סמכויותיהם של ראשי ערים בענייני תיכנון ובנייה ורישוי עסקים, חושפים אותם לא אחת להיות יעד לסחיטה, בין השאר בטפילת האשמות שווא והטרדות למיניהן. לכן, כאשר אנו שומעים על חשדות נגד ראש עיר או על ראש עיר שזומן לחקירה, אין זה מן הנמנע שמדובר בעשן בלי אש.
לא כן, כאשר מדובר בהגשת כתב אישום. ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום – הוא מי שהחשדות נגדו נבדקו בידי המשטרה, המשטרה החליטה לפתוח בחקירה פלילית, החקירה הפלילית הניבה ראיות-לכאורה שהביאו להמלצה להעמיד לדין, ובדיקת הפרקליטות קיבלה את ההמלצה וגיבשה אותה לכתב אישום.
במקרה כזה, אף אם מבחינה משפטית טהורה עומדת לנאשם חזקת החפות – מבחינה ציבורית עליו לטהר את שמו בזיכוי מוחלט, על מנת שיוכל להמשיך לכהן בתפקידו.
למרבה הצער, החוק אינו דורש זאת. יש לשנות את החוק, אולם גם ללא חקיקה, ראוי היה לבסס זאת כנורמה ציבורית; נורמה על פיה ראש העיר עצמו יתפטר, או לפחות ישעה את עצמו, ויתרכז בטיהור שמו בבית המשפט.
ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום לא עשו כן. הם אחזו בקרנות המזבח של השררה, וגם לאחר שהודחו במצוות בית המשפט העליון, התעקשו להתמודד על כהונה נוספת. אוי לבושה! בשלוש הערים בהם מדובר, בת ים, נצרת עלית ורמת השרון, הציבור נתן את קולו ברוב גדול לנאשמים.
זוהי תעודת עניות לתושבי הערים הללו ולחברה הישראלית כולה. יש בהצבעה הזאת מסר חמור ביותר, של סלחנות כלפי שחיתות ציבורית. לא נורא, תגנוב קצת, אולי גם תיקח קצת שוחד, העיקר שהביוב יזרום, הרחוב יהיה נקי, חוגי הקרמיקה והכדורסל יפעלו כראוי ורמת החינוך תהיה נאותה. אולם מהי משמעותה של רמת החינוך, כאשר הדוגמה האישית של העומד בראש ושל ההורים שבחרו בו, היא שהשחיתות מותרת?
פן נוסף של הבחירה בראשי הערים שבית המשפט העליון הורה להדיחם, הוא צפצוף של הבוחרים על בית המשפט העליון וזלזול בו. זהו ביטוי לכרסום העקבי במעמד בית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים. מי שאשם בכרסום הזה, אינו אלא בית המשפט העליון עצמו. האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, הוא למעשה פוליטיזציה של בית המשפט, שנטל סמכויות לא לו והחל לדון בסוגיות השייכות לכנסת ולממשלה. בכך הוא הפך להיות חלק מהמשחק הפוליטי. וכאשר השופט הופך לשחקן, אין הוא יכול לצפות שימשיכו להתייחס אליו כאל שופט. וכשמתייחסים לשופט כאל שחקן, גם עושים עליו פאולים. אלא שאז, אין מי שישרוק.
שחיקת האמון הציבורי בבית המשפט היא פגיעה משמעותית בשלטון החוק. ההתנגדות הגורפת לכל רפורמה במערכת המשפט, היא המשך מצעד האיוולת של מי שמתיימרים להגן על בית המשפט, אך במעשיהם הם שוחקים את אמון הציבור בו. מה עוד צריך לקרות כדי שמי ששלטון החוק יקר לו, יבין זאת?
טיפול בית המשפט העליון בפרשת ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום, היה לקוי מיסודו. מאחר שהחוק אינו דורש את הדחתם של ראשי הערים – עצם החלטת בית המשפט להדיחם היתה בעייתית מאוד. אולם ההחלטה להדיחם, מצד אחד, ולאפשר להם להתמודד, מצד שני, היא החלטה אבסורדית. אם אין הם יכולים לכהן כראשי עיר, יש למנוע את התמודדותם. אם אי אפשר למנוע את התמודדותם, אין להדיח אותם. ההחלטה השעטנזית הזאת, יצרה תסבוכת חסרת מוצא. איך יכול כעת בית המשפט להדיח את נבחרי הציבור, שרק לפני שבועות אחדים הוא התיר להם לעמוד לבחירת הציבור?
בסיטואציה שנוצרה, תהיה זו טעות חמורה של בית המשפט אם ישוב ויתערב. כעת, עליו להשאיר את הסוגייה לפתחה של הכנסת. יש לקוות שהמחוקק יקבע כללים ברורים, על פיהם מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו רשאי לכהן כראש רשות מקומית ולהתמודד על התפקיד.

