עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר פרקי יומן (1971)

חלק שני

רבקה פרידמן, עורכת "קלעים", קיבלה לתוכניתה גם את ביקורת הספרות בטלוויזיה. היא פנתה לשדה לעשות תוכנית על ספרו "נסיעה" העומד להופיע בעוד כחודש, והוא, לדבריו, אמר לה כי עם ספרו הוא יכול לחכות לחודש יוני – ובינתיים שתעשה על ספרי ["לא לגיבורים המלחמה"] לחודש מאי. היא הסכימה, לדבריו, לעשות "סימפוזיון" – ואולם עד היום, זה כמה ימים – טרם שמעתי דבר ממנה. [היא מעולם לא הזמינה אותי].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 27 באפריל 1971.

*

לטלוויזיה לא קראוני. מן הסתם נמצאו ספרים ראויים יותר לתוכנית. ולשדה יקראו לתוכנית הבאה. כל מה שסיפר לי על הטלוויזיה לא בא כניראה אלא לתרץ מדוע הוא מתראיין בשנית ואילו אותי אין קוראים. מילא.

הערב עליי להרצות ב"צוותא" על ברנר, בערב המוקדש ליובל למותו וכן להצגת "מעבר לגבולין". היום גם נתפרסם המישאל שעשיתי ב"על המשמר" וכן סיכום קצר שלי, באותו גיליון, מעבודתי על "ברנר והשאלה הערבית".

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 30 באפריל 1971.

*

שלשום צילצל שדה להתנצל – שהוא מרגיש עצמו בפניי כתינוק שסרח (או שחטא) – מה יש? ריאיינו אותו לתוכנית "יומן השבוע" בטלוויזיה בעקבות שוק הספר [שבוע הספר העברי], ובכן, הוא מופיע כבר פעם שנייה בטלוויזיה (לראשונה – בעקבות ההצגה של ברנר "מעבר לגבולין"), ועתיד להופיע גם בחודש הבא בעקבות צאת ספרו "נסיעה" – ואילו בקשר אליי לא יצאה לפועל אפילו הפעם היחידה בה עמדו להזמין אותי, לתוכנית החודש.

ניחמתי אותו שהדבר אינו חשוב, ובוודאי שלא קרה באשמתו.

הוא אינו חדל לשאול ולדבר על "לא לגיבורים המלחמה", ובכל שיחה חוזר ומדגיש את אמונו בערכו של הספר. כמובן שלא יעלה בדעתו לכתוב מילה על הספר או לדבר עליו בפומבי ולהזכיר אותו. ואולם בהתחשב באופיו ובנוהגיו – הרי גם אמירת דיעה טובה על ספר היא עניין יוצא דופן אצלו – אלא אם כן בא הדבר מפני שספרו "החיים כמשל" מוזכר ברשימת ספריו של פוליק [גיבור הרומאן שלי] בחדרו בירושלים.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 14 במאי 1971.

*

צילצלתי היום למשרדו [של האמרגן דני דגן] והשארתי הודעה שאני מושך ידי מן העניין. מאוחר יותר התקשר איתי – והסברתי לו שלא העניין הכספי דוחה אותי, אלא שלאחר ראיית הסרט ["סיפור אהבה"] הגעתי למסקנה כי אני לא אוכל לעשות "סיפור אהבה" ישראלי על הבמה. הוא ביקש לשמור לעצמו זכות להתקשר בעוד שבוע. דווקא שדה, עימו שוחחתי היום – טען שהיה מקבל את ההצעה, ואך תמורת תשלום גבוה יותר, לפחות חמשת אלפים [לירות], כמובן – רק אם היה זקוק לכסף!

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 24 במאי 1971.

*

אתמול, 25.7, ביקרתי אצל שדה כדי לקחת ממנו את ספרו החדש "נסיעה", ישבתי אצלו כחמש שעות. לא הניח לי ללכת וכבר היה לי כאב ראש מדבריו.

כשצילצלתי בדלת לא ענו מיד, ושמעתי צעדים. הוא פתח את הדלת. מפוזר מעט. שערותיו זקורות. בחדר ישבה בחורה תימנייה, ממושקפת, שאף לא טרח לעשות לי הכרה עימה [לימים התברר לי שזו היתה חבצלת חבשוש]. בחדר השינה, יותר נכון קיטון השינה שלו, ממול לדלת, היה אור. היתה לי הרגשה ששכב איתה בטרם בואי. גם בטלפון חקר לדעת אם אני בטוח שלא אבוא לפני תשע בערב. לבחורה נתן מכתב המלצה, מופנה למאיר מזרחי, בעל הוצאת הספרים, והיא קמה והלכה.

שעה ארוכה ישב ודיבר, סהרורי, על אודות עטיפת ספרו החדש. הגרפיקאי קילקל לו את העץ שבתצלום, משום שהגרפיקאי אינו יודע מהו עץ, ואילו הוא, שדה, יודע מהו עץ, וכשהוא רואה עץ ראייה אמיתית הוא כותב עליו בספר שיוצא בהוצאת שוקן. ואולם הוא מאוכזב מן ההוצאה, הוא היה רוצה להוציא את ספריו בהוצאת מזרחי למען יגיעו אל פשוטי העם. לשכונת התקווה. הוא לא יוכל לסלוח לשוקן שנותן קודם מודעה ב"הארץ" ורק אחרי שבוע בעיתוני-ערב. שהרי הקהל שהוא מתכוון אליו הוא הקהל של "פשוטי עם"!

