הביוגרפיה המרתקת של אלוף אהרון יריב

מאת עמוס גלבוע

עמוס גלבוע: "מר מודיעין, אהרל'ה, אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן". המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), ידיעות אחרונות, ספרי חמד. 743 עמודים.

במשך כשבוע ימים הייתי מרותק לכרך העבה של הביוגרפיה המרתקת שחקר וכתב עמוס גלבוע על מי שהיה בין השאר גם מפקדו בצבא, האלוף אהרון יריב. אהרון יריב זכור כמעט לכל ישראלי מבוגר, מתקופת היותו ראש אמ"ן, מסביר לאומי בתקופת מלחמת יום כיפור, ונציג ישראל בשיחות עם גנראל גמאסי המצרי בקילוטר ה-101 בכביש לקהיר, הנקודה שאליה הגיע צה"ל בתום מלחמת יום הכיפורים.

ואולם הקריאה בביוגרפיה המפורטת הזו, המשחזרת בדייקנות מדהימה ומפורטת כל תקופה בחייו של יריב מילדותו, פורשת בפנינו יריעה רחבה פי כמה מזו שהיתה לנו אולי מדמותו שהשתקפה בתקשורת.

הוא נולד ב-1920 במוסקבה ובילדותו המוקדמת עבר עם משפחתו לעיר בילבאו, השנייה בגודלה בלטביה, ושם גדל ולמד עד גיל חמש-עשרה לערך. שם משפחתו המקורי היה רבינוביץ, והוא דודו של המזרחן פרופ' איתמר רבינוביץ. יריב הוא שם שלקח לו בשנים מאוחרות, מסיבות של ייצוג ישראל בחו"ל. נמוך-קומה, מוכשר, בעל כושר גופני רב, קסם אישי ויחס חם לזולת – הגיע בנעוריו לבית הספר החקלאי בפרנס חנה בתור זר, "עולה חדש", אך עד מהרה התחבב על בני כיתתו גם בזכות הצטיינותו בתור שוער בקבוצת הכדורגל. הוא עלה ארצה עם אימו, שהשתקעה בירושלים. גם אביו עלה אחריהם אך שהה בארץ זמן קצר וחזר לבילבאו בגפו, התגרש מאימו ונישא שם בשנית. סופו שנספה בשואה. גם האם לא האריכה ימים בארץ, בירושלים, ומותה הוא במידה מסויימת מעין תעלומה טראגית.

אהרון הצעיר עושה את דרכו שלב אחר שלב בדרך שכמעט כולה שלובה בתולדות ישראל ומלחמותיה. הוא מתגייס לצבא הבריטי ולבריגדה, אחר-כך במלחמת העצמאות, ממקימי צה"ל, נספח צבאי בארה"ב, מח"ט גולני, ראש אגף המודיעין אחרי מאיר עמית; ובשנים המכריעות והסוערות, מ-1964 לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ולאחריה, בתקופת מלחמת ההתשה, ועד לפרישתו ב-1972 – כאשר הוא מעביר את ראשות אגף המודיעין לאלוף אלי זעירא.

לאחר פרישתו הוא פונה לפוליטיקה בבחירות לכנסת השמינית אך מלחמת יום הכיפורים מחזירה אותו לצבא בתפקידו הבלתי-נשכח כנציג ישראל בשיחות בקילומטר ה-101. לאחר מכן הוא נבחר לכנסת, משמש תקופת זמן כשר התחבורה, פורש, ובשנים האחרונות, עד מותו בשנת 1994, בגיל 74, הוא עוסק בעיקר בהקמתו של המכון למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב.