2. צרור הערות 27.10.13

* אני איש של חורף, האוהב שעון קיץ. אילו היה הדבר תלוי בי, כל השנה היה שעון קיץ ובחודשים יולי ואוגוסט השעון היה זז שעה נוספת.
אף פעם איני שש כאשר עוברים לשעון חורף. אולם השנה, לראשונה, לא חשתי שגוזלים מילדיי, ממשפחתי וממני שעת אור בשרירות לב, כאשר החורף מוכרז בעיצומו של הקיץ, אלא שהתקבלה החלטה סבירה ומאוזנת.

* מזה שבועות אחדים, אנו חיים תחת מתקפה של קמפיין לעידוד הירידה מן הארץ. זה החל בסדרת כתבות בערוץ 10 וסחף את התקשורת כולה. היסטוריון שיקרא בעוד 100 שנה את עיתוני התקופה, יחשוב שבעשור השני של המאה ה-21 צעירי ישראל עמדו בתור ליד השגרירויות הזרות, הארץ ננטשה בידי צעיריה והבדיחות של שנות ה-60 על האחרון שייצא ויכבה את האור נראו על סף מימוש. וכמובן, מחוז החפץ של צעירי ישראל הוא ברלין, אליה הם נהרו בהמוניהם. וכי יש מקום על פני חֶלֶד, שטבעי יותר ליהודים לחיות בו, 70 שנה אחרי השואה, מאשר ברלין?

הראיון המרכזי במגזין השבועי של "ידיעות אחרונות" "7 ימים" השבת, היה עם המשורר נתן זך. בראיון, לרגל צאת ספר שיריו החדש, כמעט שלא היתה התייחסות לספר ולשירים. הראיון היה במה לביטויי נרגנות, מאיסה בארץ והשפרצת מי שופכין על המדינה. דברו של איש הרוח, חתן פרס ישראל, נשמע כקרקור העורב – רק רע, רק רע, רק רע. הוא לא הציב חזון כלשהו, הוא לא קרא לצעירים להיאבק כדי לתקן את הראוי לתיקון. כל המסר שלו היה כמה חרא כאן, "גם הציפורים לא שרות כאן יותר ... לא יצמח פה שום דבר." הוא סיפר ש-13 השנים המאושרות בחייו היו השנים שבהן עזב את הארץ וחי בלונדון (המראיין, אלעד זרט ציין שבאותן שנים אליהן זך מתגעגע כל כך הוא לא כתב ולו שיר אחד) והוא מצטער שחזר לארץ כדי לטפל באימו החולה ונשאר כאן. המסר שלו לחברה הישראלית היה – תברחו מכאן כל עוד נפשכם בכם. בעיקר לגרמניה. אלא מה?
וגם "7 לילות" לא מפגר אחריו. שם מרואיין השחקן דודו זר שירד מן הארץ ללוס אנג'לס ובשורתו לדור שגדל עליו בטלוויזיה: "תחיו רק איפה שטוב לכם, גם אם זה באוסטרליה או בברלין." כמובן שבברלין, וכי חשבתם אחרת?
ובינתיים, בעיצומו של הקמפיין הזה, הגיעו תוצאות האמת. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסה דו"ח. דו"ח שלא יעשה כותרות, דו"ח מצ'עמם. מן הדו"ח מתברר בכלל, שיש ירידה מתמדת בירידה מן הארץ, הן במספרים מוחלטים והן באחוזים ושהירידה מישראל בהשוואה להגירה ממדינות ה-oecd האחרות, היא אחת הנמוכות ביותר. נתוני הירידה מישראל הם בשפל חסר תקדים. מאז 1990 ועד היום חלה ירידה דרסטית של 35% במספר היורדים. אני מדגיש – במיספר המוחלט. לנוכח הגידול הרב באוכלוסיית המדינה בשנים הללו, באופן יחסי המספר גדול הרבה יותר. אחוז היורדים מן הארץ הוא שני פרומיל, שהנו אחוז נמוך במיוחד ביחס למדינות ה-oecd.
התקשורת חיה בבועה חברתית, ומתוכה ועליה היא מדווחת. מעולם היא לא נראתה מנותקת יותר מן המציאות.

