כשהייתי ילד זכיתי לראות את ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי" מאת ברכט בתיאטרון חיפה. זו היתה ההצגה השנייה שראיתי, ודומני שמאז טרם ראיתי הצגה שעשתה עליי רושם גדול ממנה. המשחק של חיים טופול בתפקיד השופט אצדק, ושל זהרירה חריפאי בתפקיד גרושה, ובעיקר הבמה המסתובבת, השאירו עליי רושם בל יימחה.
ההצגה מתחילה בסכסוך בין שני קולחוזים, קולחוז רוזה לוקסמבורג, וקולחוז גאלינסק שעזב את האדמה מפחד פלישה גרמנית, בשאלה למי שייכת האדמה. לבעליה או למעבדים אותה. להמחשת הדילמה מעלים אנשי הקולחוז הצגה המספרת על המתרחש בגאורגיה הפיאודלית, הצגה הדנה בשאלה האם הצדק המשפטי הוא מוסרי והאם זכות הקניין, שעומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק. הדילמה היא השתייכותו של ילד קטן: האם הוא שייך לאימו העשירה שנטשה אותו כי לפני בריחתה היא אספה את השמלות וברחה, או למשרתת שגידלה אותו והצילה את חייו, כשהיא מסכנת את חייה מספר פעמים.
פסק הדין דומה למשפט שלמה. השופט אצדק מצייר מעגל של גיר ומעמיד את הילד במרכזו. הוא קורא לנשים לאחוז בילד, ומכריז כי האישה שתצליח לאחוז חזק יותר ולמשוך את הילד אל מחוץ למעגל הגיר, היא זו שתזכה בו. אמו של הילד מושכת אותו בחוזקה. ואילו גרושה, המשרתת שגידלה את הילד כאם, אינה רוצה שהילד יפגע ומרפה מידו. השופט פוסק כי הילד יימסר לגרושה. ואחוזותיו יהפכו לגן ציבורי לילדים שיקרא "גן אצדק" על שם השופט.
מאז עברו מים רבים אפילו בקישון. טיפליס הפכה לטיבליסי, גרוזיה (ברוסית) הפכה לגיאורגיה, ובכלל, מה שנראה אז כמאבק הטוב ברע גם הוא קצת השתנה. הקולחוזים כבר לא קיימים בגיאורגיה, הם עברו הפרטה.

הטיסה
בטרמינל החדש של נתב"ג אין מספיק שרוולים, לכן אוטובוס מוביל את הנוסעים הצפופים לסולם המטוס. מטוס ארקיע בטיסה לטיבליסי מלא לחלוטין בישראלים. לא היה אפילו גיאורגי אחד. הטייס והדיילת אפילו לא טרחו לתרגם את דבריהם לאנגלית. הם הסבירו הכל בעברית. הטיסה קצרה, שעתיים ועשר דקות.
בטיסה לאיסטנבול הקצרה יותר, מחלקת חברת טורקיש איירליינס – כריך, שתייה קרה, מעדן, קפה או תה, ושקית עם גרביים, פקקים לאוזניים, ואוזניות שמע. ארקיע מסתפקת בחלוקת שתייה בלבד, ואילו על הכריך היא גובה 25 שקלים.
בשדה התעופה של טיבליסי כמובן יש שרוולים והיציאה קלה ומהירה.

גיאורגיה
השם "גאורגיה" נהוג בשפות רבות. "גֶאוֹרגֶה" ההלניסטי נובע מ"גאורגיוס", שמשמעותו "איכר", ולפיכך גאורגיה משמעותה "אדמה חקלאית". הגאורגים מכנים את עצמם "כּארתבֶלֶבּי", לארצם הם קוראים "סַכּארתבֶלוֹ", ושפתם נקראת בפיהם "כּארתוּלי". מקור המילה הוא משמו של גיבור מהמיתולוגיה הגאורגית בשם כרתלוס, שנחשב לאבי הגאורגים. על פי המיתוסים הגאורגיים, כרתלוס היה בנו של תוגרמה (מצאצאיו של יפת בנו של נח).
גיאורגיה משתרעת על אירופה ואסיה שטחה הוא כ-70,000 קמ"ר (בערך פי 3 מישראל). ואוכלוסייתה מונה כ-4.5 מיליון. הגיאורגים מהווים 83.8% מהאוכלוסייה.
השפה הגיאורגית (והארמנית) זרות מאד לאוזן הישראלית. שמות המקומות והאנשים נשמעים כל כך מוזרים שקשה להגות אותם ולזכור אותם. הכתב מאוד משונה ולא ניתן לפענוח לזרים. מזל שבכל מקום כתובות באנגלית. השפה הזרה השלישית (אחרי הרוסית) בגיאורגיה היא העברית. המוני ישראלים בכל מקום.

טבּיליסי
טבּיליסי היא העיר הגדולה ביותר בגאורגיה, ובירתה. היא שוכנת בלב חבל כארתלי על שתי גדותיו של נהר מטקווארי (בשמו הלא-גאורגי – נהר הקורה). המילה "תבּילי" פירושה בגאורגית "חמים", ומכאן "תבּיליסי" – "מקום חמים". עד היום ישנם שם מעיינות גופרית חמים הנובעים מהאדמה. רובע בתי המרחץ של טביליסי, אבאנותובני, נמצא באזור זה.
העיר מתפרשת על 350 קמ"ר, ומספר תושביה הוא 1,101,100 איש, המהווים כ-20% מכלל אוכלוסיית המדינה. שטח טביליסי רבתי 726 קמ"ר, אך למרות גודלה העיר נינוחה ושקטה, וקצב החיים בה איטי.

"אימהּ של גאורגיה"
מלמעלה משקיפה דֶדה: "אימהּ של גאורגיה" - פסל שהוקם בפיסגת הר הסולולקי בשנת 1958, כאשר טביליסי חגגה את חגיגות יום השנה ה-1,500 להקמתה. הפסל, דמות אישה עשויה מאלומיניום, מתנוסס לגובה של 20 מ'. האישה לבושה בלבוש הלאומי הגאורגי, והפסל מסמל את הדמות הלאומית הגאורגית: בידה השמאלית היא מחזיקה קערה של יין כדי לקדם את פני אלה הבאים כחברים, ובידה הימנית היא מחזיקה חרב עבור אלה הבאים כאויבים.
העיר הנשקפת מלמעלה נראית יפהפייה. על רקע הבתים הישנים נראים בנייניה המודרניים בסגנון חדשני, כבית הממשלה, ובית התזמורת הפילהרמונית.

הלאה הכיבוש הערבי
לא רחוק מהפסל משתקף נוף מדהים ממצודת נַריקַ'לַה - שהוקמה על ההר על ידי הפרסים הסאסאנים במאה הרביעית.
למטה מהמצודה כנסייה קטנה לכבודו של אבו תביללי, המרטיר, הפטרון המגן של טיבליסי. אבּוֹ תבּילֶלי 756-786 – היה ערבי, שגדל כמוסלמי בבגדד, שם רכש השכלה מוסלמית. בגיל 17 (או 18), הגיע עם הכובשים הערבים לטביליסי, ושוכנע שם באמיתות הנצרות. בשנת 782 הוא נעצר והוקע ככופר באסלאם. ב-6 בינואר 786 הוצא להורג והפך לקדוש מעונה, הנחשב לפטרון המגן של טיבליסי.
יורדים אל העיר ברכבל עם קרוניות שקופות. מבעד לחלון הזכוכית נשקף נוף מרהיב של העיר.

שני קישורים בין טיבליסי לישראל
הרחוב הראשי של העיר נקרא שדרות רוּסתָווֶלִי.
שוֹתַא רוּסתָווֶלִי היה משורר גאורגי שחי במאה ה-12. (1165-1160 לערך). כתב את הפואמה האפית הלאומית הגאורגית, "עוטה עור הנמר", שהפכה לחלק מהתודעה הלאומית הגאורגית.
רוסתוולי היה נסיך גאורגי אשר שימש כשר האוצר של המלכה תמר. על פי המסורת הגאורגית, נאלץ רוסתוולי לעזוב את גאורגיה בשנת 1185 לאחר שהואשם בפרשית אהבים עם המלכה תמר, אהבה שהייתה בלתי אפשרית‏, והוא התיישב במנזר המצלבה בירושלים למשך תקופה ארוכה, כתב את "עוטה עור הנמר" וצייר ציורי קיר.
על אחד מעמודי המנזר יש פורטרט שסוברים כי הוא דמות פני המשורר. בשנת 1960, נשלחה משלחת, שמומנה על ידי האקדמיה למדעים של גאורגיה הסובייטית. המשלחת גילתה את הפורטרט של רוסתוולי, שנחשב עד אז לאבוד. ביוני שנת 2004 הושחת הפרסקו ונמחקו פניו של המשורר, בעקבות כך הגישה גאורגיה מחאה רשמית לממשלת ישראל. בשנת 2005 קראה על שמו עיריית ירושלים את שם הדרך העוברת בסמוך למנזר המצלבה.

