לוחם המחתרת הוותיק ואחד מבוניה של העיר נתניה, מר נתן בן יוסף, נקשר קשר נפשי עמוק אל בנה הקטן, עמנואל, של העובדת הפיליפינית שטיפלה ברעייתו החולה, רות ז"ל, עד יום מותה. הוא פנה אל שר הפנים, מר אלי ישי, בבקשה למנוע את גירוש עמנואל ואמו מן הארץ ובפנייתו הנרגשת אליו כתב: "אני אדם בן למעלה מ-93 ומאז פטירתה של רעייתי עליה השלום הגעתי למצב נפשי ופיסי קשה עד מאוד. רק לידתו של הילד עמנואל בביתי ושהייתו עימי העניקה טעם לחיי. ילד זה, שאני דואג לכל צרכיו ומממן את חינוכו היהודי בבית-ספר ישראלי, מעניק לי את הטעם היחיד לקום כל בוקר ולחיות עוד יום.
כל השנים תרמתי למדינה ולא ביקשתי ממנה דבר, אולם לראשונה בחיי אני מבקש ממנה חסד לפנים משורת הדין: שישאירו את הילד הזה בביתי ולא יגרשו מן הארץ אותו ואת אימו כל עוד אני חי. לא נשאר לי הרבה זמן לחיות ואני מבקש להתייחס לבקשתי כאל עניין חריג של פיקוח נפש. גם לאחר שהילד ואימו שוחררו בערבות והוא והוריו נתפסו ונכלאו לפני גירוש, עצם המחשבה על גירוּשם הופכת את ימיי ולילותיי למסכת של ייסורי נפש ודיכאון עד שמבקש אני את נפשי למות."
המכתב העתי "חדשות בן עזר" פירסם מיידית בגליון מס' 772 (27.8.12) שיר חריף ביותר בנושא זה, פרי עטו של פרופ' יוסי גמזו שיזם ללא דיחוי עצומה של קוראי כלי-תקשורת אינטרנטי מצליח זה בין קוראיו ורבים נוספים. עצומה זו הופנתה ע"י מר נתן בן נתן לבית המשפט. שום ביטאון אחר בעיתונות הישראלית, המודפסת או המקוּוֶנֶת, לא נטל לידיו יוזמה ציבורית-מוסרית זו. למרבה הסיפוק הושארו הילד ואימו בארץ, אך למרבה הצער, נגרר העניין במערכת המשפט זמן כה רב ומר בן יוסף, העותר והמבקש, הלך לעולמו בטרם הוּסרה סכנת הגירוש מעל ראש הילד עמנואל ואימו.
השבוע כתב לנו זאביק בן יוסף, בנו של הקשיש המנוח את הדברים הבאים:
 "אני שמח ומאושר לבשר כי הוכתר בהצלחה מאבקו של אבי, שופט בית"ר נתן בן-יוסף, לוחם האצ"ל ויקיר נתניה, חודש וחצי לאחר שהלך לעולמו, הודות לשר הפנים גדעון סער, שהצד האנושי בפרשה הביאו לקבל החלטה אמיצה: הילד הפיליפיני שאבי גידל בביתו מזה שבע שנים, והיה הטעם העיקרי לחייו, יישאר בארץ יחד עם אימו והם לא יגורשו. השר סער סייע לי בכך להגשים את צוואתו של אבי והוא ראוי לכל שבח.
 אני מודה מקרב לב לכל אלה הרבים שחתמו על העצומה שיזם העיתון האינטרנטי הפופולארי 'חדשות בן עזר' ולכל האנשים בעלי הלב שסייעו להביא את הנושא האנושי שלנו לתודעת הציבור, ובמיוחד למשורר יוסי גמזו שכתב שיר מרגש שהמס לבבות רבים, ולמערכת 'חדשות בן עזר' שהובילה את יוזמת העצומה הציבורית."

והרי השיר, לידיעת קוראי המכתב העיתי, שלא קראהו בשעתו:

יוסי גמזו
אַתָּה הָאִיש!
