על ספרה של יהודית קציר "צילה"
הקיבוץ המאוחד 2013, 509 עמ'

הרומן רחב היריעה "צילה" בנוי כסאגה כי מסופרות בו בפרוטרוט עלילותיהם של ארבעה דורות לפחות של משפחה אחת על הסתעפויותיה הרבות; אבל המחברת מציינת מפורשות (עמ' 501) שלא יכלה לחבר בִּדְיוֹן, למרות ניסיונותיה בכיוון הזה, הדמויות האוטנטיות כביכול לחצו עליה שתציין את שמותיהן ואת קורותיהן האמיתיים; אשר על כן גולש הרומן הזה כמעט לכל אורכו לנוסח של כרוניקה משפחתית, בבחינת דיווח אמין ומבוקר של מה שקרה במציאות.
לוז הסיפור, וגיבורתו הראשית – צילה – מרתקים באמת: מסופר על אֵם סבתה של המחברת (בספר שם המחברת הוא דיתי, כדי להבדיל בינה ובין סבתה יהודית, בתה של צילה, שנפטרה לפני שנכדתה נולדה, ואת שמה היא נושאת). צילה נולדה בעיירה קטנה בליטא, וכבר בגיל תשע-עשרה החליטה להיות עצמאית. היא עוברת לאודסה ומפרנסת את עצמה, ושם גם עומדת להינשא לאליעזר, צעיר שאמור היה לרשת את עושרו של דודו, אלא שאז פורצות פרעות 1905, ואחד הבריונים מנחית עליה מכת גרזן, שבעקבותיה היא מאבדת את עינה השמאלית, ונשארת עם צלקת על לחיה. באירוע הזה מתגלה אופיו החלש של אליעזר, כשהוא בורח פצוע מהפורעים ונוטש את ארוסתו מאחור. לאחר החלמת שניהם מהפציעות (לצילה מתקינים עין תותבת, אליעזר נשאר עם מום בלסתו) הם נישאים בחתונה עצובה, ועולים לארץ ישראל.
בארץ מתגלה אליעזר כחדל אישים: צילה מפרנסת את שניהם בעבודת תפירה, מטפלת במשק הבית, והוא משחק במשחק האשקוקי (שחמט). כשהוא כבר רותם עצמו לעסוק בדבר מה – הוא מפוטר, או מפסיד את הכסף שהושקע בעסק דמיוני, או שהוא מחליט כי העיסוק שלו מסוכן מדיי (כגון טיפול בשאיבת מים מבארות עמוקות). למרות כישלונותיו הרבים, הוא חש עצמו נעלה על צילה - הוא משפיל אותה לעיני חבריו וילדיו, כועס עליה שמשכה אותו לארץ-ישראל כשיכול היה להיות גביר באודסה. הוא כועס עליה שהיא נכנסת כל פעם מחדש להריון, מכנה אותה בשמות גנאי, כאילו לו אין נגיעה לעניין. יש לו התפרצויות זעם בהן הוא שופך את האוכל, שובר כלים, ואף ניסה פעם לחנוק אותה – על כך בהמשך.
לאחר חמש לידות, כשצילה כבר בת 37, היא פוגשת בוגר טכניון בשם חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים, איש משכיל מאוד (דובר תשע שפות) ובעל אישיות מצודדת. הם מתאהבים, והוא הופך למאהב הקבוע שלה, כשאליעזר מודע לכך, חורק שן, משתגע כשצילה נמנעת מלשמש לו אישה, ובאחת הפעמים, כאמור לעיל, הוא אף מנסה לחנוק אותה. יחד עם זאת, יש לאליעזר כבוד כלפי חנן, שנוטה שכם בפרנסת המשפחה (הוא מהנדס העוסק במדידות), בחינוך הילדים, שאינם שלו (הוא אמנם רוצה להאמין שהבת האחרונה, תקווה, היא בתו) ובגידולם. הם חיים במשולש, כשאליעזר נעדר מהבית לתקופות ארוכות לרגל עבודותיו (טחנת קמח בעזה, באר מים בבאר יעקב וכד').
אין ספק שמדובר בנושא מובהק לרומן, ובדמות ראשית יוצאת דופן, הנאבקת בין צווי המוסר והדת ובין נהיית הגוף והנפש שלא ניתן לשים לה מחסום, ובכלל זה המוזרות שאדם מוכשר ומשכיל מתקשר לאישה מבוגרת (אנשים שאינם מכירים אותם חושבים שהיא אימו), בעלת עין תותבת, ולימים – בעלת שיניים תותבות ועיוורת בשתי עיניה – מוותר על הסיכוי להקים משפחה משלו, ומקדיש את כל חייו למשפחתה שלה.