פסלו המוזהב הגדול של גאורגיוס הקדוש הורג הדרקון, מגן העיר
גיאורגיוס הקדוש (275-303) שהוכרז כקדוש המגן של גאורגיה. (אין קשר לשם גיאורגיה) הוא גם הקדוש הפטרון של: אנגליה, אתיופיה, מונטנגרו וליטא, וכן של מיספר ערים, בהן מוסקבה, גנואה ובמברג. החל מן המאה ה-12 הופצו אגדות, לפיהן הציל גאורגיוס נערה מידי דרקון תוך הריגתו של הדרקון. על פי המסורת הוא נולד למשפחה נוצרית בסוף המאה השלישית. אביו היה מקפדוקיה ושירת כקצין צבא. אימו היתה מלוד, ולאחר שאביו נהרג במלחמה חזרה אמו לעיר מולדתה עם בנה, אותו חינכה בעצמה.
גאורגיוס שירת במשמר האישי של הקיסר דיוקלטיאנוס, והתנצר. הקיסר ניסה לשכנעו להמיר דתו ומשסירב הומת בעינויים קשים וראשו נערף. גופתו הובאה ללוד.
קברו נמצא בכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון (ערבית: מאר ג'רייאס), כנסייה נוצרית אורתודוקסית בלוד, שנבנתה בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) להנצחת קברו של גאורגיוס.
בין אם בהקשרים הללו ובין אם ברגשי הזדהות של מדינות קטנות. הגיאורגים מאוד ידידותיים ומביעים אהבה לישראל ולישראלים יותר מאשר סתם מחפשי תיירים.

האוכל
שני מאכלים גיאורגיים מוגשים תמיד: חַצַ'פוּרי, וחינְקָלי, הראשון הוא מעטפת בצק שבתוכה גבינה לבנה מותכת (שטעמה מזכיר לעיתים מוצרלה) או תערובת גבינות; השני הוא כיסן גדול מבושל, ממולא בבשר או בגבינה, בתפוחי אדמה, בפטריות או במשהו אחר. הכול מאוד טעים ומשביע. מגישים גם סלטי ירקות. עגבניות מדהימות בטעמן. החיסרון: מלא מלא כוסברה. לקינוח תמיד מאפה מתוק.

כנסיית ציון
דומה שהגיאורגים כולם נוצרים דתיים. הכנסיות הומות. מילד עד זקן עוברים, ובכל מקום שיש צלב מצטלבים.
נכנסים לקתדרלת הדורמציון סיוני (ציון) שנבנתה במאה ה-6. המבנה הנוכחי שלה הוקם במאה ה-13, קתדרלת סיוני היתה מושבה של הקתולים-פטריאכים (ראשי הכנסייה האורתודוקסית) של גאורגיה.
הכנסייה מלאת מתפללים. הרבה צעירים. קבוצת נערות שרה, ואחריה שירת יחיד של נזיר.
בכנסייה נמצא צלב הגפן המקורי, הצלב הגאורגי, או צלב נינו הקדושה, הוא הסמל הראשי של הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית, שמקורו במאה הרביעית, עת הפכה הנצרות לדת הרשמית של ממלכת איבריה.
הסמל הוא בצורת צלב נוצרי כאשר זרועותיו שמוטים קמעה. המסורת הגיאורגית מייחסת את יצירתו לנינו הקדושה, האישה מקפדוקיה שניצרה את ממלכת איבריה (הממלכה העתיקה של כארתלי) בתחילת המאה הרביעית.
האגדה מספרת כי מריה הקדושה נגלתה לנינו כשהיתה בת 14 בלבד ובישרה לה כי גורלה הוא להמיר את דתם של האיברים לנצרות. נינו קיבלה על עצמה את המשימה, נדדה והתיישבה בהר שמעל מצחתה, הבירה באותם הימים. שם הכינה צלב גדול מענפי גפן והגנה עליו על ידי כך ששזרה אותו בשערה. צלב זה, שקצות הקורה המאוזנת שלו נטו כלפי מטה, ידוע מאז כ"צלב נינו", והוא סמלה של הכנסייה הגאורגית.
הצלב נשמר בקתדרלת סווטיצחובלי שבמצחתה עד שנת 541. בתקופת הפלישה הפרסית נלקח הצלב לארמניה, ונשאר שם עד שהמלך דוד הבנאי כבש את העיר הארמנית אני מידי המוסלמים בשנת 1124, והביא את הצלב למצחתה. במאות ה-17-ה-18, כאשר גאורגיה היתה נתונה לסדרת פלישות פרסיות ועות'מאניות, נלקח הצלב למקום בטוח. בתחילה לכנסיית גרגטי (כנסיית השילוש הקדוש), ולאחר מכן למנזר אננורי שבאזור ההררי של גאורגיה, ובסופו של דבר למוסקבה. בשנת 1801 העניק אותו הנסיך הגאורגי הגולה, גיאורגי בגרטיון, לצאר הרוסי, אלכסנדר הראשון, שהחזירו לגאורגיה בשנת 1802, לאחר סיפוחה של האחרונה לאימפריה הרוסית. מאז מוצג הצלב בקתדרלת סיוני.

אבאנותובני – רובע בתי מרחצאות הגופרית
אבאנותובני – רובע בתי מרחצאות הגופרית המפורסם של טביליסי, היה מקום היווסדה של טבליסי על פי האגדה. ברובע גר המיעוט האזרי-מוסלמי.

קתדרלת סַמֶבָּה השילוש הקדוש הכנסייה הגדולה בגיאורגיה
קתדרלת סַמֶבָּה (ארמנית השילוש הקדוש) הקתדרלה הראשית של הכנסייה הגאורגית ומקום מושבו של הפטריארך הגאורגי.
הקתדרלה חדשה. נבנתה בין השנים 1995 ו-2004, והיא המבנה הדתי הגדול ביותר בגאורגיה ובכל הקווקז, ונמנית בין הכנסיות האורתודוקסיות הגדולות בעולם. הקתדרלה בנויה בדמות צלב ובראשה כיפה מצולבת, התלויה על שמונה עמודים ויוצרת את המרכז. על הכיפה ניצב צלב מצופה זהב בגובה 7.5 מטר. בכנסייה קיים העתק מתמונת המדונה של סיני. המדונה המחייכת.

היהודים
בסוף המאה ה-19 היה הרכב אוכלוסיית טביליסי: 38.1% ארמנים, 26.3% גאורגים ו-24.8% רוסים. בשנת 1989 היוו הגאורגים כ-60% מהאוכלוסייה. יתר ה-40% היו: רוסים, ארמנים, אזרים, יוונים, יהודים, יזידים ואוסטים.
במאה ה-19 התרחשה הגירה של חיילים יהודים רוסים, שהצטרפו לקהילה היהודית הקיימת, וכן היתה קיימת קהילה קטנה של יהודי פרס.
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסייה היהודית בטביליסי כ-40,000 איש מתוכם כ-60% יהודים מקומיים. והיו בעיר חמישה-עשר בתי כנסת, שהיו מאורגנים על פי הקהילות שמהן הגיעו. לאחר מלחמת העולם השנייה נמנו בעיר שלוש קהילות (או עדות): היהודים האשכנזים, שהגיעו מרוסיה ונקראו "אשכנזימבי" בפי המקומיים; היהודים הפרסים; יהדות גאורגיה – היהודים המקומיים. לאחר העלייה ההמונית לארץ, כ-150 אלף עולים מגיאורגיה כולה, נותרו בה כמה אלפים.
ככלל יהודי גיאורגיה לא חוו אנטישמיות. (היו שתי עלילות דם במאה ה-19) ודווקא בשנים האחרונות שכבר כמעט לא נותרו יהודים היו מיספר מקרים של אנטישמיות.

מראה
כל הדרך תהינו האם יהודי גיאורגיה דומים לתושבי הארץ אם לאו. לא הגענו לתשובה ברורה.

בית הכנסת הגדול בטביליסי
בית הכנסת הגדול בטביליסי הוא אחד מחמישה עשר בתי כנסת שהיו בעיר והוא הגדול, המרכזי והמפואר שבהם. בית הכנסת נוסד בין השנים 1895 ל-1903 מלבנים בסגנון אדריכלי אקלקטי על ידי קהילת יהודי אחלציחה בעיר, שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-19 בעקבות ביטול האריסות ושחרור האיכרים, בשנת 1864.
על שער הכניסה כתובת: "שערי תפילה" 1904. על הקיר תמונות וכתובת: רבנים ותלמידי חכמים של קהילת גרוזיה. בתוך בית הכנסת ויטראז' עם מגן דוד גדול.
בתקופת השלטון הסובייטי, בשנת 1953, נסגר בית הכנסת בהוראת השלטונות, אולם נפתח מחדש והמשיך לפעול עד לשנת 1957 לפחות.
בשנת 1997 פרצה מחלוקת בין הקהילה היהודית בטביליסי לעיריית טביליסי בנושא הבעלות על בית הכנסת. הבניין, שהוחרם על ידי הסובייטים, הוחזר לידי הקהילה היהודית בשנת 1994, אולם בדרי שושיטאשווילי, ראש עיריית טביליסי באותם ימים, החליט לבטל את ההחלטה להחזיר את המבנה. בסופו של דבר פסק בית המשפט הגאורגי לטובת הקהילה היהודית.

