עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר פרקי יומן (1971)

חלק שלישי

אתמול בערב [יום שני, 15.11] הלכתי לבקר אצל שדה, לראשונה מאז חזרתי מחוץ-לארץ. הוא השמין והזדקן. אולי משום שלא התגלח כמה ימים וזקנו לבן ברובו. כרגיל שתק בתחילת הערב, אבל לאחר ששאלתי אותו – "מה נשמע עם שרי?" – החל לדבר ולא הפסיק עד אחת בלילה כמעט. אלמלא הייתי הולך היה ממשיך לדבר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 16 בנובמבר 1971.

*

אתמול [יום שלישי, 16.11] הייתי עייף והלכתי לישון. אכתוב עתה מחדש את הדברים כסדרם.

שלשום בערב [יום שני, 15.11] ענת הלכה לקונצרט של האנסמבל הקאמרי ואני לשדה. הוא עוסק עתה בעיקר בכתיבת כתבותיו למוסף השבועי של "ידיעות אחרונות". משלמים לו שלוש מאות לירות לכתבה. לאחרונה כתב על קאליגולה, על המאפייה, ובעיקר על ציירים. עתה הוא מכין כתבה על מלאת שבעים שנה לפרס נובל. הוא חותם בשם רחבעם צור. חוץ מזה הוא מגיש בג"צ, ביוזמת מונדי, על כך שהשמיטו את שמותיהם כמעבד וכעורך לשוני בגירסה הטלוויזיונית של "מעבר לגבולין".

השיחה הגיעה לנקודה מתה.

שאלתי – "מה נשמע עם שרי?"

הוא סיפר לי כי בליל שישי [ש]בו חל ליקוי הלבנה (זה היה שבוע לפני נסיעתי לונדון [אותו ערב הרציתי על סולז'ניצין בקבוצת גבע]) היא צילצלה אליו ואמרה, "אתה יודע, פנחס, שיש עכשיו ליקוי חמה?"

כעבור שבוע, שוב ביום שישי (זה היה היום בו הגעתי ללונדון) צילצלה אליו שרי לפנות-ערב וביקשה שיבוא לירושלים לבקר אותה. הוא סירב.

כעבור שעתיים שבה וביקשה ממנו בטלפון. הוא החליט שאולי מצבה קשה, והלא כבר ניסתה כמה פעמים להתאבד. ואם יקרה לה משהו – הרי לא יוכל לסלוח לעצמו. ובכן הסכים ונסע.

נסע לירושלים ביום שישי לפנות-ערב במונית, וממרכז העיר אליה. יש לה דירה יפה בסביבות רחוב הפלמ"ח. בעלה לא היה בבית. כאשר שאל איפה הוא, אמרה שהיא לא יודעת. היא חושבת שנסע לשבת להוריו. הם גרים בלוד או בקריית גת.

כל הלילה בילה אצלה. הוא לא שכב איתה. אם היתה עומדת על כך בתוקף – היה נעתר. אבל היא לא הציעה. ומעקרונותיו הוא שלא להתעסק עם נשים נשואות. מחוץ לזה היא פריג'ידית, לדבריו. מחצית הלילה בילו בשיחה נעימה. אבל מחציתו השנייה היתה מתמשכת ולא נעימה. בבוקר עלו על גג הבית ושכבו והסתכלו על ירושלים. ואז הוא החליט שהיא – .... הוא כבר הכיר אותה נערה ומשוגעת וחולה ובכל מיני מצבים, אבל אף פעם לא הרגיש שהיא ... – נידמה לו שגרם לכך גם הטיפול הנפשי שקיבלה. היא קוראת את "הארץ" כל יום! – חטא בל יסולח. ושקועה כל-כולה באוניברסיטה, אשר עליה ליגלגה פעם. הוא דיבר איתה דברים קשים והם נפרדו ברוגז. נידמה לו שהיא רצתה שהוא ייקח אותה בכוח, יפרוש את חסותו עליה, יציל אותה מבעלה ויחזור איתה לרמת-גן.

