ב-5.10.2013 הלך לעולמו חברנו אורציון ישי ז"ל, סופר בעל אמירה מרתקת, איש רעים ואדם יקר. היה חבר הוועד של אגודת הסופרים העברים וחבר המועצה ברשות הלאומית לתרבות לאדינו. כתיבתו זכתה להערכה רבה, והיה בעל אישיות כובשת. פירסם שבעה קובצי סיפורים ורומן אחד ("בעידן השמש החמישית").
אני מצרף כאן שתי רשימות שכתבתי על ספריו.

1. לא לפי הכללים
על קובץ סיפוריו של אורציון ישי –
"לשתוק עם פרננדו"
כרמל, 2005, 182 עמ'

אורציון ישי הוא פרוזאיקון ותיק, והוא בוודאי מכיר את הכללים המקובלים בכתיבת סיפורת, כגון שלא תורגש מעורבות אישית של המחבר בעלילה, שהוא אמור להיות בוֹרְאָהּ, ולא בְּרוּאָהּ, כגון שגיבור א' איננו אמור לספר לגיבור ב' את מה שזה אמור לדעת – כשכוונה המספר היא להעשיר את ידיעותיו של הקורא. אין לי ספק שאורציון ישי מודע לכללים אלה, אלא שהוא ממש "צפצף" עליהם, וכתב את הסיפורים בקובץ זה "לא לפי הכללים", וראה זה פלא – הקורא לא חש ב"סטייה", והסיפורים בהחלט מעוררים בו עניין, ואפילו מרתקים אותו.
בספר שמונה סיפורים קצרים ונובלת מכתבים. כמעט בכל אחד מן הסיפורים האלה הגיבור או הגיבורה הם סופרים. לפחות בשלושה סיפורים פרטי חייו של האני המספר דומים להפליא לקורות חייו של הסופר, ואלה הם – "בעקבות הניב האבוד", "בחזרה לסגוביה", "אגדת הלנגה".
בראשון – "בעקבות הניב האבוד" מתוארת שליחותו של האני המספר בסנטיאגו דה צ'ילה, שם שימש כמנהל מחלקת התרבות והחינוך היהודי, והתבקש ללמד קורס באוניברסיטה. כיוון שהספרדית הדלה שבפיו היתה משובצת במילים מלאדינו, תלמידיו היו בטוחים שהוא מדבר בספרדית עתיקה מימיו של סרוונטס. קרשבסקי הדיקאן גם מגלה לו ששמו "ישי" (שמו של המספר ושל הסופר!) הוא בעצם שיבוש של השם "אישאר" הנגזר משם העיר איכאר שליד סרגוסה שבארגון. דבריו של הדיקאן מאושרים על-ידי אביו של המספר הנמצא בארץ בבית אבות. קרשבסקי זה מרצה בפני המספר על שני אנשי עט יהודים בשם די פיארה ובנבנשת אשר המירו דתם בעת גירוש ספרד. קרשבסקי ומוניקה, האסיסטנטית היפה שלו, נעלמים עם ההפיכה של פינושה ב-1973. שנים רבות אחר כך מבקר הסופר בעיר איכאר, ומה רבה תדהמתו כאשר נודע לו שראש העיר שאירח אותו בלבביות הוא מצאצאי הקונברסוס, ושם משפחת אימו – די פיארה.
בסיפור השני – "בחזרה לסגוביה", שוב האני המספר מגיע לסגוביה שבספרד כדי לפתוח תערוכה על יצירות הלאדינו. הוא מתארח במסעדה שכמסתבר היתה ביתו של ר' מאיר מלמד חתנו של אברהם שניאור, שהיה שר האוצר של פרננדו ואיזבל – שניהם המירו את דתם כדי שלא יגורשו מספרד. פיזיקאי בשם חְיֶמֶה נאווארו מתעניין מאוד בתערוכה הנ"ל, ומסתבר שהוא מצאצאי הקונברסוס, וזכור לו שסבו וסבתו היו לוחשים לחש לפני כניסתם לכנסייה. האני המספר מפענח את הלחש: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא."
