בימים אלה יצא לאור הכרך השלישי של כל שירי חיים גורי. לפני 13 שנים, בהיותו בן 76, הוציא חתן פרס ישראל לשירה חיים גורי את כל שיריו בשני כרכים, מעין סיכום מפעל חייו הספרותי. אולם דווקא העשור התשיעי לחייו היה פורה במיוחד, הוא הוציא בהם שני ספרים חדשים – "מאוחרים" ו"עיבל", שלטעמי הוא פסגת שירתו ואחת מפסגות השירה העברית לדורותיה. שני ספרים אלה קובצו בכרך השלישי, ולצדם שירים נוספים מן העיזבון ולראשונה הוא פרסם גם את פזמוניו, שעד כה סרב לפרסמם בספרי השירה שלו, מאחר ואין הוא רואה בהם שירה של ממש, אף שמדובר בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; שירים כמו "באב אל-ואד", "הרעות" ו"פנס בודד".
חיים גורי, בכיר משוררי ישראל החיים עימנו, זכה בכל פרס אפשרי ובכל עיטור כבוד אפשרי, והוא זוכה להערכה רבה מצד אוהבי השירה העברית. לצד שירתו, הוא יצר גם פרוזה, הגות, עיתונות – פסגת יצירתו העיתונאית הייתה סיקור משפט אייכמן ברשימות אותן קיבץ בספר "אל מול תא הזכוכית", קולנוע – הטרילוגיה "המכה ה-81" "הים האחרון" ו"פני המרד". ולצד יצירתו, כל חייו פעל למען הקמת המדינה וקיומה – כלוחם, מפקד וקצין בפלמ"ח ובצה"ל, כשליח ההעפלה וחינוך עברי במחנות העקורים באירופה לאחר השואה. לאורך כל השנים היה מעורה, מעורב ופעיל בחיים הציבוריים בישראל, ועד היום הוא מבטא קול צלול המשלב אמונה יוקדת בצדקת הציונות לצד הומאניזם ויציאה חוצץ נגד מעשים בלתי הומאניים הנעשים בשם הביטחון.

לכבוד צאת ספרו, אציג ברשימה זו פרשה בחייו הציבוריים של גורי, הקשורה למאבק על הגולן.
בסתיו 1994, לפני קרוב ל-18 שנים, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עמנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מדי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עמנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.
מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן היתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.
הארבעה היו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה. האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים. האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות. בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.
היתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשייה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עמו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, היתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו, ובעבורנו – זריקת עידוד.
יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִיצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִים לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; הייתה זו מהלומה קשה בעבורנו.
ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עימו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? הייתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סירבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצידנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא היתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) – 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים בעבורנו.
ובתוך הסיטואציה הזו, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" הייתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עימם. כשנפגשו, היתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"
דברים אלה הותירו חותם עמוק בליבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזאת. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמִיתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.
גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצידנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית", וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.
ארבעת הפלמ"חניקים, שכולם עדיין איתנו ועדיין צלולים ופעילים גם בשלהי העשור התשיעי לחייהם, ובראשם המשורר חיים גורי, ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.

