עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר פרקי יומן (1971)

חלק ראשון

"לא לגיבורים המלחמה" טרם הופיע, ובוודאי יימצא בחנויות עד לסוף החודש. מילא, נעימה הציפייה, וקשה ממנה תהיה האכזבה אם לא יהא כל הד לספר, או אם יהא הד עכור ולא ראוי לו. מצידי איני עושה דבר למען "פרסומת" לספר. עשיתי זאת רק עם הופעת "המחצבה", ולא ב"אנשי סדום". ובאמת "אנשי סדום" שקע בלי להשאיר הד. אך נעשיתי אנין טעם. ההיפך משדה. בזמנו, כשסיפרתי לו כיצד טרחתי סביב ל"המחצבה", אמר – "אהוד, לולא היית ידיד שלי הייתי מגרש אותך מהבית. אני מעולם לא נקפתי אצבע למען יכתבו על אחד מהספרים שלי או יראיינו אותי ויעשו לי פרסומת."

נו, מילא – כשהייתי מגוייס במלחמת יוני 67' היה כל מה שהעסיק אותו, כשטילפנתי אליו באחת החופשות הנדירות, האחרונה, בערב לפני המלחמה – אם אסכים לכתוב ל"הארץ" ביקורת על "על מצבו של האדם" שהופיע באותו חודש. הסכמתי. הספר הגיע אליי בדואר צבאי, מידיו – יומיים לפני פרוץ המלחמה. ואילו בשדה התעופה קלנדיה [עטרות], ביום חמישי של שבוע המלחמה – בא מכתב מתמוז, על פי כתובתי הצבאית שנמסרה לו מידי שדה – אם אסכים לכתוב על הספר.

ואתמול, אצל יהושע [קנז], סיפר משה נתן כיצד הגיע לגלי צה"ל, אל צבי שפירא, מכתב משדה. עומד עתה להופיע ספרון שלו בהוצאת "תרמיל" ובו הפרק האחרון של "על מצבו של האדם" שנדפס בזמנו ב"הארץ" בשם "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד". וכן פרק מן "החיים כמשל", והנה עלה בדעתו, אמר, כי בסיפור יש דיאלוג – ואפשר היה לעשות ממנו תסכית. לא שהוא מעריך הרבה את הרדיו ואת התסכיתים – פשוט עלה בדעתו לעשות טובה להם בתיתו להם עצה נבונה באפס מחיר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 14 בינואר 1971.

*

ביום שני, ה-18 בינואר, הגעתי אל שדה בשעה עשר לערך ויחד עימי באה לבקרו, במקרה, עזה צבי. בילינו את הערב בשלושה. נתן לי את הספרון החדש שלו שהופיע בהוצאת "תרמיל". הראיתי לו את הספר שלי ["לא לגיבורים המלחמה"], בלא-כריכה, שקיבלתי אותו בוקר מההוצאה. הוא לא ניראה נלהב ביותר ואמר שהשער דומה לשער של ספרי יראים [שמי ושם הספר, באותיות פרנקריהל על עטיפה של נייר לבן ומסגרת דקה לכל שוליו, והכל בשחור-לבן]. גם חשש משום מה לדפדף בספר. עזה, שלקחה אף היא את הספר ליד, וקראה את האמור על עטיפתו, שמרה את הדבר בזיכרונה.

שדה, קודם לכן, שאל אותי מי כתב את הדברים שעל העטיפה, וכשאמרתי שאני, ניראה כנפגע. הוא לא מפרגן לכך שמישהו אחר ינקוף אצבע למען עצמו, אך לו מותר לעשות הכל למען עצמו – וכזאת הוא דורש אף מאחרים שיעשו למענו.

עזה אמרה שעשיתי בזמנו צרות לחברה שלה שהתאבדה. מתברר שהיא הכירה את תרצה, שכינוייה היה זיזי, אשר בהשפעת דמותה פירסמתי ב"תרבות וספרות" של "הארץ", ב-17.11.1961, את הסיפור "המת-החי של דדי". סיפור אשר בשינויים – אותה ציירת בשם דדי נעשתה למשוררת בשם ארנה, מופיע גם ב"לא לגיבורים המלחמה" [אבל שב ונדפס לימים בנוסחו המקורי ובשם "המת-החי של דדי" בקובץ סיפוריי "הפרי האסור", אחיאסף, 1977].

עזה סיפרה שבעלה של זיזי נפטר מעקיצת דבורה, ובעודו גוסס אמרה שתאבד את עצמה לדעת. לאחר מותו יצאה לשדה בפוריה, ליד בית-החולים, וניסתה לשים קץ לחייה על ידי חיתוך ורידים. היא הקימה בית נכאת בטבריה, ועבדה בירושלים. אלא שהיתה מוזרה מאוד ונידמה היה לה שמתנכלים לה. היא עמדה להתחתן עם בחור, שלא אהבה אותו, אלא כתוצאה משידוך, בל"ג בעומר, ובל"ג בעומר התאבדה על-ידי שתיית רעל חריף.

היא השאירה מכתב לבחור אחד, צייר, צעיר ממנה, שאותו אהבה, שהיה בחוץ-לארץ. כאשר חזר, לאחר שנים, פגשה בו עזה ואמרה לו שמחכה לו מכתב סגור מתרצה – והוא אמר: "עזבי אותי, אני לא רוצה לדעת דבר ממנה. את יכולה לקחת את המכתב ולעשות בו מה שאת רוצה. לשרוף אותו."

שדה העיר מצידו שכל מה שהוא זוכר מאותה תרצה, שראה אותה פעם אחת בלבד – שיש לה חזה גדול וראוי להתכבד.

נזכרתי כי בזמנו, בטרם היכרתי את שדה, סיפרה לי אילנה, ידידתו של אורי שולביץ חברי הטוב, הצייר והמאייר, שהכירה אז את שדה – כי שדה קרא את הסיפור הזה שלי ב"הארץ" והתרשם ממנו ואמר כי מי שכתב אותו צריך להיות מבוגר מגיל שלושים, והתפלא לשמוע שאני בחור בן עשרים וחמש.

וכך המשיכה עזה לספר על תרצה, ואינני זוכר את כל הפרטים. שעמדו לשדך לה בחור, ייקה תימהוני מקיבוץ. וכן שתרצה שלחה את עזה כמה פעמים לאנשים שונים בתואנות שווא. פעם כאילו מציעים לעזה לנסוע להודו, ופעם לרוסיה, ובכל פעם התברר שלא היו דברים מעולם.

