכרז פתוח ולסמוך על שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות, שייקחו בחשבון גם את הניסיון הניהולי ואת הניהול הכספי, אך לא פחות מכך את ההתאמה, הניסיון והמחויבות לתוכן התפקיד.
שני מנכ"לים מיתולוגיים היו לחברה למתנ"סים. חיים ציפורי הוא האיש שהקים את החברה, עיצב את דרכה, גיבש את חזונה וניהל אותה במשך 15 שנה, עד יומו האחרון. פרופ' דב גולדברגר שהוביל את החברה במשך 12 שנים, הביא לצמיחתה הגדולה, לפריסתה בכל רחבי הארץ ולהעמקת שורשיה בחברה הישראלית. שני אישים משכמם ומעלה. שניהם לא היו עוברים את תנאי הסף של המכרז לתפקיד המנכ"ל.

* בעקבות המאבק נגד סגירת חנות "סטימצקי" שואלים אותי אנשים מדוע, לדעתי, הרשת צריכה להחזיק חנות מפסידה. הבעתי לא מכבר את עמדתי העקרונית, על פיה רשת ספרים גדולה, רווחית ומצליחה כ"סטימצקי", צריכה לראות לנגד עיניה מעבר לחור של הגרוש, וניתן לצפות ממנה גם לשיקול חברתי של מכירת ספרים בכל מקום בארץ. אך אני רוצה להציב סימן שאלה נוסף – האם החנות באמת מפסידה? אני בספק. אין זה מן הנמנע, שהשיקול של הרשת, הוא שמשתלם לה יותר לסגור את החנות, לא לשלם שכר דירה, לצמצם את קו הנסיעה של האספקה ולפטר שלוש עובדות, כיוון שמרבית הצרכנים יישארו נאמנים לרשת, ויסעו לקנות בקריית שמונה, ראש פינה וצמח.
עצומה של בעלי כרטיס זהב ב"סטימצקי", המודיעים שלא יקנו עוד ברשת אם החנות תיסגר, תשפיע מאוד על החלטת הרשת. הנהלת הרשת מודעת לכך שמתארגנת עצומה כזו.
ובכלל, בימים האחרונים מגיעים מהרשת מסרים חיוביים, ואני חש שקרובה החלטה לביטול סגירת החנות. בסופו של דבר, גם יחסי ציבור עולים כסף והרשת משלמת הרבה מאוד על יחסי הציבור שלה. הרעש התקשורתי סביב סגירת החנות פוגע ברשת, ולהערכתי הוא עושה את שלו.

* כתבתי בפייסבוק בזכות הספריות הציבוריות. מיד קיבלתי תגובה ברוח של "מה פתאום ספריות ציבוריות... גוזלים כסף מהחנווני והעצמאי כדי לממן מערכת של פקידים שיקבעו לנו מה לקרוא ומה לא לקרוא... בלה בלה בלה... סטלין." או... הרי אי אפשר בלי סטלין. הרי זו תמצית הדמגוגיה ה"ליברטנית" של אבירי מסיבת התה הישראלית. כל מה שציבורי, כל מה שמריח מדינת רווחה, כל מה שמייצג ערכים של אכפתיות חברתית, של ערבות הדדית הוא מיד ... סטלין... צ'אושסקו... קובה... צפון קוריאה.
כמובן שזו דמגוגיה פלקטית ופשטנית להחריד, שמעידה בעיקר על המשתמשים בה – אנשים שאינם מסוגלים לחשיבה מורכבת ועולמם הצר אינו מכיל אלא שחור ולבן. וכך, כל מה שאינו מסיבת התה – מבחינתם הוא צפון קוריאה. או לפחות יש לו קווים מקבילים לצפון קוריאה.
אך מה נלין עליהם, כאשר שופט בישראל כתב את אחד המשפטים התמוהים והתימהוניים בתולדות המשפט הישראלי, לפיו יש קווים מקבילים בין "אם תרצו" לפשיזם, כי שניהם מעדיפים לאומיות על אוניברסליות?
הרי זהו בדיוק אותו היגיון עקום.