בְּסֵפֶר שְמוּאֵל ב' פֶּרֶק י"ב פּוֹרֵשׂ בְּלַהַט * נָתָן הַנָּבִיא מוּל דָּוִד אֶת סִפּוּר כִּבְשָׂתוֹ הַגְּזוּלָה שֶל הָרָש * וּכְשֶקּוֹרֵא דָּוִד בָּחֳרִי אַף וּבִבְלִי דַעַת: * "בֶּן-מָוֶת הוּא הָאִיש שֶאֶת כִּבְשַת הָרָש יָרַש" * מֵטִיחַ בּוֹ נָתַן: "אַתָּה הָאִיש!" וְאֶת הַפֶּשַע * הַזֶּה זוֹכֵר הָעָם הַיְּהוּדִי אַלְפֵי שָנִים * כְּחוֹבָתוֹ הָאֵתִית כְּלַפֵּי כָּל חַסְרֵי הַיֶּשַע * וְכָל הָעֲשוּקִים הַנִּרְמָסִים וְנִטְחָנִים * בֵּין גַּלְגַּלֵי שִנֵּי הַחֹק הַקַּר וְהַקָּשוּחַ * שֶאֵין בָּם שְבִיב חֶמְלָה וְזִיק שֶל רֶגֶש אֱנוֹשִי * וְשֶפַּרְצוּף-הַפּוֹקֶר שֶל נְצִיגֵיהֶם מָשוּחַ * בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶל הַנֻּקְשִים וְהָעִקְּשִים. * וְרַק לִפְנֵי שָבוּעַ נִרְעֲשָה פֹּה כָּל הָאָרֶץ * מִזַּעֲקַת נָתָן אַחֵר שֶקֳּבָל עַם הִפְנָה * לִכְבוֹד בֵּית הַמִּשְפָּט בְּקוֹל חָנוּק וְלֵב נִשְבָּר אֶת * בַּקָּשָתוֹ לִמְנֹעַ גֵרוּשָם שֶל אֵם וּבְנָהּ * שֶמּוֹצָאָם הַפִילִיפִּינִי בְּלִי חֶמְלָה בָּחַר בָּם * לִגְזָר זֶה לְאַחַר שָנִים בָּהֶן טִפְּלָה הָאֵם * בְּרַעֲיַת אוֹתוֹ נָתָן בֶּן הַתִּשְעִים וְאַרְבַּע * בִּמְסִירוּת-נֶפֶש עַד מוֹתָהּ וְשֶבְּלֵב פּוֹעֵם * נִקְשַר נָתָן שֶנִּתְאַלְמֵן מֵאָז אֶל לֵב הַיֶּלֶד * וְלֵב הַבֵּן, שֶשְּמוֹ עִמָּנוּאֵל, אֶל לֵב נָתָן * כְּנֶכֶד אֶל סָבוֹ וּבִזְמַנִּים בָּהֶם הַחֶלֶד * מוּצָף בְּאַלִּימוּת וּבְשִׂנְאָה, שֶדֻּגְמָתָן * רוֹאִים אֲנַחְנוּ לְמַרְבֵּה הַצַּעַר גַּם אֶצְלֵנוּ * מַדְהִים מַמָּש לְהִוָּכַח כֵּיצַד זֶה לֹא כָּבָה * לַמְרוֹת רוּחוֹת רָעוֹת הַמְּנַשְּבוֹת בַּחֲלָלֵנוּ * אוֹתוֹ נִיצוֹץ מַפְתִּיעַ שֶקּוֹרְאִים לוֹ אַהֲבָה. * נָתָן, מִי שֶעָלָה כְּמַעְפִּיל בִּלְתִּי לֵגָלִי * אֶל חוֹף הָאָרֶץ וְהָפַך בָּהּ לְלוֹחֵם-חֵרוּת * שֶחֵרֶף שְלַל קְרָבוֹת בָּהֶם לָחַם עוֹד מְסֻגָּל לִי * לִגְרֹם לְדִמְעַת-עַיִן לְמִשְמַע אוֹתוֹ פֵּרוּט * שֶל נִמּוּקִים לְאִי הַחְזָרָתָם שֶל בֵּן וְאִמָּא * אֶל אֶרֶץ-מוֹצָאָם אוֹמֵר הַיּוֹם בְּגִלּוּי-לֵב: * "עָשִׂיתִי לַמְּדִינָה הַזֹּאת כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה, שֶפְּנִימָה * עוֹד יֵש בִּי קְצָת תִּקְוָה שֶהִיא תַחְסֹךְ לִי אֶת כְּאֵב * הַהִנָּתְקוּת מִיֶּלֶד זֶה שֶהוּא כַּיּוֹם הַטַּעַם * לְכָךְ שֶאֲנִי קָם כָּל בֹּקֶר וּמַמְשִיךְ לִחְיוֹת, * הַרְבֵּה כְּבָר לֹא נִשְאַר לִי בְּגִילִי, לָכֵן הַפַּעַם * אֲנִי מַמְתִּין לִמְעַט חֶמְלָה ולא לִקְשִיחֻיּוֹת." * וּמִתְחַשֵּק לוֹמַר לוֹ לְנָתָן הַזֶּה בְּשֶפֶךְ * שֶל מַחְמְאוֹת-אֱמֶת שֶתִּתָּלֵינָה כְּרָבִיד * עַל צַוָּארוֹ קְמוּט-הַזִּקְנָה בְּטוֹן שֶהוּא הַהֶפֶךְ * מִקִּטְרוּגוֹ שֶל הַנָּבִיא נָתָן אֶל מוּל דָּוִד: * "נָתָן, אַתָּה הָאִיש, דַּוְקָא אַתָּה וְלֹא אַחֵר כָּאן * שֶבְּיָמִים שֶגִּזְעָנוּת וְלִינְץ' וּמַשְׂטֵמָה * מִשְתּוֹלְלִים בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ, עוֹד לִבְּךָ זוֹכֵר כָּאן * שֶלֹּא הַכֹּל הוּא רֶשַע וּמַחְלֹקֶת וְחֵמָה. * אַתָּה, שֶמִּמְרוֹמֵי גִּילְךָ אֵינְךָ נוֹתֵן לִשְכֹּחַ * שֶאַהֲבָה פֹּה מַחְזִירָה לָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדָהּ * וְשֶחֶמְלָה בְּשוּם פָּנִים אֵינָה חֻלְשָה, הִיא כּוֹחַ – * כֻּלָּנוּ, אִיש יָקָר, חָבִים לְךָ עַל כָּךְ תּוֹדָה."