אלא מאי? המחברת רואה חובה לעצמה להיות נאמנה לכל המקורות שהיו בידה, וכולם מוזכרים בספר: מחברת הזיכרונות של צילה שנכתבה ביידיש, וחנן תרגם אותה לעברית, פרסומים שלה ושל חנן, מכתביה, היומן של חנן – כל זה קיבלה המחברת מתקווה, הבת הקטנה של צילה ואחותה של יהודית (סבתה של דיתי, היא יהודית קציר המחברת). עמינדב, סבא של המחברת, נותן לה את חליפת המכתבים בינו ובין יהודית סבתה. כן היא מקבלת מידע בעל-פה מעמליה אימה, שמתה מסרטן בדמי ימיה כמו אימה[?], מדודה ברוריה (אישתו של יוסף, בנה של צילה), מדודה מירי (אישתו של בועז, גם הוא בנה של צילה) וכו'. בעקבות כך המחברת מרגישה חובה לצטט את כל מקורותיה לפרטי פרטים. להלן דוגמאות אחדות מתוך רבות מספור:
חליפת המכתבים שבין יהודית (סבתה של דיתי) ובין עמינדב, שיהיה לימים בעלה, משתרעת על פני 127 עמודים (343-216)! עם התערבויות ארוכות או קצרות של המחברת. קשה להבין מה עניין ההתכתבות הזאת ללוז הסיפור? ולא רק זאת, מסתבר שלא מתגלות במכתבים אלו גדולות ונצורות: הם מתגעגעים זה לזו, מכנים אחד את השני בשמות חיבה שונים, חושפים את הבעיות הכלכליות של שניהם (היא לא מוצאת עבודה כעובדת סוציאלית, למרות שהשתלמה בכך באקדמיה בברלין, והוא עובד כפקיד זוטר בבנק), דיווחים שונים על מה שקורה במשפחה, יהודית מאיצה בו שילמד לבגרות, מודיעים זה לזו שחברים מזמינים אותם לבילויים, אך הם נמנעים (לא תמיד!), דיווח על תאונת דרכים שחוו בדרך לים המלח, מחליפים דעות על ספרים שקראו, הכנות לחתונה אחרי שנתיים של חברות וכו'.
תעודה אחרת המובאת במלואה היא יומנו של חנן בשנים 1957-1935. את היומן הזה קורא עמנואל בן-גריון (בנם של מ"י ברדיצ'בסקי ושל רחל, היא אחותו של חנן) בפני צילה העיוורת לאחר מותו של חנן, וסמוך מאוד למותה שלה. את תוכן המחברת הזאת לא גילה חנן לצילה, והיא עצמה נמנעה מלחשוף את סודותיה כל עוד הוא חי. היומן הזה משתרע על פני 57 עמודים (495-438), ושוב, אין בו חדשות שיכולות להטיל אור רב על לוז היצירה. חנן כמעט שאיננו מזכיר את צילה ביומנו זה, וכשהוא עושה זאת, הוא מכה על חטאו בעיקר כלפי הבעל אליעזר, ומתוודה על חולשתו להיות עבד לרכוש ולאישה, דבר שנוגד את נפשו המסתגפת והמבקשת להגיע לגאולה ולהתאחד עם האלוהים. ההגות של חנן הנחשפת ביומן היא בבחינת ערבוב של כל מיני זרמים רוחניים וסגפניים (הוא עצמו מרבה לצום כדי לזכך עצמו, וגם כדי להתגבר על התקפת הטחורים...), החל בוודות ההינדיות וההתבוננות הבודהיסטית, דרך תורתו של טולסטוי המסתייגת מהגוף, עד לפרנציסקוס מאסיזי וישו הנוצרי, אותו הוא מעריץ על כך שהצליח לגבור על פחד המוות. הוא מביע אינספור פעמים את דעתו שהגוף איננו רכושו של האדם, אלא בבחינת השאלה מהאל, שאותו יש לאהוב. מי שיש לו טענות כלפי האל על עוולות החיים ועל המוות – הוא משוגע ואוויל.
חנן כתב חיבור בשם "על מקורות ישראל", שמסתבר כי אף יצא לאור כספר (ראו עמ' 503), ובו מובעת תיאוריה הזויה לחלוטין על מוצאו של עם ישראל. לפי דעתו, מקורם של העברים הוא בהודו, והם הגיעו בימיו של פרעה אחנאתון למצרים, גורשו ממנה אחרי מותו של המלך הזה שהאמין באל אחד, אל השמש, יצאו לחצי האי סיני, ומשם לארץ כנען. בארץ כנען איבדו את שפתם, וקיבלו מהמקומיים את השפה העברית. הראיה הכי חזקה שלו היא בכך שיש לעם ישראל שלושה אבות, כמו שיש להינדים שלושה אלים ראשיים – ברהמה, וישנו ושיווה, ולא רק זאת, אלא גם שמו של אברהם מזכיר בצליליו את שמו של ברהמה! ואת השטות הזאת מרצה חנן באריכות בפני יהודית השוכבת על ערש דווי לפני מותה (עמ' 419-412)!
הבאתי כאן שלוש דוגמאות בולטות לפרטנות המופלגת שברומן, אבל יש עוד דוגמאות לעשרות! מצוטטים המכתבים ששלחו להנהלה הציונית, לד"ר לוריא ממחלקת החינוך, למנחם אוסישקין (עמ' 150-148, 154, 155). צילה כתבה שתי רשימות שהתפרסמו ב"הבוקר" וב"הארץ", והמחברת מביאה אותן במלואן (עמ' 170-167).