כנסיית הצלב (ג'ווארי)
כנסיית הצלב (ג'ווארי) מהמאה ה-6 שוכנת על ראש גבעה מחוץ לעיר מצחתה, ונחשבת למקום הקדוש בגאורגיה. לפי המסורת הקימה נינו הקדושה צלב במקום זה, לפני שהמירה את דתם של תושבי העיר לנצרות. שני ילדים ישראלים משתובבים ומצלצלים בפעמון המנזר. למטה מנגן זקן את הבה נגילה והם פורצים בריקוד הורה.

מצחטה
יורדים למצחטה. העיר שימשה כבירתה של גאורגיה בין המאה ה-3 לפנה"ס והמאה ה-5 לספירה. כבר ההיסטוריונים הרומאיים סטרבון, פלוטארך ופליניוס הזקן עמדו על חשיבותה של מצחתה, לאורך הדרך שקישרה בין הים השחור והים הכספי, ועל מצודותיה.
במצחתה קיבלה על עצמה ממלכת איבריה את הנצרות בשנת 337, ומאז היתה העיר למרכזה הדתי של גאורגיה ולמקום מושבה של הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית, ונקראה גם "ירושלים השנייה".
במרכז העיר ניצבת קתדרלת סבטיצחובלי Svetitskhoveli, הקתדרלה המלכותית של גאורגיה, שנבנתה במאה ה-11. על פי האמונה המקומית נקבר כאן במאה הראשונה לספירה הבגד בו נצלב ישו. אירוע זה גרר אחריו, ניסים אחרים שמושכים אל המקום מאמינים רבים. במרכז הקתדרלה הענקית קבורים כמה ממלכיה של גאורגיה. משמעות שמה של הכנסייה – "עמוד מעניק-חיים". לא רחוק שוק קטן המכיל כל טוב. מזכרות, פירות, יינות.

יהודי מצחתה
ספר דברי הימים של גאורגיה "כארתליס צחובריבה", מייחס את בואם של היהודים לגאורגיה, לתקופת חורבן הבית הראשון: "אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי וביקשו אדמה מה"מַמַסַחליסי" (בית האב) של מצחתה תמורת תשלום מס גולגולת. הוא נתן להם אדמה ליד האראגווי, על המעיין הנקרא בשם זאנאווי."
במקום אחר, מסופר על פליטים יהודים שהגיעו לגאורגיה לאחר שהוגלו על ידי אספסיאנוס והתיישבו במצחתה ליד אחיהם שישבו שם זה מכבר.
"כרתליס צחוברבה", קושרת גם את היהודים הגאורגים עם סיפור צליבתו של ישו. מסופר בו כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי מצחתה, וביקשו נציגים שיקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מראשי היהודים, אליעז ממצחתה ולונגינוז מקרסני, יצאו לירושלים. הם נוכחו בעת צליבת ישו וקנו את כותנתו של ישו, מחייל רומאי מגבעת הגולגולתא שבירושלים, מקום קבורתו של ישו. בשובם למצחתה, יצאה צידוניה, אחותו של אליעז לקבל את פניהם וחיבקה את הכותונת, נפלה ומתה, מצער על מותו של ישו. את גלימתה לא ניתן היה להסיר ממנה, ולכן היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קבורתה צמח עץ ארז מארזי הלבנון. על פי המסורת מצבת קבר במרכזה של כנסיית סווטיצחובלי שבמצחתה, מסמנת את קיברה של צידוניה. ייתכן שאגדה זו רומזת לכך, שבקרב היהודים שהתגוררו בגאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושה ניצרה את הגאורגים.
מסורת נוספת מספרת שהיהודים הם צאצאי בר אבא שניצל מהצליבה והגיע למצחתה.
ה"כארתליס צחובריבה" נערך רק במאה ה-11, לכן יש להתייחס במידה של ספקנות למובא בו, גם אם הוא נסמך על מקורות קדומים מאוד, שכן ייתכן שמקורו ברצון לקשר את בואם של היהודים לגאורגיה למאורעות היסטוריים ידועים.
בכל המקורות הגאורגיים המוקדמים ומימי הביניים המאוחרים היהודים כונו בשם "אוריה" או "הוריה", מאוחר יותר תפס את מקומו הכינוי "איבּראילי", בעוד הכינוי "אוריה" הפך לכינוי גנאי ליהודים.
העדויות הארכיאולוגיות הקדומות ביותר לישיבת יהודים בגאורגיה הן מצבות קבורה שנמצאו ליד מצחתה. מהמאות ה-3-ה-5 חקוקות כתובות בארמית ובעברית. על מציבה אחת מופיע הכיתוב "יהודה דמתקרא גורק". ואילו על אחרת, זו של יוסף בר חאזן, חקוקים גביע וכן הלאה.
עדות נוספת לקיומה של קהילה יהודית במצחתה במאה ה-6 מצויה במקור גאורגי המספר על צעיר פרסי שברח מארצו למצחתה כדי לבחור בין הנצרות לבין היהדות. במקור זה מתואר מעמדו של בית התפילה היהודי כשווה ערך לבתי התפילה של הנוצרים.
בימי הביניים היו היהודים צמיתים כיתר הגאורגים בגאורגיה.

מצודת אנאנורי ananuri
מצודת אנאנורי ananuri, נמצאת 55 קילומטרים מצפון לטביליסי, על "הדרך הצבאית", כביש ראשי שמחבר בין מרכז גאורגיה לגבול הרוסי, ולשער הקווקז, בקצה הצפוני של המדינה. המצודה והכנסייה באנאנורי ניצבים על גדת הנהר ואגם ז'ינבאלי. האגם נוצר כתוצאה מבניית סכר כמה קילומטרים דרומה משם, שחוסם את העמק ומאפשר אגירת כמויות גדולות של מים.
מראש המצודה יש תצפית אל אגם אנאנורי שלחוץ בין ההרים ומשתלב בנוף הפסטורלי, אף שנוצר רק עם בניית סכר ז'ינוואלי, מאות שנים אחרי שנבנתה המצודה.

הגבול עם רוסיה
מגיעים לגבול עם רוסיה. לאחר המלחמה האחרונה. הגבול סגור. הגיאורגים לא יכולים לצאת לרוסיה. רוסים יכולים לבוא לגיאורגיה, והם באים בהמוניהם. בכלל היחסים עם רוסיה מתוחים. לאחר המלחמה בה הוכו הגיאורגים ורוסיה השתלטה על אוסטיה ואבחזיה. אסור להתגרות בדב הרוסי. בכל מקרה נבנה עתה מסוף גבול גדול.
ליד הגבול דרך ארוכה מקורה בגג מפני השלגים בחורף. את הדרך בנו שבויים גרמניים לאחר מלחמת העולם השנייה.

הקווקז הגבוה
מים, מים, מים, לאורך כל הארץ נהרות של מים מים שוצפים בכל מקום. הלוואי עלינו כל כך הרבה מים.
אנו עולים בג'יפים להרי הקווקז, בכל הכבישים והדרכים והכפרים מטיילות פרות. כמו בהודו. יש לפלס את הדרך ביניהן. מגיעים לקאזבגי - עיירה בקווקז הגבוה שבגיאורגיה. ב-2006 העיירה שינתה את שמה לסטפנטסמינדה, ע"ש "הקדוש סטפן" – נזיר שהתגורר בעיירה וסלל שם דרך שבתקופות מאוחרות יותר שימשה את הצבא הגאורגי. לאחר שהצבא הרוסי כבש את המקום במאה ה-19, מרדו התושבים בשלטון. אך המושל המקומי, שלאביו קראו קאזיבג, דיכא את המרד ונשאר נאמן לצבא הרוסי. כתמורה לנאמנותו הצבא הרוסי קידם אותו, והעיירה נקראה על שמו - קאזבגי. ב2006 שונה שמו של העיירה לשם המקורי. מעל רואים את רכס ההר המושלג ולרגליו שני מנזרים.

למען המולדת למען סטלין – רוסיה אימנו סטלין אבינו
הלוואי שהיינו יתומים
מגיעים לעיר גורי (Gori). כאן נולד וכאן חי בנעוריו יוסיף ויסאריונוביץ' ג'וגאשווילי, הידוע יותר בשמו המחתרתי – סטאלין, (פלדה). מעל בית מגוריו הקטן בנוי מוזיאון בסגנון קלסי המנציח את תולדותיו של הרודן מלידתו ועד מותו. על הקיר תמונות נשותיו, בנו יעקב שנפל בשבי הגרמני, וסטלין סירב לפדותו, בנו וסילי, ובתו סווטלנה שערקה לאמריקה. בין השאר מוצגים כאן קרון הרכבת שנשא אותו לוועידת יאלטה, בגדיו, מדיו, חפצים אישיים שונים, ומסכת המוות המקורית שלו. בחנות המזכרות מוכרים פריטים המזכירים את דמותו. במוזיאון לא מוזכרים פשעיו. אומרים לנו שיש תוכנית להכניס משהו מאלו.
אני שואל האם גם לברנטי בריה הרוצח, האחראי לטיהורים הגדולים, יד ימינו של סטלין, מונצח כאן?
"לא," אני נענה. מן הסתם אולי בגלל שהוא היה ממוצא מינגרלי, ולא גיאורגי טהור.
המדריך בעל השם הקשה להגייה שכונה לכן בשם "ציון", מספר כי סטלין חיסל כמאה אלף גרוזינים והגלה רבבות. ביניהן את משפחת הוריו, כך שיחס הגיאורגים אליו (מלבד אולי אנשי גורי) אינו חיובי.