אני: "פנחס, הלא זה דבר פשוט. קודם הם נותנים מודעה ב'הארץ', כאילו יש לעיתון בלעדיות וראשוניות, ואחרי שבוע, לא יותר, מתפרסמת המודעה בעיתוני-הערב, ומגיעה אל הקהל שאתה חושב שהוא שלך."

שדה: "אני מתפלא עליך, אהוד. אתה הלא בחור לא טיפש. אתה חושב שלא הבנתי את זאת בעצמי? אבל חשוב לי שיקרא אותי ירקן אחד בשוק הכרמל יותר מכל הקוראים של 'הארץ'."

אני: "אבל אתה יודע, פנחס, שקהל הקוראים שלך הוא ברובו תלמידי תיכון, סטודנטים, וקוראי 'הארץ'."

שדה: "כך אתה חושב, אהוד, מפני שאתה חי ופוגש רק את קוראי 'הארץ', עורכי תוכניות בטלוויזיה ומשכתבים (הכוונה ליהושע [קנז]). אבל אני רואה מי הקוראים האמיתיים שלי. אני מקבל מכתבים (הוא מראה על ערימת מכתבים שמונחת על ארון הספרים החשובים שלו, [נוטה] קדימה. מיום שאני מכיר אותו – אותה חבילה, עם המעטפות, ומדי שנה היא מתגבהת בכחמישה סנטימטר. עכשיו גובהה ארבעים סנטימטר לערך, עומדת בנס, אלכסונית ונוטה ליפול).

"אני מקבל עשרות מכתבים, אהוד. אולי לך האנשים האלה לא כותבים, אבל לי הם כותבים. אליי הם באים. אתמול, תתפלא, ישב בכיסא שלך קצין. קצין בצנחנים. הוא אמר לי שלכל פעולה הוא יוצא עם 'החיים כמשל' בתרמיל שלו. אוליי לך הדברים האלה חדשים. אבל הוא קצין. אין לו זמן לחשוב. לכן אני צריך לחשוב בשבילו. אני נמצא כאן בשביל לחשוב. יש לי מזל שאני לא צריך לעשות שום דבר אחר רק לחשוב.

"אתה חושב בטח, אהוד, שאני מתלוצץ? אבל לפני יומיים התעלפה כאן בחורה אחת, מרוקאית, אחרי ששמעה משפט אחד שלי. אחר-כך אגיד לך מה היה המשפט. אז זאת המציאות שאני רואה. ולא הליטראטים שאתה נפגש איתם. ואני יודע שאני נמצא עכשיו במצב מוזר. לשכונת התקווה אין טעם שאלך, משום ששם עוד לא מבינים אותי. ולרמת-אביב אני לא רוצה ללכת מפני שהאנשים שם לא מעניינים אותי. ולכן אני נישאר לשבת בבית, ולא יוצא. ורק רואה את האנשים שבאים אליי. ראית את הבחורה שישבה כאן קודם? היא ממוצא תימני. היא כותבת לי מכתבים שאמרתי לה שאפשר לעשות מהם ספר. הם עולים ברמתם על כל מה שנכתב כאן בארץ בשנים האחרונות. ואל תחשוב שאני אומר לך זאת מפני שהיא כתבה את המכתבים אליי. כשאני אומר לה את זה היא מתרגזת. מפני שהיא הלא כותבת לי מאהבה, ואני בא ומדבר אליה על המכתבים בצורה כזאת. ומה ששייך לדבר האחר, אני לא הולך לספר לך כאן... אבל אני יכול להגיד לך שיש לבחורה הזאת חיוניות כזאת... ואני אומר לך את זה מפני שאני מכיר אותה... לאנשים האלה יש כוח ארצי, עדיין לא ברור להם עצמם... שאני מאמין בו יותר מאשר בכל החברים הליטראטים שלך."

אני: "ומה היה המשפט שאמרת לה?"

שדה: "ובכן, אני אמרתי לה כך: 'אני מקווה שיום אחד יקומו תושבי שכונת שפירא וישרפו את רמת-אביב. וזה יהיה מצב-הדברים כמו שצריך להיות.'

"ואז, למשך דקה שלימה היא איבדה את ההכרה שלה. כל כך נגעו הדברים בליבה. אחר-כך היא הסבירה לי שבילדותה גרה בשכונת שפירא, בצפיפות ובעוני רב, ולא מזמן טיילה בנווה-צדק, היכן שגרה, והצטערה לראות כיצד הבתים מתפוררים ונעשים למוסכים. אתה חושב שהדברים האלה זה צחוק? והפנתרים השחורים, למרות מה שהם בעצמם..."