התמצית הזו היא רק מעין ציוני דרך והתמצאות בכרך הענק של הביוגרפיה שכתב עליו עמוס גלבוע. ואכן זו ביוגרפיה למופת. לכאורה החומר לא היה נראה מרתק. חייו של איש צבא ישראלי ברוב מערכות ישראל. ואין תככים. אין עסקי נשים סוערים. לא ביקורת נוקבת ולא גילויים מרעישים. אבל הסך הכולל מצטבר מעבודת הנמלים שעשה עמוס גלבוע בשיחזור כל יום, לעיתים כל שעה, וכמובן כל תקופה – בחייו של אהרון יריב. ובשעת הקריאה אתה חש כאילו אתה נמצא ממש בתוכו של אהרון יריב וחי איתו כל שלב וכל משימה וחולק איתו יחד את דאגותיו, הן המשפחתיות אבל בעיקר אלה המקצועיות, והן הדאגה לביטחון ישראל. ולא דאגה מופשטת, עיתונאית – אלא זו המתבטאת בעשייה היומיומית, בעיקר בתפקידו הגדול האחרון כראש אמ"ן בשנים 1964-1972.

אני מניח שראשי המודיעין של מצרים וסוריה כיום, והכפופים להם, ובייחוד אם יש בקרבם קוראי עברית, יש להם כיום עיסוקים דחופים יותר מאשר לקרוא את הביגוראפיה של יריב, המציגה להם תמונה פנימית מצויינת, אם כי כמובן מסווגת, של פעולת המודיעין הישראלי לאורך שנים רבות ומכריעות. ובכל זאת הייתי מייעץ להם ללמוד מהספר. וכך גם לאמריקאים הנאיביים.

ואכן הקריאה בספר מעניקה לך הרגשה שאתה נמצא ממש בתוך קהילת המודיעין הישראלית, שותף לכל התלבטות והכרעה, ולעיתים גם מכיר אישית את הנפשות הפועלות, לא רק את המחבר, שמצניע מאוד את חלקו באמ"ן, אלא גם אנשים כאלי הלחמי-וייסברוט, עימו למדת יחד בכיתה בגמנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה, והנה מתברר לך חלקו בצמתים חשובים של פעילות המודיעין.

הספר אינו מתיימר לשפוט אלא אולי רק לרמוז מה היה קורה אלמלא פרש יריב ובא על מקומו אלי זעירא, המוחזק כ"אשם" במחדל ההתרעה של מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973. המודיעין מתואר כמכונה יעילה למדיי העוקבת אחר כל ההתפתחויות, וברוב המקרים מצליחה לספק התראות בזמן אמת. ובייחוד ההתראה החשובה של אלי זעירא בחודש אפריל 1973, שראתה בתנועות הצבא המצרי תרגיל בלבד ולא התרעה למלחמה, והיא היתה ההוכחה לכך שהמודיעין מצליח במשימתו, ועם זאת זה בדיוק היה גם הכישלון הגדול. סאדאת הערים עלינו, חזר על התרגיל באוקטובר 1973, זעירא היה משוכנע שמדובר שוב בתרגיל, וההמשך ידוע.

עם זאת, אם ההערכה של המודיעין היתה הפוכה, כלומר שמדובר במלחמה ולא בתרגיל, וצה"ל היה נערך בהתאם מבעוד מועד, ייתכן מאוד שסאדאת היה שוב מהתל בנו, לא יוצא למלחמה, גורם למודיעין הישראלי להיראות כנתון לפאניקה, כזועק ללא סיבה "זאב! זאב!" – ועושה לנו את התרגיל חודשים אחדים מאוחר יותר, בדיוק באותה דרך של הטעייה בין תרגיל לבין חציית התעלה ממש.

מדהימה היא התמונה המדוייקת, האמיתית, שיש למודיעין בכל השנים שלפני מלחמת 73', ובייחוד מתום מלחמת ההתשה ועד לסוף תקופתו של יריב, כך על פי הספר – ממלוא עוצמתן של מצרים וסוריה ומכל ההכנות למלחמה ולצליחת התעלה. הכול כתוב. הכול ישנו. הכול מפורט וידוע. המצרים לא השלימו עם תוצאות מלחמת ששת הימים ובנו, בעזרת הרוסים, מערכת מלחמתית ענקית שהיה ידוע שתופעל נגד ישראל ותחצה את התעלה. הנעלם היחיד היה מתי. המועד המדוייק. אבל שהמלחמה תפרוץ – זה היה ברור. זה היה ידוע וממוסמך. זה לא בא כהפתעה. ולדעתי זו היתה גם גישתו של דיין.

