עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1977/1973)

יום רביעי. ביום ראשון בערב נסעתי לבקר את פנחס שדה. הוא כולל בספרו החדש "נסיעה בארץ-ישראל" קטעים מן הראיון אשר ערכתי איתו בזמנו לספר הראיונות "אין שאננים בציון". עברתי על הפרק והסכמתי לו.

ביתו מלא תמונות יפות, ובהן תמונה שצייר – צליבת ישו על הטיילת בתל-אביב – צירוף של ציור נאיבי ואפוקאליפסה. הוא צייר את התמונה לפני שנים ועתה לקח אותה חזרה מיהודית.

ועוד היו שם כמה תמונות מכוערות של חבצלת, הבחורה אשר כתבה את ספר המכתבים אליו. קצת השתעממתי אצלו. גם לו לא היו סיפורים מעניינים במיוחד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 7 בפברואר 1973.

*

יום חמישי. אתמול הייתי אצל המפיץ מר אבניאל מ"עלים" לקחת טפסים מ"לא לגיבורים המלחמה" והיום מסרתי בהוצאת "מסדה" את כתב-היד של "עופרית בלופרית" ולקחתי טפסים [עותקים] של "לילה בגינת הירקות הנירדמים".

בשני המקומות אמרו לי שאין כל התקדמות במכירת הספרים. החנויות החזירו את הטפסים [העותקים] שבידיהן. במקרה של ספר הילדים [ב"מסדה"] – החזירו לאחר חודש ולא ביקשו יותר וכל המהדורה מונחת בהוצאה.

בשני המקומות ביקשו ממני שאעשה משהו למען פירסום הספרים. כתבות בעיתונים. סקנדל ציבורי. מה אעשה ואינני יכול? נעשיתי פאטאליסט בקשר לספריי. אינני מושחת כמו שדה (אשר כל הערכתי וידידותי אליו הסתיימו עם פרשת ספר המכתבים המזוהם "התמסרות". יצירותיו אינן מעניינות אותי יותר, ואני מצטער על כל מילה שאמרתי בזכות יצירותיו בהרצאותיי. האיש הזה התנוון לגמרי ואיבד כל חוש מידה. אין לי רצון לראותו). ואינני אמן יחסי ציבור כעמוס עוז, או "צנוע" כיהושע קנז. קשה לי לדבר על ספריי ולהיעשות דבר להם. ואין לי הרגשה שיש לי קהל קוראים "שלי", שצמאים לקרוא רומאן חדש שלי.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 15 במרס 1973.

*

יום שישי. אני נזכר ששמעתי, ולא מפי שדה, כי הוא לא היה גיבור גדול בחיי האישות שלו עם יהודית אשתו, וגם ניסה פעם להרביץ לה, אך היא תפסה את ידיו (והיא בחורה חזקה מאוד) וכניראה גם החזירה לו, ומאז לא העז להרים עליה יד, כי פחד.

[[הנוסח מקורי ביומן: יום שישי. כ"ה בניסן תשל"ג. אני נזכר כי בשבתי אצל אילנה, במוצאי החג האחרון סיפרה, מפי יהודית, אשתו-לשעבר של שדה, כי שדה היה אימפוטנט ביחסיו עימה, וגם ניסה פעם להרביץ לה, אך היא תפסה את ידיו (והיא בחורה חזקה מאוד) וכנראה גם החזירה לו, ומאז לא העז להרים עליה יד, כי פחד.]]

נזכרתי בכך כי קראתי היום באחד העיתונים כי בניתוח שלאחר המוות גילו הרוסים כי להיטלר היה רק אשך אחד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 27 באפריל 1973.

*

לילה אחד באותה תקופה, בשנת 1972, בטרם יצאתי מדירתו הקטנה ברמת-גן, בעודנו עומדים במסדרון, אמר לי שהוא רוצה להתייעץ איתי במשהו.

"בין המכתבים של חבצלת אליי יש מכתב אחד שבו היא מספרת ששכבה עם מישהו אחר בתקופה שכתבה לי אותם. היא את שלה קיבלה על כך. היו מכות ודמעות וכל השאר. אבל מה אתה אומר, אהוד, להשאיר את הקטע הזה בספר או להשמיט אותו?"