שני דברים בזכות סטלין
למרות הרצח ההמוני נוכל לזקוף שני דברים חיוביים לסטלין. הראשון: הוא המנהיג היחיד שהסכים לקבל כל פליט יהודי מציפורני הגרמנים. מה שלא הסכימו צ'רצ'יל ("הציוני") ורוזבלט. השני: בזכות סטלין קמה מדינת ישראל. ללא הנשק ששלח (באמצעות הצ'כים)) לא יכולה היתה ישראל לקום.
חברת קיבוץ אילון (המופרט) מספרת במוזיאון על הערצתה לסטלין. כבת שנתיים הצליחה אימהּ לברוח מגיטו לודג' ולהגיע לבריה"מ לאוזבקיסטן. סטלין הציל את חייה.
כבת חמש נסעה לבד ברכבת בלוויית משלחת של ילדים נציגי כל הלאומים בבריה"מ לפגישה עם סטאלין במוסקבה, עוד לפני גמר המלחמה, כדי להודות לו על הניצחון. (לעניות דעתי הזיכרון קצת מטעה זה היה כנראה לאחר סיומה) לאחר מסע ארוך הולבשו הילדים בלבוש חגיגי ונפגשו במפגן המוני עם אבא סטלין. "הרגשתי שהוא חצי אלוהים" אמרה. אפשר להבין, באמת סטלין הציל את חייה. רק שנים רבות מאוחר יותר כשהיא כבר בארץ שמעה על פשעיו.

בּוֹרְג'וֹמִי - קרלו ויווארי הגיאורגית
בּוֹרְג'וֹמִי עיירת נופש ומרפא ברכס הרי הקווקז הקטן. מעיינות המים המינראליים, הנקראים אף הם מי בורג'ומי, מפורסמים בכל רחבי הגוש הסובייטי לשעבר. בזמנו היית צריך לקבל פתק מרופא כדי להגיע מכל רחבי בריה"מ ולהתרפא. מעין קרלו ויווארי של הקווקז.
המקום מטופח ויפה. וילות יפות של האריסטוקרטיה הרוסית הישנה, ולאחריה של ראשי המפלגה, וכעת של האוליגרכים החדשים. השפה הרוסית נשמעת.
לפני הכניסה למעיינות, מוכרים בקבוקים בגדלים שונים. המטרה לשאוב מים ולשתות הרבה. משלמים בכניסה, ומתחילים בסיור. אנשים שואבים מים מהמעיינות המינראליים ושותים. אני שואב מים וטועם. למים טעם מוזר של גופרית. טוב אולי לבריאות, לא טעים.
נאמר לנו שהמים משם מיוצאים למדינות רבות ביניהן לישראל. דגל ישראל מופיע בין דגלי המדינות אליהן מגיעים המים. מסתבר שהמים פופולאריים בקהילת הרוסים בארץ, וניתן לרכוש אותם בכל חנות עם מוצרי מזון מרוסיה.
בחנות "טיב טעם" הנמצאת לידי קניתי בקבוק מי בורג'ומי. המחיר שמונה שקלים. הטעם? מים עדינים מבעבעים. ללא טעם הלוואי של הגפרית. האם זהו מעיין אחר?

עיר המערות ורדזיה – אני פה דוד
מטפסים לעיר המערות של ורדזיה. בדרום גאורגיה, כ-10 ק"מ מהגבול הטורקי. העיר נוסדה בשנת 1185 על ידי תמר המלכה. (בארמנית תמרי, ברוסית תמרה).
בתחילה היתה במקום מצודה אותה בנה נכדו של המלך דוד הבנאי, ואילו המלכה תמר שינתה את ייעוד המקום מצבאי לדתי, ובנתה שם מנזר, שגדל לעיר שמנתה בשיאה כ-50,000 איש. במקום כ-6,000 מערות בגודל חדר, שנוצרו להגנה מפני המונגולים, והיו מוסתרות בגובה של 13 קומות. העיר כללה כנסייה וחדר כס, ומערכת השקייה מסובכת בשיטת הטרסות של אדמה חקלאית.
הכניסה היחידה לקומפלקס היתה דרך מנהרות מוסתרות היטב. בשנת 1283, רעידת אדמה השמידה בערך שני שלישים מהעיר, כשהיא חושפת את המערות כלפי חוץ, לחלק מהמערות יש עדיין צינורות מים ישנים, זכר למערכת ההשקיה. כ-300 מערות בגודל חדר נותרו חשופות לעין כל.
האגדה מספרת כי למלכה תמר היו 366 חדרים כדי לבלבל את מי שירצה להתנקש בחייה. ציורי הקיר מתארים את תמר לפני נישואיה. בילדותה כאשר יצאה לשחק במערות וקראו לה, היא ענתה מהמסתור "אכּ וַר דזיה", אני פה דוד. אנחנו נכנסים לכנסייה החצובה בסלע ליד מגורי הנזירים המנהלים את המקום.

אחַלציחֶה – בית הכנסת
בדרום גיאורגיה מגיעים לעיירה אחַלציחֶה. בעיירה היה יישוב יהודי כבר במאה ה-12. כיום מתגוררים באחלציחה 8 יהודים – 5 נשים ו- 3 גברים ממשפחת לוי. סימן טוב לוי הוא גבאי בית הכנסת הישן שנחנך ב-1863 ובו 15 ספרי תורה, חלקם בני 250 שנה. בית הכנסת עבר שיפוץ ושחזור בהשקעה גדולה של השלטונות בהוראת הנשיא מיכאיל סאקשווילי. על הקיר תמונת הרבי מליובביטש, על הדלפקים ספרים של חב"ד. שומעים מהגבאי על תולדות המקום. אנחנו מגיעים בבוקר ערב יום הכיפורים ושותים לחיים לגמר חתימה טובה ושנה טובה. משאירים תרומה בקופות הצדקה.
בחצר בחוץ ליד, עומד בית כנסת נוסף הרוס.

ממשיכים לכיוון ארמניה. האזור נעשה צחיח מאד. בקרבת הגבול כמה כפרים המיושבים רוסים ונקראים בשמות הדומים למיכלובקה או כתריאלבקה, אלו רוסים חברי כתות דתיות כדוגמת הסובוטניקים שגורשו מרוסיה והתיישבו כאן. נראים מאד עניים ועלובים.
מעבר הגבול בין גיאורגיה לארמניה כמעט שומם. אנחנו מתעכבים עקב בואה של פליטה סורית ממוצא ארמני שמבקשת אישור כניסה. הדרכון הסורי שלה נלקח ועובר בדיקות. אנחנו עוברים.

ארמניה
רפובליקת ארמניה (בארמנית - האיאסטן). הארמנים מתנאים בהיסטוריה עתיקה ובתרבות עתיקה. בין המאה העשירית עד המאה השישית לפנה"ס התקיימה באזור ממלכת אוררטו. (ירמיהו נא ישעיהו לז)
ב-66 לפנה"ס ניהלו הארמנים מלחמה עיקשת נגד האימפריה הרומית, אך הפסידו. ב-301 ארמניה הייתה הראשונה, באימפריה הרומית, לקבל את הנצרות כדת מדינה.
בשנת 387 חולקה המדינה בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרסית. הכתב הארמני הומצא בשנת 406. במחצית המאה ה-7 נכבש השטח על ידי הערבים. בסוף המאה ה-9 הוקמה ממלכה ארמנית גדולה שאיחדה את כל השטח שהיה מאוכלס על ידי הארמנים. החל משנת 1045 נשלטו הארמנים על ידי האימפריה הביזנטית, ובשנת 1064 הקימו את ממלכת קיליקיה, שהתקיימה עד לשנת 1375. לאחר עברה בין הביזנטים לפרסים, ולעות'מאנים.
האימפריה הרוסית סיפחה שטחים שאוכלסו על ידי הארמנים שהיו שייכים לאימפריה פרסית, ובשנת 1849 הוקמה גוברניית ירוואן.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הכריזה ארמניה על עצמאותה, אך ב-1920 כבש הצבא האדום את ארמניה והפכה לחלק מהרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז. ב-1936 הוכרזה ארמניה כרפובליקה סובייטית נפרדת. ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, קיבלה ארמניה הסובייטית עצמאות, אם כי רוב שטחה של ארמניה ההיסטורית נמצא בטורקיה. למעשה גם היום ארמניה נתונה להשפעה רוסית חזקה. כל הכלכלה ממושכנת לבנקים רוסיים.

ארמניה וישראל
יש דמיון מסוים בין העם הארמני לעם היהודי. לשני העמים יש תפוצה גדולה. שני העמים מגדירים את זהותם הלאומית דרך הדת הייחודית. העם היהודי – הדת היהודית. העם הארמני – הכנסייה הנוצרית הארמנית. לשני העמים אין הפרדה בין העם לדת, ובין הדת למדינה. שני העמים חוו עבר מפואר ותקופות של חוסר עצמאות. שני העמים חוו רצח המוני של כשליש האוכלוסייה.
למרות הדמיון אין קירבה בין שני העמים. אין יהדות ארמנית, והזיכרון היהודי ההיסטורי אינו נוטה חסד לארמנים. אין לישראל שגריר בארמניה, ואין לארמניה שגרירות בישראל.