אחר-כך התחיל לספר את המעשה שקרה לו עם שתי הבחורות ביחד.

זה היה בשבת האחרונה שלפני תחילת הלימודים. כניראה ב-27 באוגוסט. בחורה אחת כבת שבע-עשרה צילצלה אליו כמה פעמים וביקשה לבקר אותו. כניראה שהיא חיפאית, אם כי לא אמר זאת במפורש. היא נערה מחוננת. בגיל ארבע-עשרה התחילה, לדבריו-לדבריה, ללמוד במקביל גם באוניברסיטה, או בטכניון – פיסיקה. ועתה היא משלימה את הדוקטוראט (!) שלה, וכבר הציעו לה לעבוד על... פצצת האטום, בכור האטומי. ניסים ונפלאות. היא גם הסבירה לו – והוא תמיד מאמין למה שהפיסיקאים אומרים – שכל אדם משדר ממוחו גלים של צבע, ולכל אדם יש צבע מיוחד. והיא – יש לה יכולת לראות לפעמים את הצבע הזה. רואים זאת רק בחשיכה. היא ראתה את הצבע של עצמה, בראי. וגם אצלו, כמובן – ראתה את ההילה הצבעונית. עכשיו מובן לו בדיוק מפני צייר[ו] ג'יוטו, וכל הציירים האחרים של הרינסאנס וימי-הביניים – את ישו ושאר הקדושים עם הילות סביב לראשיהם. מתקבל על הדעת שאנשים ראו את ההילה הצבעונית סביב לראשו של ישו!

ובכן, ביום שישי צילצלה אליו בת השבע-עשרה וביקשה לבוא אליו. הוא הסכים, מאחר וכבר הגיעה לתל-אביב. אך אמר לה שתבוא אליו בשתיים. היא העירה אותו באחת-עשרה בבוקר.

בעשרה לשתיים שמע צלצול בדלת אך לא פתח. כעבור זמן קצר שמע עוד צלצול. הוא פתח והנה בדלת עומדת – אימו, ועל המדרגות יושבת הבחורה.

אחר-כך התברר ששתיהן באו באותו האוטובוס. אלא שהבחורה הלכה מהר יותר. ומשלא פתח לה, ישבה וחיכתה על המדרגות. כשראתה אותה האימא שלו, אמרה:

"ילד, גם אתה מחכה לפנחס?"

שערה של הנערה היה גזוז קצר מאוד, והיא הולכת במכנסי ג'ינס, וניראית כנער. אבל, הבטיח לי – כשהיא מתפשטת יש לה גוף יפה מאוד ונשיי.

מאימא שלו נפטר מהר ונישאר עם הנערה. תוך עשר דקות יצרה כלפיו יחס חופשי לגמרי. "אהוד, היא ממש פתחה אותי. אתה יודע שזה לא קל להתקרב אל בני-אדם. יש משהו דוחה (אולי התכוון בכך לעצמו). יש יסוד של תוקפנות בכל מגע מיני בין בני-אדם. אבל איתה הכול היה פשוט. רק אמרתי לה להתפשט ומיד התפשטה בחופשיות כזאת, בטבעיות. הורידה את מכנסי הג'ינס שלה."

הוא התעסק איתה כמה זמן אבל לא פתח אותה מפני שהיא בתולה וקטינה, והוא לא רוצה להסתבך עם קטינות. ובכלל – זאת אחריות גדולה להיות הראשון אצלה, ואחר-כך היא עוד יכולה לבוא אליו בתביעות. הוא הסתפק כניראה בכך שהשפיך בחוץ. בדרך-כלל הוא נוהג כך. זה התברר לי מסיפור שסיפר קודם:

יש בחורה אחת מקיבוץ של "השומר הצעיר" בהרי אפרים אשר מאוהבת בו זמן רב. יש לה חבר, קצין בצנחנים, והוא אמר לה שתתחתן איתו [עם החבר]. כמה זמן לא שמע ממנה ופתאום צילצלה אליו והודיעה לו שהיא כבר נשואה לאותו בחור, ויש לה ילד בן שלושה חודשים, ובכל זאת היא רוצה לבקר אצלו, אצל שדה.