ספרו של חיים גורי "עיבל" ובפרט מחזור השירים "עיבל" הוא ספר של חשבון נפש – אישי וקולקטיבי. זהו ספר של מי שניצב בשער הדין, סמוך לשעת הנעילה, כי פנה יום.
"אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה," אנו מתפללים, והמשורר, פסקני, אחרי שהזכיר את נביאי הזעם, והבהיר ש"לא רצוי לשכוח שהצדק עמהם" ו"שלא נוכל לומר שלא הוזהרנו מפני העונש הצפוי לנו מידיהם" גוזר: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה / ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה." ואף על פי כן, אף שלכאורה הכל צפוי, ומה ניתן עוד להועיל, הוא מזכיר, בפסק זמן למעשנים, למשתינים, לפני אור אחרון, שכוכב הערב סקרן לדעת כמונו, בלשון "ונתנה תוקף": "כמה יעברון? כמה ישארון ויהיו בעניינים?"
בבית הדין תיאמר רק האמת, והאמת קשה וכואבת: לתשובות ההן אמרו "לומר את האמת, את כולה ורק אותה... והנחסיות ההן, שלא ידעו חוכמות, עשו זאת כדרכן," והרי הן "כנראה שנאו אותנו."
וכשהמשורר עושה את חשבון נפשו, באות החרטות ש"מבקרות אותך, אחר כך הן חתומות עליך. הן שוכבות אִתךָ לישון, חולמות איתך, הולכות איתך בדרך." מדי פעם הן יוצאות לחופשה, כפי שבית הדין יוצא להפסקה, אך "הנה שבים הדיינים, קץ ההמתנה / הכרת פניהם עונה בהם, כפי ששיערנו / שלא זכינו בחנינה."
"כי פנה היום, השמש יפנה ויבוא" מתאר המשורר בלשון תפילת נעילה ומתריס וזועק כלפי שמיא, לא כעומד לדין כי אם כקטיגור: "מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? / מדוע נאלמת לי באמצע? / מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?" וכקטגור הוא מרשה לעצמו להורות לחרב אדוני: "שובי נא אל מותן... די, את רשאית לנוח / סבואה ורוויה ועייפה מבוהק."
ויחד עם חבריו הוא משנן את "נאומי הסנגוריה / שנישא באזני הדורות הבאים."
מה תפקיד המשורר בדין? הוא הנאשם? הוא עד? הוא סנגור? הוא קטגור? אולי כל התפקידים יחד? ומי מינה אותו?
בתפילת "הנני העני", תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים, הוא מבקש להיות ראוי לשליחותו, ומבקש בין השאר "קבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות." שליחותו של המשורר היא "להיות לפה לאילמים האלה" – החללים שלא ידברו עוד? אלה שאינם יכולים או אינם רוצים לדבר? או אינם יודעים מה לומר ואיך לומר? המשורר, כמו כמה מהנביאים, מנסה להתחמק משליחותו: "פרקי אינו נאה, קולי אינו נעים. קולי צרוד ממרחקים... נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח / בין הקוצים והסלעים." אך כמו הנביאים, אין לו הפריבילגיה להתחמק מהשליחות.
חיים גורי הוא מלחמת אזרחים. זו אינה אבחנה שלי – הוא אִבְחֵן כך את עצמו לא רק בשירו הנושא שם זה, שהוא שיר הנושא לספר שיריו הנושא שם זה, אלא גם בכתיבתו הפובליציסטית ובספרו "עם השירה והזמן".
וגם בספר זה באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקרבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד". האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו", ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו."
אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזו, הוא דווקא בשיר "מול הים" במחזור השני בספר "עיבל" – "ליד הים". "טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר', / מושיט להם יד, כורת ברית אחים. / טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה / עשרות אקדחים."
והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא: "'רוסלאן', תרע"ט, אודסה. / אימי ואבי. / תודה לים, שהביא אותם הנה. / תודה לחוף יפו. / לחולות תל אביב."
כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכל, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים – עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.
במחזור זה – מלחמת אזרחים נוספת. מלחמת האזרחים בין הקללה והברכה. לכאורה, בחירת השם "עיבל" כמוה כהכרעה במלחמת האזרחים הזאת, הרי עיבל הוא הר הקללה. אולם הוא גם ההר שעליו הקים יהושע את המזבח, על פי מצוות משה. בני ישראל מצווים, מיד עם כניסתם לארץ, להתכנס לטקס שבו נקראים דברי הקללה והברכה. מחצית השבטים יעמדו אל מול הר גריזים ויברכו את העם. על המחצית שנשלחה אל הר עיבל, לא נאמר שתקלל את העם, אלא ש"תעמוד על הקללה". ואולי הכוונה היא לכך שאותם שבטים יאחזו את השור בקרניו ויעצרו את הקללה?
הר עיבל מסמל את הקללה, אך היהדות אינה דטרמיניסטית, אלא הרעיון המרכזי שבה הוא הבחירה – בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הברכה והקללה. וגם אם הכול צפוי: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה," עדיין הרשות נתונה בידינו. ושליח הציבור, הפה לאילמים, גם אם קולו צרוד ופרקו לא נאה, אינו יכול להתחמק מתפקידו כסנגור באזני הדורות הבאים, גם אם לא אחת הוא משרת כנביא זעם.
כנביא זעם, אין הוא חוסך שבטו: "כי ניגש שולף בסופד והוזה נקמות בעייף מדרך, לגמוע מקובעת כוס התרעלה." זוהי פרפראזה לדברי עמוס הנביא: "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע."
אותה נבואה של עמוס נפתחת במילים, "הנה ימים באים". ובמילים האלה עוסק השיר האהוב עליי מתוך המחזור "עיבל":

מתוך הרגל, לתפארת הסיום, בלב המוראים,
אני מוסיף, על אחריותי – הנה ימים באים!
נפלא לומר הנה ימים באים, הנה ימים באים,
לאחר כל הקינים, ההגה וההי.
כי מתוך הרגל, גם אני קורא שם כאחד הבדאים –
הנה ימים באים! הנה ימים באים!

