על ספרו של בן-ציון יהושע-רז
"מאחורי מסך המשי – עמים ויהודים במרחב האיראני – פרס-איראן, אפגניסטן, בוכרה"
כרמל, 2013, 624 עמ'.

קשה להאמין שהספר המלא והגדוש הזה בידע, והכתוב בכישרון ספרותי מעולה – שמפעל ענק זה בוצע על-ידי אדם אחד – בן-ציון יהושע! בספר זה מוצע לקורא מידע אנציקלופדי ממש על מה שהמחבר מכנה "המרחב האיראני" וספיחיו (פרס-איראן, אפגניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן, קזחסטן, קירגיסטן). הספר מכסה כל תחום שאפשר להעלות על הדעת: היסטוריה, גיאוגרפיה, דמוגרפיה, תרבות (אנשי מופת, העיתונות, המוסיקה, כלי נגינה, התרבות הגסטרונומית), שפות (האיש שולט בניב הטג'יקי-יהודי הנפוץ במרחב), הווי, חגים, לוח הזמנים היהודי, מבנה הבית, חיי האישות – והכול כתוב בכישרון ספרותי מרשים. יש פרקים בספר שנקראים בנשימה עצורה, ואזכיר מעט מהרבה:

א. יומנו של נפתלי אברהמוף, מורה בוגר בית-המדרש למורים דוד ילין, יליד הֶרָאת שבאפגניסטן, שיצא לאפגניסטן בעקבות קריאתו של השאה האפגני הרפורמטור אמנולה ח'אן בשנים 1930-1928, כדי להרביץ תרבות עברית חדשה בילדי ישראל באפגניסטן. סיפור זה, שעוד ארחיב עליו את הדיבור להלן, חושף בפני הקורא עולם מדהים שקשה להאמין שכמותו היה קיים בראשית המאה העשרים (עמ' 270-238, 328-327).

ב. תיאור הסתכנותו של הרב קוק כדי להציל את משפחת אביו של ב"צ יהושע, אלה הגיעו לארץ באשרת תייר, ונדרשו על ידי שלטונות המנדט הבריטי לצאת מכאן אחרי שישה חודשים. ההגנה הצליחה להגניב אותם לביתו של הרב קוק, שהיה מוכן לקחת על עצמו סיכון – וכך נמנע הגירוש (עמ' 330-329) .

ג. ב-1992 מגיע המחבר לדושנבֶּה בירת טג'יקיסטן, באמצעה של מלחמת אזרחים עקובה מדם בין מיליציות מוסלמיות פונדמנטליסטיות, המבקשות להשמיד בדם ואש כל זכר לקומוניזם האתיאיסיטי, ובין הקומוניסטים המגובים על-ידי הצבא הרוסי, שמן הסתם לא שמו לב שברית המועצות שבקה חיים. המטוס בו טס המחבר נוחת בשדה התעופה של דוּשַנְבֶּה, כשמתחתיו יורים במקלעים ובתותחים. האיש מצליח לכבוש את ליבו של הפולקובניק הרוסי כשהוא מצטט מתוך "אנשי פנפילוב", וזה ממש מציל את חייהם. אחר כך מצליח המחבר לחדור לליבם של מנהיגי המיליציות המוסלמיות כדי שיאפשרו למטוסים לנחות ולקחת עמם את היהודים שביקשו לעלות לישראל. בבית הכנסת מכבדים אותו בקריאה בתורה ובדרשה, ושם מתגלה לו לתדהמתו תפסיר לפיוט 'אם אפס רובע הקן', שהדפיס סבו בדפוס לונץ בירושלים, והביא לדושנבה 91 שנה קודם (עמ' 526-513) כשד"ר מירושלים.

ד. המחבר מספר גם את סיפורו של מנחם בגין שהגיע למרחב הזה עם צבאו של גנרל ולדיסלב אנדרס, כשהוא מְזֵה רעב ונזקק ממש לפת לחם שהגישו לו יהודי העיר קרמינה שבאוזבקיסטן (עמ' 443-442). לאחר מותו של בגין, שנודע כראש ממשלה, הקהילה כולה אמרה אחריו 'קדיש'.