"אני מקווה שהילד הוא לא במיקרה ממך?" הערתי.

"תתפלא, חשבתי על כך. זה היה יכול להיות מבחינת סדר הזמנים. אבל אני אף פעם עוד לא גרמתי לבחורה להיכנס להריון. מה אני, משוגע? כבר אי-אפשר להיזהר, לוותר על שני רגעים של תענוג? אני לא יכול אפילו לחשוב על מה שקורה לבחורה שעושים לה הפלה. חופרים בפנים. זה נורא. להרוס חיים שלמים של בחורה בשביל עוד שני רגעים?"

וכך מנע אותה בחורה מ"השומר הצעיר" לבוא אליו. היא מצלצלת אליו בשש בבוקר, אחרי שבעלה הולך לעבודה, ומשתפכת בווידויי אהבה חזקים. אבל איך אפשר עם אישה שיש לה תינוק בן שלושה חודשים?

וזאת הסיבה מדוע לא פתח את בת השבע-עשרה.

אחרי שנירגעו קצת ישבו ודיברו. הוא שאל אותה מה היא חושבת לעשות עכשיו? והיא ענתה שהיא נישארת אצלו לשבת.

"זה לא ייתכן כך," אמר. היא תפריע לו.

ואז דיבר איתה ושאל אותה על עצמה. הרי על ספרות ועיתון "הארץ" הוא לא מדבר עם בחורות, רק איתי. ובכלל, חוץ מאשר עם מונדי הוא לא מדבר בכלל עם סופרים, וכמעט שאינו רואה גברים, רק נשים. ולמרות שאיננו אוהב את קאפקא עולים בדעתו הדברים שהכוהן אומר ליוסף ק. בבית-המישפט: "יותר מדי אתה מבקש עזרת נשים."

ובכן, שאל אותה, כמו שהוא שואל תמיד – אם יש לה חבר. היא אמרה שאין לה, אבל היה לה עניין עם חברה והן היו קשורות מאוד. גם בזמן שהתעסק איתה הרגיש שיש בה משהו שמכוון לנשים.

ואז עלה בדעתו רעיון. יש לו עוד ידידה, בת עשרים ואחת, שגרה ברמת-גן ומצלצלת אליו כל כמה ימים. וגם איתה יש לו יחסים. היא רמזה לו פעם, ואולי יותר מפעם – שהיתה רוצה לנסות, או שכבר ניסתה זאת, עם אישה. ובכן, אמר לצעירה – אם הבוגרת תצלצל – יזמין אותה. אך הוא לא התקשר איתה כי אינו נוהג לטלפן אליה.

לא עבר זמן רב וצילצל הטלפון. זו היתה היא. הוא הסביר לה במה דברים אמורים והיא מיהרה לבוא. לפחות כדי שלא להשאיר אותו לבד עם הצעירה.

"וכך, אהוד, אני יושב פה על הכורסה כמו שאני יושב עכשיו לפניך, (אני ישבתי ממולו בכורסה) והן שתיהן יושבות על הספה (ספה צרה, כמו דרגש, בקושי מקום שכיבה לאדם אחד, בין השולחן שבין שתי הכורסאות לבין החלון). והן מדברות. ואני מסתכל. ואז אחת מהן, אולי המבוגרת, אומרת לצעירה – 'את יודעת בשביל מה פנחס הזמין אותי לכאן?' – והצעירה אומרת – 'כן.' – 'אז את מוכנה?' – 'כן.' – וכמו שאני יושב למולך שתיהן מתפשטות ומתחילות להתעלס על הספה. ממש מולי. ואני מסתכל. ואחר-כך גם השתתפתי. אני זוכר שהצעירה, שהיא לבנה וצנומה, וניראית ארוכה, שכבה לאורך הספסל, המבוגרת, שהיא שחומה, גהרה עליה וליטפה אותה, וגם אני גהרתי. יותר נמוך, ועשיתי מה שעשיתי – ואז חשבתי שכך בדיוק מתואר גופו הלבן והרזה של ישו, השוכב לאחר שהורד מן הצלב, ועליו גוהרים.