כאחד הבדאים הוא קורא, שהרי אנו כבר יודעים "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה." אך שליח הציבור לוקח אחריות – "על אחריותי". וגם אם הוא חש כאחד הבדאים, הוא הרי חייב סנגוריה לדורות הבאים, ואחריותו אינה רק להצליף, אלא גם להראות דרך, לתת תקווה, "הנה ימים באים".
כמו עמוס הנביא, שאחרי כל נבואות הזעם, סיים בדברי הנחמה (עמוס ט', י"ג-ט"ו): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.  וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.  וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

2. צרור הערות 6.10.13

* ייעודה של מדינת ישראל הוא הבטחת קיומו של העם היהודי והבטחת המשכיותה של היהדות. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל," נאמר בפסוק המרכזי של הכרזת העצמאות, וזה המסר המרכזי של מגילת העצמאות כולה.
מדינת ישראל שתבגוד בייעוד הזה, היא הגולם שקם על יוצרו. זה היה הניסיון של קבוצת האנשים שעתרה לבית המשפט העליון על מנת שיכיר בהם כבני "הלאום הישראלי" ולא "הלאום היהודי". הם ניסו לגרום למדינה היהודית לקום על הלאום היהודי, ולהמיר אותו באיזו שקשוקה סרת טעם של מכלול האזרחים החיים בה והגדרתה כ"לאום" מומצא וחסר שחר.
בית המשפט העליון דחה את העתירה. לכאורה, אני אמור להיות מרוצה מפסיקת בית המשפט העליון, שאין חיה כזאת "לאום ישראלי". אז זהו, שלא. למה? כי אין זה מעניינו של בית המשפט לעסוק בסוגיות זהותיות כאלו. על בית המשפט היה לדחות על הסף את העתירה, לא כיוון שהוא שולל את עמדת העותרים, אלא כיוון שאין לו סמכות לשלול את עמדתם או לקבל אותה, מאחר וזהו נושא בלתי שפיט.

* באופן בלתי צפוי, מצאתי את עצמי שותף עקיף לעתירה הזאת. מאמר שלי היה חלק מן העתירה של הדורשים להכיר בהם כבני הלאום הישראלי.
לפני כשנתיים פירסמתי ב"שישי בגולן" מאמר בו יצאתי נגד עתירה של יורם קניוק שתבע להכיר בו כ"יהודי חסר דת". במאמרי טענתי שאין דבר כזה יהודי חסר דת. גם יהודי שבאופן פרטי הוא אתאיסט מוחלט, אינו יכול להיות חסר דת, מאחר והדת היהודית היא מרכיב מרכזי בלאומיות היהודית, ובעצם היותו שייך ללאום היהודי, הדת היהודית היא הדת שלו.
העותרים התלהבו מהמאמר וראו בו תנא דמסייע לעמדתם. הנה, אני כותב שאי אפשר להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית ושיהודי אינו יכול להיות חסר דת. מאחר והם מסכימים עימי, הרי שהם כחסרי דת וכמי שאינם רואים עצמם בני הדת היהודית, אינם יכולים להיחשב בני הלאום היהודי ולכן הם מבקשים להכיר בהם כבני הלאום הישראלי. וכך, בהפוך על הפוך, מאמרי שירת את מי שהציגו עמדה הרבה יותר רדיקאלית מן העמדה של קניוק, שנגדה יצאתי.
בעקבות השימוש במאמרי, פרופ' עוזי אורנן, האידיאולוג של העתירה ואני התנצחנו בנדון בסדרת מאמרים בעיתון "שישי בגולן". הדבר המוזר ביותר בעתירה, היה שהעותרים ביססו אותה על פירוש מסולף והזוי של מגילת העצמאות, שהמסר שלה הפוך לשלהם.

[אהוד: בעיניי, כמו בעיני רבים, יהודי הוא בהגדרה הרחבה ביותר – כל מי שהיטלר והתורה הנאצית ראו בו יהודי, וזאת ללא קשר לדת היהודית].

* החלטת מועצת אירופה נגד ברית המילה וקריאתה למדינות אירופה ליזום חקיקה ברוח זו, משמעותה – שיהודים אינם יכולים לממש את יהדותם, את חופש הדת והמצפון שלהם, על אדמת אירופה. החלטה כזאת היא כתם על אירופה. האם לא ברור שמקומם של היהודים הוא במדינה היהודית בארץ ישראל?

