עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1970)

חלק שני של שנת 70'

אתמול בערב ביקרתי אצל שדה. ענת הלכה לקונצרט באנסמבל הקאמרי ואני ניצלתי את הערב לבקרו. הוא סיפר בפירוט כמעט מלא את קורותיו עם שרי בשבועות האחרונים.

כשבוע לפני חתונתה צילצלה אליו בערב ושאלה אם תוכל לבקר אצלו. הוא אמר שכן. "אפילו שאני מתחתנת?" – "כן." ענה, אם כי הרעיון מאוד הפתיע אותו כי לא ידע על כך מאום.

באותו ערב, כניראה ליל שישי, היתה צריכה לבוא אליו "הפועלת מנהריה", המרוקאית, שהיא כבת עשרים ותשע, גרושה, ודומני שסיפר שגם אם לילד, ושעימה הוא שוכב מדי שבת או שבתותיים. מאחר ולשרי זכות קדימה אצלו, ביקש מן "הפועלת" לחכות שלוש שעות בקפה בעיר, בטרם תבוא אליו, כי עליו לקבל את שרי.

שרי באה אליו והיתה נחמדה. סיפרה על בעלה-לעתיד שהוא מרוקאי, מרצה באוניברסיטה. יש לו משפחה גדולה, הרבה אחים ואחיות, והם מאוד "מכניסי אורחים".

שדה עודד אותה בהחלטתה ואמר לה כי טוב היא עושה וראוי שיהיה לה בעל, משפחה וילדים, ויהא מי שידאג לה.

היא לא חלקה עליו אולם כיום נידמה לו שאולי רצתה לשמוע מפיו מילים אחרות. הם גם התנשקו קצת, לדבריו. "הפועלת מנהריה" הופיעה בטרם הלכה שרי. והן – שמעו [מקודם] אחת על השנייה מפיו וידעו הכול. "הפועלת" ידעה שבזמנו היו דברים בינו לבין שרי, ושרי ידעה את טיב יחסיו עם "הפועלת". "הפועלת", שהיא לדבריו הרבה פחות יפה משרי, לחצה ידיים עימה, ואחרי כעשר דקות קמה שרי והלכה, והם נפרדו בטוב.

לפני כשלושה-ארבעה שבועות, דומה שהיה זה בבוקר חתונתה – כי למחרת צילצלתי אליו ואמרתי שראיתי בעיתון ["הארץ", 30.10.70] מודעה על נישואיה ["אלי ומשה פיירשטיין, פתח-תקוה, דורית ואברהם אביטל, רחובות, מודיעים בשמחה על נישואי בניהם שרי עב"ל ציון, החופה נערכה בחוג המשפחה, כ"ז תשרי תשל"א, 27.10.1970"], והוא סיפר שקיבל ממנה "מכתב" לפני יום – התעורר בבוקר לצלצול איש המברקה וקיבל מברק – "לפנחס, בוקר טוב, שרי." הוא לא ידע בדיוק מתי התחתנה.

הרגשתי [היא] כי [היא] שלחה לו את המברק בבוקר אותו יום [למחרת נישואיה]. כאילו להזכיר את נוכחותה לפניו.

הוא סיפר על המברק ל"פועלת מנהריה" בביקורה הבא, היא אמרה לו – "כניראה ששרי שכבה כל הלילה עם גבר אחר, אבל חשבה רק עליך, ולכן קמה בבוקר ושלחה לך את המברק (הוא הגיע ב-11.00 לפני-הצהריים), כי הרגישה שהיא שייכת לך ורוצה לחלוק עימך את החווייה יותר מאשר עם הגבר שעימו קרה לה הדבר באמת."

הוא קיבל את ההסבר.

לפני כשבוע, לפי חשבוני היה זה ביום שלישי, ה17.11-, התעורר בשעה 11.00 לערך לצלצול טלפון. שרי טילפנה מירושלים. היא שאלה אותו אם הוא מוכן להיפגש עימה בתל-אביב, בקפה שעל "מגדל שלום" למעלה.

הוא ענה בשאלה: "את באמת רוצה להיפגש איתי?" ואמר שאין לו חשק לנסוע [מרמת-גן] לתל-אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.

הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. שרי הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב"מגדל שלום" למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.

מאחר והבין שהיא מתכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.

היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.

"ולא לקחת טכסי ספיישל?" שאלתי.

"לא." ענה. "מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס."

אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר-כך התברר לו כי משרי לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.