מלבד הידע האישי העשיר של המחבר, גם משהותו במרחב בשתי שליחויות (1993-1992, 1997), ומלבד היומן המפורט של אברהם אברהמוף, שהוזכר לעיל, מסתמך המחבר על מידע ששאב מכתביהם של נוסעים, כמו בנימין מטודלה (המאה ה-12), המיסיונר יוסף וולף (תחילת המאה ה-19), בנימין השני (ר' ישראל בן-יוסף בנימין מפאלטישֵני – אמצע המאה ה-19) ואפרים ניימרק (סוף המאה ה-19), ומקורות רבים נוספים.
ביד אמן מתאר ב"צ יהושע את יוון המצולה בו שהו יהודי המרחב במשך דורות רבים. הוא חושף בפנינו את העולם הגויי המוסלמי שבתוכו התקיימו אותן קהילות יהודיות קטנות: מדובר בעולם חשוך, המתנגד אידיאולוגית לקידמה, עולם אכזר שבו רצח "כופרים" ו"בני חסות" הוא בבחינת מצווה מן הקוראן, עולם שבו דיכוי מבהיל של האישה הוא נורמה. הפתגם הפרסי קובע שמאה נשים אינן שוות לגרגר חיטה (עמ' 69), ורוצחים אישה לא רק על חשד ניאוף אלא גם על כך שהסירה את צעיפה בפני זרים (עמ' 554), עולם שכריתת איברים ותליות פומביות הן בבחינת ההווי הרגיל (עמ' 193), רצח של עשרות אלפי אחים משום "סטייה" באמונה (סונים את השיעים, ולהיפך) הוא בבחינת צו מהאל עצמו (עמ' 262, הערה 55).
בתוך יוון המצולה הזה מתקיימות בנס קהילות ישראל, כשהן בורחות מגזירות בחלק זה של המרחב אל חלק אחר, ושם ממתין להן, על הרוב, גורל דומה. גזירות, עלילות דם ופוגרומים הם לחם חוקן של הקהילות האומללות האלו, וכשסכנת פוגרום מתקרבת – מה הם יכולים לעשות חוץ מאשר להתכנס לבית הכנסת, להתפלל, לצום ולזעוק ליושב במרומים שיציל אותם מידי אכזר (עמ' 263-262).
לא ניתן לסכם במאמר קצר זה את מלוא כוס התרעלה שהושקו בה קהילות ישראל במרחב איראן, אפגניסטן ואזורי בוכרה, והמתוארת בספר זה. אביא כאן דוגמות אחדות:
היהודים כ"בני חסות" נדרשו לשלם גִ'יזְיָה, הלא היא מס גולגולת (הגובה סוטר על לחיו של היהודי תוך כדי גביית המס כדי להשפילו). אסור ליהודים לבנות בתים יפים, אסור להם לקנות בית של מוסלמי, אסור לעבור ברחוב על פני מוסלמי, יהודי לא יכול להעיד נגד מוסלמי. יהודים מצווים לכרוך חבל על מותניהם, וטלאי אדום על הבגד, כובע מגוחך על הראש. אסור להם לרכוב על סוס, וכשהם רוכבים על חמור, הם צריכם לפנות עם הפנים אחורה. אסור להם לצאת בגשם כדי לא לטמא את המים. וכל זה קורה גם בשלהי המאה העשרים – נאסר על היהודים לעסוק במסחר, ונאסר עליהם לעזוב את הגטו בלילה (עמ' 55, 83, 87-86, 91 ,110, 114, 269, 377).
המחבר מונה עשרות פוגרומים שנערכו ביהודים ברַשְת, במשהד, בטהרן, בתבריז, בשיראז, בהראת, בקאבול, באנדיז'אן (עמ' 89, 110, 119, 133, 135, 139, 207, 447, 448).
