אפשר לבוא רק לחלק השני
בקונצרט מוצ"ש האחרון בהיכל התרבות המחודש ישבנו בכיסא 45 בשורה 19 גוש ד. המנצח הצעיר היה ריאן מקאדמס, במקום מאסטרו כריסטוף פון דוהנני שרק שמו הופיע, כמו שמות חשובים אחרים, בתוכנית המודפסת של העונה שנועדה לעשות רושם על המנויים. אבל לא נורא. בינתיים ניתנת הזדמנות למנצחים ולסולנים חדשים להראות את כוחם ולעיתים גם לגנוב את ההצגה. קורט מזור, למשל, שכבר ביטל פעמים אחדות את בואו, בקושי הוא חי על הבמה גם כשהוא בא.
שמחנו לראות את שמואל הרשקו עם הטובה הענקית שלו לקראת ביצוע היצירה הראשונה של אלפרד שניטקה, כי ידענו שהיכן שיש טובה, וישנו גם הנגן הרזה למעלה עם המצילתיים הענקיות – יהיה שמח. ואכן היה שמח, שלוש או ארבע פעמים כאשר כל הכלים ניגנו יחד, והרעש הסתיר את הסתמיות של היצירה ה"מודרנית" הקצרה הזו.
לא ידענו שמוצארט יכול להיות כל כך משעמם – עד שלא בוצע הקונצ'רטו שלו במי במול מג'ור לשני פסנתרים ולתזמורת, ק' 365, בידי "דואו אמאל", צמד הפסנתרנים בישארה הרוני וירון קולברג. הקהל דווקא התלהב. הנגינה שלהם היתה טכנית מאוד וללא שאר רוח, ודומה היה שגם האקוסטיקה בהיכל המחודש אינה לטובתם. הוא כאילו בולע לפעמים את הצלילים. אבל בהדרן שנתנו השניים, פרק קצרצר מעובד לשני פסנתרים מהסימפוניה הקלאסית הקצרה והסוחפת של פרוקופייב, הם תיקנו קצת את הרושם החיוור של הופעתם.
פיצוי לקהל היה החלק השני של הקונצרט שבו נוגנה יצירה אחת בלבד – הסימפוניה השביעית בלה מג'ור של בטהובן. מה יש לומר, כאשר שומעים יצירה מופלאה וסוחפת זו, מגיעים למסקנה שכנראה אין שום צורך במוסיקה מודרנית נוספת על הקלאסיקה, שנעצרת בערך במאהלר, קופלנד וליאונרד ברנשטיין – אלא רק בביצוע חדש ומבריק של הקלאסיקה. ואכן, המנצח הפליא לעשות. התזמורת היתה ממש במיטבה. מיבנה הישיבה החדש, המאפשר לראות בחצי גורן מתגבהת כל נגן ונגן – העשיר את החווייה. תפקיד החליל היה בידיו ובפיו של החלילן המחונן יוסי ארנהיים, שחבל שאין שומעים אותו גם בתור סולן. קטעי הסולו הצלולים שלו בסימפוניה הנהדרת של בטהובן הוכיחו לנו, לשמחתנו, שאולי האקוסטיקה בהיכל ברונפמן המחודש אינה נופלת מזו שהיתה באודיטוריום מאן הנשכח והישן. הקהל ממש יצא מכליו בתום הביצוע וקרא שוב ושוב את המנצח אל הבמה כדי להודות לו במחיאות כפיים סוערות על הביצוע שסיער את אלפי השומעים.
לדעתנו בקונצרט הזה אפשר לבוא רק לחלק השני.

2. יסמין הכחולה והמופרעת
הלכנו לראות את "יסמין הכחולה" – הסרט המדובר האחרון של וודי אלן, בכיכובה של קייט בלאנשט, המתואר כאחד מסרטיו הטובים ביותר, ואנחנו מאוד אוהבים את סרטיו, בעיקר את אלה שהביקורות קטלו.
אבל איזו אכזבה! הסרט פשוט משעמם. אולי מוטב לחפש בארכיונים את הסרט "חשמלית ושמה תשוקה" עם מרלון ברנדו (סטנלי קובלסקי) וויוויאן לי (בלאנש). אולי הסרט ההוא עדיין יותר משכנע ומעניין, כי סרטו של וודי אלן ממש מעצבן. חסרים בו ההומור והשנינות של אלן. קייט בלאנשט מכוערת ודוחה, היא ממלאת אמנם תפקיד קשה וכפוי טובה שמתנודד במהותו בין להיות אשתו של מיידוף הרמאי לבין בלאנש דובואה בסרטו של איליה קאזן על פי מחזהו של טנסי ויליאמס. מכל מקום, אותנו היא לא שיכנעה, ונשארו אדישים לגורלה המר, שמתברר שמגיע לה במידה לא קטנה של צדק. לאחר שבעלה (אלק בולדווין בסרט) מבקש להתגרש ממנה, היא מלשינה עליו וגורמת למאסרו ולהתאבדותו בכלא. "הייענער צָצְקע," כמו שאומרים באידיש.
מי שלא יראה את הסרט לא מפסיד כמעט כלום.
אבל אולי אנחנו, ממרחק, שופטים את הסרט קצת בחומרה; אולי יש לו ערך מעין-תיעודי, חברתי, אמריקאי, כמאפיין את תקופתו – וברנרד מיידוף בדורו כמרלון ברנדו בדורו.