אני: "פנחס, אני מאוד מתפלא עליך. אתה, שכל השנים הסתכלת על המציאות מרחוק, מנקודת המבט של הנצח – מה אתה רודף פתאום אחר אופנה? לפני שנה זו היתה המלחמה [הכוונה בעיקר למלחמת ההתשה, שאליה התייחס בשיחתי עימו לספר 'אין שאננים בציון'], ואמרת שהיא הכוח האפוקאליפטי שיפוצץ את המציאות, עכשיו – עדות המזרח והפנתרים, רק מפני שבעיתונים כותבים עליהם? ומחר יהיה מאבק של דתיים וחילוניים, אז תפרש גם אותו? תסלח לי, אינני רוצה לפגוע בך, אבל זו הדוגמא שלך – זה מזכיר לי את בחורי הישיבה [במזרח-אירופה] שיושבים מאחורי התנור וקוראים בעיתון ומנתחים את מלחמות נפוליון ונותנים לו עצות."

(כאן הוא קיבל התקפת זעם קשה).

שדה: "איך אתה מעז לדבר אליי כך? אתה שוכח כניראה אל מי אתה מדבר כאן – אתה מדבר אל המחבר של 'החיים כמשל'! אתה לא מסוגל להבין את זה? אל מי אתה חושב שאתה מדבר כאן – אל בועז עברון? [שגם אותו ריאיינתי ל'אין שאננים בציון']. מה אתה יושב לך פתאום כל-כך זחוח דעת. מה אתה חושב לעצמך – שאני כמו כל הליטראטים שאתה נפגש איתם? הלא אני כתבתי את 'החיים כמשל' בזמן שזה לגמרי לא היה כדאי לכתוב כך. ותראה לאן שהגעתי! ואני מבטיח שהוצאת שוקן עוד תמשיך לאכול אצלי צפרדעים גדולים יותר משהאכלתי אותם עד כה! הלא אתה צריך בכלל להתפלא שאני עדיין חי, ובריא, ויש לי ממה לחיות. לפעמים אני בעצמי מתפלא על כך. אבל אני אומר לך, אהוד, שאתה כניראה עוד לא מכיר אותי. אתמול ניחשו לי בכף היד ואמרו שיש לי חיים ארוכים מאוד. על איזה שטויות אתה מדבר? אתה חושב שזה זמן להתלוצץ? בן-אדם, מחר אולי יפלח כדור את הראש שלך. מה אתה חושב לך – שהמושגים שלך הם הדברים שאני אומר? אתה חושב שיודקובסקי (מ'ידיעות אחרונות') לא הציע לי, אחרי השידור בטלוויזיה (בו הופיע על ספרו 'נסיעה') ארבע מאות לירות שאכתוב מאמר על 'הפנתרים השחורים' – ואני דחיתי אותו! אז לי, שוויתרתי על ארבע מאות לירות, אתה מעז לומר שאני הולך אחרי האופנה? ומה פתאום אסור כבר להתבונן במציאות? אתה חושב שאם מחר יהיו כאן הרוסים אז תוכל להמשיך להשתעשע עם החברים הליטראטים שלך ולשלוח מכתבים ל[א"ד] שפיר ולאגודת הסופרים?"

אני: "והלא לפני כמה זמן אמרת שזה לא משנה אם הערבים ישלטו כאן..."

שדה: "ערבים זה דבר אחר, ובבקשה, אל תגיד לי מה אני צריך לומר. מה פתאום אתה שם את עצמך במקומי. אתה חושב אולי שאתה יודע יותר טוב ממני מה שאני חושב?"

אני: "אני חושב שאם האנשים של שכונת התקווה רוצים להבין את הספרים שלך הם צריכים להגיע למדרגה של תושבי רמת-אביב. אז מה תשנה בכך?"

שדה: "אולי את הספרים שלי הם עדיין לא יכולים לקרוא, חוץ מן האחרון, 'נסיעה', שזה ניסיון חדש. אבל היו לי הדים אחרי השידור בטלוויזיה. סיפרו לי כיצד פשוטי עם קיבלו את דבריי. סיפרו לי שגם על חוף הים דיברו על כך. אולי זה לא הרבה. רק חצי שעה. [השידור בטלוויזיה]. מק-לוהאן אומר שהמדיום הוא הבשורה. אבל זה לא נכון. המדיום הוא שום דבר. כשאני דיברתי היתה גם בשורה. אבל מאז המשיכו לשדר את כל הטמטום. בהוצאת שוקן הם מורטים את השערות שלהם כשהם מבינים מה עשו. אילו הופיעו עם הספר למחרת יום השידור היו יכולים ביום אחד לחסל את המהדורה הראשונה. שמעתי שאנשים התנפלו על חנויות הספרים ושאלו על הספר."

אני: "אבל האנשים האלה ממילא יגיעו לספר, כי הם מכירים את ספריך."

שדה: "זה מה שאתה חושב, אהוד. לקהל הקבוע שלי אני לא דואג. הם יקנו את הספרים בין כה וכה. אבל חשובים לי אותם פשוטי העם, שזאת היתה להם ההזדמנות לקנות את הספר. אבל מאז השידור בטלוויזיה כבר עבר כמעט חודש. ואני אומר לך – אפילו מוכר-דגים, ברמלה, למשל – אחרי השידור היה יכול לקנות את הספר – אם רק אחוז אחד ממיליון האנשים שראו את השידור היה קונה את הספר – כבר היתה המהדורה הראשונה נגמרת. אבל מה – אנשים לא יכולים לשבת לחכות כל הזמן לצאת הספר. בינתיים יש להם צרות: פרנסה, מס הכנסה, – וההזדמנות הזאת, הרוב הגדול של האנשים, פשוט שכחו כבר. ואין מה להאשים אותם. האשמה היא כולה של הוצאת שוקן."