בסיפור השלישי – "אגדת הַלֶנְגָה" מסופר על שליחותו של האני המספר לצ'ילה בימי ההפיכה הגדולה של אוגוסטו פינושה בשלטונו של סלבדור איינדֶה, שלטון מרכסיסטי שהושג בבחירות דמוקרטיות, הפיכה שהתרחשה ב-11.9.1973. המספר שומע בקולו של חואן גרסיה, המורה להיסטוריה האינדיאני, השמאלני הקיצוני, ומונע מתלמידיו להפגין – לא בזכות השלטון ולא נגדו, ואחר כך הוא סוגר את בית הספר סמוך לימי ההפיכה, וכך מציל את תלמידיו מטבח. הסיפור מתאר את הזוועות שעורך פינושה (בסיוע אמריקני!) במרכסיסטים, ביניהן הוצאות המוניות להורג של אוהדי המשטר הקומוניסטי. המספר נוסע 600 קילומטרים דרומה כדי להתוודע לגורלו של חואן, ונודע לו שהוא הועלם כמו שאר תומכי המשטר. אלא ששנים רבות אחר כך, הוזמן לחתונה, שבה שם הכלה הוא לֶנְגָה. חתונה זאת מפגישה אותו שוב עם חואן, שהעניק לבתו את השם הזה כשמו של עץ יוצא דופן בעמידותו. מסתבר שחואן עמד להיות מוצא להורג יחד עם אישתו, אך מעשה חסד שעשה עם אדם זר (שלא אפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא הפוטנציאלי), גרם לכך שאותו אדם הציל אותו בעורמה מכדורי המשטר החדש.
אני מניח שגם הסיפורים "לשתוק עם פרננדו", "המכתב לרוחנה חזר" ו"עם הנזירה קלרה" קשורים איכשהו לביוגרפיה של הסופר, אך הדימיון הרבה יותר מעומעם מאשר בשלושת הסיפורים שסקרתי לעיל.
שמונה מתוך תשעת הסיפורים – עלילתם כבדת ראש, ולעיתים אפילו נוגה עד טראגית ("סוסו של סרוונטס", "המכתב של רוחנה"), ורק בסיפור אחד העלילה מבודחת – "שעורה בעינו של משולם", סיפור שעלילתו מתרחשת בירושלים העתיקה בהווי ישן של שידוכים התפורים לפי מידותיהם של ההורים, ושל אמונות בלחשים וקמיעות. תעלולים של גנבי ירושלים גורמים לסוף טוב – לחתונה בין חירש ושוטה ובין סהרורית עשירה. שוב – אינני מפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא.
נובלת המכתבים שבסוף הספר – "מכתבים ולא רק" – היא מלאת חידות, למרות שכאמור בפתיח לרשימה זאת, הכותבת מספרת לנמענת דברים שזאת היתה אמורה לדעת. המכתבים נשלחים מדנה (אישה נשואה לגבר מושך ונעים בשם אמיר, ולהם שני ילדים) למורתה הנערצת, שלימדה אותה בכיתות י"א-י"ב, ושהייתה חברה קרובה שלה. יש אפילו רמזים שהיו בין השתיים יחסים אינטימיים (מוטיב המופיע בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה" – הקיבוץ המאוחד 2003). המכתב הראשון שנשלח מהודו (דנה נטשה את בעלה ואת שני ילדיה וברחה להודו), הוא ארוך מאוד (עמ' 163-130), ושלושת המכתבים הבאים (מהארץ) הם קצרים יותר (עמ' 182-164). מסתבר שמאיזו סיבה לא ברורה עד סוף הסיפור, המורה ניתקה את הקשר עם דנה. בעבר הן היו חברות קרובות, והמורה סיפרה לה על מאהב שיש לה, שהיווה נחמה על כך שהיא נשואה לבעל אלים וקמצן, וגרה עם אביה המתעלל בה. המורה מספרת לה פרטים אינטימיים ביותר על משכביה עם אותו מאהב, אך אינה מנדבת עליו מידע