כאשר הגיע למיצפה למעלה (בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: "אני שונא את תל-אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו הדבר.") – נכנס לקפה ולא מצא את שרי. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות "נלסון" [מטבק וירג'יניה חריף] – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. (אגב – אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן תמיד). הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית-שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: "או שהיא כבר למטה." אך מאחר ולא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה.

ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.

על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם של שרי. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצונו שתהיה בחורה יפה.

והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל-אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים ימים.

היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.

הוא שאל אותה – "את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?"

על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. "ככה-ככה." אמרה. "הכל בסדר."

"הכל בסדר. אז למה באת?"

ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.

כן. היה רץ.

למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?

וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית-משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. ו[סיפרה] כל מה שעשו לה. פחדה הגדול ביותר כפול הוא – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו באותה שיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.

עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.

עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכשניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: "אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה, אהוד?"

וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי-אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים-שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.

היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.

בדרך-אגב נזכר בעניין המברק, וברוב טיפשותו, כך אמר לי, בהירהור שלאחר-מעשה, אמר לה מה אמרה על המברק וסיבת משלוחו "הפועלת מנהריה".

שרי חיכה חיוך חמוץ ולא הגיבה על כך. אף לא הראתה שנפגעה.

נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. היא התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

כעבור יומיים, כניראה ביום חמישי, ה-19.11, קיבל ממנה בבוקר מכתב. במכתב כתבה, הוא ציטט לי אותו בעל-פה:

"שלום פנחס, עברו שתים-עשרה [שעות] מאז שנפרדנו. לא ישנתי כל הלילה, ורק חשבתי. אמנם היו לי כאבים גדולים אבל אני עדיין לא מטורפת. אני רוצה להגיד לך, פנחס, שאני שונאת אותך ויותר לא אשלח לך מברקים של 'בוקר טוב'. שרי."

אני מצטט את דברי המכתב מן הזיכרון. ייתכן שכתבה גם שאינה רוצה לראותו אותו יותר. אך בקווים כלליים אלה היו נושאי המכתב.

הוא התפלא מאוד. רק לפני שתים-עשרה שעות התנשקה עימו – ופתאום – מכתב השמצה כזה. ואז הבין שהיא באמת מטורפת, ונבהל למראה מה הטירוף יכול להביא.

הוא סיפר על כך ליהודית, מי שהיתה אשתו, ואשר אותה הוא מעריך מאוד ושומע לדעתה, והיא אמרה לו כי לדעתה אין זה מכתב השמצה אלא נובע מיחס של אהבה. היא [שרי] רוצה להשתחרר מן האהבה שלה אליו, וייתכן שעל ידי כך היא תוכל לחיות באופן שלם יותר עם בעלה.

אמרתי שגם דעתי דומה לכך. ובעיניי שרי היא בעלת אמביציה חזקה. שואפת כל ימיה להיות אחרת מכולם; ומכל האנשים שהיא מכירה, רק הוא, פנחס, אחר גם הוא מכולם, ולכן היא רוצה לחוש עצמה כנמצאת עימו במחנה אחד.

"אבל אם היא באמת אהבה אותי," אמר, "למה היה לה לשחק את כל המשחקים הללו. הלא יכלה לבוא בפשטות ולומר – 'פנחס, אני אוהבת אותך. התחתן איתי.' ואז – או שהייתי מתחתן, או שלא. אני חושב שלא. אבל לפחות היתה צריכה להגיד באופן ישר. ולא לשתוק, ואחר כך לאיים בהתאבדות מפני שהתחתנה עם מישהו אחר וכניראה שניהם מרגישים שבחתונה זו עשו את הטעות של חייהם, והם חושבים עתה כיצד להיפטר אחד מן השני."

אמרתי לו שלדעתי יותר משאהבה, או אוהבת היא אותו – רצונה שהוא יאהב אותה. והיא משתמשת בו כדי לנגח את בעלה, ובבעלה, נגדו. ועוד אמרתי כי בעיניי היא גם קצת שחקנית, ולא ישרה. מתאים לה לשחק, באופן מחושב ביותר, את טירופה, למרות שיש בה אכן נקודת טירוף פנימית אמיתית.