גיומרי
חוצים את הגבול ומגיעים לעיר גיומרי (Gyumri) 120 אלף תושביה. העיר השנייה בגודלה בארמניה. בת כ-1,600 שנה. רעידת אדמה ב-1988, הרגה כ-50 אלף תושבים, פגעה במבנים היסטוריים, כילתה בתי מגורים ומפעלים והשאירה עיר מדממת, בכיכר המרכזית הוקמה אנדרטה לזכר רעידת האדמה. כיכר אחרת בעיר מוקדשת לזמר הפופולארי, הארמני-צרפתי שארל אזנבור, שהוריו נולדו בכפר סמוך לגיומרי.
הולכים לאכול במסעדת דגים הנמצאת מתחת למפלס הקרקע. יורדים מדרגות רבות (לאחר האוכל צריך לעלות). נוכחנו בהמשך שכל המסעדות בארמניה נמצאות למטה. הסיבה: החום הכבד.

המראה
הארמנים נראים שונים לחלוטין מהגיאורגים. הם מאוד מאוד כהים. בניגוד לגיאורגיה הירוקה ומלאת הנהרות, ארמניה צחיחה. כפרים עלובים. עדרי צאן רבים.

צינורות גז
לאורך כל הדרכים בגיאורגיה ובארמניה מונחים צינורות גז. הגז מובא מאזרבידג'ן ומרוסיה, ומגיע לכל בית. זוהי עוד המורשת הסובייטית שדאגה להביא גז גם לכפרים הנידחים ביותר. לא ברור עד כמה הצינורות בטוחים. מה אחוז האסונות?

חצ'קארים
לאורך כל הדרך בארמניה אנחנו פוגשים חצ'קארים – מצבות אבן שכיתובים וצלבים מרהיבים חקוקים בהם, והם נמצאים ליד כל כנסייה ומנזר, ועל כל גבעה רמה, ולאורך כל שביל וכביש. לכל אחד דמות ייחודית לכל אחד צורה מקורית. הם נעשו בכל התקופות, מראשית הנצרות במאה הרביעית.

מצודת אמברד
מגיעים למצודת אמברד. המצודה שנבנתה במאה השביעית ממוקמת ברום של 2,300 מ', במורדות הר אָרָגָץ, הגבוה בארמניה 4090 מ'. (אררט נמצא בשטח טורקיה). משמעות השם אמברד היא "מצודה בעננים", בשל גובהה וגם בשל היותה מכוסה פעמים רבות בעננים. נבנתה מחדש 400 שנים לאחר מכן, אז הוספו אבנים עבות יותר ושלוש חומות מגן. המצודה נכבשה במאה ה-11 על ידי הסלג'וקים, ו-200 שנה לאחר מכן הגיעו המונגולים, אך על אף הכיבושים נותרה המצודה במצב סביר. במצודה נמצאת מערכת הובלת מים מהר ארגץ.

מסרופ משטוץ ממציא הכתב הארמני
מגיעים לכפר אושקאן, בו נולד וחי במאה הרביעית, מסרופ משטוץ (Mesrop Mashtots), שחי בשנים 361-440, ממציא הא"ב הארמני. מסרופ משטוץ היה נזיר תיאולוג ובלשן. הוא החליף את הכתב האכדי וייסד בתי ספר בהם לימד את הא"ב שהמציא. משטוץ הרחיב את האלפבית הארמני מ-22 עד 27 אותיות לשלושים ושש.
התרגום הראשון של הביבל לארמנית הושלם בשנת 411 לערך, והתבסס על טקסט בסורית. לאחר נעשה תרגום מעותק מיוונית בשנת 434.
בליבו של הכפר כנסייה מהמאה ה-18, שנבנתה לכבוד מסרופ משטוץ, ומוקדשת כולה לו, ולא"ב הארמני. משטוץ קבור בכנסייה, וקברו הוא אתר עליה לרגל. תמיד יש פרחים רעננים על קברו. הכנסייה מעוטרת בציורים יפים וצבעוניים מאוד בסגנון נאיבי. בכל מקום אפשרי מצויר הא"ב הארמני: חלון גדול עם ויטראז' של האותיות, עיטורים שונים בוריאציות על האותיות. בכנסייה שני ציורים גדולים של המלך ושל הקתוליקוס ניצבים משני צידי ויטראז' האותיות.
בגן של עצי משמש מוצבות אבנים כמספר אותיות הא"ב הארמני (36). כל אבן היא אות מקושטת בסמלים מההיסטוריה הארמנית.

ירוואן
ירוואן, ארוואן או אריוואן היא בירת ארמניה, והעיר הגדולה במדינה. כ-1.5 מיליון תושבים מתוך כ-3 מיליון בכל המדינה.
עדויות ארכיאולוגיות מראות שמצודה צבאית בשם "ארבוני" עמדה באזור החל מהמאה השמינית לפני הספירה. העיר הפכה לבירת ארמניה (אז תחת שלטון פרסי) החל מהמאה ה-7 לספירה.
בניגוד לעוני ולעליבות בכפרים, ירוואן היא עיר מודרנית. השדרות הסובייטיות הרחבות נבנו מחדש. מרכז העיר הומה בתי קפה. סביב כיכר הרפובליקה בניינים מפוארים. במרכז מזרקת ענק. בערב יש מופע של אור ומוזיקה מרהיב. (לעומת מזרקת אגם בכיכר דיזנגוף).
"אני מוכר ציורים שלי," פונה אלינו נער בעברית, ומראה לנו ציורים שצייר. "חבר ישראלי לימד אותי את המשפט," אמר. למרות שלא ראינו כלל תיירים ישראלים, מסתבר שמגיעים גם לכאן.
בירוואן יש אפילו מעין בתי קזינו. מעין לאס ווגאס קטנה. אורות מועדון לילה בשם מולין רוג' מהבהבים ומנצנצים למרחוק.

אימא ארמניה
אימא ארמניה – על הגבעה מעל מתנדראן, בתחום פארק הרטאנאק, ניצבת אימא ארמניה, פסל ענק שהוצב במקום שבו עמד לפנים פסל סטאלין. אימא ארמניה משקיפה לעבר הגבול עם טורקיה ונושאת חרב בידיה, ומוכנה בכל רגע לגונן על בניה היושבים למרגלותיה.
http://img.atb.am/upload/images/Monument/mat_armeniay/Mother-Armenia.jpg

מנגד תראה את ההר ואליו ולא תגיע
מכל מקום בעיר משתקף הר אררט המושלג. 5,166 מ'. הסמל הלאומי הארמני, שלמרבה צער הארמנים נמצא מעבר לגבול בשטח טורקיה. ניתן לראותו בלבד.

מאטנאדאראן" – המכון העתיק לכתבי יד
במרכז ירוואן אנו מבקרים ב"מאטנאדאראן" – המכון העתיק לכתבי יד – בניין יפה ומרשים בו נמצא האוסף הגדול בעולם של כתבי יד עתיקים (מעל 16,000). האוסף כולל יצירות רבות ערך של פילוסופים זרים, שחלקם שרדו רק בתרגום הארמני שלהם. בין אלו יש עבודות השייכות לאריסטו, אוסביוס מקיסריה ועוד. הספרייה הראשונה נוסדה במאה החמישית לספירה בידי מסרופ משתוץ, האיש שב-405 לספירה המציא את 36 אותיות האלף-בית הארמני והתחיל במפעל ענק של תרגום כתבים לארמנית, כתיבת ספרות דתית והיסטורית.
אנחנו עולים לקומה העליונה. בתצוגה יש כתבי יד ארמניים מימה"ב מכל תחומי המדע. בתצוגה גם מגילת אסתר מעוטרת מהמאה ה-16. המדריכה מספרת שיש להם גם אוסף כתבים עבריים, ועשרות ספרי תורה שקיבלו מהרוסים. (בארמניה לא היו יהודים שכתבו ספרי תורה). אנחנו מציעים לה לקחת את ספרי התורה ולהביאם לישראל. היא מניעה בראשה.

אצ'מיאדזין – הותיקן הארמני
אצ'מיאדזין היא העיר הקדושה בארמניה ומקום מושבו של הקתוליקוס של הכנסייה הארמנית. העיר שוכנת כ-20 ק"מ מערבית לירוואן. העיר נוסדה על ידי המלך וארארשק אשר שלט בארמניה במאה ה-2, סמוך לשנת 163 היתה העיר לבירת ארמניה ושמרה על מעמד זה עד למאה ה-4.
הקתדרלה ושלוש כנסיות נוספות בעיר הוכרזו בשנת 2000 כאתר מורשת עולמית. סמוך לכנסייה ניצבת אנדרטה לזכר רצח העם הארמני ואנדרטה אחרת לזכר ביקורו במקום של האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-2001.
הקתדרלה "מייר טצ'אר" Mayr Tachar, ("הכנסייה האם"), נבנתה בידי גרגוריוס המאיר, מייסד הכנסייה הארמנית והקתוליקוס הראשון שלה. היא הוקמה לראשונה בין השנים 301-302 כשארמניה הייתה למדינה היחידה בעולם שהנצרות היא דתה הרשמית, ונחשבת למיבנה הכנסייתי העתיק במדינה.
לפי אגדה מהמאה ה-5 ראה גרגוריוס המאיר את ישו בחזונו כשהוא יורד מהשמיים ומכה בפטיש זהב על הקרקע במקום בו על הקתדרלה להיבנות. לכן שונה שמה של העיר לאצ'מיאדזין, היינו "המקום בו ירד הבן היחיד (מהשמיים)".
אנחנו מגיעים ביום ראשון. מתנהלת מיסה. הקהל הרב עומד שעות על שעות. בכנסייה שמורים חלקים מהצלב האמיתי של ישו, מתיבת נח, שרידיהם של השליחים פטרוס, אנדראס הקדוש ותדי, וכן חלק מהחנית בה דקר החייל הרומאי את ישו בעת צליבתו. למרבה האכזבה בגלל המיסה לא ניתן לראותם.
במבנה סמוך נמצא בית בטבילה. שם מטבילים לנצרות. במקום תינוקות אנחנו עדים לטקס הטבלה של משפחה שלמה, הורים ובנים בוגרים. כנראה משפחה מהתפוצה הארמנית. הכומר מכניס את ראשם לכיור הם מתנגבים, ואחר הוא עובר מאחד לשני ומזה להם מים על אוזניהם תוך מישושם.

