עדות
על פנחס שדה
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'
הספר אזל ולא יודפס יותר
הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
אהוד בן עזר: פרקי יומן (1972)
אתמול בערב הייתי אצל שדה. אתמול לפנות ערב גם סיימתי את המערכה הראשונה של המחזה [לימים נכלל ברומאן שלי "השקט הנפשי"]. שדה הוציא מילים ממש מפי כשאמר: "מן המחזה הזה אתה עוד תעשה כל כך הרבה כסף, שיהיה לך כל מה ש-ע. ואימא שלך רצו שיהיה לך עכשיו, ושבגללו עזבה אותך."
אצל שדה, אתמול, כשסיפרתי לו מי היו ה"אהבות" של ע. ... ראיתי שנעלב על כך שגם הוא לא היה במניינם. האמת היא שהיתה תקופה קצרה שהיתה מאוד "מאוהבת" גם בו, ואפילו סיפרה לי, עוד בטרם הנישואים, על חלום מעניין שהיה לה כיצד היא שוכבת עימו, ובאמצע באה אימא שלי ותופסת אותה ואומרת: "מה עשה אודי שלי שהתחתן עם זונה!" ותגובתה של ע. בחלום – אדישות.
לדבריה: "פתאום, כשהיה באמצע הכנת הקפה, צילצלו בדלת מבלי שפתחנו, לא הוא ולא אני, את הדלת, פרצה פנימה בסערה אימא של אהוד שלי. היא התפרצה ישר לחדר שבו שכבתי אני במיטתו המוזרה של שדה וצעקה: 'מה עשית? מה עשה אודי שלקח לו זונה? תמיטי חרפה על כל המשפחה שלנו, את הכבשה השחורה... כמו יהודה... (זה אחיה שהתגרש מאשתו הראשונה ונשא אישה שנייה). אחר-כך הסתלקה. אך בזה תם החלום. רק דבר אחד אני זוכרת: שכשעמדה לפניי וצעקה וגידפה, לא נבהלתי, לא פחדתי, בעצם לא חשתי מאומה. הייתי אדישה לגמרי."
אבל לשדה לא סיפרתי על כך. קודם כל – היה מיד מתחיל להשתמש בכך ולדרוש זאת לכל מיני פנים, ושנית – למה לתת עוד סיבה לגאוותו, המנופחת בלאו הכי. הוא היה רוקם מיד פירוש לפיו כל השנים מאז "אהבה" אותו!
"היא עזבה אותך מפני שלא עשית לה מספיק צרות. היית יותר מדי רך כלפיה." סיכם את הדיון וציטט את ניטשה האהוב עליו, "בבואך אל האישה אל תשכח את השוט!"
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 4 במאי 1972.
במכתב אליי מיום 10 בפברואר 1999 כותבת ע.: "אני סקרנית לקרוא מה שתכתוב על פנחס שדה. ניסיתי להיזכר במשהו, באיש, ופרט לפנים המיסטיות, עשן הסיגריות והאווירה המשונה בערבים בהם נילוויתי אליך בעלייה-לרגל אליו – איני זוכרת דבר. כמעט לא יאומן. אני משערת שישבתי איתכם כתינוק שנישבה בין גויים... אל תשכח, כמה צעירה הייתי, ואיכשהו לא דיבר אליי פנחס אז. תמיד היה נידמה לי שיש בו משהו של 'poseur', מעמיד-פנים.
"המשפט האחד והיחיד שאני זוכרת הוא זה: ימים ספורים אחרי שנתפרדה החבילה בין שנינו, אתה לא היית בבית, ואני עניתי לטלפון, וזה היה פנחס. 'שמעתי שאת רוצה להתגרש מאהוד,' הוא אמר, ואני עניתי בחיוב, ואז הוא אמר: 'מה חשבת שהתחתנת עם דוסטוייבסקי?' – זה כל מה שאני זוכרת. ובגלל שהמשפט מאפיין את הגישה הצינית של שדה, שחשב שהוא כן כדוסטוייבסקי, אני מביאה אותו לפניך. אם תרצה – תכניס. אתה זוכר את זה? תשלח לי מה שתכתוב עליו, נורא מסקרן אותי, למרות שזה מרוחק ממני שנות אור."
*
אתמול בערב הלכתי לפנחס שדה. שדה עסוק עתה בספרו החדש "נסיעה בארץ-ישראל" ומלקק כל פרט ופרט בכתב-היד. הבאתי לו את ספר הילדים החדש שלי, "לילה בגינת הירקות הנירדמים", (בהוצאת "מסדה", 1972). הוא היה קנאי לכך שהתיידדתי עם יצחק אורפז, וסיפר סיפור שלם על מקרה שהיה לאורפז עם אשתו של שדה, יהודית.
פעם בא אורפז, לדברי שדה, לבקר אצל שדה כאשר שדה לא היה בבית. הוא ישב בפינה על כיסא ואילו יהודית עמדה וגיהצה. אורפז שתק והיה נבוך. יהודית שאלה אותו למה הוא נבוך, והוא השיב כי אינו רגיל להימצא יחד עם בחורה כה יפה בריחוק כה רב. לדברי שדה ביקשה ממנו יהודית בתשובה לצאת את הבית. ומאז נתקלקלו היחסים בין שדה לאורפז. הוא השביע אותי שלא לספר זאת לאורפז ולא לשום אדם אחר.