הספר גדוש בתיאור עלילות הדם נגד היהודים – פעם כביכול היהודים הרגו ילד מוסלמי למען המצות בפסח, פעם כביכול קיללו את הנביא מוחמד, פעם כביכול שחטו כלב וייחסו אותו לריזא עלי הקדוש לשיעים. ב"נימוקים" אלה נרצחו עשרות יהודים, רכושם נבזז, והנותרים נאנסו להתאסלם, ומי שסירב להתאסלם – שרפו אותו חיים, או זרקו אותו מעל צריח המסגד, ואת הילדים שיפדו על כידונים. יהודים עקשנים נזרקו ל'זינדון', בור כלא, שמשם יצאו רק באלונקת ההלוויה, או במכירה לעבדות (עמ' 89, 105, 121, 139, 193, 237, 269, 270, 381-379).
המחבר מתאר בהרחבה את הפוגרום ביהודי משהד בשנת 1839. אז טענו המוסלמים שהיהודים כביכול שחטו כלב וייחסו אותו לקדוש ריזא עלי. הם הרגו 32 יהודים ופצעו עשרות, נערות נחטפו, ומי שנותר בחיים, אנסו אותו להתאסלם. אבל האנוסים שמרו על אמונתם בסתר. כלפי חוץ התנהגו כמוסלמים, אבל בסתר קיימו מצוות, ערכו חופה וקידושין כדת משה וישראל. חלקם הצליחו לברוח לאפגניסטן ולחזור ליהדותם בגלוי, אבל בשנת 1856 הם הוחזרו לפרס ונכלאו במחנה ריכוז, שרק מעטים שרדו אותו (עמ' 43, 54-52, 83, 89, 100 , 124 ,121, 139-135 , 180, 193, 194, 204, 211-210, 237, 270, הערה 78). המחבר מרחיב את הדיבור גם על ייסוריהם של האנוסים להתקבל בארץ, לאחר עלייתם, כיהודים, ותרומתו של הרב עוזיאל בפרשה להכרה ביהדותם ובהעלאתם לארץ (עמ' 59-58).
עם השתלטות הקומוניסטים על חלק מהמרחב עליו דן הספר, מצב היהודים הורע עוד יותר: המסחר נאסר, טקסים דתיים נאסרו (בעיקר ברית מילה וסדר פסח), פעילות ציונית נאסרה, בעלי הון וכלי קודש הוצאו להורג או גורשו לסיביר. הכתב העברי הומר קודם בכתב לטיני (בימי לנין), ואחר כך בכתב קירילי (בימי סטאלין). ונוצרה תופעה עגומה חדשה: יהודים מטעם מלשינים על אחיהם (עמ' 407-389, 415-414). הקוזקים של הגנרל מיכאיל פרונזה, מראשי הצבא האדום, ערך פוגרום נורא ביהודי קרמינה שבאוזבקיסטן. ב-1920 ברח האמיר סייד עלים ח'אן מבוכרה שנכבשה על ידי הרוסים – לדושנבה שבטג'יקיסטן, ומשם לקאבול שבאפגניסטן. בדרך הוא עורך פוגרום ביהודים ובוזז את רכושם (עמ' 368, 413). ב-1939-1937 תחת שלטון סובייטי, הוגלו אלפי יהודים לקרגנדה שבקזחסטן לעבודות כפייה בגולאג הגדול שמנה באזור זה 75 מחנות (עמ' 480).