המחברת מפרטת בצורה מדוקדקת את המאכלים הצמחוניים שמבשלת צילה, לעומת המאכלים הבשריים (בשמות היידישאיים שלהם) במשפחתו של עמינדב, תיאור מדוקדק של עבודות הבישול, של הפקת הריבה וכו' (עמ' 20, 21, 48, 64, 66, 105). עמינדב מספר באריכות ליהודית באונייה בחזרתם לארץ ישראל את כל קורות משפחתו מימי הסבא רבא יואל סלומון, ויהודית מפהקת (גם הקורא! עמ' 208-202), ובתמורה מספרת יהודית לעמינדב את תולדות היישוב היהודי בעזה (עמ' 210). הקורא מתוודע לקורות המנזר הכרמליטי (עמ' 223), , מי בדיוק נכח בחתונה של יהודית, מהם קורות חייה של ברוריה (אישתו של יוסף בנה של צילה), קורות משפחתה של מירי (אישתו של בועז הבן של צילה), ומשפחתו של אברהם (בעלה של רות (הבת של צילה) וכו' וכו' כמובן, תוארו ברומן כל אחת מ-11 התחנות שעברה המשפחה הגרעינית (יפו, באר-שבע, עזה, גדרה, תל-אביב, רמת-גן, הרצליה וכו') – קונגלומרט!
היית מצפה כי ברומן בעל יריעה רחבה כזאת, המעניק חשיבות לכל פיסת מידע, שיהיה מקום גם למאורעות שעבר היישוב במשך כ-70 שנה, עליהן נסבה העלילה, והנה, הספר מזכיר רק מאורעות מימי מלחמת העולם הראשונה (נסיגת הטורקים, גירוש בעלי נתינות "עוינת", הפצצת האנגלים, הפגזת הקונסוליה הגרמנית שבחיפה על ידי פריגטה צרפתית (עמ' 124-117, 223), מאורעות תרפ"ט בעזה, בחברון, במוצא וביפו (עמ' 188-176), מוזכרת המכביה של שנת 1932 (עמ' 248), משפט סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר בשנת 1933 (עמ' 329), ורמז קל על הצבעת האו"ם על הקמת מדינה היהודית (עמ' 395). שום פרט על המחתרות, על ההעפלה, העימות עם השלטון הבריטי, על מלחמת השחרור, על מבצע סיני, על מלחמת ששת הימים (אֵלָה הנכדה מספרת על שחרור הכותל לצילה, אך היא לא מתעניינת, עמ' 487). יש תחושה שהמשפחה הזאת חיה משנות השלושים ואילך על הירח, ולא בארץ ישראל שאירועים דרמטיים תוכפים בה זה אחר זה.
לעומת זאת, הספר מזכיר שפע של אישים שמשפחה התחככה בהם: גאולה בתו של בן-גוריון, אולגה חנקין, יעל גורדון (בתו של א"ד גורדון), זאב ז'בוטינסקי (חנן פוגש בו בקונגרס הציוני ה-17), ד"ר בוגרשוב, הנריאטה סולד, ח"נ ביאליק, לייב יפה, יוסף שפרינצק, רחל כצנלסון, בבה אידלסון, חיים ארלוזורוב, בן-גוריון, טשרניחובסקי, פיכמן, קלוזנר, רחל ינאית, דיזנגוף, שושנה דמארי, יוני וביבי נתניהו הילדים (אחיינים של מירי, אישתו של בועז), ברל כצנלסון, סאשה טולסטוי (בתו של ליב טוסטוי) – רשימה חלקית.
אני מבין את רצונה האז של המחברת להביא כל פרט אפשרי (מחויב המציאות, או לא) בכרוניקה המשפחתית, אך מנחם פרי, עורך הספר, האמון על כך שיצירה ספרותית צריכה להיות לא רק מורכבת, אלא גם אחדותית – איך זה שלא הסב את תשומת ליבה של המחברת כי הפרטנות שהיא נקטה עלולה לייגע את הקורא, ואולי אפילו להרגיז אותו?
יחד עם זאת, צריך להודות שיש בספר קטעים מרתקים הכתובים ביד אמן, שלמענם כדאי אולי לסבול את היגיעה הרבה שבקריאת רובו.

אהוד: היה עליך להבין שיהודית קציר היא אחת הסופרות החשובות ביותר שלנו, וכך קבע גם פרופ' מנחם פרי שגילה אותה וערך אותה – ומי אתה שתקעקע את דעתו?! – ואם אתה לא נהנית מן הרומאן רחב-היריעה ואפילו השתעממת בקריאתו – הבעייה היא שלך, ולא של הספרות העברית החשובה! – כפי שקובע גם המו"ל של יהודית קציר, פרופסור מנחם פרי, הכותב בדרך-כלל את שעריה האחוריים של כל מהדורת ספר חדש שהוא מוציא לאור. הלוואי עלינו שערים אחוריים כאלה.