הוא חייך, ואמר – "כן, היא אינה ישרה. לא תמיד אפשר לסמוך על מילה שלה. וגם שחקנית היא יכולה להיות." וסיפר כי בבואה אליו לפני חתונתה אמרה, כבדרך אגב, – "ודרך אגב אתה יודע ש..." וסיפרה לו משהו שלא יאומן, ועוד העמידה פנים ואמרה: "מה, לא סיפרתי לך על כך?" והיא בטוח שלא סיפרה.

"מה הדבר?"

הוא לא יכול לספר לי.

"גילוי עריות?"

לא. הלא על כך כתב כבר ב"על מצבו של האדם". ועתה, כשיוצא הפרק האחרון "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", בתור ספרון לחוד בהוצאת "תרמיל" של קצין חינוך ראשי [בעריכת ישראל הר], קיבל "גילוי העריות" [שבין אבשלום לאחותו אביגיל] אישור אפילו מן הצבא ומן הרב [שלמה] גורן.

ובכן מה?

הוא איננו יכול לספר. אך דבר כל כך נורא, שאם היה קורה לאימו, או לאשתו, או לאחות אם היתה לו – אז, למרות שהוא לא מתפעל מחטא, ואפילו יש לו יחס מיוחד לחטא – הוא לא חושב שהיה יכול לסלוח להן.

ואם היה יודע על כך בהתחלה האם ייתכן שזה היה משנה את כל יחסו לשרי?

ייתכן.

מאוחר יותר עלה בדעתי, מה יכול היה להרגיזו ומה לא. סמים לא לקחה, וזה לא היה ניראה בעיניו חטא נורא. בבית משוגעים היתה וחטא אין בכך. אם סיפרה לו, למשל, על חוויות של אהבה לסבית – זה לא היה דוחה אותו. להיפך – רק מגביר את הצד החלומי שבדמותה. הרי בספר השיחות של מונדי עימו אמר שאין יחסים הומוסקסואליים בין נשים דוחים אותו, אלא להיפך, בלסביות הוא רואה: "משהו חלומי וקרוב לטבע, שהולם את אידאל האישה." אילו עשתה הפלה – לא היה נחרד במיוחד. אלא אם כן, וזו אחת האפשרויות – שהיא הרתה לו מבלי שידע ובלי לספר לו על כך, ועשתה הפלה. אך אפשרות זו רחוקה מן הדעת, וגם אין בה מאותה "שחקנות" שמצא במעשה שלה. אילו גנבה – גם כן לא היה מגנה אותה.

ובכן מה?

לי ניראה שהיא סיפרה לו כי היא התחפשה לזונה והרוויחה בדרך זו כסף.

אין לי שום סימוכין להשערה זו. היא אינה אלא פרי הדימיון שלי בלבד, וניסיוני לראות [בהתנהגותה] מעשה שיש בו התחפשות, משחק, הומור (הוא צחק כשנזכר במעשה שלה), חטא, וכן משהו שהיה מעורר בו סלידה הן בה [ממנה], אילו [עשתה] זאת, והן באחת [כלפי אחת] מבנות משפחתו, אילו לה קרה כך.

ועוד שעה ארוכה התווכחנו על פירוש התנהגותה. הבאתי לדוגמה את משנתו של ויקטור פרנקל על ה"לוגותיראפיה" –

שדה אמר שהוא חושב שיש לה תסביך בקשר לאביה, ומשום כך פנתה לשדה, שיכול היה להיות כמעט אביה בגילו (היא כבת עשרים וחמש עכשיו).

אני אמרתי שיש כאן ענין של ואקום, של ריקנות, אשר בדוגמת פראנקל – השפל של הים מגלה את הסלעים, את התסביכים. כך שהם תוצאה ולא סיבה.

בדוגמה זאת ניתלה. כן! וכמובן – הוא כבר אמר זאת מזמן ופראנקל רק חוזר על דבריו!

בקשר לשרי הזכרתי לו שתמיד אמר שיש בה ריקנות ושיעמום. ולדעתי היא רוצה ליצור סביבה תמיד סנסאציה. שיתעניינו בה. שיתייחסו אליה. שירוצו סביבה. שיאהבו אותה אך היא תישאר קרה ואדישה וסגורה מאוד.

אגב, אמר, בזמנו הכיר אותה לגמרי [אחרת]. היא אינה סגורה. "ראיתי את שרי בכל המצבים האפשריים," אמר, "חוץ מאשר כשהיא משתינה." ועוד אמר: "הזדיינתי איתה. אבל בשנים האחרונות זה לא מגיע לידי [כך]. רק נשיקות מפעם לפעם."