סיפרתי כיצד פגשתי פעם, פעם אחרונה כמסתבר, את תרצה, כמה חודשים לאחר פירסום הסיפור – בבית הדואר המרכזי בירושלים, במקרה. ניגשתי ואמרתי לה שהיתה אי-הבנה ושלא התכוונתי כלל לפגוע בה ולהעליבה – והיא אמרה: "עשית דבר נורא שמגיע לך עליו מכות אם לא גרוע מכזה, משפט!"

האמת היא שהיכרתי אותה לראשונה ולאחרונה בפגישה אחת, בקיץ 1961, אצל חווה, שהיתה תלמידה לציור ב"בצלאל", וגרה בדירת מרתף סמוך לרחוב בן-יהודה בירושלים. חווה הזמינה אותי לנשף סיום השנה של "בצלאל", ואל חדרה בא מוטי פנחסביץ' [הצייר מוטי פן], שהיה ידיד לחווה, ותרצה ועוד בחורה אחת שלמדה אף היא ציור ואת שמה שכחתי. הלכנו למסיבה, לנשף.

אגב, הכניסה של תרצה לחדר של חווה היתה כמו שמתואר בסיפור.

בנשף לא דיברתי אל תרצה ולא ראיתיה. רקדתי עם חווה, ואחר-כך עם החברה שלה, ואותה חברה סיפרה לי שבעלה של תרצה מת, ואולי עוד פרט אחד או שניים, ותו לא. את הסיפור כתבתי בהשפעת אותו ערב. וכל התיאורים – של השיחה ביני לבין דדי, ההליכה לחדרה, ציוריה, השכיבה עימה וכו' – היו פרי הדמיון. הצד הדומה לה היה רק בתיאור דמותה, בתיאור נשף כלשהו, בעובדה שהיא ציירת, ואלמנה.

כאשר החל הסקנדל, היה זה בדיוק אחרי החגים של שנת 1961, לאחר שגמרתי לכתוב את "המחצבה" בשלושה וחצי שבועות, ועברנו [הסטודנטים הדיירים] עם גברת סיל מרחוב עקיבא 4 לרחוב לינקולן בירושלים. [בניכר (ובקיצור בני) סיל, בעלת הבית, היתה בתו של ד"ר יצחק אפשטיין בעל "שאלה נעלמה" ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי סידני סיל. לזכרה הקדשתי לימים את קובץ סיפוריי "ערגה", זב"מ, 1987].

ואז קיבלתי טלפון נירגש מחווה – על המעשה שעשיתי בפירסום הסיפור, אשר תרצה ראתה בו את עצמה והאשימה את חווה שסיפרה לי הכול על אודותיה כדי להתנקם בה. מה שכמובן לא היה נכון. אני זוכר שאמרתי לחווה: "הלא אני יוצא בסיפור הרבה יותר מסכן ממנה," כי על עצמי סיפרתי בו. ואחר-כך אמרתי שלא כתבתי את הסיפור על תרצה.

חווה חקרה – "מאיפה אתה יודע עליה? הלא לא אני סיפרתי לך?"

אמרתי שהסיפור נכתב כסיפור, מן הדמיון, ולא סיפרתי על החברה שלה, שעימה רקדתי, ואשר ממנה נודעו לי עוד שניים-שלושה פרטים. אותה חברה, מטעמים שלה – לא גילתה אף היא דבר, וכך נישאר הדבר תעלומה.

פגשתי חברה זו לאחר זמן בחנות למכשירי כתיבה "גרפוס" [בפינת רחוב ממילא, היכן שניצב כיום מלון הילטון. החנות היתה בבעלות מר היינץ פרוידנטל, ובה קנו בובר ופרופיסורים אחרים את צורכי הכתיבה שלהם], ומחוץ ל"שלום" חטוף לא החלפנו מילה מטוב ועד רע.

חווה המשיכה להציק לי כמה זמן בשאלות, מאחר ותרצה האשימה אותה ואותי ביחד, וחווה גם אמרה לי שהחברים של תרצה מ"בצלאל" מתכוננים להרביץ לי מכות. ואני זוכר שתקופת זמן הייתי מתבונן בשבע עיניים בחוזרי הביתה בלילה.

הדה בושס [שהיתה אז מזכירתו של ד"ר יעקב הורוביץ בעריכת "תרבות וספרות"] סיפרה לי מאוחר יותר כי התקבל מכתב מכוער מאוד מתרצה ב"הארץ" והיא אף איימה במשפט נגד העיתון.

התוצאה היתה שנתמלאתי חששות לגבי "המחצבה" ושיניתי כמה שמות טובים שהיו לי – כמו חליפה במקום המקור, סולטנה [היתה אישה כזו באוטובוס מירושלים למעוז-ציון, עם תרנגולות], וגם הסוויתי את מקום ההתרחשות, העיר שוכנת ליד הים, והיא לא ירושלים [כפי שהיה ברור במקור], וחבל.

המשורר והמתרגם משה זינגר-הנעמי, שהתחתן עם רבקה, שהיתה בת-בית אצל גברת סיל, ואשר תרצה עיטרה לו ספר שירים – דיבר על ליבה ופייס אותה ויישר את ההדורים כעבור זמן. [כך לפחות אמר לי].

כאשר הזכרתי אותו אמרה עזה כי הוא נפרד מאשתו וחזר עכשיו לבדו לארץ. [לימים נפטר בגיל צעיר יחסית].

שדה הראה לנו את התמונות, רישומים מעשה-ידיו, שבחר לעטר בהם את ספרו "נסיעה" ואשר ברר אותם מערימת הרישומים שעשה במשך טיולו באירופה. התייעץ בענווה האגוצנטרית המיוחדת לו.

אחר-כך סיפר על כך שרוצים לראיין אותו בטלוויזיה בקשר להצגת "מעבר לגבולין" של ברנר, בבימוי מונדי. שדה עיבד את המחזה.

יעצתי לו שלא יעשה מעצמו צחוק. אך הוא לא נרמז. יותר מדי חזקה שאיפתו להיראות בטלוויזיה, אולם הוא חושש מן "הילדים" – מי הם הילדים? כל אותם נערים ונערות צעירים שנותנים בו אמון וכותבים אליו ושומעים וקוראים בדבריו – ועכשיו יראו גם אותו משתתף ב"בידור". על כן היתנה שלא יצלמו אותו באולפן ולא על רקע ההצגה, ולא בקשר אליה – אלא בחדרו, או ב"גן הקופים" ברמת-גן, על ספסל, או על רקע הים, בטיילת.