"וכך זה נמשך ארבעה ימים. ואל תחשוב שזה היה קל, אהוד. אפשר לומר שיצאתי בחסד. שהרי הייתי צריך להוכיח גם כן. הצעירה נישארה אמנם בבתוליה, וערב אחד הלכה לישון אצל המבוגרת והן המשיכו לעשות שם מה שעשו. זאת לא היתה אורגיה כמו האורגיות שעושים כל ערב בצפון תל-אביב. זה היה אחד הרגעים האמיתיים ביותר בחיים שלי. הרבה יותר אמיתי ממה שקרה עם שתי המזדיינות הקטנות בירושלים, שכתבתי עליהן ב'החיים כמשל'. ההן רצו סתם לראות אחת את השנייה נדפקת. אבל כאן אנחנו היינו במצב שלפני החטא. כמו בגן עדן. היינו ממש מהופנטים שלושתנו. מה שבחוץ-לארץ קרה לי לעיתים נדירות, והיה הפירוש לי – כשראיתי במועדון הסטריפטיז שתי נשים מלטפות אחת את השנייה – קרה כאן בצורה הכי טבעית וטהורה. שם רק אני ראיתי את היופי שבדבר. אבל כל השאר התייחסו לכך לגמרי אחרת. כולל שתי הנשים שעשו זאת. אבל כאן זה היה בדיוק כמו שאמרתי למונדי בספר השיחות, ואני אמרתי את זה רק מן הדמיון, מבלי שראיתי את הדבר – שתי נערות שנמצאות יחד ניראות במיקרה כזה כמו פרחים אחדים שפורחים יחד ומלטפים זה את זה."

(מונדי שאל אותו הלאה: "האם קרה לך לשכב עם שתי נשים לסביות לילה שלם?"

תשובה: "לא עם שתיים ולא עם אחת, לצערי."

מונדי: "אני מאחל לך.")

השתיים האלה כמובן קראו את כל ספריו. וניראה שמונדי התרברב בפניו כי לו, למונדי, זה קרה.

ומה היה סופו של דבר?

כל הזמן פחד, לדבריו, כי מה שקרה ביניהם ייגמר בהתפרצות, בהיסטריה. כמו שהיה לפני כמה שנים כאשר הפשיט במאמר פיו את ציפי בנוכחות כמה אנשים בחדרו (על כך כתב ב"על מצבו של האדם"). אבל הכול היה בטבעיות. כל מה שקרה בין שניים לא הפריע כלל לשלישי. ולפעמים השתתפו כולם יחד.

אחרי כמה זמן נסעה המבוגרת לבקר את הצעירה בבית-הוריה באותה עיר – אבל הפגישה לא היתה מוצלחת. הצעירה רצתה כניראה שזה יישאר חד-פעמי. אמנם, הצעירה לשדה הציעה נישואין. בכל תמימותה אמרה לו שיתחתן איתה. ואילו המבוגרת, עימה הוא ממשיך להיפגש, ולא כדי לדבר על ספרות, כתבה לו על כך. הוא ביקש משתיהן לכתוב לו דו"חות על כך. והוא החזיק בידיו דף נייר שהמבוגרת כתבה. אלא שלדבריו היו אלה בעיקר דבריו שלו שהשמיע על המעשה, בדומה למה שסיפר לי. היא, המבוגרת, כותבת עכשיו ספר על מה שקרה, והוא מעודד אותה לכך.