ואז סיפר לי, ואני לא ידעתי – כי את שרי הכיר כבר לאחר שהיה נשוי ליהודית. ואני חשבתי כי הכיר אותה קודם. שרי היתה אז כבת שש-עשרה או שבע-עשרה, והיא היתה כפרח, כמו איזולדה, גרכטן או יותר נכון – אופליה. עם שערה הצהוב, ועיניה הכחולות, העמוקות כמו קתדרלה גוטית. אילו היה פוגש בה בטרם פגש ביהודית והתחתן – היה מיד לוקח אותה, את שרי, לרבנות ומתחתן איתה. אבל, לא הוא האיש שיעזוב אישה מבוגרת בגלל בחורה צעירה. ובכלל, מאז התאהב ביהודית, לפני שמונה שנים – לא התאהב יותר בשום בחורה עד לידי כך שיאבד את ראשו. אמנם, בזמן שהכיר את שרי היה ביחסים קשים מאוד עם יהודית (היא גרה אז בירושלים והוא בחדר בתל-אביב) – ואז חי, לדבריו, עם שרי. אז גם קרה, דבר שסיפר לי פעם – שהיא באה לחדרו, והוא הפשיט אותה, וכשרצה לעשות לה – אמרה לו: "אל תחלל," או – "אל תטמא את היחסים שבינינו בדבר הזה." והוא כל-כך התרגז על שהיא רואה בעניין זה "חילול", בעוד שאצלו יש בכך מן היפה והנעלה ביותר שביחסים שבין גבר לאישה – עד שסטר לה על לחייה. היא התלבשה ועזבה אותו. או שאולי הוא אמר לה – "אם כך, אז תלכי מכאן." אבל לאחר כמה זמן שבה והקישה על הדלת, וכאשר פתח נשקה אותו אל מצחו ואמרה שאינה כועסת עליו.

ועוד סיפר כי לפני כמה חודשים, בטרם נסיעתו לחוץ-לארץ, בירושלים, בערב בבית-הלל, קרא משיריו בפני סטודנטים וענה לשאלות. אחר-כך הלך לחדרה של שרי, וישב שם כל הלילה וקרא דומני ב"פיידרוס". היא שכבה במיטה ומדי פעם עשתה לו כוס טה. אולם מה שפגע בו ביותר היתה הפיג'מה, או כתונת-הלילה שלה. שניראו מיושנות מאוד וכלל לא מעוררות את היצר. לדעתו אישה צריכה לישון במיטתה ערומה. לא היה ביניהם דבר במשך כל הלילה, אולי רק נשיקות. ובבוקר הלך והיא נירדמה. אכל ושתה קפה ב"עטרה" וחזר לתל-אביב. נידמה לי שאז גם נתנה לו את הספר עם ההקדשה: "אני אוהבת אותך, שרי." ואך הוא אמר שלא רצה לשכב עימה כי שמע שהיא שוכבת עם הפסיכיאטר שלה, ד"ר רודי. היא אמנם הכחישה בכל תוקף, גם בשיחה אחרונה אצלו, לפני נישואיה, שהיה ביניהם [בינה לבין ד"ר רודי] משהו, אולם הוא [שדה], לדבריו, אינו נוטה להאמין לכל דבריה.

באותו לילה, בירושלים, גם אמרה לו [על אותו לילה] שהרי זה כמעט כאילו היו נשואים.

אמרתי כי לדעתי היא שואפת להתחרות בו, להידמות אליו. והוא אולי נעשה לתסביך של שאיפותיה, כמו שנעשה הוא [לדבריו] לתמוז [שכביכול רק מקנא בו כל הזמן]. הוא התרעם על ההשוואה בינה לבין תמוז. אבל אמר כי היא אומרת לו שכולם אומרים באוניברסיטה שהיא אביגיל, וכל מי שיש לו לומר משהו על שדה בא ואומר לה – כאילו היא שייכת לעניין. והוא מתחיל לחשוב שאולי זאת היא שמפיצה את כל השמועות הללו בקשר לו ולספריו.

עד כאן פרשת שרי, שמן הסתם עוד יהיה לה המשך.