* אחת הטענות נגד ברית המילה, היא על כך שאין שואלים את הילד האם הוא מוכן לכך. וזה נכון. אבל זה עוד כלום. הסכיתו לסיפורִי הקשה, סוחט הדמעות, לווִידוּיִי קורע הלב. ההורים שלי אפילו לא ביקשו את רשותי בטרם הולידו אותי. נורא!

* מעניין אם במדינת ה"לאום" ה"ישראלי", מותר יהיה ליהודים למול את בניהם.

* אנטישמים נהגו לומר על היהודי, שאיפה שטוב לו, שם מולדתו. הציונות הציבה מסר הפוך: היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו. טוב לי בישראל, כי זו ארצי. יש דברים רעים בישראל, ואותם ראוי לשנות ולתקן, בהם יש להיאבק. ראוי להפוך את ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו. אגב, המשפט הזה לעולם יהיה נכון. אבל הלהג הטרנדי התקשורתי על הירידה... המסר עלוב הנפש כאילו "המצב" דוחף את הצעירים לרדת מהארץ... כל המסרים הללו מעוררי סלידה וקבס. אני פוגש צעירים רבים מאוד, והפער בינם לבין שיח הירידה התקשורתי הוא כרחוק מזרח ממערב.

* בדיוק כפי שאיומי הירידה מהארץ בשל המצב הכלכלי מעוררים בי סלידה, כך גם איומי החברות והעסקים שלא ישקיעו בארץ אם יעלו בישראל את המיסים או את שיעור התמלוגים על רווחים ממשאבי הטבע. בכלל, התופעה של ישראלים על תנאי, היא תופעה שלילית ומכוערת.

* מפקד לוחמת הסייבר של איראן מת מוות טבעי. מה טבעי יותר מלמות, כאשר חוטפים שני כדורים בלב?

* בניגוד לנאומו המצוין והמכובד בעצרת האו"ם, בראיונות לתקשורת חזר נתניהו לגימיקים הזולים, כמו "אנחנו לא פראיירים" בפרסית. מי היועצים שלו?

* בראיון ל"מעריב" הציב דן מרידור, אחד האנשים המעורבים ביותר בסוגיה האיראנית, את סכנת גירעונה של איראן במלוא חומרתה. הוא שיבח מאוד את המדיניות של ישראל בשנים האחרונות ובעיקר את מדיניותו של נתניהו, שהציבו את הסוגיה האיראנית בראש סדר היום העולמי, סחפו את העולם המערבי למשטר הסנקציות שיצר משבר כלכלי חריף ביותר באיראן. לטענתו, הלחץ הזה הוא הגורם להתנהלותו השונה של רוחאני, מתוך רצון להביא לסיום הסנקציות או להקלתן. בנושא הסנקציות, הוא טוען, אסור להתפשר. מרידור טוען שהאיום בפעולה צבאית הוא אחד הגורמים המרכזיים שהביאו להצלחה הזאת. עם זאת, הוא מתנגד לפעולה צבאית, שנזקה גדול מתועלתה ורמז שהיא כלל אינה אופציה ריאלית.
מרידור טוען שמוקדם לדעת האם המהלך של רוחאני הוא שינוי אמיתי או הונאה.
כיוון שלדבריו ייתכן שזו הונאה, ומאחר ואסור להתפשר על הסנקציות, והואיל והסנקציות והשינוי הם תוצאה של מדיניות שאחד הנדבכים המרכזיים שלה הוא איום בפעולה צבאית – מה ההיגיון בכך שהוא מסביר בפומבי שהאופציה הצבאית שגויה ואינה ריאלית? מה זה הסטריפטיז המופקר הזה? זהו, יצאת מן הממשלה ואתה יכול לברבר בחוסר אחריות?

* לעיתים נדירות, אסד דובר אמת. למשל, כשהוא קובע שארדואן שקרן.

* לפחות 23 כלבים נגועים בכלבת חצו בחודשים האחרונים את הגבול מסוריה לישראל. על מנת לעצור את התפשטות המגיפה בגולן ובגליל, הורה משרד החקלאות לירות בכל כלב משוטט. הוראה זו מעוררת מחאה בקרב תושבים בגולן.
קצת פרופורציות, חברים. "צער בעלי חיים" זה ערך חשוב, אבל קדושת חיי אדם עומדת מעליו. חובת המדינה לשלום אזרחיה ובריאותם קודמת למחויבותה לשלום בעלי החיים.