"נמאס לי כבר מברנר," – אמר.

הוא גם כותב את העמוד בתוכנייה על ברנר. מצד אחד הוא אומר שברנר הוא הסופר הגדול ביותר שהיה לנו (אגב, הוא קרא רק את "בחורף" ואת המחזה "מעבר לגבולין") – ומצד שני עולה לו בבריאות לדבר על מישהו אחר מלבד עצמו, ואפילו יהא זה ברנר.

עזה היא דמות יוצאת מגדר הרגיל – ודאי עברה כבר את גיל השלושים, אך עדיין יש בה תום של נערה, והיא קרובה יותר לדמויות הנשים ביצירת שדה מאשר כל היפהפיות קרות המזג והנוירוטיות שלו נוסח שרי. במקרה הזכירה כיצד באה לשדה לאחר שקראה את "החיים כמשל", לפני עשר שנים. ואני אמרתי: "הלא זו היא שבאה אליך באמצע הלילה לאחר שקראה את הספר ונשקה אותך על המצח."

נשתררה דממה קצרה, ועזה אמרה: "מה פתאום? הלא באתי אליך בכלל בחמש אחר-הצהריים וחיכיתי לך על המרפסת, בחדר, במושבה הגרמנית, אצל בעל-הבית שלך, שהתאבד."

ושדה המשיך ואמר: "מאין אנשים שומעים עליי כל מיני סיפורים כאלה ומפיצים אותם? הנה שרי מספרת לי שהיה אצלה בחור בשם אמציה פורת והוא אמר לה שבעל-הבית של שדה התאבד בחדרו, ובעוד הגופה מונחת על הרצפה, אמר שדה שיקחו אותו כי זה מפריע לו לכתוב. והנה אני," המשיך שדה, "כבר הייתי בלונדון באותה תקופה, ובעל-הבית התאבד שנה לאחר שגרתי אצלו."

המצחיק הוא שאני מפי שדה שמעתי מילה במילה את הסיפור על עזה שבאה אליו באמצע הלילה, מבלי שהכירה אותו, ונשקה אותו על מצחו – וברחה. יותר נכון, שאלה קודם: "זה אתה, פנחס שדה?" וכשאמר: "כן," נשקה אותו על מצחו – וברחה.

הם החלו להתבדח ביניהם."מה פתאום נשיקה על המצח?" אמרה.

אמרתי, "כניראה שנשיקה על המצח זה או יותר מדי או פחות מדי."

"כן," אמרה. ולשדה – "אתה זוכר? את השבוע..."

"'שבוע הסופר העברי' קראת לו," אמר.

"שמונת ימי מילה!" צחקה.

וכאן הרצין, "ואת זוכרת את הסטירה, בטכס הסיום?"

"סטירה? מה פתאום?" אמרה.

"את לא זוכרת שהיה טכם סיום, בסוף השבוע?"

"כן."

"ולא זוכרת שנתתי לך סטירה?"

"לא."

הרגשתי עצמי כמו במחזה עיוועים. "ומי זה מספר עליי רכילות כזאת? שנתתי לך נשיקה במצח?" והוא פונה גם אליי.

"אולי זה אלישע גת," אמרה עזה, "אלישע הוא שהראה לי איפה אתה גר."

"כן. זה בטח אלישע גת," אמר, "הוא שמפיץ עליי רכילות כזאת."

"כן, זה בטח אלישע גת," אמרה היא.

מאוחר יותר יצאנו יחד מביתו, נסעתי עימה במונית לתל-אביב וליוויתי אותה לפתח בית הוריה ברחוב אבן-גבירול פינת באזל. היא עשתה עליי רושם טוב מאוד.

היום לפנות-ערב צילצלתי לשדה. "אני מקווה שלא הפרעתי לכם?"

"לא. אנחנו כבר מזמן לא ביחסים כאלה."

אמרתי לו שלדעתי השתמש בה לדמויות הנשים שבספריו יותר מאשר בכל היפהפיות שהכיר.

הוא הודה במקצת. ממנה יש הרבה באביגיל – הרצון לנסוע לספרד, שמע ממנה. האמירה שהיא רוצה להישאר בתולה עולמית, או נצחית. "אך מה לעשות," אמר, "המושגים שלי על הנשים הם של 'פרענק' בן שבע-עשרה. תמיד עושות עליי רושם הנשים המושכות מבחינה חיצונית, ואני שואף לשלימות – ומלביש על התוך הרוחני את השלימות והיופי הגופני – בספרים."

ועוד סיפר כי עזה אהבה מאוד את אבישי היפה מירושלים, זה שנעשה שיכור ונתדרדר ונעשה סכיזופרני. בשעתו דחה אותה והיא היתה חולה באופן חמור מכך. אחר-כך, משירד מן המסלול, היה בא אליה, צמא לקצת קירבה אנושית, ולבסוף כה נתמאס עליה עד שאפילו היא, טובת לב כשהינה – סגרה בפניו את דלת חדרה. למרות שאליה באים בכל שעה משעות היום והלילה, כך אורח חייה.

ועוד סיפר על בחור שעובד בסיני כנהג משאית בצבא, ולו אישה יפה, ששדה לא ראה יופי נדיר כשלה. והנה חלם הבחור יום אחד על שדה, במושבה או במושב, בצפון עמק חפר, בבית הורי הבחורה – שם הם גרים, והתעורר, ויצא החוצה, וראה ברחוב למשך כמה רגעים את שדה. וכשחזר וסיפר על כך לאשתו, אמרה ש"אישוניו רחבים".

ועוד סיפורי נפלאות ממין אלה. מעשה ו[הבחור] קרא ב"שנהאת המצרי" בעקבות ספר השיחות עם מונדי, וקרא שם על עוגת שוקולד(!) – והנה אשתו מתעוררת ואומרת שחלמה שהלכה בפרדס וראתה עץ שוקולד! ועוד דברי הבלותות כאלה. ואחר-כך על פגישותיו של הבחור הזה עם בידואים בסיני. וכמובן, כיצד בא אל שדה – הוא נסע במכונית, וקרתה תאונה. כל הנוסעים נפצעו ורק הוא נישאר שלם, אבל נידמה לו שכמה צלעות נשברו כי הוא לא מרגיש אותן, ובדרכו צפונה, לאשתו, נכנס כמובן קודם כל אצל שדה.

