בתאריך 27.3.11 אירגן המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה כינוס בנושא "חינוך נגד גזענות", וכבר כתבתי עליו באכסניה זו:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00634.php
במהלך כל יום העיון דובר על נושא אחד בלבד – "הגזענות היהודית". אין ספק, זר כי היה מגיע לכנס, מיד היה מגיע אל המסקנה האקדמית שאין גזענים כיהודים, ואין גזענית כמדינת ישראל. והמאבק בגזענות מחייב את מחיקת שניהם.
במכתב שהפניתי לכל המרצים משתתפי הכינוס תמהתי איך זה שבכל הכנס לא הושמעה מילה אחת נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. בניגוד לנאצים, תנועת החמאס, שמפרסמת בגלוי את תוכניתה להשמדת היהודים, קיבלה רוב גדול יותר משקיבלו הנאצים. בשעה שהיו גרמנים שהתבטאו נגד הנאצים אין עד היום אפילו ערבי-מוסלמי אחד, שיצא נגד הגזענות שבמצע החמאס. האם זה תקין שבכנס מדעי שלם ידברו על רבנים יהודים שוליים בלבד, ולא יאמרו מילה אחת על מצע של מפלגה פוליטית ערבית-מוסלמית גזענית שזכתה ברוב קולות?
היחיד שענה לי היה פרופסור יצחק וייסמן, ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. פרופסור וייסמן מומחה בעל שם עולמי לערבית ולהיסטוריה של המזרח-התיכון, כתב לי:
"אין ספק שהכנס התמקד בגזענות היהודית, וזאת לאור הביטויים הבלתי אחראיים של החודשים האחרונים מצד רבנים ורבניות. זו תופעה שיש להילחם בה בכל דרך. עם זאת, בוודאי שמת לב כי בדברי הפתיחה הזכרתי שישנה פריחה של האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי וגם נגדה יש לצאת."
בתשובה עניתי לו שאכן בדברי הפתיחה הוא ציין ש"ישנה פריחה של האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי וגם נגדה יש לצאת," אבל משום מה הוא הסתפק באימרה "שיש לצאת," ולא יצא נגדה... וכך גם שאר הדוברים. עם כל החומרה של פסיקות גזעניות של רבנים שוליים אין להשוות את חשיבותם עם דברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים. בשעה שאין אפילו קיצוני יהודי אחד הדורש (כמוחמד) את השמדת הערבים-המוסלמים כתנאי לגאולה, וודאי שאין מפלגה פוליטית התובעת זאת במצעה, אין ערבי-מוסלמי אחד הרואה ואומר כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה אותה.
האם הפחד מהגזענות הערבית-מוסלמית הוא המונע את הדיון בה?
פרופסור וייסמן הוסיף וטען: "אינני מסכים כי שורשיה של הגזענות הערבית של היום בדברי מוחמד – מוסלמים אימצו את האנטישמיות במאה ה-19 מאירופה ולא מדברי נביאם. והראייה, יהודים חיו תחת ארצות האסלאם לאורך כל ההיסטוריה וזכו ליחס סובלני בהרבה מאשר תחת ארצות הנצרות. מוחמד נלחם ביהודים, ואני אינני מצדיק כל אלימות באשר היא, אבל המניע למעשיו לא היה גזעני אלא פוליטי-דתי, ויש הבדל."
בתשובה ציינתי שהמוסלמים אינם זקוקים לאנטישמיות האירופאית של המאה ה-19, דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים, שיש להשפילם ולהשמידם (קוראן סורה 5 פסוק 60 סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29 וכד') אינם לקוחים מהאנטישמיות האירופאית. הם מקוריים. דברי מוחמד שהתנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים. [חדית'] אשר מופיעים אצל אל-בח'ארי ומהווה יסוד חשוב באמנת החמאס) – אינם לקוחים מהיטלר שלא העז ב"מיין קמפ" לכתוב דברים דומים. הם מקוריים. בפועל הכריז מוחמד: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" – וביצע טיהור אתני בארץ עֲרָב. החוק המוסלמי לפיו ערב חייבת להיות "יודן ריין", נקייה מיהודים, לא נלקח מחוקי נירנברג. הוא מקורי.
היום יכול יהודי לבקר באושוויץ טרבלינקה, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה. בהיסטוריה הוצאתה לפועל של גזענות נעוצה תמיד במעשה הפוליטי. כמו כן הקביעה ש"יהודים חיו תחת ארצות האסלאם לאורך כל ההיסטוריה וזכו ליחס סובלני בהרבה מאשר תחת ארצות הנצרות," אינה מדוייקת, בלשון המעטה. תלוי היכן ומתי. למשל בימי שמואל הנגיד פרחה קהילת גרנדה ומיד לאחר מותו נטבחה כולה. וכך קהילות רבות חרבו והוקמו מחדש בכל ארצות האיסלם לא פחות מאשר בארצות אירופה. 
לסיכום כתבתי לו שאין ערך למאבק בגזענות אם אינו אוניברסאלי. אסור שהפחד מהגזענות הערבית-מוסלמית ימנע מאבק בה. אני עדיין מקווה שיקום בכנס הבא נגד הגזענות לפחות ערבי-מוסלמי אחד שיצהיר כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה אותה ויוצא נגדה. גם אם הדבר לא יקרה, חייב לבוא לפחות מרצה יהודי אחד בכנס על הגזענות, שיתבע מהערבים-המוסלמים לומר זאת. בלי כל זאת אין כלל ערך לכל כינוס נגד הגזענות.