זווארטנוץ
נוסעים לזווארטנוץ (ארמנית – "מלאכים שמימיים") סמוך לנמל התעופה הבינלאומי נמצא אתר ארכיאולגי מהמאה ה-7, אשר הוכרז בשנת 2000, יחד עם הקתדרלה והכנסיות באצ'מיאדזין, כאתר מורשת עולמית.
האתר נבנה בין שנת 643 ו-662 בזמן שארמניה התאוששה מפלישת הערבים הראשונה. הקתדרלה הוקמה כקתדרלה הראשית במדינה ונועדה להאפיל בהדרה על הקתדרלה באצ'מיאדזין. היא הוקדשה לגרגוריוס המאיר, מייסד הכנסייה הארמנית והקתוליקוס הראשון שלה. הקתדרלה הענקית חרבה ברעידת אדמה בשנת 930, נותרה בהריסותיה ונשכחה, עד שנתגלתה מחדש בתחילת המאה ה-20 ונחקרה בין 1900 ל-1907.
פנים הקתדרלה בנוי בצורת צלב יווני שארבע זרועותיו מעוצבות בצורת ארבעה אפסיסים. במבנה היו שלוש קומות שכל אחת מהן הייתה קטנה מזו שמתחתיה. כיפת המבנה בצורת חרוט נישאה לגובה של 45 מטר. קירות הקתדרלה כוסו בפרסקות, פסיפסים ובתבליטים המתארים מוטיבים מעולם הצומח. במרכזו של המבנה שכנה בריכת טבילה.
דגם של הקתדרלה מוצג במוזיאון והוא מופיע על שטר של 100 דראם ארמני.

מנזר נוראוונק
אנחנו עולים למנזר נוראוונק (Noravank) ("הכנסייה החדשה"). מכלול מנזרים מהמאה ה-13. מראה ההרים מסביב מדהים. בכל מקום חאצ'קורים נפלאים בצורות שונות, ומזמנים שונים. הכנסייה החשובה במכלול היא כנסיית האם הקדושה (Astvatsatsin), שנבנתה ככנסיית קבר והנצחה לכבודו של הנסיך בורטל אורבליאן (Burtel Orbelian), נצר לבית אצולה מקומי, ממנו הגיעו מרבית פטרוני ובוני הכנסיות והמנזרים בארמניה. לצד כנסייה זו ניתן למצוא במקום את כנסיית קרפט הקדוש (Saint Karapet Church) ובית התפילה גריגור הקדוש (Saint Grigor Chapel).
שתי כנסיות נוראוואנק, יצירותיו של האדריכל המפורסם מומיק, בן המאה ה-13, שנרצח לאחר הבנייה. בשתיהן תבליטי אבן נהדרים, צלבים נפלאים הנראים כמו מעשה תחרה באבן וחידוש מרעיש וייחודי – בכניסה לכנסייה החדשה יותר חקוקה דמותו של אלוהים בכבודו ובעצמו (דמות אדם).
מקבל אותנו נזיר ארמני חביב. הוא מספר שהוא נשוי ויש לו שני ילדים שלומדים באצ'מיאדזין. הוא מגיע הנה לשבועיים בחודש. הוא יודע לדקלם לנו את הא"ב העברי. הוא מתכנן שנים ללמוד עברית אבל בגלל העצלות אינו מתקדם. הוא נותן לנו במתנה גלויות צבעוניות מהמקום.

אגם סוואן
ככלל ארמניה נראית מאד צחיחה. וודאי לעומת גיאורגיה, אבל יש בה כמה אגמים. הגענו לאגם סוואן (Lake Sevan National Park) הנמצא כ-75 קילומטרים צפונית מזרחית לירוואן הבירה, זהו האגם (הימה) הגדול במדינה. גובה האגם כ-1898 מ' מעל פני הים ויש המכנים אותו "הפנינה הארמנית". האגם מוקף הרים מכל צדדיו ובשנת 1978 הוכרז האזור כפארק לאומי. הפארק משתרע על שטח של 1,500 קמ"ר והוא ניזון מ 28 נחלים ונהרות. לאורך החופים ישנם מסעדות ובתי קפה.
על לשון יבשה למעלה נמצא מנזר סוואנאוונק (Sevanavank) ממנו נשקף נוף האגם. מראה הכינרת מהר האושר מרשים יותר.

חור ויראפ
מנזר חור ויראפ (Khor Virap) נמצא כ-20 ק"מ מדרום לירוואן, בקרבת הגבול התורכי. הר אררט המושלג נראה יפה וקרוב כעשרה ק"מ. במקום מציעים לתיירים להפריח יונים לכיוון הר אררט כזכר ליונה ששחרר נוח מהתיבה.
'חור' דומה במשמעותו להגייה העברית – חור או בור עמוק, בו עשו שימוש כצינוק. על פי המסורת גרגוריוס המאיר הקדוש מבשר הנצרות שלמד וקיבל סמיכה בקיסריה, ושב בסביבות 287 לארמניה כדי להטיף בה, הושלך לבור ע"י מלך ארמניה, טירדט ה-3 (Tiridates III) למשך 14 שנה. המלך נתקף בשיגעון ולא נמצא מזור למחלתו עד שגרגוריוס ריפא את טירידאטס והמיר את דתו לנצרות. מיד משנרפא פקד טירידאטס על כל נתיני ממלכתו להתנצר, וכך הפכה ארמניה למדינה הראשונה שדתה הרשמית היא הנצרות.
ניסיתי לרדת בסולם ברזל אל בור הנחשים, שעומקו 60 מטרים, ועצרתי באמצע. ירון וייס ירד עד למטה. לדבריו למטה יש אולם גדול וגבוה למדי.

המקדש הפגאני גרני
על ראש מצוקי הקניון ניבנה מקדש רומאי הניקרא ע"ש הישוב והקניון "מקדש גארני" או בשמו הרומאי: מקדש הליוס. המקדש היה מרכז הלניסטי-רומי קדום. יש בו מקדש משוקם להליוס, אל השמש, שנבנה על ידי טרדאטס ה-1, מלך ארמניה במאה ה-1. שלא כשאר אתריה הפרה-נוצריים של ארמניה, מקדש גארני לא נהרס על ידי הנוצרים, אלא הפך לארמון קיץ של אצולת ארמניה הנוצרית מאז המאה ה-3.

מנזר גגהרד (Geghard)
כ-30 ק"מ מזרחית לבירה ירוואן וכ-5 ק"מ צפונית-מזרחית לכפר גרני, נחצב במערות שעל קירות הקניון, פירוש השם גרארד הוא "חנית", החנית בה דקר החייל הרומאי את צידו של ישו כדי לבחון אם הוא עדיין בחיים, ושנשמרה כאן לפני שהועברה לאוצר הקתדרלה באצ'מיאדזין.
המנזר בנוי בגובה של 1,750 מטר, ובחלקו הוא חצוב בסלע. בתוך המנזר נובע מעין שנחשב לקדוש עוד לפני הגעת הנצרות לארמניה.
הקהילה הנזירית בגרארד נוסדה לפי המסורת במאה ה-4 על ידי גרגוריוס המאיר. המנזר נחשב לאתר הדתי החשוב ביותר בארמניה, ובשנת 2000 הוא הוכרז, יחד עם צוקי נהר אזאט שסביבו, כאתר מורשת עולמית.

נגורנו קאראבך – ארץ לא נודעת
אלינו מצטרף צעיר נמרץ בשם ירון וייס, שהחליט לחקור את חבל הארץ שפרש מאזרביג'אן, נגורנו קארבאך, חבל ארץ שהוא בחינתTerra incognita (ארץ לא נודעת) לישראלים. בכוונתו לארגן לשם טיולים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4399341,00.html
מרוב הזדהות עם הארמנים הפך ירון לפטריוט ארמני. כשתפס אותו שוטר ארמני וביקש לקנוס אותו (שיטה נהוגה להשלמת הכנסה בארמניה) החל לשיר לו בקולו הרם והערב את המנון ארמניה. מיד הצטמצם הקנס לחצי, ומיד אחר כך פצח בהמנון נגורנו קאראבך, והשוטר ויתר על כל הקנס. ישראל, אגב, מספקת נשק לאזרביג'אן.