אמרתי לו: "תשאיר פנחס, תשאיר, אם אתה רוצה שמישהו עוד יאמין למסופר בספר. אחרת יחשדו שאתה כתבת אותו."

את הספר לא קראתי ואינני יודע אם השאיר. ההמולה התקשורתית סביב הופעת הספר, שאת כולה רקח הוא-עצמו, ואשר שמה במעלה אחת את חבצלת "הנביאה" שלו יחד עם אנשים רציניים שמצאו עניין בו ובכתיבתו, כמוני – עוררה בי שאט-נפש. אפילו תצלום דף של אחד ממכתביה אליו, שהופיע בספרה, הובא בכתב-ידו שלו, המעוגל והמוכר כל-כך לכל ידידיו.

*

יום ראשון. ביום שישי בבוקר חלמתי חלום מוזר.

ישבתי אצל פנחס שדה. זה כמה חודשים שלא היה לי קשר איתו, ואפילו לא צילצלתי אליו לתת לו את מיספר הטלפון החדש שלי [בדירת הרווקים ברחוב פרופסור שור 8, לאחר גירושיי מענת]. שוחחנו. הקירות של חדרו היו ערומים מתמונות ואני שאלתי אותו איפה כל התמונות.

"אתה לא יודע שאני מציג אותן בתערוכה?" – ענה. (לפני כמה ימים היתה מודעה על תערוכת ציוריו בשם "החיים כמשל". אגב, גם קיבל השנה את פרס ראש-הממשלה ליצירה). ותוך כדי כך ניגש והראה לי שתי תמונות שהוא עוסק בציורן. כלל לא בסגנון שלו, אלא מין סגנון קוביסטי צבעוני ולא יפה.

לפתע נכנסה חבצלת, אלא שהיתה אשכנזייה ודומה לאחת החיילות-החובשות שראיתי יום לפני-כן במרפאת מטכ"ל. אני ישבתי ושדה לימיני בצד והיא עמדה קרוב אליי ולפתע היתה ערומה והשתדלה לגרות אותי. שדה הסתכל כל הזמן במבט מרוכז, מצד אחד מקנא נורא ומצד שני חש עצמו מוכרח להרשות את הדבר בהתאם להשקפתו, שכאילו עומדת עתה במבחן.

כשנגעתי במבושיה, אמר – "זה יותר מדי."

אספתי את ידי, ואילו היא עמדה קרוב מעליי ופתחה באצבעותיה את אבר-המין שלה שהיה לח מאוד, בהיר ותובעני. נלחמתי עם עצמי שלא להתפתות לה וחשתי את התשוקה מפעפעת בבשרי.

שדה קם ואמר – "אי אפשר יותר. עכשיו תלך מכאן."

יצאתי והוא ליווה אותי. היינו בנוף דימיוני-מציאותי של דרום תל-אביב, ליד הים, דרומה מרציף הרברט סמואל, קרוב לשכונותיה של יפו. בסימטאות הסתובבו פועלים ערבים אחר יום עבודתם וחיפשו זונות יהודיות. שדה אמר: "עליך, בתור ידיד שלי, לא הייתי מאמין. מילא היא. עליה אי אפשר להשתלט. היא לא אשמה. אבל אתה אשם. היית צריך לעמוד בפני הפיתוי שלה."

עזבתי אותו. בכך הסתיים החלום.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 3 ביוני 1973.

אהוד בן עזר: פרק יומן (1977)

יום חמישי. צילצל פנחס שדה, לאחר שתיקה של יותר משלוש שנים. מתברר שהוא סבור שזה הוא שחדל לצלצל אליי, וזאת משום שגונב לאוזנו כי אמרתי דברים לא נאים על ספרה של חבצלת, שהופיע אז.

הוא ניסה לסחוט ממני איזו התנצלות מאוחרת, אך לא הצליח בכך. נשמע קצת מגוחך, ונפוח. סולח לי מבלי שנתבקש (אני הייתי סבור שאני הוא זה שהפסיק להתקשר אליו).

דומה שכל זה עשה רק כדי לספר שהוא עומד להוציא לאור ספר חדש ["אל שתי נערות נכבדות" הופיע באותה שנה]. ודאי מקווה שאכתוב עליו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 13 בינואר 1977.

המשך יבוא