* מוסף "הארץ" הקדיש השבוע את עמודים 34-43 לכתבת ענק שנועדה להוכיח, שמאורעות תרפ"ט הן "נראטיב" ציוני ולהציג מולו את ה"נראטיב" הפלשתינאי. זאת, כקידום מכירות של ספר אותו כתב פוסט היסטוריון אנטי ציוני, פעיל "תעאיוש", הלל כהן. כהן טוען שאינו מצדיק את מאורעות תרפ"ט והטבח בחברון, "אני בשלב של להבין." ומה הוא מבין? "שזו היתה פעולת מנע, כי היהודים ניסו לקחת מהם את הארץ." את המאורעות, על מעשי הטבח ההמוניים שבהן, משווה כהן למבצע "עופרת יצוקה".
האמת היא, שהוויכוח הבסיסי של כהן הוא עם ה"שמאל" הישראלי, הטוען שכל הבעיות הן בגלל "אקיבוש". "זה המלכוד של שמאלני מצוי, שחוזר ומצהיר שהוא נגד הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור, א.ה.] של 67'. אפשר לפתור את הבעיה של 67' על ידי הפסקת הכיבוש, אבל זה לא יפתור את שורשי הסכסוך. הנוכחות שלנו כקהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ היא הבעייה."
כלומר, אם ישראל תיסוג לקווי 49', לא יהיה בכך כדי לפתור את הבעייה, כי העוול קדם לקווים אלה, ואת העוול יש לפתור מן הבסיס. אז מתי נעשה העוול? שמא במלחמת השחרור, ב"נכבה", בקיבוש של 48'? לא.
"אין ספק שהכיבוש שנמשך מ-67' עד היום קשה ביותר ברמת חיי היום יום של הפלשתינאים, אבל מבט היסטורי כולל על יחסי יהודים ערבים בארץ מוכיח שהסיפור הרבה יותר מורכב, ולכן עלינו לחזור ל-1929." שהרי העוול אינו קיומה של מדינה יהודית, אלא קיומה של "קהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ," וזו קיימת, לטענתו, כבר משנות העשרים של המאה שעברה. "בשנות ה-20 הגיעו מאה אלף יהודים... אני לא חושב שהציונות ניסתה מספיק לבוא מעמדה של אורחים מבקשי מקלט. ... הציונות באה גם לשלוט ושם הכשל שלה."
יש לכהן גם חזון. "היהודים מונים כ-7 מיליון איש שחיים בארץ. זה קרה בתהליך מתמשך, בניגוד לרצונם של הפלשתינאים ועל חשבונם. ... גם האימפריה הרומית הלכה והתעצמה, עד שקרסה. זה שיש גרף לכיוון מסוים לא מסמן לנו מה יוליד ההמשך." אופטימי.
יש לי בקשה למפיצי העיתונים. אנא, צרפו ל"הארץ" שקיות הקאה.