["הוא סיפר שהיו אצלו כמה אנשים ועימם צעירה נאה (הוא אמר את שמה)," סיפר לי לימים אורפז, "עם חזה נאה במיוחד. אחרי שהתחממו קצת בשתיית תה, ביקש ממנה שתגלה את שדיה הנהדרים בשביל כולם לראות, והיא עשתה כן. הם ישבו שעה ארוכה ולא דיברו ורק הסתכלו בשדיה, וזה היה לדבריו לא פחות מרגש מ'דרשת הפרח' של סידהארתא."]

"ועכשיו, תגיד לי אהוד, כבר שעתיים אני יושב ומספר לך על זה, מה דעתך על הדבר?"

"אגיד לך את האמת, פנחס, קודם כל – זה מאוד מגרה אותי."

(ובאמת, כוח המחשתו היה כה גדול, שהתמונה שהעלה אכן היתה מגרה).

"אני מתפלא עליך, אהוד, שזאת התגובה שלך. אם יש לך בעיות מיניות אז תשכור לך שתי זונות ותעשה את זה."

"אתה יודע בעצמך שעם זונות זה לא אותו דבר. זה משפיל. אבל כמו שסיפרת שקרה לך, זה טבעי."

על כך הסכים. הוא מוכרח, הוא מרגיש – שעליו לכתוב על כך. אבל הוא לא יכול רק לתאר את מה שקרה, כי אז זה יהיה נאטוראליזם. והוא נגד נאטוראליזם. הוא מחפש את המשמעות המיסטית העמוקה.

אמרתי לו שמאחר וכל חייו שאף להיות במצב פאראדיזי [גן-עדני, ביטוי מובהק של גרשם שלום], מעבר לטוב ולרע, הרי עתה, לאחר שהדבר קרה לו – מעניין יהא לו לראות כיצד התבוננותו בעולם [נעשית] מתוך המצב הפראדיזי. הלא זה מה שאבשלום שואף ב"על מצבו של האדם", וזה גם מה ששבתי צבי עשה בהכריזו שהביא את הגאולה ועתה מותר לחיות מעבר לטוב ולרע [ובכך יצר מראית-עין של נס!]

לא. מה שקרה לאבשלום ולאביגיל לא נחשב עתה כלל בעיניו כי התרחש בדימיון. וגם שבתי צבי יותר מדי יהודי לטעמו. הוא צריך לבדוק כיצד הדברים הללו קשורים לישו. כי אצל ישו בא הכול בטבעיות. ישו היה כל האדם.

וכך המשיך והתפלסף ודש בנושא שעה ארוכה. הצעירה עדיין מצלצלת אליו לפעמים ורוצה לבוא. הוא יכול לחדש את הפגישה כל מתי שירצה. אבל הוא חושש לחזור על כך כי זה רק יקלקל את זכר ההתרחשות הראשונה ואז הכול ילך לאיבוד. אף פעם לא נהנה כל כך ממגעו עם אישה כפי שהיה בחברת שתיהן. הוא חש עצמו מיותר, וכך גם הן אמרו לו לעיתים. ולא היתה שום תוקפנות בדבר. בדרך-כלל יש תוקפנות ביחסים שבין גבר לאישה. וגם כשהוא לבד עם המבוגרת יש תוקפנות מצידו כלפיה. עצם החדירה היא אקט של תוקפנות. אבל בשלושה הכול היה חלומי וטבעי. הוא בעצמו לא האמין למראה עיניו.

אמרתי לו שאולי המסקנה מכך היא שכאשר היופי מחבק את היופי הרי שהוא עצמו – מיותר. כי אין כבר צורך שמישהו ייתן משמעות לדבר. הלא זה, לדבריו, מצב של שלימות.

לא. הוא בטוח שכל ההתרחשות לא היתה באה, ולא היתה מקבלת את משמעותה, מבלי השתתפותו. הוא היה עד, ומאשר שהדבר בסדר. שהן לא עושות שום דבר רע. שכל זה הוא תחת חסותו.