ראש חדש למרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה
– פרופ' ראסם ח'מאיסי
פרופסור יצחק וייסמן סיים את כהונתו כראש המרכז היהודי-ערבי, ובמקומו מונה לתפקיד פרופ' ראסם ח'מאיסי.
בתאריך 07/10/13 קיבלתי מכתב מפרופ' ראסם ח'מאיסי, ובו הוא מבקש מכל מי שיש לו רעיון או תוכנית לעריכת כנס במסגרת המרכז היהודי-ערבי, להגיש תוכנית לכנס. בתשובה שלחתי לו מכתב ברכה ובו איחלתי לו הצלחה בתפקידו החדש, והצעתי לו לקיים יום עיון בנושא "חינוך נגד גזענות" אך הפעם, הצעתי, על חציו לפחות להיות מוקדש גם לסוגיית החינוך נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, ודרך הפעולה נגדה, מפני שאין ערך למאבק בגזענות אם אינו אוניברסאלי.
בנוסף ביקשתי ממנו שבתור ראש המרכז היהודי-ערבי, כהומניסט, וכשוחר דמוקרטיה, יעשה היסטוריה בכך שיהיה הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שייצא נגד אידיאולוגיית תנועת החמאס, ויצהיר בערבית לקהל הערבי, כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים לדעתו הם גזענות ולא מופת מוסרי.
למרבה הצער פרופסור ראסם חמאיסי לא נענה. לדידו מן הסתם גזענות היא רק גזענות יהודית. או שמא כל מחשבה אחרת עלולה לסכן את מעמדו, פרנסתו, ואולי גם את חייו.

למרבה הצער פרופסור ראסם חמאיסי אינו היחיד שסירב. הנה רשימת המרצים הערבים-מוסלמים מאוניברסיטת חיפה המסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי:

ד"ר מחמוד יזבק – החוג להיסטוריה של המזרח התיכון.
ד"ר נוהאד עלי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה.
ד"ר יוסף ג'בארין – מרכז ערבי למשפט ומדיניות. אוניברסיטת חיפה.
ד"ר אסעד גאנם – אוניברסיטת חיפה החוג למדע המדינה.
ד"ר איימן אגבריה – החוג לחינוך אוניברסיטת חיפה.
פרופסור מאג'ד אל חאג' – סגן נשיא אוניברסיטת חיפה.
ד"ר יוסף ג'בארין – ראש מרכז דיראסאת המרכז הערבי למשפט ולמדיניות.
פרופסור ראסם חמאיסי – החוג לגיאוגרפיה אוניברסיטת חיפה ראש המרכז היהודי-ערבי.