* ועדת השרים לחקיקה אימצה הצעת חוק פרטית של ח"כ ליצמן מיהדות התורה, על פיה כל ויתור בירושלים ידרוש רוב של 80 ח"כים. השרה ציפי לבני הגישה ערר על ההחלטה, וזו עתידה להידון בקרוב במליאת הממשלה.
בכל דיון בסוגיית ירושלים, מן הראוי לדון בשאלה – מהי ירושלים? מהם גבולותיה? יש לזכור, שירושלים שסופחה לריבונות ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, לא היתה רק בגבולותיה המוניציפליים של העיר, כפי שהיו בתקופת המנדט ובתקופת השלטון הירדני, אלא צורפו אליה כפרים שכנים רבים, שלא היו חלק ממנה.
אני תומך בשלמותה ואחדותה של ירושלים ושולל נחרצות את ההצעות נוסח ברק ואולמרט, שהציעו למסור לפלשתינאים את מזרחה של העיר, כולל העיר העתיקה (למעט הרובע היהודי), כולל הר הבית (עם פלפולים מתחכמים על איזו ריבונות ישראלית תת קרקעית אמורפית בנוסח ישראבלוף). אבל האם יש סיבה להתעקש על כל השכונות והכפרים סביב ירושלים, שכל מה שהם נותנים לנו זו תוספת של אוכלוסיה פלשתינאית רבה, המצמצמת את הרוב היהודי המוצק במדינה ובעיר? איני רואה תועלת לאינטרס הישראלי ולייעודה של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית, בשליטה לאורך זמן על אותן שכונות.
מצד שני, אני רואה חשיבות רבה לכבוד שעלינו להעניק לריבונות ישראל. עצם העובדה שהחלנו את הריבונות הישראלית על אותן שכונות, גם אם היתה זו טעות, יצרה מציאות חדשה, שמדינה המכבדת את עצמה ואת ריבונותה אינה יכולה להתעלם ממנה.
דומני שהסוגיה הזו קיבלה מענה ראוי בחוק המחייב רוב של 61 ח"כים בכנסת ובאישור של משאל עם לוויתור על שטח ריבוני. אני מאמין, שאילו יבוא לאישור העם הסכם שפוי של פשרה טריטוריאלית, שבה האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים יהיו בריבונות פלשתינאית וגושי ההתיישבות היהודיים ובקעת הירדן רבתי יהיו בריבונות ישראל; ושבה העיר ירושלים השלמה תישאר בריבונות ישראל אך חלק מן המעטפת שסופחה אליה יועבר לריבונות פלשתינאית – הצעה כזו תאושר במשאל העם.

* תרחיש: ראש הממשלה מחליט להגדיר כיעד לאומי עליון – היערכות לרעידת אדמה. הוא מקים צוות משימה בין-משרדי בראשות מנכ"ל משרד רוה"מ. הוא מקים קבינט הערכות בראשותו. הוא מעביר בממשלה תכנית חומש לאומית, להערכות מבחינת הכנת התשתיות, הכנת מבני המגורים והכנת כוחות ההצלה, מס רכוש וכו' להתמודדות עם התוצאות.
איזה גיחוך הוא יעורר. פניקיסט, יכנו אותו. הוא בורח מהתמודדות עם הבעיה הפלשתינאית ואקיבוש. אולם ברגע שתהיה רעידת אדמה, הנזקים בנפש וברכוש יהיו מינימליים ופעולת כוחות ההצלה תהיה מיטבית, כל הגיחוך ישכח.
משל, למה הדבר דומה? לביקורת על נתניהו בנושא הגרעין האיראני. ובניגוד לרעידת האדמה, שניתן למזער את נזקיה, אולם אין לנו כל יכולת למנוע אותה – בסוגיה האיראנית מדיניות ישראל עשויה להביא למניעת התגרענותה של איראן. אז שיגחכו.

* פרשת האזנות הריגול מעידה עד כמה ריגול בין מדינות ידידות הוא תופעה שכיחה בכלל, ואצל האמריקאים בפרט. עובדה זו מאירה בזרקור ענק על הצביעות שבפרשת פולארד. כמה שרירות נעוצה בעונש חסר הפרופורציות אותו מרצה פולארד כבר כמעט שלושה עשורים.

