חוזר בתשובה שלח מכתב לרב עובדיה יוסף ושאל אותו: האם אני יכול לשתות בקידוש יין מבקבוק שאבא שלי פתח?
הרב השיב לו: רק חזרת בתשובה והדבר הראשון שאתה עושה הוא עבירה על "כבד את אביך ואת אימך"? הוא הורה לו בשום אופן לא להעליב את אביו.
לכאורה, תשובה טריוויאלית. אלא שרבנים רבים, אולי מרבית הרבנים, ובהם רבנים דתיים לאומיים, היו נותנים תשובה הפוכה.
התשובה הזאת מבטאת את גישתו ההלכתית של הרב עובדיה, המעדיפה בדרך כלל להקל, להתיר, ברוח מסורת הפסיקה המזרחית, ולהבדיל מהנוקשות האשכנזית שמגיעה לעיתים לידי אובססיית החמרה. הרב עובדיה יוסף אינו מחפש חומרות להתהדר בן, אלא את "וחי בהם", כראוי לתורת חיים.
כאשר מדובר בגדולתו ההלכתית, נהוג לציין את בקיאותו בהלכה, את העמקתו, את ספריו הרבים. אולם תכונות והישגים כאלו ניתן למצוא גם אצל רבנים מחמירים וקיצונים. הייחוד שלו הוא כוח ההיתר, דווקא מצד רב חשוב, מוערך ובעל השפעה.
כמה פסיקות היסטוריות של הרב עובדיה, תרמו באופן משמעותי למדינת ישראל ולחברה הישראלית. כזו היא התרת העגונות של נעדרי מלחמת יום הכיפורים. וכך גם ההכרה ב"פלאשים", כפי שנקראו עד שנות השבעים יהודי אתיופיה, כיהודים. הכרה זו אפשרה את העלאתם לארץ.
אלא שלצד הרב עובדיה איש ההלכה, קיים הרב עובדיה הפוליטיקאי. יש שיסתייגו מההגדרה "פוליטיקאי", הוא הרי "המנהיג הרוחני" של ש"ס. אבל מי שהקים מפלגה, עומד בראשה, מקבל את ההחלטות הפוליטיות וממנה את יו"ר המפלגה, שריה ומועמדיה לכנסת, הוא אדם פוליטי.
עצם הקמת ש"ס, יכלה לשאת בשורה חברתית. היה בה מרד של הציבור החרדי המזרחי שקופח והושפל בידי החרדוּת האשכנזית, והוא נועד לזקוף את גבם ולהעניק להם גאווה ותחושת ערך עצמי. ניתן היה לצפות שש"ס תציג מודל חדש של מפלגה חרדית, הדוגלת בעמדות מתונות, ברוח פסיקותיו הנועזות של הרב עובדיה.
אך לא כך היה. ש"ס התיישרה עם הקיצוניות והחומרה של "יהדות התורה" האשכנזית בכל נושא שעמד על הפרק, כמו האתגר הלאומי של גיור העולים מחבר העמים.
רבים ממצביעי ש"ס אינם חרדים אלא מסורתיים, וניתן היה לצפות שש"ס תציג מודל של מפלגה מסורתית, ישראלית, מתונה; מפלגה המשלבת את החרדיות עם הישראליות. אך לא, ש"ס התיישרה עם "יהדות התורה" גם בגיוס בני ישיבות ובהתנגדות ללימודי ליבה, ובכך תורמת להנצחת העוני והבערות של הילדים הרבים שזכותם לדעת נעשקת. בעצם, ההבדל העיקרי בין ש"ס ל"יהדות התורה", הוא ההיתר לנציגים הפוליטיים של ש"ס לכהן כשרים בממשלה.
הרב עובדיה הפוליטיקאי בלט בלשונו שלוחת הרסן, בה השתלח בבוטות ובשפת רחוב כלפי כל מתנגדיו. מי לא נפגע מתגרת לשונו? שולמית אלוני ובנימין נתניהו, יוסי שריד ונפתלי בנט, אברהם בורג ומרים בן פורת, הרב אמסלם ותנועת "הבית היהודי", שופטי בית המשפט העליון וחיילי צה"ל. הוא לא הבין את אחריותו הציבורית והלאומית להיות גורם ממתן ומלכד. הוא קרע קרעים ושסע שסעים חמורים בחברה הישראלית.
אולם הנזק העיקרי של ש"ס, הוא היותה מפלגה מושחתת. ש"ס לא המציאה את השחיתות, אולם מעולם לא היתה בישראל מפלגה מושחתת, שמרבית ראשיה נגועים בשחיתות ציבורית ואף פלילית, כמו ש"ס. מעולם לא היתה מפלגה שנתנה לגיטימציה לשחיתות, שנאבקה למען מנהיגיה המושחתים והאשימה את גורמי אכיפת החוק על כל ערכאותיהם ברדיפה. אריה דרעי הוא התגלמות השחיתות בפוליטיקה הישראלית, גנב ונוטל שוחד. הרב עובדיה נתן לו גיבוי מוחלט, קבע ש"הוא זכאי" כאשר כל השופטים בכל הערכאות, שבניגוד אליו פסקו על פי ראיות, קבעו חד משמעית שהוא אשם. הרב השאיר אותו בראש רשימת ש"ס והשתמש בהסתה עדתית כדי למנף את הרשעתו להישגים אלקטורליים. ולאחר צאתו מן הכלא וסיום תקופת הקלון, שב והציב אותו בהנהגת תנועתו. במעשים אלה, גרם הרב עובדיה לנזק כבד למדינת ישראל.
אז מיהו הרב עובדיה האמתי, ד"ר יוסף או הרב עובדיה? מי ייזכר בהיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל לדורות הבאים – הרב הגדול בתורה, איש ההלכה המובהק, הרב המקל הפוסק פסיקות אנושיות ומגלם תורת חיים, או מנהיג ש"ס, שנתן דרור ללשונו המשתלחת והעניק גיבוי למושחתים?
הרב עובדיה יוסף הוא שתי הדמויות, וככאלה הוא ייזכר.

אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.

2. התעלול התורן של יואל מרשק
מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של מו"מ קשה ביותר עם הפלשתינאים. הפלשתינאים מסרבים במפגיע לקבל את זכות קיומה של ישראל. הם ממשיכים לעמוד על תביעת "זכות" השיבה – שמשמעותה הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, והטבעתה. הם טרם ביטאו ולו ברמז נכונות לסגת מהדרישה הזאת.
מה תהיינה תוצאות המו"מ? לא ברור. אבל יש בתוכנו מי שכבר נערכים לכישלון המו"מ, ומראש מאשימים בכך את מדינתם, את ישראל. מראש הם פוטרים את הפלשתינאים מאחריות. והם כבר מכינים פעולות מחאה ובראשן "הפגנת המיליון" במחאה נגד ישראל.
ומיהם אלה הזוממים את המחאה הזאת? זה התעלול התורן של יואל מרשק, בשם התנועה הקיבוצית.
אני מצטט ממבזק "קצרים" שיואל שלח לתפוצת המייל בשבוע שעבר. אחד הסעיפים תחת הכותרת "פעילי צוות המשימות עובדים היום על..." – הוא: "הכנות לקראת 'הפיצוץ' בשיחות השלום (החלפת מפלגות בממשלה או בחירות) – גופים שונים החלו להתארגן להפגנת 'המיליון' שתדרוש תוצאות ולא מחדלים."
עד מתי נסבול מתעלוליו של שוחר הסנסציות ורודף התקשורת הלז, בשמנו? מחר יואל יצטלם בקיבוצי בקעת הירדן, בכובע של מגן הבקעה וידיד ההתיישבות בבקעה. ואולי ה"פיצוץ" שנגדו מגייס יואל את "המיליון" הוא עמידה של הממשלה על שליטה ישראלית בבקעה?
איתן ברושי, מזכ"ל התנועה, העמיד עצמו בראש אגף המשימות והכפיף אליו את יואל, אך דומה שכמו כל קודמיו, גם הוא אינו מצליח לרסנו.
כחבר התנועה הקיבוצית, אני בוש ונכלם.
עד מתי?

3. צרור הערות 9.10.13
* ראש הממשלה ערך ביקור תנחומים בבית משפחת יוסף, במות הרב עובדיה. בהזדמנות חגיגית זאת, בנו של המנוח התנפל על רוה"מ בדרישה לאפשר המשך השתמטותם של בחורי ישיבות מצה"ל.
מי שמכנים את הגיוס לצה"ל "גזירת הגיוס", מתייחסים למדינת ישראל כאל שלטון זר. על הניכור הזה מהמדינה אנו אומרים בהגדה של פסח: "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו... לו היה שם לא היה נגאל." ובעניין זה, איני מקבל ש"אין תופסים אדם בשעת צערו" וכד'.