למען שיפור יחסי יהודים-ערבים, החליטה השנה אוניברסיטת חיפה לראשונה בתולדותיה, בניגוד לשאר האוניברסיטאות בישראל, לקצר את חופשת הפסח, ולציין את חגי הערבים, חג הקורבן, חג המולד, ועיד אל פיטר, כימי חופש לכולם.
אנחנו מסרבים להאמין שאין באוניברסיטת חיפה מרצה ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. חייב להיות כזה. יש להמשיך לחפש.

טעותו של יאיר לפיד
בראיון טלוויזיה לרשת בלומברג הצהיר יאיר למפל-לפיד כי: "אני לא חושב שאנחנו צריכים הצהרה מהפלסטינים שהם מכירים בישראל כמדינה יהודית. אבי לא הגיע לחיפה מהגטו בבודפשט כדי לקבל הכרה מאבו מאזן."
נכון מאוד. טומיסלב-יוסף למפל-לפיד, אביו של שר האוצר, לא הגיע לארץ לקבל הכרה מאבא של מאזן (אז היה מדובר בידידו הטוב של היטלר מוחמד אל חוסייני), אבל היום מדובר על הסכם שלום שיסיים את הסכסוך. כל הסכם שאין בו הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אין בו משמעות. העובדה שאבא של מאזן אינו מוכן להכיר בישראל כמדינת העם היהודי היא הנותנת שאין לו כלל כוונה להגיע לסיום הסכסוך.
ודוק: המדובר כאן הוא רק על הסכם עם הפת"ח.
החמאס, מפלגת הרוב, איננו כלל בעניין.

קסטנר בשום פנים אינו יכול להיות גיבור לאומי
קביעתו של אורי הייטנר ש"ראוי קסטנר להיקרא גיבור על מעשיו" (חדשות בן עזר 885) תמוהה בלשון המעטה.
ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר היה חבר ב"ועדת העזרה וההצלה בבודפשט" שנוסדה ב- 1943.
בראש הוועדה עמד אוטו קומוי, קסטנר היה סגנו ומנהיג הוועדה בפועל. אנשי הוועדה היו בקשרים עם קבוצת העבודה בסלובקיה, ועם ועד שליחי היישוב, ששכן באיסטנבול שבטורקיה הניטראלית, ובאמצעות קשרים אלו, ידעו אנשי הוועד על השמדת היהודים המתרחשת בפולין וברוסיה. ידיעה זו התחזקה בהגיע פליטים יהודים מפולין להונגריה, ולנוכח דיווחים מפי אנשי צבא הונגריים ששירתו ביחידות הצבא ההונגרי, שנטלו חלק בפלישה הנאצית לברית המועצות.
לפי אלי ריכנטל, שכתב דוקטורט בנושא, קסטנר היה מודיע של הנאצים. במהלך המשפט הכחיש קסטנר שעמד בקשר כלשהו עם קצין המודיעין הנאצי יוזף אדולף אורבן. ואולם, לאחר המלחמה חקר שמעון ויזנטל את אורבן שהעיד כי קסטנר היה אחד המודיעים שלו. בשנת 1959 ראיין אלי ויזל את פליקס קרסטן, רופאו האישי ומקורבו של היינריך הימלר. הוא סיפר בשם מפקדו של אורבן, גנרל ולטר שלנברג, שקסטנר היה סוכן שעשה עבודה טובה עבור הגרמנים.‏
באוקטובר 1943 נפגש אוסקר שינדלר עם קסטנר ומסר לו דיווח מפורט על ההשמדה בפולין ובפרט באושוויץ.‏ (בתום המלחמה דיווח קסטנר על הפגישה, אך השמיט את הדיווח על אושוויץ).‏
רודולף ורבה, ואלפרד וצלר היו מהמעטים שהצליחו לברוח ממחנה ההשמדה אושוויץ, והראשונים שדיווחו לעולם המערבי על מעשי הזוועה של הנאצים במחנה, ועל תוכנית ההשמדה המתוכננת של יהדות הונגריה. בסוף אפריל 1944 חיברו דו"ח שבו תוארו דרכי השמדת היהודים באושוויץ והודגש מספרם הרב של הנרצחים. הדו"ח הזהיר שהגרמנים מתכננים לשלוח למחנה את 800 אלף יהודי הונגריה. בספרו "אינני יכול לסלוח" (1962) ציין ורבה כי על אף שתוכן הדו"ח היה בידי ההנהגה היהודית בסלובקיה ובהונגריה כבר בראשית מאי 1944, לפני תחילת הגירושים המאסיביים מהונגריה, לא הופץ המידע בקרב המועמדים להשמדה. הוא סבר כי שבירת סוד מחנה אושוויץ הייתה מונעת את השמדתם של יהודים רבים.
ב-1960, לאחר מעצרו של אדולף אייכמן, פרסם המגזין LIFE ראיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן בשנת 1956. "מסמך סאסן", כפי שנקרא, מצטט מפי אייכמן כך:
"כאמור, שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי – המחיר של 15,000-20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות. ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים."