יש לי רושם שהוא עצמו לא התפשט כלל. ודאי התבייש [בקומתו הנמוכה]. הן היו פורצות בצחוק פראי אילו ראו אותו ערום ביניהן.

אחר כך אמר שאולי יישא עוד פעם לאישה את יהודית.

אמרתי לו שטוב יעשה.

הוא אמר שיהודית צוחקת ממנו ומתייחסת אליו בסלחנות, והוא מתחטא בפניה כילד.

אמרתי לו שישתדל לקנות דירה בסמוך לה – כדי שיוכל תמיד לעבוד לבד ולא יצטרך להיות כל היום יחד עם אנשים אחרים.

מאוחר יותר הוציא דפדפת שאותה הוא גוזר ומדביק בעצמו, שם, על דפים לבנים גדולים, מודבקות הטבלאות החודשיות של רשימת רבי-המכר שמתפרסמות בעיתון "מעריב".

"זה המגע היחידי שלי עם העולם," אמר, "אינני יודע מאום בקשר לגורלו של הספר, רק מה שמתפרסם ב'מעריב'."

גם כאן ערך דרושים רבים על מצב ספריו לעומת ספרים אחרים. העניין הזה מעסיק אותו ללא הפוגה והוא לומד היטב את כל פרטי הטבלאות. ספרו הופץ עד כה בקצת יותר מאלפיים טפסים [עותקים].

ועוד סיפר על בחור אחד, בן של פרופיסור ירושלמי, שברח לעבוד בסדום, וכתב לו מכתבים נירגשים, והנה לאחרונה כתב לו מכתב מעליב ופוגע, כאילו רומה, וסיים: "אני אחזור לחרוש את התלם שחרשו אבותיי."

מה הסיבה לכך? ומה הסיבה לכל ההתקפות השפלות על ספרו בעיתונים? –

הוא יודע את התשובה. זה הפחד. האנשים מפחדים מפני האמת שתתגלה בספריו.

ניסיתי לומר שאולי הבחור התאכזב מספרו האחרון.

בקושי בלע את כעסו. אמנם הוא הופיע בטלוויזיה וברדיו – אבל הוא משוכנע שלא עבר את הגבול, ולהצדקתו הוא יכול לומר שבכל מקום רק דיבר על עצמו ולא השתתף בסימפוזיונים, ואם כך – הרי שנישאר נאמן לעצמו ולא נעשה לבדרן.

אמרתי לו שעם כל גיבורי ספריו האחרים יכולתי להזדהות בשעת הקריאה, אך לא עם גיבור "נסיעה". כאן, הוא עצמו הפריע לי כל הזמן.

"מה אני יכול לעשות," אמר, "זה כמו רכבת שלא די שהיא נוסעת – הרי שגם פנחס שדה עוד מסתובב בה הנה והנה. אני יודע שהקוראים היו רוצים שאיעלם. אבל מה אני יכול לעשות? אתה באמת חושב שכשאני כותב – 'ראיתי עץ,' אני מתכוון סתם שראיתי עץ כמו שכל עיתונאי ב'ידיעות אחרונות' יכול לראות ולכתוב? אני כותב בצורה מיסטית. ואת זה אנשים מסויימים לא מבינים."

בשעה מאוחרת בלילה נפרדתי ממנו. יכול היה לדבר עד הבוקר. אך לי לא היה כוח. וגם היה עליי לנסוע למחרת היום אל הדודה אסתר.

*

[שנים לאחר מכן שאלה אותו פנינה רוזנבלום: "באחד ממכתביה, שפירסמה בספר 'התמסרות', כתבה חבצלת על ארבעת הימים, בהם התעלסת איתה ועם עוד אישה. תגובתך בעיתונות למכתב זה היתה: 'זה היה מצב של גאולה, וחשבתי עליו במושגים דתיים.' מה הקשר בין התעלסות עם שתי נשים לבין דת?"