יין ישמח לבב אנוש
ארמניה היא יצרנית גדולה של יינות, אבל תהילתה דווקא על האמיניאק, הקוניאק הארמני הידוע לתהילה עוד מזמן בריה"מ. אנחנו מבקרים בכפר ארני (Areni), המצטיין בתעשיית היין שלו. הכפר ממוקם בין מצוקים וקניון, עמוק בין ההרים האדומים. ביקב המקומי אנו טועמים יינות. על הקיר כתובות של ישראלים שביקרו במקום לפנינו.

הרובע הארמני בירושלים
עם כל היופי של הכנסיות והמנזרים בארמניה. אני ממליץ לכולם לעשות סיור במתחם הארמני בעיר העתיקה של ירושלים. הכנסיות והמתחם מרשימים עוד יותר.

אין יהודים ארמנים
בניגוד לקהילת יהודי גרוזיה, אין יהודים ארמנים. היהודים היושבים היום בירוואן הגיעו לאחרונה מרוסיה. מה שיש הוא רק מסורת על יהודים.
עדויות ליהודים בארמניה ישנן כבר מהמאה ה-1 לפנה"ס. היהודים באו לשם או בגלות בבל או עם חורבן בית ראשון וישבו שם כאשר ארמניה היתה חלק מהאימפריה הפרסית.
לפי המסורת הארמנית, הכרוניקה של מובסס חורנאצי‏ "תולדות הארמנים", מלך ארמניה קיבל במתנה יהודי מגולי נבוכדנצאר בשם שמבת (או שבת, שבט או שמת), שהיה מצאצאי בית דוד. היהודי מצא חן בעיני המלך והוא העניק לו כיבודים וקרקעות. הכרוניקה על פי חוראנצי מספרת עוד כי בימי טיגראנס הגדול , בנו של אלכסנדר בן הורדוס, נשא לאישה את גלאפירה בת מלך קפדוקיה וקיבל את מלכות ארמניה. בן אחיו של טיגראנס זה, שאף הוא נקרא טיגראנס, הומלך שוב בידי נירון על ארמניה. אולם בדרך כלל צאצאיו של אלכסנדר בן הורדוס מאשתו הקפדוקית התרחקו מהיהדות ואין אנו שומעים על התערבותם לטובת אינטרסים יהודיים. גם אריסטובולוס, בנו של הורדוס מכאלקיס, הומלך למלך על ארמניה הקטנה.
בתקופת שלטונו איים טיגראנס על ממלכת החשמונאים, ובתקופת שלטונה של שלומציון המלכה צר טיגראנס על עכו. פלישת הלגיונות הרומיים לתחומי ממלכת ארמניה קטעה את מסע טיגראנס לארץ ישראל, והוא שב לארמניה. עם שובו הביא עימו טיגראנס שבויים יהודיים רבים. כך, בהתבסס על תיאוריו של חוראנצי, היו כפי הנראה שני גלי מהגרים של יהודים לארמניה: הראשון בעקבות חורבן בית ראשון, והשני בתקופת מסעות טיגראנס לארץ ישראל.
"ארץ עוץ" של איוב מיוחסת לארמניה – התרגום הארמי מזהה את ארץ עוץ כ"ארץ ארמניאה" (איכה ד, כא, בארעא דעוץ, קרתא דמתבניא בארע ארמניאה). התרגום מייחס גם את 'הרמונה' שבפסוק "והשלכתנה ההרמונה נאום ה'" (עמוס ד, ג) לאזור בו חיו עשרת השבטים "מעבר להרי ארמניה". רש"י מייחס את הרמון ל"הרי החושך", המושג בו השתמשו יהודי ימי הביניים להרים הכספיים, שבמערב האמינו שהקיפו את ממלכת הכוזרים (אשר לעיתים קרובות נחשבו לעשרת השבטים) וכללו בתוכם את קווקז. גם הרי אררט, מקום מנוחתה של תיבת נוח, ממוקמים על פי המסורת בארמניה.
בתלמוד הירושלמי מופיע רבי יעקב הארמני (תלמוד ירושלמי, גיטין ו, ז, מ"ח ע"ב). ככל הנראה מקורו היה בארמניה.
כיצד בדיוק נעלמו היהודים מארמניה לא ברור, אבל בזיכרון הלאומי היהודי, הארמנים נתפסים בצורה שלילית ואפילו כ"עמלק". בספר יוסיפון פ' ט"ו שחובר ב-953 לספירה (בפרק על מלחמות מקדוניאה והרומיים) – נכתב "ובשנת מאה וחמישים לאימפראוס קיסר וכו'" – ממשיך: ומהשנה ההיא התחילו הארמניים – והם העמלקים – להיכנע ולתת מס לרומי...

ירגיס
והנה הפתעה. אנו מגיעים לכפר ירגיס (Yeghegis) ליד ירוואן, שם התגלה בית קברות יהודי מהמאות ה-13, 14, על המצבות כתובות בעברית צחה וציטוטים מהתנ"ך. המצבות התגלו על ידי בישוף ארמני, שזיהה את הכתב ופנה לאוניברסיטה העברית בירושלים. זו שלחה לירגיס משלחת, שקבעה כי אכן מדובר בבית קברות יהודי. נראה שבצומת זו של דרך המשי הצפונית, גרו סוחרים יהודים שהגיעו מבבל או מפרס וזוהי עדות ראשונה לישוב יהודי בארמניה.
הדרך אל בית הקברות עוברת בגשר צר על נהר ועוד כמה מדרגות אבן. הוא מוקף חומה נמוכה ושער ברזל עם מגן דוד כחול במרכזו. מישהו הניח במקום דגל ישראלי גדול. כארבעים מצבות מוטלות באתר, צורתן חצי גליל מוארך עם שוליים והן מקושטות בעיטורים כמו גלגל החיים, פרחים, עיט, אריה (שכנראה עוצבו בידי בעלי מלאכה ארמנים). 11 כתובות בעברית ו-2 בארמית נמצאו עליהן. האחת מדווחת: "מצבתה של אסתר בת מיכאל 'הבתולה המאורשה' שמתה טרם נישאה." חלק מהכתובות כוללות תאריכים וכך אפשר היה לתארך את המקום לסוף המאה ה-13 ותחילת ה-14. לא ידוע למה וכיצד נעלמה אותה הקהילה.

הזוקים
בארמניה קיימת קבוצה אתנית בשם הזוֹקים (The Zok), שנחשבים כצאצאי היהודים ה"טיגראנים". הזוקים הם תת-קבוצה אתנית ארמנית עתיקה שדיברו בשפה שונה מהארמנית ההודו-אירופית. הם נוצרים בדתם ומזהים עצמם אתנית כארמנים, בעוד שהארמנים האחרים מזהים אותם כצאצאי היהודים שהוגלו על ידי טיגראנס. אף על פי שהמסקנה כי הזוקים הם היהודים ה"טיגראנים" נבעה מניתוח לשון דיבורם אין עדויות היסטוריוגרפיות שמאששות את המסקנה. הזוקים נזכרים בעיקר כמי שביססו את התרבות הארמנית בטביליסי. הקומפוזיטור אראם חצ'טוריאן נחשב לאחד מצאצאי הזוקים.

רצח עם – ג'נוסייד – שואה
רצח העם הארמני, היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה וזמן קצר אחריה, באוכלוסייה הארמנית. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות תחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו באירועים אלה. במעשי הרצח השתתפו גם הכורדים והיזידים.
הטבח באשורים ובמיעוט היווני – במקביל לרצח העם הארמני, נערך טבח גם בבני העם האשורי, שגם הם נוצרים באמונתם. ככאלה, הם נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914. בין השנים 1914-1918, נספו כ-275,000 אשורים. בנוסף לכך בוצעו מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.

מוזיאון רצח העם הארמני
על גבעת ציצרנאקאברד (Tsitsernakaberd), הצופה אל הר אררט, הוקמו ב-1967 מוזיאון ומצבת זיכרון לרצח העם הארמני, או שואת הארמנים ("יד ושם" הארמני). בחוץ קבוצת עצים שניטעו בידי ראשי מדינות זרות, ואישים ביניהם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והרב ישראל לאו, שהכירו ברצח העם הארמני.
ליד המוזיאון ניצבת מצבת הזיכרון. מגדל מחודד, 40 מטרים גובהו, וחריץ דק חוצה אותו לשניים. האחד, ארמניה והשני, מחוזותיה האבודים במערב ארמניה, שנמסרו לתורכים. 12 גושי בזלת מוטים מעל אש התמיד הדולקת ומייצגים שוב את המחוזות האבודים.
יורדים אל המוזיאון הנמצא במרתפי מבנה אפור. המדריכה הארמנית מסבירה ברגש רב. בכניסה על הקיר הגדול מפת ארמניה הגדולה מהים הכספי עד ארץ ישראל. על המפה חרוטים צלבים המסמנים את כל הקהילות הארמניות שנספו וחרבו ע"י הטורקים. לאחר מכן מוצגים תצלומים ענקיים המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1915 ,1914, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, העיר האני השוממה הנמצאת כיום בטורקיה.
והנה הפתעה: מיד בהתחלה מובלט ספר:
Turkish atrocities – The young Turks and the troth about the Holocaust at Adana in Asia minor during April 1909
כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".
את המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, טבע רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, וב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.
המילה העברית "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כה), (תהילים ל"ה, ח) שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד, או אפילו העסקת ערבים כהגדרת ביאליק. השימוש במונח "שואה" לגבי חורבן יהדות אירופה, החל לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."
המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.