* לאחר מאמצים רבים, ראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב הצליח לשכנע את מנכ"לית רשת "סטימצקי" לדחות בשלושה חודשים את סגירת החנות בקצרין. בתקופה זו ייעשה מאמץ למצוא פתרון יצירתי שיאפשר המשך קיומה של החנות.

* טקטיקת ההגנה של אולמרט – אלצהיימר. "לא זוכר... שכחתי... לא יודע... לא זוכר... שכחתי. בפרשת החשבוניות המזוייפות בליכוד, כשהוא היה גזבר, השיטה עבדה. והפעם?

* גיבור ספרו המצוין של חנוך ברטוב "זה אישל מדבר", אסף לוויתן, זכה לכינוי אישל, בשל היותו "איש של" – נושא כליו, שופרו, משרתו הנאמן וסנשו פנשה של אביק סער, הפוליטיקאי בעל האמביציה להיות מנהיג לאומי. אישל ביטל את אישיותו והפך כלי לשירות מנהיגו. כשהתפכח, זה כבר היה קצת מאוחר מדי. מעניין מאוד האם שולה זקן קראה את הספר הזה.

* במאמר במוסף "הארץ", "הנה מונחים גיבורינו", סונט אלון עידן בשמעון פרס, על כך שבביקור שערך אצל משפחה שכולה, משפחתו של סמ"ר גל קובי, אמר דברים בשבחו של החלל, למרות שהוא בכלל לא הכיר אותו. מכאן הוא יוצא לאמירה פסאודו-פילוסופית על כך שהמילים אילמות ואינן יכולות להתנגד ולכן אפשר "לומר לנבל שהוא 'נשמה' ולצדיק שהוא 'בן זונה'". איזה עומק!
הנשיא, שהוא האזרח העומד בראש המדינה והוא מסמל אותה, בא לנחם את המשפחה, להקל על כאבה בעצם המחווה, ולהעביר לה את המסר על פיו הבן נפל בשם דבר גדול שהוא חלק ממנו ולמענו. כן, יש בכך נחמה מסוימת. סביר להניח שהמנגנון של בית הנשיא עשה תחקיר מסויים, כדי שדברי השבח שיאמר הנשיא על החייל, לא יהיו ריקים, ולמרות שלא הכיר אותו אישית, יאמר דברי אמת ולכן בעלי ערך.
אולם עידן טוען במפגיע שאלו הן "מילים חלולות", וכאשר מילים חלולות יוצאות מפי הנשיא, כאילו היו בעלות ערך, הן יוצרות בתודעה זהות בין חלול לערכי בלה בלה בלה.
מעבר לגסות הרוח שבדחיפת רגל גסה לדברי נחמה של נשיא המדינה למשפחה שבנה נפל, בשעתה הקשה, אני מנסה להבין – למה? האם זה סתם רוע? האם זו סתם גסות רוח? את התשובה לשאלה נותן עידן עצמו בסיום מאמרו: "פרס מחליש את השפה כדי להחליש את התודעה. הוא יודע שכשהתודעה נחלשת, גם כוח השיפוט נחלש. הוא מרוקן מציאות מתוכן, כדי שלא יהיה צורך להתעמת עם תוכן של מציאות. לכן הוא נשיא אהוב: הוא מטשטש ומחליש באופן עקבי את חוש הביקורת של העם. כעת קל יותר לשלוח גם את הילד הבא למסלול בסופו אולי יוכר כ'אבידה גדולה לעם'."
הבנתם? הבנתם מה מקפיץ את אלון עידן? הוא רוצה ש"הילד" הבא לא יתגייס לצה"ל. הוא היה מעדיף שהנשיא יבקר את המשפחה ולא יאמר להם דברים "חלולים" אלא דברים בעלי משמעות וערך כמו: "ה'ילד' שלכם חוסל בידי לוחמי חירות וצדק, כיוון שהוא היה קלגס בשירות צבא אקיבוש הקולוניאליסטי, ומן הראוי ש'ילדים' אחרים יסרבו להתגייס."

* יוסי שריד מקפיד לכתוב על עצמו בלשון רבים: עשינו, כתבנו, לא היינו, לא השתתפנו וכו'; ריבוי של כבוד. ומה הפלא? אדם שכל כך מלא בעצמו, לא יכול להסתפק בלהיות אחד. ומעניין אם הוא כבר התחיל לפנות לעצמו בגוף שלישי.