אני: "אתה באמת חושב שאם תושבי שכונת-שפירא ישרפו את רמת-אביב זה הפתרון?"

שדה: "טוב. אני לא בדיוק מתכוון לכך. מה שאני רוצה לומר הוא שבאנשים האלה יש כוח, אלימות, שאולי רק היא יכולה לחולל שינוי במצב הנרפש, המטומטם והבינוני של כל הליטראטים והחברים שלך כאן מאגודת הסופרים."

אני: "אני חושש מאוד שבשביל לחולל את השינוי הזה אתה צריך ללכת אליהם ולעשות יחד איתם מדורה מכל הספרים, כולל הספרים שלך. זאת האלימות."

שדה: "תודה על העצה. אחשוב על כך."

אני: "פעם אמרת שלהצגת 'החיים כמשל' יהיה בעיניך ערך רק אם תשמע למחרת ההצגה כי בקיבוץ של 'השומר הצעיר' הלכו הצעירים בלילה וגילגלו בעטרן את מזכיר הקיבוץ."

שדה: "אני מקווה, אהוד, שאתה חושב שעוד יש לי קצת חוש הומור."

אני: "אני חושב שכל הגישה שלך בטעות יסודה. אתה מחפש כל הזמן מה במציאות יכול לחולל את הקטסטרופה. אבל הקטסטרופה עצמה איננה פתרון. רק השאיפה לשינוי חשובה. כמו אצל אבשלום ב'על מצבו של האדם'. גם ישו לא פסע מעבר לצליבה. ואת המציאות אי אפשר לשנות. רק לטעת שאיפות בלב האנשים. אני מאמין רק באנארכיזם שבמחשבה. לא במעשה."

שדה: "המחשבות בלבד לא מספיקות. צריך מעשים כדי לאשש אותן. כדי להוכיח שהן קיימות. אם תדבר עם [בנימין] תמוז על כוס קפה הוא יוכיח לך שהוא האנארכיסט הגדול ביותר. וככה גם [אברהם] רימון. אמרתי לו פעם: 'רימון, הלא אתה נרקב ברמת-אביב, עם השכנים שלך, המכונית שלך...'

"ואתה יודע מה הוא אמר לי – 'זה כל העניין, פנחס. הלא אני סובל. אני האדם הסובל מכל זה. לך טוב.' –

"זה מה שנקרא להיות אנארכיסט רק במחשבה."

אני: "ואם תושבי שכונת שפירא יבואו לשרוף דווקא את רמת-גן, וידליקו מדורה תחת הבית שלך, מפני שהם לא מבדילים אותך מכל היתר? מה תעשה אז? זה יהיה נעים לך? אם יפגעו בדירה שלך בתוך הקטסטרופה?"

שדה: "אני באמת מתפלא עליך, אהוד. אני בעצמי עוד לא יודע איך אתנהג אם תקרה קטסטרופה, אז [אתה] חושב שאתה יודע יותר טוב ממני איך אני אתנהג?

"מה אתה חושב, שהגישה שלי כמו שלך? חברתית? שזה מה שמעניין אותי? שאני כמו בועז עברון, כמו הפרופיסורים שלך, כמו רוטנשטרייך, כמו [גרשם] שלום שלך! [את כולם ריאיינתי ל'אין שאננים בציון']. קראתי את 'שבתי צבי' [של גרשם שלום] וכל הזמן זה הפריע לי שפרופיסור יכול לכתוב ספר כזה. שכאילו תפס את העיקר. אבל אני תפסתי אותו. מצאתי מקום אחד, שמוכיח לי, שאולי הוא יודע מה קרה בשנת תרפ"ח בקורדובה, אבל הוא לא מבין בכלל את שבתי צבי. וזה הוכיח לי שהוא פרופסור מטומטם, כמו כל היתר."

אני: "לא כולם רוטנשטרייך. למשל – [הוגו] ברגמן."

שדה: "ברגמן. זה קשה. אבל – הוא הרי כמעט תלמיד של בובר."

אני: "לא בדיוק. אבל קרוב בדיעות."

שדה: "ובכן, זה פשוט. על בובר הרי כבר כתבתי והוכחתי שהוא לא שווה שום דבר. אז אתה רואה מה ערכו של ברגמן."

אני: "אני למשל אודה לו תמיד על שאצלו קראתי מה אמר היידגר." [בספר "שבילי הדור"].

שדה: "מה אומר היידגר?"

אני: "הוא קורא את האדם לסדר באמצעות תודעת המוות. הוא אומר לאדם שעליו לחשוב על מותו. ומשום כך אוסר עליו לבזבז את חייו. לברוח אל הסתם הגדול, אל התחליפים, אל העיתונות והבידור. זה האכסיסטנציאליזם שלו."

פנחס: "והלא זה בדיוק מה שאני אומר!"

אני: "וכמה פעמים כבר ניסיתי להגיד לך את הדברים האלה ולא רצית לשמוע."