ועוד סיפר, כשהגענו לעניין הוואקום [בנפשה של שרי], על ידידו אבישי היפה מירושלים, שהיה עורך-דין של הסוכנות, ושקע בפאראנויה והחל כותב לשדה מכתבים משונים. והכל, כניראה, מתוך השיעמום והריקנות שבנפשו של אותו בחור. השווינו את דמותו ומתברר שמראהו מוכר לי – גבר יפה, צנום ובעל עור פנים שחום [אם כי אשכנזי], שהיה יושב שעות בבתי-קפה, ב"חרמון" ברחביה ובמקומות אחרים, ותמיד בקבוק "גולדסטאר" לצידו והוא סובא בירה, ועיניו עצובות בצורה עמוקה ויוצאת מן הכלל. תמיד פחדתי פן איעשה כמוהו אם אישאר בירושלים, כמין רווק מזדקן. לפני כשנה ראיתי אותו ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, הולך עקום כולו, כאילו נשבר גבו, כמו אחרי תאונה. ודומני שמישהו גם אמר שהיתה לו תאונה.

על מאמר ההשמצה שנכתב עליו [על שדה] ב"הארץ" ביום שישי לא דיבר. הוא רצה להראות לי, וזאת הזכיר אחר-כך, כששאלתי אותו – כי לא קרא אותו.

ועוד סיפר על בחורה אחת, "השומר הצעיר" הוא קורא לה, קטנה ונחמדה, אשר באה אליו ויושבת אצלו ואומרת לו שהיא אוהבת אותו, והוא צוחק מכך ואומר לה שתתחתן עם החבר שלה, בן-קיבוץ יפה-תואר המשמש בתור איש-ביטחון במטוסים.

ועוד בחורה, לילית שמה, שטילפנה אליו ולבסוף באה אליו במוצאי-שבת, שעה קלה אחרי ש"הפועלת מנהריה" עזבה, והוא היה סחוט לגמרי מבחינה מינית. וזו ישבה וציחקקה ולא ידעה להסביר מדוע באה, לשאלתו אמרה שקראה את ספרו הראשון, אך לא ידעה [לנקוב] בשם. כעבור שלושת רבעי שעה הלכה, אך לפני כשבוע ראה את תמונתה בעירום, בסרט פורנוגראפי, אמנותי-כביכול, שערך עימה דוד אבידן בעירומו. התמונות נתפרסמו ב"העולם הזה".

"מה, אני יכול לעשות את הבית שלי לבית-זונות?" אמר. "אני לא יכול לזיין כל אחת שבאה לכאן. הן קוראות את הספרים שלי. הן חושבות שאני צריך להשתטח לפני כל אחת, ולאהוב אותה, כמו את איילה שבספר. זה אמנם מעליב מאוד אישה שמציעה את עצמה ומסרבים לה. אבל אני לא יכול לעשות את ההצגה הזאת עם כולן. זה נעשה חסר טעם. כמו בית זונות."

ועוד סיפר על סטודנטית יפהפייה מבר-אילן, שבאה לראיין אותו לעיתון הסטודנטים. קודם שלח[ו] צלם, אך לאחר ניסיונו בתמונות במוסף "הארץ" בערב ראש השנה – לא הסכים להצטלם. הבחורה ישבה אצלו כארבע שעות. היו לה שאלות טיפשיות כמו: "מה דעתך על הפרוזה העברית?"

הוא אמר לה – "כיצד את יכולה לשאול אותי שאלות כאלה אם את מכירה, כדברייך, את ספריי?"

בכל זאת ישב וניסה לנסח לה תשובה על שתי שאלות, שגם אותן ניסח כדי שתיראנה מתאימות לו – אבל לאחר שחקר אותה אם יש לה ניסיון קודם בראיונות – ואמרה שריאיינה רק אדם אחד, מחזאי, עמוס קינן – אמר לה – "אם כך, נוותר על הראיון." והיא אף הודתה לו על כך שישבה ערב שלם ושוחחה עימו, שלא לצורך הראיון אלא לשם עצמה. אגב, מתברר שגם היא מרוקאית. אם כי הדבר לא מורגש אצלה כלל, ולא היה מבחין בכך אלמלא אמרה לו.

על ענת [אשתי] – כלל לא מפתיע אותו שכתבה ספר. כשאמרתי שמסרנו את כתב-היד ל"עם עובד", ושאני סבור כי לספרה סיכויים רבים יותר מלזה [האחרון] שלי – אמר: "אהוד, הוצאת את המילים מפי." הוא סבור שזה בדיוק החומר שהם מחפשים. לא פילוסופיות ודברים כבדים, אלא רומאן שקל לקרוא, רגשני.