אחר-כך שב להתאונן על ברנר. מחר יבואו להקליט אותו מן הטלוויזיה ואין הוא יודע מה הוא יאמר. ביקש ממני את הקטע בו אשר ביילין מתאר כיצד כתב ברנר בלונדון את "מעבר לגבולין" – הקראתי לו זאת בטלפון, ורשם.

עוד סיפר כי קיבל אלף לירות מ"הבימה" כדי לעבד את המחזה של ברנר, דבר שעשה בעבודת שלוש שעות בלילה אחד, מחק פה ושם, וגמר.

רבקה פרידמן, שראתה חזרה של ההצגה, אמרה ליהושע [קנז] כי לא מורגש כלל שהמחזה עבר עיבוד.

כניראה לפי המאמץ – התוצאה.

על מה הוא מתכוון לדבר בטלוויזיה? – נגד הטלוויזיה.

צילצל אליו אפרים צורף וביקש שיעבור על ספר השירים שלו. והוא עשה זאת. מדוע – אפריי צורף היה (מבלי שידע זאת הוא כיום) – המורה שלו בכיתה בי"ת בבית ספר תחכמוני ליד שכונת שבזי. בתעודה בסוף השנה כתב כי יש לו "כישרון בלתי רגיל לציור." על כך קיבל פנחס 5 מיל מאביו והלך לקנות בהם לעדער [יריעת מישמש מיובש] לאכול. הם היו עניים מאוד.

צורף לא ידע זאת והתרגש מאוד לשמוע על כך משדה. עיקרו של דבר – גרפומן זה מצא דרכו אל שדה, שישב ועבד על ספר שיריו, ועזר לו בעריכה. אף האמין [שדה] לסיפוריו. צורף סיפר לו שהיה ידיד לעגנון, שהיה אדם לא רע. עגנון ביקר הרבה אצל צורף, ופעם אף הגיש לצורף תפוחים לאכול, שעה שצורף ישב וכתב!

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 בינואר 1971.

*

סיפורי "המת החי של דדי" התפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מיום 17.11.61 ונכלל לימים בקובץ הסיפורים "הפרי האסור" וכן כפרק ברומאן "לא לגיבורים המלחמה". באותה תקופה רבתי עם הוריי, שלא סייעו לי להתקיים בעת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, אולי גם כי הדבר לא היה באפשרותם. לפיכך הסתגרתי בחדרי ברחוב עקיבא 4, אצל גברת בני סיל, וכתבתי את הטיוטה הראשונה של "המחצבה", זאת גם לאחר שפיטרו אותי מעבודתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים במעוז ציון. דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שגרה אז ברחוב אלתר מיהוד בפתח-תקווה, לא רחוק הוריי, כתבה לי לירושלים:

פ"ת 19.11.61

אודי יקירי!

קראתי את סיפורך ב"ארץ" – יש להט, ויש התגוששות עם החומר – ויש כמובן השפעות – אבל בס"ה סיפור טוב –

את הרגשתי הסובייקטיבית עלי לתאר כך: ציפיתי לפרפר ויצא עטלף –

יודע אתה שגם אני איני כולי משי – ובכ"ז – – – אני כ"כ רוצה אותך מאושר.

אודי יקירי לא טוב לגרד יותר מדי פצעים – צריך גם לדעת להתנער כגבר אמיתי – ולדעת לשאוב גם מן החיובי – כי החיובי ישנו ישנו: צריך לרצות בו.

יקירי אילו ידעת כמה אני חושבת עליך ורוצה לראותך –

איני רוצה לבלום את הסנטימנטליות שלי ביחס אליך –

אני יודעת מה המקום שדודה זקנה תופסת בחייך. ובכ"ז עשה משהו – אנא בוא. אל תתקשה ככה.

אוהבים אותך כאן – ואתה חסר לכולנו

שלך בחיבה גדולה

הדודה

*

ביום שישי בערב, ה-26 בפברואר [אנחנו עדיין בשנת 1971], נסעתי עם ענת לבקר את פנחס שדה ברמת-גן ולהביא לו את "לא לגיבורים המלחמה". ישבנו אצלו עד אחת בלילה ובילינו בסיפורים, וכרגיל הוא דיבר מרבית הזמן. הוא קינא בי מאוד על הכריכה היפה של הספר, אשר עולה, לדעתו, על כריכות ספריו אשר הופיעו בהוצאת שוקן. גם סיפרתי לו על השיחה עם גרשם שוקן [הצעתי לו להוציא לאור בהוצאת שוקן את הנוסח העברי של ספר הראיונות שלי "אין שאננים בציון", שעמד להיות מתורגם לאנגלית והופיע לבסוף בהוצאת קוואדראנגל, ניו-יורק, 1974, ואילו בעברית רק בשנת 1986 ב"עם עובד". שוקן סירב לבסוף, כניראה משום שקורצווייל סירב לאשר לכלול בספר את הראיון שערכתי עימו].

הוא [שדה] חיזר קצת אחרי ענת [והביט בה בעיניים עורגות], הראה לנו תמונות מאלבומו – מילדותו, בעודו כבן שנה, שנתיים, ודרך כל גלגוליו. כמו כן הראה סידרת רישומים שעשה בעצמו בזמנו לספרו "החיים כמשל". גם אותו [את שדה] השמיצו בצורה טיפשית באותה חוברת "מאזניים" שהושמצתי [בה] אני. [חוברת ינואר 1971, בעריכת א"ד שפיר, שבה נתפרסמה רשימת לגלוג חריפה עליי מאת עדה צמח].