שדה: "אין דבר. זה לא מפריע שהיידגר כבר אמר את הדברים האלה."

אני: "וחוץ מזה, אני חייב לברגמן את האמונה שלי בהומאניזם."

שדה: "ההומאניסט הגדול ביותר במאה שלנו, אתה יודע מה שאמר? הוא אמר – 'מוטב לי כל פשעי העבר ולא הקיפאון של הבורגנות בהווה!'"

אני: "זה לא הומאניזם בעיניי."

שדה: "לא שאלתי אותך מה זה בעיניך הומאניזם. בעיניי זה ההומאניזם."

אני: "זה בדיוק כמו הרחמים של ניטשה על בני-האדם, שטוב להם מותם מחייהם."

שדה: "זה לא ניטשה אמר את הדברים."

אני: "היטלר?"

שדה: (בחיוך שבע רצון) "כן."

אני: "ומה היו הדברים שהיטלר יצר במקום הקיפאון הבורגני? הלא הוא כרת את כל התפתחות האמנות, הספרות, התיאטרון, הציור, שבוודאי היה בהם לא מעט אנארכיזם, ואינך יכול לבטל את כולם. ומה הוא הביא במקומם? אמנות פופוליסטית, משעממת, כמו הריאליזם הסוציאליסטי. למשך כעשרים שנה כרת את הספרות והאמנות הגרמנית."

שדה: "כן. הדבר היחידי שמפריע לי בהיטלר הוא מדוע השמיד את הציור האכספרסיוניסטי, שאותו אני אוהב. ויש לי תשובה על כך – הוא ראה את עצמו כצייר הטוב ביותר. ולא היה צריך יותר ציירים."

אני: "שפאר מספר בזיכרונות שלו כי ביום הגיוס למלחמת העולם השנייה – ביקש היטלר שישלחו לו את התעודות של כל האמנים, הציירים, המוסיקאים והאדריכלים – וקרע אותן."

שדה: "באמת? את זה לא ידעתי. איפה קראת את זה?"

אני: "במוסף השבועי האחרון של 'הארץ' הופיע תרגום ראיון עם שפאר אשר נערך לאחר צאת ספרו."

שדה: "לא, אני מצטער. אם זה פורסם במוסף השבועי של 'הארץ' אז אני לא יכול להסתמך על זה." (התכוון לומר – משום שלפי הצהרתו הוא איננו קורא עיתונים).

אני: "אני מעדיף את תומס מאן על היטלר."

שדה: "מאן זו לא דוגמה טובה. הוא היה די קרוב לצד הדימוני."

אני: "אבל נישאר אזרח מהוגן. אני בעד אנארכיזם במחשבה. לא במעשה."

שדה: "המחשבות בלבד לא מספיקות. צריך גם מעשים כדי לאשש אותן. כעת עולה בדעתי הפירוש לפסוק 'ויהי אור'. זה טוב שאלוהים ברא את האור. אחרת היינו הולכים עד היום בחושך. אבל זה לא כמו שחושבים שאלוהים ברא את האור והכריז על כך כדי שבני-האדם יוכלו ללכת ברחוב בלי להיתקל אחד בשני. קודם היו המילים – 'ויהי אור!' – והאור עצמו רק בא כדי להראות שיש למילים כיסוי של מעשים. ומילים שאין להן כיסוי של מעשים הן חסרות ערך."

אני: "אילו היית חי ברוסיה, או בגרמניה הנאצית – היו אוסרים גם אותך."

שדה: (מחייך) "בגרמניה זה לא היה קורה לי, אהוד. אני הייתי נעשה סופר נאצי."

אני: "מצד שני – דווקא במישטרים האלה יש יחס רציני למילה. אתה רואה – נלחמים בסופרים. נאבקים עימם. אוסרים אותם. ומה אצלנו כאן? שום דבר לא קורה! אף אחד לא מתייחס למה שאתה אומר, לא נאבק איתך."

שדה: (מתפרץ, כמו קודם, עיניו בוערות, כמעט בוכה, אבל המסכנות מזוייפת, מרושעת) – "אתה! אתה מעז לדבר אליי כך! כשהאישה והבת [יהודית אשתו ובתה] לא היתה להן קורת גג מעל לראשן – אז עיריית חיפה דחתה אותי ולא נתנה לי את הדירה שהבטיחו, מפני מה שכתבתי [ב"החיים כמשל"]... אז אתה רוצה להגיד לי שכאן לא סובלים?"

אני: "תירגע, תירגע, שדה. ולי הורידו את 'המחצבה' מעל הבמה כי ההצגה פגעה בהסתדרות. אז מה? וב'לא לגיבורים המלחמה' לא אמרתי את הדברים החריפים ביותר? אולי יותר... (רציתי לומר, מכל ספריך שלך...) אבל איש לא הגיב על כך."

שדה: "אבל קודם הוציאה ההסתדרות [הוצאת 'עם עובד'] בשלוש מהדורות [הדפסות] את 'המחצבה'. וב'לא לגיבורים המלמה' אני חושד בך כי הכנסת בכוונה את פרשת לבון כי חשבת לשבור בכך את השוק."