וישנה הפרשה של אשרף מרואן, שאינה יורדת מהפרק גם בימים אלה. ההיה באמת סוכן ישראלי או אולי סוכן כפול, מתוחכם מאוד, שבאמצעותו היטעה סאדאת את ישראל? על פי ספרו של עמוס גלבוע, המקור של מרואן בתקופת יריב אמנם לא היה יחיד, תמיד הצליבו את המידע שהביא, אבל היה בהחלט מקור רציני ואמין. הוא הביא פרוטוקולים של ישיבות סגורות רמות דרג, ובעצם גם העביר את ההתראה לפרוץ מלחמת יום כיפור באותו יום ורק שעות אחדות מאוחר יותר, לקראת הערב.

ועם זאת כמאליה נשאלת השאלה, מה היה מהלך ההיסטוריה אילו אהרון יריב היה נשאר עוד כשנתיים בראש אמ"ן וממונה על ההערכה הלאומית ערב מלחמת יום הכיפורים? האם גם הוא היה נופל בפח של סאדאת, כמו ממשיכו אלי זעירא, ואזיי הביוגרפיה שלו היתה אחרת לגמרי – או שהיה זהיר יותר וחכם יותר וחשדן יותר, ופחות יהיר מאלי זעירא?

בשעתו כתבתי את סיפור חייו של משה דיין, "אומץ" [מבלי להסתמך על מחקר כה מדוקדק וראשוני כזה שעשה עמוס גלבוע בספרו על אהרון יריב] – ובספרי על דיין גם הקטעים הבעייתיים, לאחר קיצורי הצנזורה, שהבאתי כאן יותר מפעם אחת, על "חורבן בית שלישי" והשימוש האפשרי בהרתעה הגרעינית הישראלית באם הצבא הסורי ישעט ללא מעצור לעבר הגליל ועמק הירדן. הפרשה הזו מובאת גם אצל עמוס גלבוע, אמנם בהקשרים קצת אחרים, ויותר במרומז, אבל ברור שאכן היה אז דיון גם על האופציה הזו.

דמותו של רבין הושחרה מאוד בגלל ה"התמוטטות" שלו ערב מלחמת ששת הימים. עמדתו של אהרון יריב, ממקור ראשון, כפי שעמוס גלבוע מביא אותה בספר, ממעיטה מאוד באותה פרשה בריאותית של רבין, ותולה אותה בעייפותו הרבה, ומצד שני אינו חוסך, לימים, דברים קשים על עזר וייצמן, שחשף אותה פרשה כדי להזיק לרבין.

"מר מודיעין" אינו רק הביוגרפיה המרתקת של אהרון יריב אלא גם ההיסטוריה של מלחמות ישראל ושל מאבקיה הבינלאומיים, שבחלק מכריע מהם לקח יריב חלק. הוא היה המבוגר וה"אירופאי" בקרב אלופי צה"ל. ידע שפות רבות. התברך בנועם הליכות. מעודו לא שאף כנראה לצמרת, כלומר להיות רמטכ"ל או אישיות פוליטית מרכזית – לאחר פרישתו מצה"ל, אלא היתה לו כל השנים גישה של "סיוויל סרוונט", של מי שפועל לטובת הציבור, העם, מערכת הביטחון, וזאת על פי מיטב כישוריו, ללא חשבונות ועם מעט מאוד אכזבות. כאילו יש בו מידה של ריחוק מבורך נוכח ההמולה אשר סביבו, אשר ה"צבריות" הקולנית של עזר ויצמן סימלה אותה אולי יותר מכול. וכך, חרף אכזבות אישיות אחדות, המשיך יריב להעריץ את רבין ולתמוך בו כל ימיו.

ספר נהדר. מומלץ לשקוע בו ולחיות מחדש את קורות מדינת ישראל מבעד למסלול חייו של אחד מטובי אנשיה, שעשה לו שם עולם לא רק בקרב מי שהכיר אותו אלא עתה גם אצל כלל הקוראים – בזכות דמותו האהודה, העולה מספרו של עמוס גלבוע.