מזהה. במכתב הארוך מגלה דנה למורתה (המתנכרת לה) שהיא התאהבה בעורך הספר שכתבה, ואשר הוצאת ספרים מכובדת החליטה להפיק אותו. המחשבה המתגנבת למוחו של הקורא היא ששתי הנשים – המורה ותלמידתה – מאוהבות באותו אדם, אלא שמתיאוריו של האהוב, הלא הוא נתן העורך הספרותי, מסתבר שתכונות אהובתו הקודמת, שנטשה אותו למרות שבועת האהבה שלה, אינן דומות לתכונותיה של המורה של דנה – הוא מתאר אותה כמיסטיקנית, מתעניינת בקבלה ובאסטרולוגיה, וכי היא מביאה את אחת מתלמידותיה – עולה מחבר העמים – שתהיה עדה בחדר הסמוך לאנקות ההתעלסות שלה עם נתן. זה בהחלט לא מתאים לאופייה של מורתה הנערצת של דנה . מצד שני, ייתכן שנתן שינה את קווי אופייה בכוונה כדי לא לאפשר את זהותה – חידה!
בהמשך הנובלה מסתבר שצעיר דתי, שכינויו – שלז, אותו פגשה דנה בהודו, חושף את סיפור הרומן שבין דנה לנתן ובין המורה ובין המאהב המסתורי שלה, ומחליט לסחוט את שתיהן. באיזה שהוא אופן, שלא פורש בסיפור, מצליחה דנה לחסום את נכלוליו של שלז ולשחרר אותה ואת מורתה מאיומיו – שוב חידה!
הספר רווי מתח, העלילות מרתקות ומביאות ניחוח אקזוטי מספרד, מקסיקו, צ'ילה וירושלים. הקורא מפליג עם הסיפורים למחוזות עלומים על פני הגלובוס ובתוך נפש האדם.

* פורסם לראשונה בחדשות בן-עזר, גיליון 738, 30.4.12

2. בין ערפילי האגדה לפיקארסקה
על ספרו של אורציון ישי
"כתום – שמונה סיפורים ונובלה"
כרמל, 2012, 155 עמ'
אורציון ישי הוא כותב פרוזה ותיק ומוכר, המתרכז בעיקר בסיפור הקצר. מבין תשעה הספרים שפרסם – שמונה הם קובצי סיפורים הנסבים בעיקר על העדות הספרדיות בירושלים ועל הקשר התרבותי בין שפתם של הספרדים "שלנו" ובין דוברי הספרדית בספרד ובארצות אמריקה הלטינית. מקום של כבוד בסיפורים אלה תופסים גם השכונות בירושלים המאוכלסות ביוצאי ארצות האיסלאם. התקופה העיקרית בה מתרכזות העלילות שלו הן ימי המנדט הבריטי וימיה הראשונים של מדינת ישראל.
כיוון שאורציון הוא פרוזאיקון מתרשם, ולא שופט, הוא איננו עורך גלוריפקציה – מצד אחד, ולא הוקעה – מצד שני – של מושאי סיפוריו שבקובץ "כתום", אלא הוא מחתל את העלילות שהוא רוקם ביד אמן בערפילים של אגדה. הגיבורים הפועלים, בדרך הטבע, בהוויה לא רציונאלית, מנחשים עתידות, מאמינים בסגולות ובאמונות טפלות, "מתרפאים" בתרופות עממיות (עמ' 32), וב"ניסיון חיים" (לחם עבש וחלב – סגולה לאריכות ימים, עמ' 80), מוצאים אישוש לניחושיהם לגבי העתיד בסימנים אקראיים (תינוק זוחל – סימן לבואו של אורח; אם מביטים במים שבכד – אפשר לנחש מי האורח, עמ' 41, 43). שיח' ערבי עיוור היושב בפתח מערת המכפלה יודע לגלות נסתרות ומנבא את מאורעות תרפ"ט בחברון (עמ' 56-55). הסיפורים מתארים גם מנהגים שקורא בן המאה העשרים ואחת עשוי להירתע מהם כגון הנוהג בעדה האורפלית לערוך טקס ביזוי לאב שנולדה לו בת (עמ' 87), או הנוהג להציג את הסדין לאחר ליל הכלולות (עמ' 140).