אבל מסתבר שהגיהינום של היהודים במחוזות אלה לא נגרם רק על ידי הגויים – היהודים מיררו לעצמם את חייהם בגלל אמונותיהם הנפסדות. עדות נאמנה לכך נמצא ביומנו של נפתלי אברהמוף (עמ' 270-238, 328-327), בן יקר לקהילת הֶרָאת, שהגיע בילדותו לארץ ישראל, והביא עמו בשליחותו לקהילת מוצאו את משב רוח הקדמה. הוא מתאר מסכת שלימה של אמונות תפלות שממש מסמרות שיער: מורטים את שערות מצחה של הכלה כסגולה ללידה קלה, ואחר כך מעבירים אותה מעל מדורת אש כדי לשרוף את הקללות, מניחים חרב כדי להרחיק את הלילית. שמים רוק על פי התינוק כדי להרחיקו מעין רעה. המוהל, שמבצע את הברית בתנאים מזעזעים, מוצץ את דם התינוק ישירות בפיו, ומעביר את חיידקיו לעולל המסכן. את היולדת משקים בחצי ליטר שמן חם וביי"ש. ילוד שיש בו "סימנים" כי הוא נגוע בשדים – מוציאים אותו, למעשה, להורג בעינויים (לא מיניקים אותו, משאירים אותו עשרה ימים במרתף קר בחורף, או בחצר לוהטת בקיץ!)
נפתלי אברהמוף היה עד לתופעות מסמרות שיער: יולדות בנות 13, נערה בת 17 כבר הספיקה ללדת ארבע פעמים (!), ילדות קטנות נישאות לגברים מבוגרים, ואף זקנים. בגיל 40 יש לאישה כבר נינים (!). הילדים מוכי גזזת ומצולקים בעקבות שושנת יריחו, מלוכלכים, קרועי בגדים, הם מוכים על ידי הוריהם עד לחבלות, ואף עד למומים, הם מצולקים, וחלקם אף עיוורים. הילדים סבלו מרעב, וארוחתם היחידה במשך היום היתה זאת שקיבלו מהג'וינט. התמותה בקרב ילודים היתה מבהילה ממש. רוב היהודים לא ידעו קרוא וכתוב, וברבים מקבריהם אין ציון שם. לא היתה להם שום מודעות להיגיינה: המים ששתו מקורם בבריכות פתוחות המפיצות מחלות, והביוב זרם בחוצות, מה הפלא שרבים חלו במגיפת זפק, בתולעים שחדרו לגופם, בדֶבֶר, באבעבועות, במלריה, בדלקת ריאות (עמ' 115, 117, 137, 250, 252-251, 263-262, 309-307, 325-324, 385, 565).
באווירה המבהילה הזאת רצה נפתלי, בן יקר לאותה עדה, להביא מעט אור, וייתכן שהיה מצליח, לולא נאלץ לעזוב את המקום ולברוח לפרס.
מקום נכבד בספר מוקדש למעמד המחפיר של האישה העברייה: שום השכלה לא הוענקה לה, ונשארה אנאלפביתית כל חייה. לימדו אותה רק את מיומנויות משק הבית. אירשו אותה כבר בגיל עשר, וכאמור, בגיל 13 כבר ילדה. מי שלא נישאה עד גיל 16, נחשבה לרווקה זקנה המיועדת לבעל מום או לזקן. מצפים מהאישה שלא תפצה את פיה, ואם כבר – אז רק פעם בשנה (!)
אישה צריכה לרחוץ את ידיו של הבעל, ומובן מאליו לשרתו כשפחה. האישה מכוסה מכף רגל ועד ראש, והיתה נתונה תחת מרותה של החמות. הבעלים, רובם סוחרים נודדים, היו נוטשים את נשותיהם לשנים רבות, ורבות מהן נשארו עגונות. ילדה שנישאה לזקן, והתאלמנה ממנו, לא היתה נישאת שוב לעולם. וברור שקרובות מצד הבעל ומצד האישה היו ממתינות לסדין לאחר ליל ההתייחדות הראשון שאחרי החתונה. אישה שלא נמצאה בתולה, היתה מוחזרת להוריה בבושת פנים (עמ' 76-64, 234, 322, 566).
ברור שיש להטיל את האשמה ליחס המחפיר הזה כלפי האישה על הסביבה המוסלמית שממררת את חייה: מלבישה אותה בצ'אדור, מנכסת אותה כרכוש הבעל. הקוראן מרשה לגברים לשאת ילדות בנות תשע (חומייני איפשר את הפדופיליות הנפשעת הזאת בפרס המודרנית!). רצח האישה על כבוד המשפחה אינו נחשב לפשע. אם בעל מגרש את אשתו, היא מאבדת את המשמורת על ילדיה. גברים רשאים לקיים נישואי תענוג זמניים הנקראים "סיג". בעניין כיסוי האישה בהוויה המוסלמית מזכיר המחבר שכאשר הגיעו הקומוניסטים לאזור, וניסו לשחרר את האישה מכבליה, קמו נשים ושרפו את הרעלות, בעקבות המעשה הזה קמו הגברים ורצחו אותן (עמ' 69).