המדריכה מדגישה את הערכת הארמנים לעזרתם של שני יהודים. הנרי מורגנטאו ( 1946-1856) שהיה השגריר האמריקני באיסטנבול בשנים 1916-1913 וניסה לצמצם את היקף השמדת הארמנים, ואחר כך עסק בסיוע הומניטארי ויזם הקמת ארגוני סיוע וסעד לניצולים שנותרו חסרי כול. הוא העביר דיווחים רבים, בזמן אמת, למימשל בארצות הברית על השמדת הארמנים, והגדיר בזיכרונותיו את טבח הטורקים בארמנים כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית". המדריכה מדגישה שהטורקים אמרו לו: אתה יהודי מה אכפת לך מנוצרים? והוא ענה כי הוא עוזר לכל בני האדם.
היהודי השני הוא הסופר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל שבספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג" הביא את תודעת רצח העם הארמני לעולם כולו.

אירועי הרי משה (מוסא דאג): חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגלייה (במהלך רצח העם הארמני השני), התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על מוסא דאג (הר משה) שבצפון סוריה. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על ‏5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם היתה שם התנגשות צבאית. לאחר חמישים ושלושה ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.

בסיום הסיור מסכמת המדריכה את מיספר המדינות המכירות עד כה ברצח העם הארמני (22). טורקיה, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה.
המדריכה אומרת שהיא יודעת שישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני בגלל יחסי החוץ שלה עם טורקיה. אני שואל אותה מה בדיוק כוונת ארמניה במילה "הכרה". ישראל מכירה למשל בכיבוש הערבי של ארמניה ובסילוק הכיבוש הערבי מארמניה, אז? או ישראל למשל מכירה במהפכה הצרפתית, אז? או ישראל מכירה למשל במהפכה הבולשביקית ובכיבוש הסובייטי של ארמניה, ובשחרור ארמניה, אז?
האם במילה הכרה" יש תביעה לקבלת אשמה, פיצויים, השבת רכוש נכסי תרבות כנסיות והשבתם לארמנים?
היא השיבה שארמניה לא דורשת כלום, רק "הכרה", אני מקשה בשנית מה פירוש הכרה והיא אינה עונה.
מישהו מעיר שטורקיה דרשה מישראל הכרה באשמה בפרשת המרמרה, ופיצויים...

ישראל וההכרה ברצח העם הארמני
מעבר לבעיית יחסי החוץ עם טורקיה ישנם המסתייגים מהזהות בין השואה לרצח העם הארמני ומנסים למצוא נקודות שוני ביניהן.
המזרחן היהודי-בריטי ברנרד לואיס, גדול המומחים להיסטוריה העות'מאנית, כתב כי בארמנים נעשו מעשי טבח נוראים, אבל ג'נוסייד – במובן של החלטה מוקדמת ומתוכננת מראש של הממשלה העות'מנית בדומה לזאת של תוכנית ההשמדה של הממשלה הנאצית כנגד היהודים – לא היה. כי מה שקרה לארמנים היה "תוצאה של התקוממות ארמנית מסיווית וחמושה נגד הטורקים, שהחלה עוד לפני פרוץ המלחמה ונמשכה בקנה מידה נרחב. ארמנים במיספרים גדולים, לרבות חיילים, ערקו, חצו את הגבול והצטרפו לכוחות הרוסיים שפלשו לטורקיה. מורדים ארמנים תפסו את העיר ואן והחזיקו בה זמן מה מתוך כוונה למוסרה לידי הפולשים. היתה מלחמת גרילה בכל אנטוליה… הטורקים כמובן נקטו בשיטות אכזריות מאוד כדי להדוף אותה. יש הוכחה ברורה לכך שממשלת טורקיה החליטה לגרש את האוכלוסייה הארמנית מהאזורים הרגישים, שהיו למעשה כל אנטוליה. אין הוכחה שהיתה החלטה על טבח. להיפך, יש הוכחות ניכרות לכך שהיה ניסיון, לא מוצלח ביותר, למונעו. אמנם התרחשו מעשי טבח מחרידים, שמספריהם לא ברורים, אבל סביר שהגיעו למיליון נפש. בשורה התחתונה: מעשי הטבח הללו בוצעו בידי חיילים לא סדירים ובידי כפריים מקומיים, שהגיבו על מה שנעשה להם בידי הארמנים ולא היו דווקא תוצר של החלטה ממשלתית."
לואיס הועמד לדין בבית משפט בצרפת על שביטא דעות אלו בראיון לעיתון צרפתי "לה מונד" ב-1993. הוא נקנס בתשלום פרנק אחד על השמעתן בציבור...

היסטוריון השואה, פרופסור יהודה באואר, מבחין בין "השואה" שהיא הכחדה מלאה של כל אלו שהנאצים יכלו לתפוס, לבין רצח עם-ג'נוסייד, שפירושו לא הכחדה מלאה. לתפישתו תופעת השואה היא ייחודית.
לדעתו של באואר עצם מלחמת העולם השנייה היא ראשית לכל מלחמה אידיאולוגית. הנאצים פתחו במלחמה מסיבות אידיאולוגיות, בעוד שהגורמים הכלכליים והמדיניים, עם כל חשיבותם, הם משניים לאידיאולוגיה. השואה היא תוצאה קודם כל של האידיאולוגיה, ולא תוצאה של המבנים החברתיים הגרמניים, כפי שטוענים רבים מעמיתיו (כדוגמת הנס מומזן, גץ עלי ורבים אחרים). אולם למרות ההבדל גם באואר תובע הכרה ברצח העם הארמני.

מעניין לציין כי גם באואר וגם יאיר אורון (שהוציא ספר על אדישות היישוב היהודי והתנועה הציונית לרצח העם הארמני), היוצאים נגד הכחשת רצח העם הארמני ותובעים את הכרת ישראל ברצח העם הארמני – מסרבים מבחינה פוליטית להכיר בשואת יהודי ערב, ובאידיאולוגיה הערבית-מוסלמית הרואה בה מופת מוסרי שיש לשחזרו.

הארמנים מאד מעוניינים בהכרת ישראל ברצח העם הארמני. הם מזכירים את ההקשר לשואה:
כאשר היטלר הציג את תוכניתו ב-1939 ונדרש לגבי תגובת העולם לרצח העם הוא העיר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?"
ולו רק בשביל העתיד על ישראל להכיר ברצח העם הארמני.
באוגוסט 2007 שינתה הליגה נגד השמצה בארה"ב את עמדתה הקודמת, והכירה ברצח העם הארמני כרצח עם (ג'נוסייד).
לעומת זאת ישראל הרשמית עדיין מתמהמהת. בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרסקי-פרס לעיתון "טורקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד"... מעניין על איזה טרגדיה חשב פרס, האם חשב על טרגדיה יוונית או שקספירית? חיסול המוני, פרס, אינו רק טרגדיה, הוא רצח עם. יש גבול גם לריקוד ה"מהיופיס" כלפי הטורקים.
למרות שרצח העם הארמני אינו מונע מאידיאולוגיה של השמדה, ולמרות שגם לארמנים חלק במלחמה ובקורבנותיה, היקף רצח הארמנים, חיסול הכפרים והערים הארמניות, מחייבים את ישראל להכיר בבהירות ובריש גלי ברצח העם הארמני, ולתבוע מטורקיה אחריות מלאה על תוצאותיו. על טיב האחריות, אם פיצויים, שחרור מכיבוש טורקי, החזרת נכסי תרבות, שיפוץ כנסיות, וכדומה, יש להשאיר למו"מ בין ארמניה לטורקיה.
מעניין שארדואן התובע את העברת יהודה ושומרון לכיבוש ערבי, אינו רואה בטורקיה מדינה כובשת למרות שהיא משתרעת על שטחים כבושים מיוון, (ביזנץ) ארמניה, וכורדיסטן.

הביתה
נמל התעופה של ירוואן חדש ונוצץ ובעיקר ריק. אין תורים. כל העובדים רק עומדים ומחכים לנוסעים לא להיפך. למותר לציין שבשדה התעופה יש שרוולים.
בדיוטי פרי ניתן למצוא את הארמיניאק הקוניאק הארמני לסוגיו במותג "אררט". שימו לב עדיף לקנות שם ולא בעיר כי אפשר לקחת אותו ביד ולא להכניסו למזוודה.
טיסת ארקיע לארץ מלאה עד אפס מקום, הפעם גם במקומיים. התיירים הישראלים מיעוט. הטייס מתרגם את דבריו לאנגלית. משך הטיסה שעתיים ועשרים דקות, וגם כאן ארקיע מחלק לנוסעים שתייה קלה בלבד.
מגיעים לנתב"ג. שוב אין שרוול. נשים, זקנים, וטף, מצטופפים באוטובוס שמוביל לבית הנתיבות. מזג האוויר חם כמו בירוואן, אבל הרבה יותר לח. מתחילים להזיע.