על כך ענה לה פנחס: "אין קשר. אבל לפי המושגים שלי, אני רואה בתחושת חיים זו טוהר ותמימות, ורק במקרים נדירים ביותר בחיים אפשר להגיע – אם בכלל – לתחושות כאלו. לכן אני קורא לתחושה כזאת מצב דתי." ("לאשה", 12 במרס 1984).]

*

למחרת, יום שלישי [16.11], נסעתי לדודה אסתר, ברכבת עד חיפה ומשם באוטובוס. היא שכרה בית יפה ומרווח ברחוב העמק 2, בקרית עמל, ליד סמינר אורנים. הכינה לי ארוחת צהריים טובה, וניראית יוצא מן הכלל. לבושה באופן ספורטיבי ואלגנטי. אמנם כרגיל התאוננה שאינה ישינה בלילות, וכי – מרססים. אני הקשבתי, כרגיל.

אחרי הארוחה (פלפל ממולא אורז ובשר, קציצת בשר גדולה ומתובלת היטב ותפוחי אדמה אפויים, לפתן שזיפים שהכינה בעצמה, שטרודל מאפה ידיה) – ישבנו לעבודה, על ספר שיריה ["תפילה אחרונה"]. הרבה לא היה לשנות מן הסדר שהצעתי, והיא עברה על כל השירים ותיקנה כמה שגיאות דפוס והוסיפה סימני פיסוק והקדשות.

*

אחר-כך חזרתי לחיפה. בדיוק כשיצאתי ממנה [מאסתר] איחרתי אוטובוס אחד, ורק אחרי כעשרים דקות בא עוד אוטובוס. הגעתי עד לתחנה המרכזית בחיפה, ומיד שבאתי למוניות היה מקום אחרון, בין שתי בחורות, במושב האחורי. ישבתי. השעה היתה רבע לחמש. המונית, מרצדס חדשה, התחילה לנסוע והיום הלך והחשיך. חשבתי לעצמי – ממש כמו שדה – בין שתי נשים.

הימנית היתה אשכנזיה. בחורה ממושקפת, מצוננת, ניראתה סטודנטית ולא כל כך ישראלית, למרות שהיה לה פנקס כתוב עברית. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היתה בה כל חושניות.

השמאלית היתה בחורה שניראתה מעדות המזרח, לבושה מכנסיים, נידמה לי מכנסי ג'ינס, וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. היה לה ארנק שחור, רך, שמונח על ירכיה. היא עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. ניראתה חסרת מנוחה. אך שתיהן לא הוציאו הגה כל הדרך.

אינני זוכר בדיוק מתי התחיל הדבר. נידמה לי שכאשר עברנו על פני קיסריה. הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי. ואולם לאט-לאט נתרחקתי מן הימנית עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. המצב היה כך שמרפקי השמאלי נח [על] קצה עצם אגן הירכיים, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט דחפה עצמה לצידי, והרגשתי כיצד בטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע.

הגענו לצומת חדרה. מיד כשעברנו את הצומת, גם התחלפו שני נוסעים במושב שלפנינו, ומיד שהחשיך במכונית, ובחוץ ממילא היה חושך, היא השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו, הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה ממש על מפשעתה. היא התרווחה היטב על מושבה, אף הרימה את ידה הימנית ושמה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי להגיע אל שדיה. ואת רגליה מיתחה, וצימדה את ירכה ושוקה הימנית לאורך אורך רגלי, בצמוד, ואף ריווחה מעט את ירכיה.