* בסקר דעת קהל ב"הארץ", בעריכת פרופ' קמיל פוקס, הכפילה מרצ את כוחה וקיבלה 12 מנדטים. זו תוצאה מדאיגה, לא רק כיוון שמרצ היא מפלגה קיצונית, אלא בעיקר כי היא מקצינה. זהבה גלאון קיצונית ומיליטנטית יותר מקודמיה לתפקיד. היא מושכת את מרצ לכיוון שמאלני רדיקאלי יותר, לכיוון פוסט ציוני. אם מרצ ממוקדת על הסקאלה הפוליטית בישראל בין מפלגת העבודה לחד"ש, גלאון מעבירה את המטוטלת באופן חד משמעי לכיוונה של חד"ש, האנטי ציונית. אם אין זה טרנד רגעי אלא מגמה, זו בשורה רעה לחברה הישראלית, כיוון שהיא מצביעה על הקצנה וקיטוב, כאשר יש צורך בהעמקת הלכידות החברתית.

* בשיטוט רטרואקטיבי בגיליונות האחרונים של חב"ע נתקלתי בשאלה מי החכם שטען שאסון הבונים הוא תוצאה של מזוזות פסולות. ובכן האיש הוא הרב יצחק פרץ, היו"ר הראשון של ש"ס ומי שכיהן מטעמה כשר הפנים ושר הקליטה.

* בגיליון שבת של "מעריב", דוּוַח על תופעה חדשה – אנשים עולים לרגל לכיסא שעליו נהג הרב עובדיה לשבת בדרשותיו ברחבי הארץ, הנמצא אצל הנגר שבנה אותו, בקריית מוצקין. הם יושבים על הכיסא כסגולה למציאת זיווג לילד, לכניסה להריון, לבריאות וכד'.
בתמונה שנלוותה לכתבה נראו חמש נשים, אחת יושבת על הכיסא וארבע עומדות בתור. שלוש מן הנשים לבשו מכנסי ג'ינס צמודים צמודים, אחת לבשה טייץ ואחת – מכנסיים קצרים.
מצד אחד, אני תמיד שמח להיווכח במציאות השונה מהסטריאוטיפים המגזריים המקובלים. הנה, נשים מתנהגות אחרת מן המצופה מהן על פי מראן החיצוני. אולם אני ממש מצר על כך, שבמקום שחילונים יתחברו למסורות היפות של היהדות, לעומק הרוחני והאינטלקטואלי שביהדות, הם מתחברים דווקא להבל וריק, למסורות פגאניות ופרימיטיביות הסותרות את רוח היהדות. בשבת בה קראנו על מותו של אברהם אבינו, שאלתי את עצמי לשם מה צריך היה אברהם (על פי המדרש) לנתץ את פסלי האלילים ולצאת למסע הארוך הזה, אם צאצאיו חוזרים לעבודת אלילים?
הרב עובדיה, שהיה רציונליסט, סלד מהמסורות הללו ... מה שלא הפריע לו לעודד אותן ככלי לגיוס תמיכה אלקטורלית בש"ס.

* ביד הלשון. כל עוד הרב עובדיה היה בחיים, רק אנשי ש"ס וחסידי הרב כינו אותו "מרן". מאז מותו, התקשורת כולה החלה לכנות אותו כך. ולתואר מרן, הוסיפה התקשורת את ה"א הידיעה "המרן". "מה תהיה דמותה של ש"ס אחרי מותו של המרן?"... "מי יהיה המרן הבא?"... וכן הלאה.
אלא ש"המרן" עם ה"א הידיעה הוא שיבוש. מרן – פירושו "אדוננו" בארמית. וכפי שלא נאמר "האדוננו", כך אין לומר "המרן".
גם הכיתוב מר"ן, שראיתי במספר מקומות שגוי – אין המדובר בראשי תבות.