מעניין לציין כי בסיפורים שבקובץ שלנו מופיעים האשכנזים כמין סרח עודף בשכונות המדברות לדינו וערבית: הם מוזרים בפאותיהם – מצד אחד, ובגילוי ראש – מצד שני. הם בהירי עור וכחולי עיניים, חלקם נגועים בגזענות כלפי העדות "השחורות", והאוכל שלהם חסר טעם ומשעמם. הילדים מדברים עם ההורים שלהם ביידיש, אבל מתביישים בכך (עמ' 86, 139-137, 152-151).
כאמור, אורציון ישי הוא אמן הסיפור הקצר, ומסתבר שגם הנובלה שבסוף הקובץ היא למעשה שרשרת של סיפורים קצרים, המזכירה את היצירה הפיקרסקית. כידוע, במרכז יצירה הפיקרסקית מצוי נוכל חביב, ולא מזיק במיוחד למי שלא מגיע לו, הנודד ממקום למקום, וכל מקום חדש מהווה סיבה לסיפור חדש.
בנובלה "חלומות ולא רק..." אין נוכל נודד, אדרבה, הגיבור, דניאל, נמצא רתוק למיטה בבית חולים, ו"הנדודים" שלו הם בחלומות שהוא חולם לאחר שהורדם כדי לבצע בו ניתוח מסוכן. בחלומו הוא רואה את עצמו בהלווייה שלו עצמו, כאשר מסביב קהל רב של מכריו, ולכל אחד מהם סיפור הכרוך בקורות חייו. בחלום הוא "נודד" מדמות לדמות ומעלילה לעלילה, ומסתבר שהוא בהחלט יכול להירשם תחת התווית של "נוכל חביב".
חלק מהסיפורים מתארים את כיבושיו הלא ממש מוסריים אצל נשים שונות, וחלק אחר מתאר את עולם הכמיהה, את מפח הנפש, ואף את האסונות הפוקדים כל בן תמותה. בין גיבורי סיפוריו – פאני, עימה היתה לו פרשת אהבים, למרות שהיה נשוי. אבל מסתבר שבה בעת היתה לו פרשת אהבים גם עם איטלקייה מטורינו בשם ליוויה, אותה ואת בעלה מרצ'לו פגש בטיולו בהודו. בדיוק כשהוא רוצה להיפרד מליוויה כדי להיות "נאמן" רק למאהבת אחת, הלא היא פאני, קוראת לו ליוויה לטורינו שישתתף בהלוויית אימה, זו אשר סייעה להם להתעלס בלי ידיעתו של מרצ'לו (שהיו לו פרשיות אהבים משלו). בהזדמנות זאת היא רוצה להתגרש ממרצ'לו ולמסד את קשריה עם דניאל. התוצאה – הוא מאבד את שתיהן. בחלום הוא רואה אותן "אחיות לצרה", מתחבקות ומתנשקות בהלווייה שלו.
הוא רואה בהלווייה את אברם שילוני הרקדן בעל הגרמופון היחיד בשכונה, וזה המניע לספר את סיפור אהבתו לאחותו הקטנה רוזה, שהתעלסה עימו, אך ביקשה להשאיר אותה בתולה. הוא מנתק עימה את היחסים לאחר שנודע לו מפי חבר שהיא התרועעה במחנה העבודה עם המדריך הקיבוצניק.