[אהוד: גם אני התמלאתי קבס למראה הצמרת הישראלית המתפלשת באבל על מות "גדול הדור" – שדרש לאפשר לבוחריו הצעירים השתמטות מצה"ל אבל לא בחל בכספי המדינה והציבור הכללי לשם קיומם הפרזיטי!]

* התייחסתי במידה רבה של ספקנות למימוש הסכם ז'נבה לפירוק הנשק הכימי בסוריה, אך העובדות בהחלט מעודדות. אף שנכון להמשיך ולהיות חשדניים וספקניים כלפי משטרים כשל אסד, יש לנו בהחלט מקום לשביעות רצון. איום ממשי ומוחשי בפעולה צבאית אמריקאית, הביאה את אסד להתקפל ולהשמיד את הנשק הכימי שלו, בבת עינו. וכך, ללא פעולה צבאית, הושגו תוצאות טובות יותר מתוצאותיה של ההתקפה שלא היתה. אפשר לתמצת את ההישג במילה אחת – הרתעה.

* הלקחים לאיראן: א. רק איום צבאי ממשי ומוחשי, מלווה בהמשך ואף בהחרפת הסנקציות הכלכליות, עשוי לחולל שינוי. ב. אסור להתפשר על פחות מהמודל הסורי – פירוק היכולת של איראן ליצור נשק גרעיני.

* איראן ממשיכה בטקטיקת החוקר הטוב והחוקר הרע. רוחאני קיבל את המשימה להביא לביטול הסנקציות או לפחות למיתונן, באמצעות דיפלומטיית מתק השפתיים. במקביל, הגורמים השמרנים מחשקים אותו, כדי לאפשר לו להעביר למערב מסר, שכדי לחזק אותו מול השמרנים והקיצונים, ארה"ב והמערב חייבים ללכת לקראתו. יש לקוות, שארה"ב והמערב לא יפלו למלכודת הדבש הזאת.

* כמו בסוריה, כך גם במצרים, מלחמת האזרחים אינה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא בין דיקטטורה אסלאמיסטית לדיקטטורה צבאית. מבחינת האינטרס הישראלי, הדיקטטורה האסלאמיסטית גרועה יותר, אך אין כל סיבה לייפות את המציאות. א-סיסי מנהיג במצרים רודנות קשה, קשה אף יותר מהרודנות של מובארק; רודנות נוסח אסד וסדאם.

* ארבעים שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, והעיסוק בה בשיח הציבורי והתקשורתי עצום ורב. השיח עוסק בפן הלאומי – המלחמה עצמה, הקרבות, ההפתעה, המחדל, הניצחון הצבאי, מלחמות הגנרלים, ההשפעה על החברה הישראלית במימד הצבאי, המדיני, הפוליטי, החברתי והתרבותי. פן נוסף הוא הפן האישי והמשפחתי – סיפוריהם של ההרוגים, הפצועים, השבויים, המשפחות השכולות, הלוחמים, גיבורי המלחמה, בעלי העיטורים, הלומי הקרב.
אולם למלחמה יש פן נוסף, שאין לו הד בשיח – הפן הקהילתי. יישובים קטנים רבים, קיבוצים ומושבים, ספגו במלחמה מכה קשה.
הקיבוץ שספג את המכה הקשה ביותר הוא בית השיטה, ששכל במלחמה 11 מבניו. אני נפעם מהמחשבה על כך ששנתיים וחצי אחרי המלחמה, ואחרי המכה הקשה, הקיבוץ לקח על עצמו את המשימה הגדולה של הקמת קיבוץ אורטל; משימה שעשרות חברים נרתמו אליה.
קיבוץ גבעת חיים איחוד שכל במלחמת יום הכיפורים שמונה מבניו. זאת, לאחר שבשנים שלפני המלחמה, נפלו ששה בנים במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. בין השמונה – שני אחים, שחזרו מטיול בחו"ל כששמעו על המלחמה ושניהם נהרגו בה. עוד שנים מן החללים, הם בנים למשפחות שכולות ששכלו בן במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה.
איך קהילה מתמודדת עם שבר כזה? ואיך היא מתמודדת עימו, שעה שכל הגברים הצעירים מגוייסים עוד חודשים ארוכים, והעומס והנטל של קיום הקיבוץ ניצב על כתפי זקנים, נשים ונוער, שעברו שבר קשה כל כך? איך מטפלים במשפחות אבלות רבות כל כך? איך מקיימים חיי שגרה, חיי חברה, חיי תרבות? איך חוגגים את החגים?
ד"ר מוטי זעירא, היסטוריון וסופר, הוא חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, אליו הגיע בעקבות אשתו, בת הקיבוץ, 15 שנים לאחר המלחמה. הוא כתב השנה את הספר "צרור חיים", המתאר את קיבוץ גבעת חיים איחוד מיום הכיפורים תשל"ד ועד יום הכיפורים תשל"ה; לאורך שנת המלחמה. הוא ראיין עשרות חברים ונבר בארכיון הקיבוץ, ולקראת יום הכיפורים הוא הוציא את הספר.
ביום ראשון, 6 באוקטובר, במלאת 40 שנה לפרוץ המלחמה, אירחנו את מוטי באורטל, להרצאה מרתקת ומרגשת על הספר. מוטי סיפר על התהליך של כתיבת הספר, סיפר כמה מן הסיפורים המופיעים בספר ותיאר את התגובה הקהילתית לספר, שפרץ סכר שתיקה בן 40 שנה.