על מאיר ינאי סיפר כך: "שמעתי שהוא מציג עתה את 'זורבה היווני' יחד עם מאיר מרגלית, בשני שחקנים בלבד. ובכן, אם את 'החיים כמשל' הצליח להציג בחמישה שחקנים, ואת 'זורבה היווני' בשניים – נידמה לי שההצגה הבאה שלו צריכה להיות 'האחים קאראמאזוב' בהשתתפות שחקן אחד – הוא מאיר ינאי עצמו, שישחק את ארבעת האחים ואת האב גם יחד. ובאשר ל'זורבה היווני', הרי הם יכולים לעשות להקה 'מאיר את מאיר', ואולם מאחר וכל הלהקות הן לפחות שלישיות, כדאי להם להוסיף עוד מאיר אחד ללהקה. מי? ובכן, אם מאיר מרגלית טוב לשחק את זורבה, ומאיר ינאי את הסופר – הם יכולים לצרף אליהם את גולדה מאיר, אשר לבטח תיטיב לשחק את תפקיד הבובולינה, הזונה הזקנה, ותהיה להם להקה 'מאיר את מאיר את גולדה מאיר', ומאחר וכל הלהקות קרויות על שם מקום מסויים: 'שלישיית גשר הירקון' או 'להקת פיקוד דיזנגוף', הם יכולים לכנות עצמם בשם 'להקת גן מאיר'!"

למחרת, שבת בצהריים, בשעה רבע לאחת בערך, צילצלתי אליו כדי לברר פרט כלשהו מספרונו "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", אשר עליו אני כותב רשימת ביקורת ל"על המשמר". מסתבר שהערתי אותו משנתו. "אהוד, הספר שלך די מעניין," אמר, "ממש מרתק."

אמרתי לו שאני שמח שכבר התחיל לקרוא בספר. ו[מתברר ש]לא הניח אותו מידו עד שסיימו בשעה שבע בבוקר, בעלות השחר.

בראשונה סבור היה שלא יקרא בו ברציפות [אמר] – מאחר ובשעתו קרא את הנוסח השני, והקודם – של הרומאן, נוסח ממנו נישארו [רק] כמה פרקים בודדים בלא שינוי. ואולם בכל זאת נמשך לקרוא הפעם הכל מחדש. יש, לדעתו, פרקים יפים מאוד, כמו הפרק הלפני אחרון – על מותו של פוליק, אותו קרא כבר בנוסח הקודם. הפרק ביפו, וכן פרקי האהבה.

הוא לא האמין כי בסיפור על ארנה, שמיוסד על הסיפור – "המת החי של דדי", שמיוסד על העניין עם אותה זיזי – תרצה – שבאמת לא קרה מאום ביני לבינה, וכי רק ראיתי אותה פעם [אחת] בנשף של "בצלאל".

"הלא זה ניראה כאילו אתה מתאר דבר שקרה ממש," אמר.

אמרתי לו שצירפתי [כאן] דמויות, בין היתר דמותה של אתי סילמן [לימים נודע לי שמתה בגיל צעיר-יחסית], שאותה [גם הוא] הכיר.

"אבל אתי לא היתה אלמנה," – העיר ברצינות תהומית, כאינו מאמין שייתכן לבנות דמות בידיונית שדומה לדמויות חיות ומיוסדת עליהן, אך מקבלת חיים ושלימות משלה.

שאלתי אותו בקשר לסגנון, ואמר: "הספר כתוב באמת בסגנון פשוט. כל הזמן חשבתי שאני כותב פשוט, ופתאום אני רואה שאפשר לכתוב עוד יותר פשוט, ואולי לקוראים שלי קצת קשה."

אמרתי לו שסגנונו חגיגי יותר, אך לא מליצי. ואילו אני שואף לפשטות כזו שאפילו תיאורים לקוחים מן העיתונים יוכלו להשתלב בספר.

ומה באשר לסיכויי הספר?

"הוא יכול למשוך מאוד את הסטודנטים," אמר והוסיף בחצי הלצה: "אם כל שני סטודנטים יקנו יחד ספר אחד, והלא הסטודנטים אינם עשירים עד כדי להרשות לעצמם לקנות ספר לאיש – ובכן אם כך יעשו, והם כמה וכמה אלפים – מובטחות לך כבר כמה מהדורות."

שאלתיו אם ראה שהזכרתי את "החיים כמשל" בספר, ואמר שכן, אך לא נשמע נלהב במיוחד – כניראה נעלב על שייחדתי לו מקום אחד לפני האחרון בשורת ספריו של פוליק [בחדרו]. אילו היה פחות אגוצנטרי – היה מבין שאילו סידרתי את הספרים על פי הערכתי ולא בסדר מקרי – לא היה הקורא מאמין למסופר אלא חש מיד שזו היתה כוונתי השרירותית, מחוץ להגיון היצירה – להביע את הערכתי בדירוג הספרים, ולא היה מאמין כלל למסופר.

בשבת לפנות ערב הייתי אצל א.ב. יפה [עורך המוסף הספרותי של "על המשמר"] והבאתי לו את המאמר על שדה. מתברר שאני היחיד שסיים בינתיים לקרוא את "שירה" [הרומאן של עגנון שהופיע באותם ימים]. כל היתר מצויים בין עמוד מאה למאה וחמישים. כולל יפה עצמו. בזמנו אמר שאין צורך לכתוב על "שירה" ב"ספר השבוע" [מדורי במוסף] אלא יכתבו עליו רבים, כספר השנה. ואילו עתה נזדרז להזמין אצלי שלושה מאמרים על "שירה", בסידרה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 1 במרס 1971.

*

שלשום, יום חמישי, הופיע לראשונה הספר ["לא לגיבורים המלחמה"] בחנויות, ואתמול גם נדפסו המודעות ב"הארץ" ו"מעריב".

אתמול בערב הזמנו [ענת ואני] אורחים: יהושע [קנז], [פנחס] שדה, משה נתן, וחיים ומיכל [גוברין] שירן. היו לנו ספקות בקשר להזמנת שדה, מאחר והוא קשה לחברה והחברה קשה לו. עם זאת הוא בודד מאוד וצמא לחברת אדם. כאשר טילפנתי אליו בצהריים אמר כי צריכה לבוא אליו בחורה מרחובות ואינו יכול לבטל זאת, אך להביאה עימו אינו נוטה כי אין [הוא] נוהג מעשי אזרח.

שעתיים ישב ושתק כאשר דיברו על "פר גינט" [ב"הבימה", בבימוי יוסי יזרעאלי, תפאורה דוד שריר, תרגום חדש מאת איתמר אבן-זוהר, ובתפקיד פר גינט יוסי בנאי] ועל דברים אחרים מתחום התיאטרון. אחר חצות פתח בשיחה עם יהושע, בנוסח הידוע – כולם, הסופרים, שקרנים ומנותקים מהחיים, ויצא מסיפור של עמוס עוז שנתפרסם ב[חוברת] "קשת" האחרונה. גם במשה פגע והעליב, בהזכירו לו את ראיונותיו עם אלוני ופרלוב [ב"קשת"], ועוד כמה הערות מעליבות, ומשה השתתק וחפץ לברוח. אחרי שתיים בלילה יצאו שלושתם לנסוע במכונית השייכת לאביו של יהושע ושאותה העמיד לרשותו, וחיים ומיכל נישארו עוד כשעה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 6 במרס 1971.