סיפור אחר שעולה בחלומו הוא סיפורה של תמר הנשואה לידידו אריה, שאיננו מסוגל לגאול אותה מבתוליה, והיא מבקשת מדניאל לעשות למענה ולמען אריה את "המצווה", מעשה שמייסר אותו. בחלומו הוא רואה את שני בניה התאומים שהיו לרופאים, משתתפים בהלווייתו.
בין החוויות הקשות שעולות בחלומותיו מוזכרת דליה, אחותו הגדולה של מתי. דניאל היה מאוהב בה נואשות בילדותו, למרות שהיתה גדולה ממנו בשלוש שנים. מתי נפטר בבית חולים לאחר מחלת נפש שפגעה בו, ודליה עצמה נהרגה על ידי פגז במלחמת השחרור בהיותה בתפקיד מטעם הגדנ"ע. גם גורלו של חבר ילדות אחר, שרוליק (בן למשפחה אשכנזית יחידה בשכונה) לא שפר עליו – אימו משתגעת, צורחת ומתפשטת על המרפסת לעיני כול. היא מאושפזת בבית חולים לחולי רוח, ולימים נעלמים מהשכונה ועוברים לגור בשכונת "התקווה". דניאל עומד בהבטחתו לא לספר בכיתה את סודו הנורא של שרוליק, שלימים יהפוך ליהלומן באנטוורפן שבבלגיה.
נושא השיגעון חוזר גם בסיפור "סודו של דודי יקותיאל". הגיבור הוא ניקו, וחברתו יונתה מתחקים אחרי קורות הוריו, ומגיעים לשם כך עד מדינת וושינגטון בארצות הברית. מסתבר שבעקבות מות בתה בטביעה באמבטיה, משתגעת אימו של ניקו, והוא מועבר בגיל שלוש אל חזקתה של רָשֶל, אישה אלמנה, המבקשת לראות בניקו ובאחיו הגדול ממנו בשנתיים – את ילדיה שלה. אחיו זוכר את אימו הביולוגית, וגם ניקו זוכה לחוויה קשה כאשר אישה לא שפויה דורשת מרשל את ילדיה. רשל מצליחה להחזיר את האישה לבית חולים לחולי רוח, וכן מצליחה להסתיר מהילד מי היתה האישה הזו שהתפרצה לביתם. יקותיאל הדוד, האח התאום של האב, איש בעל קסם, חביב הנשים, מסתיר גם כן את הסוד מפני ניקו, ומרומז שהוא עצמו היה מאוהב באישתו של אחיו.
בסיפור "ואל תשכח את האפטרשייב" מתואר איך אישתו של דריו גילתה לו להוותה שאישה רוצה בו, ומשאירה לו רמזים בתוכן התיק שהשאירה בחנותו: שמונה חמניות ולימון, לאמור - תבוא אליי לרחוב החמניות מספר שבע באור היום. דריו אמנם מתפתה לאישה, ומתבזה בפני אישתו ובנו. היסוד האגדי בסיפור זה הוא ב"סימנים" שמצאה אישתו בתיק של האישה, וידעה לפרשם.
גם בסיפור "תינוק בבטן מרתף" שולט היסוד האגדי: פלומבה המיילדת הערירית מסתירה את ריקה אחייניתה ואת התינוק שילדה מבלי שנישאה לאיש. פלומבה מסתירה את האם והתינוק מעיני הבריות, והכי מדהים – גם מאחיה מושון, הוא אביה של ריקה. מושון מיואש ודועך כנר משום שבתו נעלמה. כאמור, רק באגדות אפשר להסתיר אם ותינוקה לאורך ימים מהאב ומהבריות. פתרון החידה מגיע מאותו שיח' זקן בפתח מערת המכפלה, שהזכרתי קודם, ולפנינו שוב יסוד אגדי.