אני: "אבל את ההצגה הורידו. אז מה אתה רוצה? שלחו אותך למחנה-כפייה בנגב? אסרו אותך? ברוסיה כבר היו מטפלים בך אחרת, כי שם מייחסים יותר משקל למילים. מפחדים מהן."

שדה: "לא אוסרים כאן כי החוקים אינם מאפשרים. אם היו יכולים – היו אוסרים."

אני: "כשכתבתי את 'המחצבה' הרגשתי גם אני את ההזדהות הזאת עם הכוח, האלימות. אבל את כל כוחי השקעתי בפוליק [גיבור 'לא לגיבורים המלחמה'], שאיננו אלים. והוא הרבה יותר רציני. כתבתי ב'המחצבה' מה שהרגשתי. אבל לומר לך את האמת, לא היו לי הרבה תקוות..."

שדה: "תרשה לי לומר לך, אהוד, שבאמת גם לא נתקיימו לכן התקוות. הגישה שלך היא חברתית. ואני מתכוון לדבר אחר לגמרי, שהפנתרים, תרשה לי להזכיר אותם, למרות שהם לגמרי לא חשובים – שהפנתרים מבטאים רק את הצל של הדבר ההוא."

אני: "תרשה לי לשאול אותך, פנחס, מאיפה אתה בכלל יודע על הפנתרים?"

שדה: "מה זאת אומרת?"

אני: "מאיפה אתה בכלל צריך לדעת עליהם. הלא אתה לא קורא עיתונים. לא שומע רדיו. לא רואה טלוויזיה. מאיפה אתה בכלל יודע עליהם?"

שדה: (מחייך בערמומיות) "ובלי לקרוא עיתונים כבר אי-אפשר לדעת?"

אני: "אם היית יושב, למשל, בלונדון, לא היית יודע עליהם דבר אלא אם כן היית מבקש לקרוא את העיתונים הישראליים."

שדה: "ובדיילי מייל לא היו כותבים דבר על כך, על ישראל?"

אני: "היו כותבים אולי ארבע שורות קטנות בתחתית העמוד."

פנחס: "בשבילי זה מספיק."

בסוף הערב (היה כבר אחת ושלושים הלילה, ואי אפשר היה לעזוב אותו קודם לכן כי היה נתון בהתקפת דיבור בלתי-פוסק, שרק מקצתו הבאתי כאן) – נתן לי את ספרו החדש, "נסיעה". אם יימכר הספר – הרי זה בזכותו. אם לא תהא הצלחה גדולה – כבר מוכן האליבי שלו – הוצאת שוקן איחרה בחודש את שידור הטלוויזיה בו דיבר אל פשוטי העם.

אני: "מה אתה חושב לכתוב הלאה? אתה עובד על משהו?"

שדה: "חשבתי לעשות מיבחר... מכל הדברים שלי... (ראה שנבהלתי), לא, יש קטעי יומנים, מאמרים, רשימות שטרם כינסתי אותן..."

אני: "אני לא חסיד של ספר פראגמנטים."

שדה: (מחייך) "אוליי יעניין אותך לדעת כי..."

אני: "פסקל. אמרת לי. אבל אני חושב שחשוב ביותר הוא שתגמור לכתוב את 'על מצבו של האדם'? אולי מתוך עצלות אתה פונה לכתיבה הפראגמנטארית. אבל כדאי לך להקדיש שנתיים של עבודה ולגמור את הרומאן. לדברים שאתה אומר בפראגמנטים יש ערך רב יותר אם אומר אותם אבשלום ברומאן."

שדה: "לא ביקשתי ממך עצות, מה לעשות. אני לא בונה צעצועים, לשעשע בהם את קהל הקוראים. אני עוסק במיטאפיסיקה."

אני: "אני חושב שאחרי דוסטוייבסקי קצת קשה לקרוא לרומאן – צעצוע."

שדה: "כן. נכון. אחרי דוסטוייבסקי. בזה אני מוכרח להודות. אבל מה לעשות ואני לא מעוניין לכתוב רומאנים. אני מעוניין לראות עץ. לכתוב על עץ. לראות עץ כמו שלא ראה אותו איש לפניי. וזה קרה לי שלוש או ארבע פעמים בחיים. האיש הזה שעשה את העטיפה לספר שלי רואה אולי עשרות עצים ביום אבל אף פעם לא ראה עץ. לכן הירשה לעצמו לעשות רטוש על העץ. ותאמין לי, אהוד, לא חשוב לי איך התמונה שלי ניראיית בעטיפה, אבל אני לא יכול לסלוח לו שקילקל לי את העץ. הייתי יכול לתקוע בו סכין אבל הוא לא היה מבין מדוע, מפני שהכוונות שלו היו טובות. מילא. במהדורה השנייה כניראה כבר לא נספיק לתקן את זה. זה אבוד. אבל במהדורה השלישית, החלטתי, שמה מוכרחים לעשות את העטיפה מחדש."

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 ביולי 1971.

*

ביום רביעי, ה-28.7, צילצלתי סוף-סוף אל שדה לאחר שסיימתי את קריאת ספרו "נסיעה", שהיה לי אכזבה גדולה. בייחוד הרגיז אותי קטע בו הוא מספר כיצד הוא מספר את עצמו בלונדון, ושובר ראי כדי לראות את עורפו מאחור, וחש עצמו כרובינזון קרוזו! – ואני הלא יודע שכסף לא חסר לו בנסיעה הזאת, והכל רק פוזה.