בצדק רב מזכיר המחבר כי האשמה על העיוות הנורא הזה טמון לא רק בהווי האסלאמי שעטף את הקהילה היהודית, אלא גם בדת היהודית עצמה: האישה בהלכה פסולה לעדות, לשפיטה, להנהגת עדה, לתפקידים של כלי קודש. לפי מסכת סוטה ג' ד' – "כל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות." "אשת חיל" שבספר משלי רק מנציח את שיעבודה של האישה כדי שבעלה יזכה לכבוד בשבתו עם זקני הארץ בשער העיר (שם).
ב"צ יהושע קצת הקל בדינם של מקורותינו בנדון – גם בתנ"ך וגם בדברי חז"ל יש ביטויים הרבה יותר חמורים ביחס לאישה (ראו ספרי "שיחות עם חוזר בתשובה" עם חופשי 1999, עמ'60-51). אבל יש להעריכו על כך שהזכיר כי כבר בתקופת ההשכלה היה משורר שהתקומם כנגד העוול הזה, הלא הוא י"ל גורדון בפואמה שלו "קוצו של יוד" (עמ' 69).
בעולם הנוצרי (המערבי) מעמד האישה היה משופר ביחס לעולם היהודי והמוסלמי, אולי משום המורשת הדמוקרטית של אתונה האלילית. דמוקרטיה שלא היתה מנת חלקן של הנשים, ולא של העבדים, אבל חופש המחשבה והדיבור בוודאי תרמו את תרומתם (ראו את המניפסט הפמיניסטי של מדיאה במחזהו של אוריפידס בשם זה, וכן הקומדיה של אריסטופנס – "ליזיסטרטה"). ייתכן שהעולם הנוצרי היה רחום יותר כלפי הנשים משום שהם האמינו שלאל יש אֵם (מריה), אבל בעיקר הם נהגו כך משום שהקדימו להשתחרר מכבלי הדת המפלה נשים – הרבה לפני היהודים והמוסלמים (ראו דוגמה לרוח הקדמה ביחס לאישה במחזה "בית הבובות" של הנריק איבסן).
המחבר מזכיר דמויות מופת מהאזורים השונים של המרחב (עמ' 154-141, 349-333, 510-497), ואני מודה שלא התרשמתי במיוחד, כי רובם רבנים, כותבי פיוטים, ראשי קהל, ומיעוטם חוקרים וגיבורי ישראל. דווקא דמות המוזכרת בספר מחוץ לקובצי אנשי המופת (עמ' 199), דמותו של חיוי הבאלכי, הכופר מח'וראסאן, שחי בסוף המאה ה-9, היא בעלת המעוף שהצליחה לחרוג מהמוסכמות הקשיחות של הדת, ואני מודה שהוא השפיע עליי, ולאחר התוודעות להגותו – התיישבתי וכתבתי את ספרי "תנ"ך – כף החובה" (ראה אור בתמוז-סטימצקי, 1986).
הספר שלפנינו טומן בתוכו אוצר אדיר של ידע וחכמה, ויש להודות ולהוקיר את בן-ציון יהושע, לא רק על היותו חוקר מעמיק וקפדן, ידען גדול וסופר משובב נפש, אלא גם על תרומתו המעשית לעם ישראל ולמדינת ישראל – תרומתו האדירה להעלאת אחינו מהפזורה במרחב מרכז אסיה, ועל האיסוף המסור של שכיות התרבות של מחוזות אלה, כשהוא מבצע מטלות אדירות אלו בתנאים לא תנאים, ואף בסכנת נפש ממש.