* במאמרי "היכונו למתקפת יום הכיפורים 2013", אותו פרסמתי ב"ישראל היום" ובחב"ע, הבעתי חשש מפני מתקפת האשמת ישראל ב"מחדל מדיני" של החמצת הצעת השלום הקוסמי של סאדאת בידי "סרבנית השלום" גולדה, שיביא לשיא חדש את רצח האופי השיטתי הנעשה לה מזה עשרות שנים. לשמחתי, התבדיתי. אמנם היה ביטוי לקו הזה בסיקור המלחמה, אך הוא היה מינורי למדי, ומה שחשוב יותר – העיסוק בסוגיה המדינית היה הרבה פחות חד צדדי מכפי שחששתי. בשני עיתונים היו כתבות גדולות על גולדה במלחמה; היו אלו כתבות מאוזנות למדיי, שהביאו את טענת ה"סרבנות", אך גם עימתו אותה עם עובדות שסתרו אותה. באותן כתבות, שהציגו את התמונה המקיפה של גולדה, כראש הממשלה ובכל שנות פעילותה, דמותה המושמצת כל כך, זכתה במידה רבה לרהביליטציה. יתר על כן, בכתבות וראיונות שלא התמקדו בה, אך סיקרו את ניהול המלחמה, הכול שיבחו את גולדה כמי שגילתה מנהיגות עילאית, בקור רוח יוצא דופן, במשבר הקשה ביותר שידעה המדינה, בעוד חלק מן הסובבים אותה, ובראשם שר הביטחון, איבדו את העשתונות והציעו הצעות מסוכנות שנעו בין כניעה להרפתקנות. גולדה דחתה על הסף את שתי הדרכים הללו, בטחה בצה"ל, בלוחמים ובמפקדים, קיבלה את ההחלטות הנכונות וניווטה את ישראל לניצחון בשדה הקרב.
קשה בקומץ מאמרים וכתבות לשנות תדמית שנרקחה בשקדנות במשך 40 שנה ושהתקשורת טיפחה בתאווה ובאופן חד צדדי כל כך, אולם אני מקווה שזו מגמה ממשית של תיקון העוול ההיסטורי ועשיית צדק עם זכרה של גולדה.
אגב, מן הדברים שקראתי השנה, שיניתי את דעתי והשתכנעתי בצדקת החלטתה של גולדה, לא לפתוח במתקפת מנע, שבתנאים הנתונים, נזקה היה רב מתועלתה.

* אחד המדדים המשמעותיים לקידמה של מדינה, לרמתה המדעית ולאיכות החיים בה, הוא תוחלת החיים של אזרחיה. קשה להגזים בגודל ההישג עליו התבשרנו השבוע – בעשור האחרון עלתה תוחלת החיים של גברים בישראל ב-2.6 שנים ושל נשים ב-2.4 שנים. ומה היתה כותרת הידיעה הזאת בנירגנון ynet? עליה במספר חולי הסרטן בישראל.

* מאמרי "נפלא לומר הנה ימים באים" שפורסם בגיליון הקודם, התפרסם לראשונה לפני כשנה וחצי בכתב העת "האומה", עם צאת כרך ג' של כל שירי חיים גורי. לכבוד יום הולדתו ה-90 של המשורר, פרסמתי שוב את המאמר, ב"חדשות בן עזר".

אהוד: אני מבקש מכל שולחי המאמרים שכבר פורסמו פעם בבמות אחרות – לציין זאת בגוף הקובץ של המאמר ולא רק במשפטים הנילווים הנשלחים באי-מייל. העומס עלינו רב ולא פעם נשמט ציון המקור, אם אינו חלק בלתי-נפרד משולי המאמר עצמו.