אמרתי לו בטלפון כי חשבתי שמוטב לכתוב על ספרו אחרי שאחזור מחוץ-לארץ [עמדתי בפני נסיעה שתכלול גם את לונדון] – כי לאחר שאראה את המקומות שכתב עליהם יהא לי קל יותר להתייחס לספרו. וכן – שהיכרותי עימו הפריעה לי בקריאת הספר, וכשביקש דוגמא הבאתי את דוגמת התספורת.

על כך ענה שביומן מותר לכתוב גם על הצד האינפאנטילי שבחיים.

ומדוע לא ציין שהיה לו כסף? ומה הסיבה שהוא שונא את ספרי לונדון? –

על כך ענה שביומן אפשר לכתוב רק מה שעולה על הדעת באותו רגע, ובאותו רגע לא עלה על דעתו שיש לו כסף בבנק – ולכן לא יכול היה לכתוב זאת! – ועוד שטויות ממין אלו. – שתפקידו לפרק את המציאות ולהעלותה מחדש ביצירתו. וכי זה שלא נהניתי מספרו ולא הבנתי אותו זו בעייה שלי ולא של הספר! – אבל ראיתי שנפגע מאוד.

סיימתי את השיחה בספרי לו על הצעת אגודת הציירים שאערוך להם רבעון, וירדתי לפגישה בביתן אגודת הציירים, הסמוך לבית [ברחוב אלחריזי].

נפגשתי עם אלחנן הילפרין. לאחר שהסביר לי מה חפצם – והסברתי לו שאין לי את הכישורים הדרושים לכך – נפרדנו בשלום.

רק באתי הביתה – ושוב צילצל שדה, כביכול כדי לדעת מה היה בפגישה, ולהמליץ על מישהו אחר שמחפש עבודה. אך הכוונה האמיתית: "אהוד, חשבתי שאם לא הבנת את הספר עד עכשיו, אז זה שתטייל באוקספורד סטריט בוודאי שלא יעזור לך להבין אותו. וחוץ מזה – עד שתחזור, ותכתוב – יכולים לעבור אולי שלושה וחצי חודשים. אז חשבתי שאולי יותר טוב שמישהו אחר יכתוב בינתיים על הספר ב'על המשמר'."

אמרתי לו שכך גם אני אמרתי ל-א.ב. יפה, העורך. ובליבי שמחתי על שאני פטור מלכתוב עליו. אין הוא מוכן לשמוע את דעתי על כתיבתו – אלא אם כן אני מוצא בו צד לשבח. הפסד שלו. לדעתי מוטב היה לו שלא הוציא את "נסיעה" משהוציאו. כל מגרעותיו: הפרסומת העצמית, העמדת-הפנים, חוסר-היושר, האקלקטיות, הבן-עניים שעלה לגדולה, האגו-מאניאק – בולטות בספר יותר מבכל שאר ספריו, ואין כנגדן יכולת סיפורית או שירית (לבד משיר אחד על ישו) – שתיתנה לספר ערך כלשהו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 30 ביולי 1971.

*

לונדון. לפנות-ערב חזרנו מווסט המפסטד לעיר. ענת הלכה להצגת "קין" בתיאטרון בשדרות שפטסברי, ואני יצאתי לשוטט בסוהו. לא הספקתי לשוטט הרבה ונכנסתי להצגת סטריפטיז שעלתה לירה אנגלית אחת, בעקבות עצתו של פנחס שדה, שהתפעם מהצגת הסטריפטיז במועדון הזה ותיאר אותה בכתבה בעיתון ובספרו "נסיעה", והפציר בי במפגיע שלא להחמיץ אותה ואף צייד אותי ב"תעודת החבר" הפיקטיווית "שלו" מהביקור באותו "מועדון", תעודה שמסיבות חוקיות יש לרכוש אותה כדי להיות זכאי להיכנס למופע.

ההצגה נמשכה כשעתיים וחצי, משמונה עד עשר בלילה. היו כעשר חשפניות. תחילה הייתי המום. בייחוד הרשימה אותי כושית אחת, עצומה, עם שדיים נפולים ואלכסוניים, כשתי שקיות, עם גוף כשל גבר, עכוז רציני, רעמת שיער וצלקת הניצבת מעל למפשעה. בהצגתה היו יותר חיים מאשר בכל היתר.

היתה עוד יפהפייה אחת, בלונדית, שניראתה גרמניה או שוודית. שער ערוותה היה זהוב. ועוד היו שם מכל המינים והטעמים, שמנות עם שדיים ואחוריים עצומים, ואחת רזה עם שדי בתולה. אחדות עם פטמות עבות, פטמותיה של הכושית היו כשני כפתורי ענק שחורים. והיו עם פטמות קטנות. לבחורה אחת, רזה, היו מודבקים על הפטמות שני גדילים לבנים, ובחושך, כשהם מבריקים, היא עשתה עימם סיבובים הנה והנה, כשהיא משנה את הכיוון של האחד או של שניהם מפעם לפעם.