מפי אורפז שמעתי עוד קודם לכן את הסיפור כיצד הכיר לשדה את אילנה. בכך הודה גם שדה באוזניי, וכן שאילנה היא שהכירה לו את חברתה יהודית, שהיתה לאשתו. אורפז טוען כי שדה לא היה יכול לסלוח לו כאשר נודע לו כי ידידה אחרת, שאורפז הכיר לו וששכבה עם שדה – שכבה, או שוכבת, גם עם אורפז. מדובר בבחורה ששמה לא נזכר כאן.
הייתי קצת עייף אצל שדה. לבסוף צילצל אליו מונדי, בשעה מאוחרת אחר חצות, ואני הלכתי.
נתתי לשדה להציץ בכתב-היד של המחזה שלי והוא העיר לי כי יותר מדי אני מתאר יחסי-מין. התפתח ויכוח בין גישתו לגישתי. מתברר שאני רומאנטי בחיים ולא רומאנטי בכתיבה, והוא להיפך. ואולם משפט אחד אינו ממצה את כל ההבדל בינינו.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 14 ביוני 1972.
*
לדברי אורפז, שעימו שוחחתי לצורך כתיבת הספר, כל הסיפור של שדה על יהודית ועליו לא היה ולא נברא. "שדה לא היה מוכן לקבל בשום אופן ידידות בין ידידיו. הוא קינא בצורה שיגעונית. כולם חייבים את נאמנותם ואת ידידותם רק לו, לשדה. ואם נתגלתה לו ידידות בין ידידיו, היה נכנס לפאניקה, ולא היה דבר שלא היה מוכן לעשות כדי לשבור אותה. התככים שלו היו בדרך-כלל ילדותיים ושקופים. אחדים מידידיו לא אהבו את זה והתרחקו ממנו. הייתי אחד מהם."
עוד מספר אורפז כי בטרם נפרדו דרכיהם, הכיר לפנחס סטודנטית אחת, קטנטנה, שלמדה שנה ראשונה באוניברסיטה. לאחר הפגישה התלוננה בפניו הסטודנטית: "אל מי שלחת אותי? באמצע הפגישה הוא נירדם!"
שאל אורפז את פנחס: "מה קרה? הבחורה מתאוננת שנירדמת!"
ענה פנחס: "דיברנו. דיברנו. ראיתי ששום דבר לא מתקדם. רציתי לעשות לה טובה. זו היתה ממש מצווה לעזור לה, לעשות לה טוב. העברתי את היד שלי על ראשה. היא לא כל כך קיבלה זאת. לא מבינה שאני בסך-הכל רוצה להיטיב עימה. מתנהגת כמו טיפשה. לבייש אותה ולגרשה מהדירה לא רציתי, אז מה אני אעשה?"
[תוספת מאוחרת של אורפז, מפגישה עימו ביום 20.10.02, כאשר נתתי לו את הספר עם הקדשה. הבחורה שעליה סיפר לי כאן היתה בתולה. שדה סיפר לה כיצד יהודית, כאשר באה אליו פעם ראשונה, עשתה מיד ניקיון בדירה שלו (ייתכן שהסיפור הוא על מישהי אחרת). כאשר כרעה על ארבעתיה, והוא ראה את אחוריה, הדבר גירה אותו מאוד והוא בא עליה מאחור, ככה, באמצע השטיפה. הוא חשב שהסיפור שלו יגרה את הבחורה וירכך אותה כדי שתסכים לשכב איתו. אבל היא נבהלה. וכאשר ראה שהיא לא מוכנה, הלך לישון].
*
אברהם יבין [עורך "תרבות וספרות", המוסף הספרותי של "הארץ"] החזיר לי את העבודה על עגנון והשאלה הערבית, שהצעתי לעיתון לראש השנה.
שדה סיפר לי לפני ימים אחדים שיש לו פרק על משה מספרו החדש, והוא אינו יודע לאן לשלוח. אמרתי לו – "ל'הארץ'." וסיפרתי כי יבין אמר לי שישיב לי תשובה סופית רק לאחר שיקבל את החומר של קורצווייל.
לא אתפלא אם שדה מיהר ושלח וזה גרם לתשובה הסופית של יבין, כי לאחר שהחזיר לי [יבין את החומר], ואמרתי לו על הפרק של שדה – אמר לי שכבר קיבל אותו ויפרסמו. זה אופייני לשדה. הוא מוכן לדרוך על גופות הטובים בידידיו ברגע שזה נוגע לאינטרס הזעיר ביותר שלו ושל כתיבתו.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 18 באוגוסט 1972.
*
אתמול בלילה פיטפטתי שעה ארוכה עם שדה. שוחחנו על התאבדותו של קורצווייל. היה מעניין ומייגע.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 9 בספטמבר 1972.
*
הרמתי טלפון לשדה לבשר לו סוף-סוף על כתובתי החדשה בדירת הרווקים שלי ברחוב פרופסור שור 8, בתל-אביב. שוחחנו קרוב לשעתיים. כמעט ונירדמתי על המיטה. אני זוכר בייחוד משפט אחד שלו: "אותי אפילו השלום לא יפחיד!"
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 15 בנובמבר 1972.
המשך יבוא