*

בליל שישי, ה-12.3, השתתפתי בערב ב"צוותא" עם צאת תרגום ספרו של הסופר המצרי מחפוז בשם "הגנב והכלבים". עוד השתתפו מתרגם הספר מנחם קפליוק וד"ר ששון סומך. עשיתי זאת בתשלום. לאחר ההרצאה, כאשר נודע לאחראית, רושקה צור, כי יצא ספר חדש שלי ["לא לגיבורים המלחמה"] – ביקשה לעשות לו ערב בצוותא, עם חברים שידברו: א.ב. יהושע, יהושע קנז. אמרתי לה שלא בא בחשבון. לא ידברו עליי חברים, רק אם תצליח להביא את קורצווייל. עשיתי זאת בעקבות עצתו של שדה – שנפטר כך מערב שרצו לעשות למענו בבית ציוני אמריקה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 15 במרס 1971.

*

עד כה לא שמעתי כמעט שום תגובות על הספר ["לא לגיבורים המלחמה"], ומאום בדפוס. שדה היה הראשון שקרא, ונהנה וגם שיבח.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 במרס 1971.

*

בינתיים, כך סיפר [בנימין] תמוז ליהושע [קנז] – בא אל תמוז דני גדנקה ואמר שהוא רוצה לכתוב על הספר ["לא לגיבורים המלחמה"] כי הספר עורר בו מחשבות רבות. תחילה סירב תמוז, ואולם לאחר שיגאל [שינקמן] דחה את הכתיבה [על הספר] – הסכים. יש לי חששות מן המאמר של גדנקה, שבא פעם לבקרני בירושלים (הוא היה, אחריי, חבר, פרק זמן – של אתי סילמן, אשר דמותה היא אחד המרכיבים של ארנה, המשוררת [ב"לא לגיבורים המלחמה"]). ובאותו ביקור, בחדרי הקטן ברחוב לינקולן 7 [בשנת 1962 לערך, בירושלים], אצל הגברת סיל – האשים אותי שאני חי כמו זעיר-בורגני ולא כמו סופר (היה זה בטרם הופיעה "המחצבה", אך כבר נודע שעומדת להופיע ב"הספריה לעם" של "עם עובד").

דומני שביקורו הסתיים בצורה לא מוצלחת, כי התייחסתי אליו כאל קצת משוגע, ויותר מכך – מעמיד פנים וטרחן, והסוף היה שביקשתי ממנו ללכת.

הוא מידידיו של שדה, וכניראה גם ממעריציו. אני חושש מאוד כי תוכנה של ביקורתו יהא להראות עד כמה אינני שדה ועד כמה "לא לגיבורים המלחמה" איננו "החיים כמשל" וכדומה. תמוז ודאי ייהנה מביקורת כגון זו.

באותו יום שני, ה-29.3, בערב, ביקרתי אצל שדה, לבדי. ענת הלכה לקונצרט. סיפרתי לו שאני עומד בחליפת מכתבים עם [א"ד] שפיר – והוא סירב לשמוע – ואולם רק אמרתי כי ייתכן שוועד האגודה מחפש עילה כדי להדיח את שפיר מעריכת "מאזניים" – מיד נדלק וישב לכתוב מכתב אשר יהא, לדבריו – "קש בעובי של פיל" אשר ישבור סופית את גב הגמל.

בראשונה כתב את המכתב בכתב-ידו, ואחר-כך הדפיסו במכונה. מכונה קטנה ועתיקה מאוד.

לכ'

ועד אגודת הסופרים,

ח.נ.,

במיקרה הגיעה לידי לאחרונה חוברת ינואר של "מאזניים" ובה רשימה עליי שאינה יכולה להיחשב כביקורת ספרותית אלא כחלאה חולנית, כניראה שאותו מלחך-פינכה דעתו נשתבשה עליו לחלוטין מאז שנתמנה לעורך הירחון. ואני רוצה לשאול את ועד האגודה: האם אתם חושבים שהירחון שלכם צריך להיות הביב לכל שיגעונותיו וחשבונותיו הפרטיים של אותו עלוב-נפש שכל [שפל? סכל?]?

בכבוד רב,

פנחס שדה

אולי לא דייקתי פה ושם, וגם החסרתי – כי ציטוטי בא מהזיכרון. ואולם כך בערך היה נוסח המכתב. הרבה התלבטתי אם לומר לו שישלח את המכתב – ולבסוף נישארתי בהיסוסיי, ואמרתי שלא. הוא מאוד רצה לשלוח את המכתב, אך חיכה לאישורי. כניראה שבינתיים לא שלח את המכתב.

הוא הראה לי את ההגהות של ספרו "נסיעה", ואמר כי יש תקלות בדפוס והספר לא יהיה מוכן לשבוע הספר. "אתה מתאר לעצמך איך נדפקתי, אהוד – אחרי שהאנשים יוריקו את הכיסים שלהם בשבוע הספר – אני צריך להופיע עם הספר שלי!"

הוא סיפר ארוכות על יהודית, מי שהיתה אשתו השנייה. באותו יום עשה עימה טיול בסימטאות נווה-צדק (לאחר שסיפרתי לו על הטיול שעשיתי, ביוזמתי – עם שלמה שבא ויהושע קנז).

הוא אומר שאיננו יכול לכתוב בגלוי על עסקי נשים שלו כי הוא מתבייש מיהודית. על עסקיו בזמן הנישואים – עם שרי וציפי – הוא יכול אולי לכתוב – דווקא לא איכפת לו להרגיז את יהודית בסיפור מעשים שנועדו בזמנו להכעיסה כי רצה בכך. ואולם על עסקי נשים שלו לאחר שנפרד ממנה – הוא מתבייש לכתוב.

לדוגמה סיפר כי לפני זמן-מה היה יום הולדת לבתה של יהודית, והוא הוזמן. באותו ערב היתה אצלו בחורה (כניראה "הפועלת מנהריה") – והוא אמר לה לחכות עד שובו ולא לענות לטלפונים.