בסיפור "מדוע בכה אנטוניו" מופיע מוטיב החוזר בסיפורי אורציון – נידחי ישראל האנוסים המפוזרים בעולם, והמבקשים לחזור ליהדות. הגיבורה היא רוסלה, שמשוכנעת שהיא צאצא של כהן שעונה על ידי האינקוויזיציה בסיציליה שהיתה בשלטון ספרד, אך שמר על יהדותו. היא מבקשת לחזור ליהדות ומצליחה לגרום לרב יהודי באיטליה לשלוח נציג שלו (אברך חרדי) לברך את בנה אנטוניו בברכת כוהנים. אביו הקתולי האדוק מכה אותו במכות נמרצות כדי שיספר מי היה האיש בירך אותו, אך הילד מקבל בגבורה את מכות האב, ואינו מגלה.
תמימותו של ילד, הוא הדובר בסיפור "הצגה יומית", גורמת אכזבה נוראה לפלורה אחותו. הוא מספר על הקשר של מרקו עם זימבולה המופקרת, שנותנת שירותי מין לקצינים הבריטיים, לקצב, לירקן, לאופה וגם למרקו. פלורה שהיתה מאוהבת במרקו (אביה לא התלהב ממנו משום שהיה מהמר ושתיין), חווה משבר רגשי נורא. מרקו מתנדב לצבא הבריטי, והילד מקווה שהוא יביא לו משם כדור אמיתי.
בסיפור "דוריס דיי במעברת פרדסייה" מסופר על מפקד מחלקת טירונים בשם זעפרני המתעלל בחייל טריפוליטאי כבד-שמיעה בשם מרצ'לו. זעפרני שולח את חייליו לבקר בחופשה בפחון של דוריס הזונה ממעברת פרדסייה, ונודע לו שמרצ'לו לא הצליח לשכב עימה. הוא משפיל אותו על כך בפני שאר הטירונים. מרצ'לו נוטש את השיעור של זעפרני בכעס, ומקבל משום כך עונש של שמירה נוספת. זאת הזדמנותו לנקום במפקד האכזר, וכשזה מתקרב, הוא כביכול איננו שומע אותו אומר את הסיסמה, ויורה בו. מרצ'לו נשפט למחבוש, ושם הוא מאבד עצמו לדעת. הטירון "ולנטינו" מתמוטט נפטר באמצע מסע, כשמפקדיו אינם מאמינים לו שהוא חש ברע. טירון אחר בעל הכינוי "בני הזמר" יורה לעצמו בכף היד כדי להשתחרר מהצבא.
כיוון שגם אני, כמו גיבורי הסיפור הזה, עברתי טירונות בשנות החמישים בחיל קרבי, אני מעיד שהסיפור מתאר חוויות אמת על התעללות המפקדים של אותם ימים בפיקודיהם, ועל כך שאחוז מסוים של נפגעים "לא הזיז" אז לאף אחד בצבא.
נג'ימה, אישה כורדית מופלגת בשנים מקווה לא למות עד שיגיע אליה עזרא, בנה האובד שנסע לטורקיה לחפש מטמון שכביכול החביא נחום דודו, שהיה גם אביו מאמצו. כדי להגשים את חלומה לפגוש שוב את עזרא, היא מחליטה לא לשכב במיטה, שם רוב האנשים מתים, אלא לשבת על כיסאו של אליהו.
בסיפור "כתום" (על שמו כל הקובץ) מסופר על גיבור החולם על דמויות כתומות המופיעות אצלו בחלום. הוא אמנם נשוי, אבל יש לו פרשת אהבים עם אדלה, אשר נטשה אותו והתחתנה עם אחר. הוא מתאווה להתאבד, ונוסע אל מותו לפגוש "כתומים" בחוף.
לאורציון ישי יש ללא ספק, קול מיוחד ויכולת נדירה להעמיק לנבכי הנפש של גיבוריו על מעלותיהם וחולשותיהם, ולגרום לנו הקוראים להיות שותפים נאמנים ואמפתיים להתרחשויות המתוארות ביד אמן בסיפוריו.

* פורסם לראשונה בחדשות בן-עזר, גיליון 738, 30.4.12