על א"ד שפיר [מעורכי "הספריה לעם" של "עם עובד" באותה תקופה] – ברוריה (אולי אני טועה בשם, לא אמר מי היא) סיפרה לו כי הוציא בפניה את אברו כדי לנסות לגרותה. כאשר שדה ישב עימו פעם במסיבה אחת ואמר דבר רע על רחל איתן – קם [שפיר] וברח.

לדעת שדה – מסוגלת היתה [רחל איתן] בציניות לשכב עימו [עם שפיר] לטובת ספרה. ["ברקיע החמישי" יצא לאור ב"הספריה לעם" שבעריכת א"ד שפיר]. הלא הלכה עם נגן אחד בתזמורת הפילהרמונית, ושכבה עימו, וכששאל שדה את תמוז מפני מה היא הולכת עם הלז, כלום אין לה כבר משהו טוב יותר, אמר תמוז: "עם הנגן הזה הייתי גם אני מוכן להזדיין. המשפחה שלו הם הבעלים של גאלימאר."

אבל למרות תוכניותיה הללו לא הצליחה לשכנע את ההוצאה הצרפתית לתרגם את ספרה.

על תמוז: "כאשר התעסק עם בת-שבע, ועזב למענה את הבית, רצה להתגרש מאשתו. אולם אשתו אמרה לו – 'לא! אני לא אעשה לך את הטובה הזאת. לא אעזוב, בגילי, את הבית. לא אתן לך גט.'"

לבסוף השלים תמוז עם כך, ומאז הם חיים "חיי כלבים" כלשון שדה, כשזכרם של אותם דברים עומד כל הזמן ביניהם ומלווה אותם.

שונה העניין אצל שדה עצמו. בשני גירושיו נפרד בשלום. לא עלה על דעת שום אישה להחזיק אותו אצלה על כרחו. אמנם, בשני המקרים הוא החליט על הגירושין. אולם תמיד גמר יפה ומשתי גרושותיו קיבל מכתבים יפים אחר הגירושין.

אף לרגע לא עלה על דעתו שאולי אין זה מחניף ביותר שאף אחת משתיהן לא ניסתה להחזיק בו, אלא שמחו להיפטר ממנו מיד.

על סולז'ניצין [שאני באותה תקופה קראתי כל מה שתורגם ממנו ונכתב עליו, והרציתי וכתבתי עליו]: לא קרא שום דבר ממנו. אבל כתב עליו רשימה מליאה תשבחות, כמו אגדה לילדים על הסופר הטוב, הסובל, שכתב מבית-הסוהר – [כתב] ל"הארץ שלנו". וכתב כך רק משום שאינו מעריך אותו כלל. על האמסון לא היה מעיז לכתוב בקלות-ראש כזו.

את שני הספרים שהשאלתי לו לקריאה: "שטן במוסקבה" של בולגאקוב, ו"גבר מזדקן" של סבבו – לא אהב. הראשון "חורק" מדי בתור רומאן, השני – מינורי מדי.

מונדי, העומד להעלות את "על הגבולין" של ברנר ב"הבימה", הציע לו לעשות מחזה לשניים "עם פיסול קינטי וצבעים פסיכדליים" מהספר "שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה". מונדי יעבוד על כך במקביל לעבודתו ב"הבימה". תהיה גם מוסיקה מודרנית.

הראה לי עותק ראשון, שכרך במו-ידיו מהמעטפת והדפים פזורים, של הספרון העומד לצאת בספריית "תרמיל", עם ציור שער יפה בצבעיו, אך לא משוכלל בדמויות, של ויתקין. כן הראה שער לספרו החדש "נסיעה" – והוא דמות בחור צעיר על ספסל ליד עץ בגן לונדוני מעורפל. מתברר שהבחור הינו הוא, לפני חמש-עשרה שנה, בנסיעתו הראשונה ללונדון. לאחר ששמע ממני כי אין מכירים בבחור שהוא זה – החליט לוותר על התמונה, למרות שאמרתי לו שהיא יפה מאוד לעצמה. החשוב לו ביותר שיכירו שזה הוא בתמונה.

בהוצאת שוקן יש עיכובים לגבי ספרו זה. אמר שאם ימשיכו למשוך אותו בלי תשובה ברורה – ייקח את הספר וייתן להוצאת לוין-אפשטיין. מוטב לצאת בחבורה עימי. [בהוצאה הזו עמד אז לצאת הרומאן השלישי שלי, "לא לגיבורים המלחמה"].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 24 בנובמבר 1970.

המשך יבוא