לא עמדתי בפיתוי. קודם היסטתי יותר ויותר שמאלה את מרפקי, עד שנח ממש מעל למפשעתה, ומיעכתי בה כל הזמן בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים, והרגשתי שהיא קרובה לקבל אורגזם. כל הזמן היתה המכתבייה שלי על ירכיי, שכובה. הרמתי אותה, כמו כדי להסתיר את מעשיי. בידי השמאלית לא יכולתי לעשות יותר, כי אם הייתי מיישר אותה היתה כף היד נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים קשה היה להגיע בתנוחה הזאת. ובכן, מתחת לידי השמאלית השחלתי את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי אותה על מותניה, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, דרך מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה, ועיסיתי כל הזמן את מפשעתה. זה היה כבר, דומני, לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי הזה ומאום לא נפלט. אינני יודע אם הגיעה לאורגזם מלא, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע גם אם הבחורה שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. אני זוכר שכף ידי [הימנית] נגעה גם בבטנה [של השמאלית], מתחת לסוודר הדק. אבל לתוך מכנסיה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לכך אקרובטיקה בלתי רגילה. רק פעם אחת, כשאספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה רווח, הצלחתי להשחיל את אצבעותיי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים ולרפרף על ערוותה, אבל לחזור ולחדור כך מתחת לתחתונים לא העזתי, כי פחדתי להתלכלך, למרות שניראה לי שהיא חיכתה לכך. גם לעלות, כל זה בידי הימנית, המרוחקת ממנה – לעבר שדיה, היה קשה, ורק נגעתי בכל אחד מהם פעם ופעמיים, לשם השלמת החווייה.

משך כל הזמן היתה כישינה ולא הסתכלה לעברי.

כשהגענו לכביש רשפון ולרמת-אביב, נסוגונו קצת, היא התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. היתה בה קירבה וחמימות רבה. אילו הייתי יורד איתה ודאי היתה מניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה. כמו ישינה.

אחרי צומת ארלוזורוב ירדה הימנית, ואני אחריה. והשמאלית נעלמה עם המונית.

הלכתי ברגל הביתה. נירגש כולי. ענת באה לארוחת ערב עם מ'. ורק מאוחר יותר סיפרתי לה הכול. היא צחקה, נירגשת. אך לא האשימה אותי.

היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לכך. אם כי לא הסתכנתי. וביחד עם זאת היה בזה גירוי מעורר מאוד. הרפתקה. אילו היו מספרים לי כזאת על מישהו אחר... חשבתי הרבה אם טוב עשיתי שסיפרתי לענת. היתה מין הרגשה כזאת של קירבה ביני לבין אותה אלמונית, בלי שום חציצה.

*

עוד על שדה: לפני שנפרדתי ממנו, ובהמשך לשיחה על כך שהקוראים היו רוצים שייעלם מספריו ומאשימים אותו שהוא שחצן. "אהוד, תאמין לי – אני האדם הכי צנוע בעולם. אתה בעצמך לא יודע עד כמה אני צנוע. רק הבחורות שמכירות אותי מקרוב אומרות לי שלא תיארו לעצמן עד כמה אני צנוע. זה רק המבקרים, וכל אלה שמתקיפים אותי ולא מבינים אותי – שמכריחים אותי לא להיות צנוע. אינם מניחים לי להיות צנוע."

החלטתי שאם אכתוב עליו פעם ספר אקרא לו בשם: "האדם הכי צנוע בעולם".

ועל הדודה אסתר: היא קיבלה את הצעתי לשם הספר שלה – "ימים של לענה ודבש"" על פי השיר ששמתיו אחרון בקובץ – "עוד יש ימים של לענה ודבש" [ואולם הספר הופיע בשם "תפילה אחרונה" ואילו בשם האחר השתמשתי לימים כשם לביוגראפיה שלה].

כשדיברנו על משה דור, אשר בא לראיין אותה, הערתי כי הוא בעל צורה וגבר נאה. ואז היא ענתה: "אבל אני תיכף העמדתי אותו כבר בהתחלה על מקומו. מה הוא חושב לעצמו, אני... אם לא היו לי שערות שיבה זה [דבר] אחר, אבל ככה..."

עדיין היא משוכנעת שמחזרים אחריה בתור אישה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 17 בנובמבר 1971.

המשך יבוא