כשקם ללכת מאצל יהודית נתכעסה עליו ואמרה: "אם אתה רוצה כבר ללכת – אז לך!" וביוצאו החליט פתאום שיהודית רצתה לנסותו – צילצלה בהיעדרו אל דירתו – וגילתה ששם יש בחורה שמחכה לו. למרות שמעשה ממין זה הוא הדבר האחרון שהיה מצפה לו ממנה.

רדוף דאגה פרץ לביתו, והדבר הראשון ששאל את הבחורה – "נכון שהיה טלפון?" –

"היו כמה טלפונים," – אמרה. והודתה כי לטלפון האחרון לא יכלה להתאפק, וענתה, כי היתה משוכנעת שבשעה כה מאוחרת הוא עצמו הוא המטלפן.

"וזאת היתה אישה?" –

"כן." –

"מה שאלה?" –

"אם זהו המיספר שלך. עניתי. ואז סגרה את הטלפון."

עכשיו היה בטוח שזו היתה יהודית. וכל הלילה השתולל, "שבר רהיטים" (אני לא ראיתי שום רהיט שבור) – והבחורה "סבלה ממנו נוראות."

בבוקר צילצל אל יהודית ושאל למה כעסה עליו אתמול – והיא אמרה שהתנהג כנבל. עתה היה בטוח שהיא צילצלה. בכל זאת היה לו שכל לא להודות על כך, וכל אותו שבוע חקר כל בחורה שצילצלה אליו שמא היתה זו היא [שצילצלה].

לבסוף הודתה בכך בחורה אחת ש"אוהבת אותו" והוא דוחה אותה זמן רב – ואמרה שהיתה זו היא שצילצלה באותו יום שישי בלילה. מרוב שמחה על שהיתה זו היא אמר לה בטלפון דברים שמעולם לא ציפתה לשמוע ממנו, וכל זה מפני שהודתה שהיא צילצלה – ומאז "השיגה אצלו דברים ששום בחורה אחרת במצבה לא היתה מקווה להשיג."

ומה על יהודית?

מתברר שכעסה עליו משום שקם ויצא מהבית מוקדם, בטרם הלכו החברות של הילדה.

הוא מאוכזב מכתיבת רומאנים. רצונו לכתוב פראגמנטים, כי רק המיטאפיסיקה מעניינת אותו. אבל – כל הפילוסופים הלא יצרו בסופו של דבר רק שיטות. ומה יצא מזה? אולי האדם ישתנה פעם, בעוד אלפי שנים – אך מה זה יעזור לו? הוא לא יחיה עד אז. הנה הדגיגים באקוואריום שבביתו. לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם, והיכן הם נמצאים – הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן. וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף, כלפי אפשרויות קיום אחרות. "תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי היה נדרש להסביר לדגים שהם נמצאים ברמת-גן!" וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם? האם המאמץ היה כדאי?

אמרתי לו כי במיטאפיסיקה אולי אין הרבה מה לחדש, ולשנות ודאי שלא. [אבל] הוא יכול להשיג זאת גם בשיריו, או בדמות של גיבור ברומאן שאלו הם חייו ובעיותיו.

על כך אמר – "מה יוצא לי מכל הסיפור של אבשלום ואביגיל, למרות שכמעט כל [הדברים] שנאמרים ומתוארים שם קרו לי או שמעתי – אבל זה לא אני שם. מה עוזר לי שיש לי ספר שירים, ומחר אולי לא אחיה? מה עוזרת לי כל הספרות? הלא מחר יכולות ליפול פצצות נאפאלם על רמת-גן."

(בתחילת הערב אמר – "לא שמעת חדשות?" –

"לא."

"באמת לא?"

"לא. מה יש?"

"לא שמעת מה החליטו בפרלמנט המצרי?"

"לא."

"החליטו שמלחמה נגד ישראל היא בלתי נמנעת."

"גם כן החלטות, של פרלמנט – במצרים! אין לזה כל חשיבות."

"אני מתפלא עליך, אהוד. מחר יכולות ליפול פצצות נאפאלם על רמת-גן. תהיה מלחמה. אני אומר לך – תהיה מלחמה.")

[את שתי המילים האחרונות הללו, ובאותה נעימה, שמעתי כארבע שנים קודם לכן כשהן נאמרות במפורש מפי משה דיין בשיחה עם מישהו לא מוכר לי, בשבתי במיקרה שולחן אחד לצידם בבית-הקפה "אקסודוס" בתל-אביב, ימים אחדים בטרם נתמנה דיין לשר-הביטחון, בטרם גוייסתי ובטרם פרצה מלחמת יוני 1967).

מדבריו [של שדה] התרשמתי שהוא חי בפחד מתמיד מפני המוות – מותו. לכן הוא מיואש מן הספרות, גם שלו. כי היא אינה מעניקה לו צורת קיום אחרת, נצחית. הספר אולי הוא נצחי אך על גופו למות. הוא היה רוצה שהעיסוק בספרות, ואם לא בה – אז העיסוק המיטאפיסי, יביאו לידי יצירה, או מהות חדשה – שעצם קיומו הגופני יהיה על גבול הספרות והחיים, חיי הנצח. כלומר שהוא גופו יהיה חצי ספר וחצי בן-אדם – ושכך יתקיים לעולמי-עד ולא ימות אף פעם. וייאושו הגדול מכך שצורת קיום היברידית כזו אינה באפשר.

"אולי בעוד אלפי שנים יגלה האדם בעצמו אפשרויות חדשות של קיום – אבל אני לא אחיה עד אז."

ומיהודית הוא מתבייש: "אתה יכול להבין את זה, אהוד, שיש לי ממש תסביך ממנה. אני מתבייש ממנה כמו מפני אימא. למה התגרשתי ממנה? אינני מבין."

עוד בתחילת הערב הראה לי פרגמנט בכתב-ידו, שרצה להכניסו ל"נסיעה", אבל יהודית אמרה לו שלא יעז לעשות צחוק מעצמו. (אגב, גם על המכתב לאגודת הסופרים אמר – "יהודית היתה נותנת לי סטירת-לחי אילו ראתה אותי שולח את המכתב הזה.")