לאחדות מהן אפשר היה לראות ממש את שפתי הערווה. הן גם עשו תנועות מגרות. אם כי היו כאלה שעשו זאת מתוך שיגרה, ושיעממו.

בתהחלה הייתי המום ונירגש. ממש היו לי דפיקות לב. בייחוד עם הופעת הכושית, היה עליי להתאמץ שלא להרטיב את מכנסיי, והיתה לי הרגשה שבאותו מצב נמצאו מרבית הגברים, כחמישה-עשר, שישבו בשלוש השורות של הכיסאות, לפני הבמה הקטנה. אגב, הכניסה כך היא – למעלה כתוב שהמחיר הוא חמישים פני, אבל כשאתה נכנס עליך לשלם עוד חמישים – "דמי חבר", ורק אז נותנים לך להיכנס. [כמובן שהתעודה של שדה לא עזרה, והיה עליי לרכוש "תעודת חבר" חדשה].

המקום קטן מאוד, וההצגה מתנהלת בשיטה של "נון-סטופ", כחמש דקות הפסקה, וכשבע עד עשר דקות כל הופעה. במשך כשעתיים "נגמרות" כל עשר החשפניות, והסיבוב מתחיל מחדש. כך שאחרי כל "מיספר" יש חלק שקם ויוצא. אני באתי בשעה טובה, בשמונה, ולאחר שתי הופעות התפנה כיסא בשורה הראשונה, וישבתי כל הזמן במרחק של כמטר וחצי מן החשפניות. תוך שעה התמלא המקום עד אפס מקום, ואנשים עמדו מאחור, ונעשה חם מאוד. נישארתי למשך סיבוב שלם, ועוד ארבע חשפניות שראיתי בפעם השנייה, כי חיכיתי לראות את הכושית הענקית.

בפעם השנייה, אפשר לומר – ניראתה ההצגה יותר מן הצד האסתטי ופחות מן הצד הפורנוגראפי והאירוטי. הרושם של ראיית כל הופעה בפעם הראשונה הוא מהמם. גירוי חזק וחום פנימי והתרגשות, אם כי "החזקתי מעמד" ולא הרטבתי, אף לא נתקשחתי באותו מקום, מחמת אותו החשש, ונתתי פקודה פנימית – לא להתרגש! והיו כמה רגעים חזקים במיוחד – כשניראו שפתי הערווה של הנערה הבלונדית, והיא ליטפה אותן, ובעיניה הבעה מלאכית, כמו גרטכן. או כשהכושית ישבה על הכיסא בחזה חשוף וברגליים פשוקות, ידיה מסתירות את ערוותה, והיא עושה תנועות אוננות של אישה ואחר-כך של גבר, ומתגרה בקהל הגברים וקורצת להם – הנה היא עושה באופן סמלי מה שכל אחד מהם היה משתוקק לעשות ברגע זה למראיה.

אחת המתפשטות, צבעונית, ביקשה ממני את משקפיי (ישבתי בשורה הראשונה) ושיפשפה בהן את ערוותה הכהה והערומה. והיתה עוד כושית צעירה ונחמדה, ובחורה אחת שלא פסקה לדבר אל הקהל על אודות ה"פוסי" שלה, ועל כך שאין מה לחשוש ממנו מפני שאיננו נושך...

ואולם, כאמור, בפעם השנייה, ניראו אותן הנשים באור יותר רגוע. לא מגעיל. לגמרי לא – (אם כי לרובן היו כפות רגלים מלוכלכות, ונעליים – שמעטס), אלא – בפעם השנייה היתה בכך הרגשה של חופש, קצת שיעמום, ומין הרגשה שזה טבעי, העירום. כמעט רצון להיות במחנה של נודיסטים, או לראות את בני-האדם הולכים עירומים באופן טבעי. הכושית שוחחה עם הקהל ונעצה מבטים צוחקים. האחרות רובן שתקו, או שרו בחצי קול למנגינת התקליט שליווה אותן. אבל אחת החשפניות אמרה: "חייכו קצת! איך אני יכולה להיות מאושרת כאשר המבטים שלכם רציניים כל כך!"

אחרי כן נפגשנו, ענת ואני, בכניסה לתיאטרון ושתינו תה אנגלי "ארל גריי" עם סוכר גבישים חום בקפה "פורטנם אנד מייסון", מקום יקר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 באוגוסט 1971.

*

כמעט סיימתי להכין את ספר השירים של הדודה אסתר [ראב]. יהיו כשמונים וכמה שירים. ישבתי והעתקתי לה כמה מן השירים החסרים. [א"ד] שפיר פנה אליה בהצעה להוציא לה ספר פרוזה. הוא עובד עתה ב"דביר".

אמרתי לה כי איתו לא אוכל לעבוד, ואם הוא יערוך את הספר לא אוכל לעזור במאום.

תשובתה: "אני לא צריכה אותך בשביל זה."

כשניסיתי לספר לה מי הוא [היה לי סכסוך מר איתו, ובתקופת עריכתו את "מאזניים" פירסמה עדה צמח את ההשמצה הקשה עליי] – לא רצתה לשמוע שום מילה רעה עליו. כוח האיגואיזם שלה, והרשעות – גדול כמעט כזה של שדה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 6 בנובמבר 1971.

המשך יבוא