ובפרגמנט, בערך כך: "מכתב מאהוד בן עזר: שוב השמצה עליי באחד העיתונים ("מטומטמת," לדבריו)." והוא ממשיך ומפתח את הרעיון [האומר] שביסודו הוא אדם צנוע, וראוי היה לו לעמוד ברחוב ולבקש מבני-אדם מארבע כנפות העולם שיבואו וירקו בפניו – אבל משמיציו – אותם "מקקים" ו"שרצים" – מכריחים אותו להיות גאה ובעל הערכה עצמית גבוהה – כדי להתגונן בפני ההשמצות שלהם. הם סבורים כי בספריו הוא "יורק על כל חייהם" – ודברי ההשמצות שלהם עליו מקשיחים אותו ואינם מניחים לו להיות צנוע כחפצו.

כל הקטע היה כתוב בלא שמץ אירוניה, ממש כמכתבו לאגודת הסופרים. על שניהם שאלתי: "אינך יכול לכתוב אותם בקצת יותר אירוניה?" –

"אצלי אין אירוניה!" כעס.

וצודק הוא שהאירוניה חסרה אצלו.

אמרתי שאמנם אני שמח שהוא מזכיר אותי בספרו – ואולם גם בעיניי ניראה הקטע כלשונו נלעג, ולא כדאי לכלול אותו בספר. (הכוונה [שלו היתה] למכתב ששלחתי לו ובו סיפרתי על השמצה שפירסם עליו, [זה היה] לפני שנה, ב"מעריב", גדעון תלפז. בגלויית תשובתו, וגם לאחר שחזר – לא נילאה [שדה] לומר לי עד כמה "הוא מתפלא עליי שיכולתי לחשוב שזה מה שעלול להעסיק אותו בלונדון – ההשמצה!" והנה – אני מאז שכחתי את מכתבי אליו, ואילו הוא שב והוציאו מגנזיו, ואותה השמצה עודנה מעסיקה אותו!)

את "נסיעה" הוא אוהב, אמר, "יותר מכל ספריו, מחוץ ל'החיים כמשל'." הנה למשל כתוב שם – "ראיתי עץ" – אז, הוא אומר – "אני ראיתי את העץ. הצלתי אותו מן השיכחה. את אותו רגע (בכרתים או במקום אחר) בו ראיתי את העץ. הצלתי רגע מן החיים שלי. וזה כאילו הייתי שוחה באוקיינוס, בגלים אדירים – ומישהו מושיט לי קרש! אתה יודע, אהוד, שאני לא (כל כך גאוותן, או צנוע, או משהו בדומה לזה), ובטח תצחק על ההשוואה, ובצדק תצחק, אבל אני רוצה להגיד לך כי בשבילי כשכתבתי 'ראיתי עץ' זה בדיוק כמו מה שכתוב בתנ"ך – 'ראיתי אור' – במילה נבראה מציאות."

*

בינתיים סיימתי להעתיק למעלה משבעים עמודים במכונת-כתיבה – של "מסיפורי בן ותיקים" שהשאיר אחריו אבא (בנימין בן עזר) בשלוש מחברות. עתה אעתיק את ההעתקות שעשה מארכיון העיריה בפתח-תקווה ובו פרטי-כל ועד המושבה מראשית המאה.

מטרתי עתה היא לאסוף חומר על תולדות פתח-תקווה ותקופתה לשם כתיבת הרומאן שלי "בפאתי מזרח" אני מניח כי כתיבת הרומאן תימשך כחמש שנים והוא יחזיק כאלף עמודים. עבודת ההכנה תימשך ודאי כמה חודשים, ומתוך החומר הנאסף אתחיל לבנות את הסאגה המשפחתית הזו. ראיתי כי אין טעם לכתוב עוד רומאן אישי קצר, מאחר ומיציתי כמעט את כל מאורעות חיי בשנים האחרונות, עד לנישואים [עם ענת], וחוץ מזה גם מסגרתו של הרומאן-בכתובים "בחצי חייו" [שנותר גנוז ומעולם לא יצא לאור] היא די גמישה כך שאוכל להוסיף עליו פרקים במידה שיהא צורך בכך.

[הסאגה "בפאתי מזרח" מעולם לא נכתבה, והחומר הרב שאספתי נותר בכתובים, ואולם התקופות שרציתי לתאר בה תוארו לימים בשניים מספריי: הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב" והרומאן "המושבה שלי"].

*

ביום שלישי, ה-30.3, היינו [ענת ואני] בהצגת "מעבר לגבולין" של ברנר, בבימויו של יוסף מונדי, בתיאטרון "הבימה". הצגה יפה, שעולה על כל ההצגות שראינו בחודשים האחרונים, כולל "פר גינט" (בגלל הביצוע ולא כמחזה) – ודומה להצגת "השפל" של גורקי שהוצגה בתיאטרון הקאמרי.

שדה עשה את העיבוד הלשוני להצגה, וגם כתב הקדמה שמבוססת כולה על דברים שאמר בטלוויזיה – שמבוססים על מה שקראתי לפניו בטלפון, לפי בקשתו, מסיפורו של ביילין על ברנר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 1 באפריל 1971.

*

ביקורת מטומטמת של ד"ר [חיים] גמזו [ב"הארץ"] על "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה". המעט שיכולתי לעשות – לשלוח מכתב למערכת "הארץ" ובו דעתי על ההצגה. יש לקוות כי המכתב יתפרסם. בכוונה לא כתבתיו בלשון חריפה – למען יהא לו סיכוי להידפס.

מונדי צילצל, אחרי ששלחתי את המכתב, והודה לי על כך.

א.ב. יפה ביקש ממני לערוך מישאל בין סופרים על י.ח. ברנר לגליון [הדף לספרות של "על המשמר"] לקראת ה-2 במאי, יובל למותו. פניתי לא. ראובני, לדודה אסתר [ראב], לא.ב. יהושע, לעמוס עוז, כל אלה בכתב, וכן בעל-פה, לשדה – אותו אראיין הערב. יפה ביקש שאפנה גם אל שלונסקי, ברטוב, ס. יזהר ואוכמני. שלונסקי סירב – אמר שהוא עסוק מאוד עתה בהוצאת כתביו ובהגהתם, ואפילו לבכורת המחזה אינו הולך. לא הפצרתי בו. לשאר שלחתי מכתבים. נוסח השאלה: השפעת דמותו ו/או כתביו של ברנר עליך, מה הוא אומר לך כיום ובאיזו מידה ניראים לך דבריו אקטואליים כיום.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 8 באפריל 1971.

המשך יבוא