רכבת קסטנר
במסגרת ההבנות עם אייכמן, (שמירת השקט במחנות כלומר, הסתרת יעד הרכבות להשמדה באושוויץ) קסטנר אירגן רכבת הצלה בת 1,684 נפשות. אוטו קומוי הטיל על נציגי הזרמים השונים ביהדות הונגריה (אורתודוקסים, ניאולוגים, ציונים, תנועות הנוער) לארגן את רשימות היוצאים, כולל פליטים מפולין וסלובקיה, בין היוצאים היו מעשירי הקהילה בבודפשט, שמימנו בכספם את מסעה של הקבוצה כולה, עלות שהגיעה לסך של 1,000 דולר לנפש. לצידם היו נציגים מכל הזרמים והסיעות של יהודי הונגריה, בהם הרבי מסאטמאר, ואשתו, קבוצה של יתומים מפולין, וקבוצה מקלוז' שכללה גם קרובי משפחה וחברים של קסטנר. המשלוח נודע כ"רכבת קסטנר".
הרכבת יצאה מבודפשט ב-30 ביוני 1944 והיתה אמורה להגיע לארץ ניטראלית, אך הגיעה לברגן בלזן. המשא ומתן על תוכנית "סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו באוגוסט 1944 318 מנוסעי הרכבת ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 נוסעי הרכבת.
לדעתו של אלי ריכנטל, החזיק אייכמן באנשי הרכבת, כולל אשתו, אמו, ואחיו של קסטנר, במשך שישה חודשים, כבני ערובה, כדי לכפות שיתוף פעולה מצד קסטנר, כלומר את המשך קשר השתיקה, שלא יזהיר את היהודים שהם נשלחים להשמדה.
באותה עת התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב. החל מ-15 במאי ובמשך כשבעה שבועות נשלחו 434,351 מיהודי הונגריה אל מותם באושוויץ.
בחורף 1944-1945 ביקר קסטנר בשווייץ, לשם המשך ניהול המשא ומתן בין הג'וינט לבין קורט בכר, אך חזר מרצונו משווייץ הבטוחה לגרמניה, ונסע עם קורט בכר אל מחנות הריכוז ברגן-בלזן, מאוטהאוזן וטרזיינשטט, בניסיון להציל את שרידי היהודים שנותרו בהם ע"פ הוראתו של הימלר. לפי עדותו של קסטנר במשפט גרינוולד, חלק מהנאצים ביקשו לעצמם לקראת תום המלחמה ליצור לעצמם "אליבי" במשפט שהם עלולים להיות מואשמים בו. מסיבה זו הורה הימלר על הצלת האסירים במחנות ברגן-בלזן, מאוטהאוזן, וטרזינשטט, בניגוד לפקודת היטלר שיש לחסלם. הבכירים הנאצים היו זקוקים ליהודי שיעיד בדבר פעילותם, ובכר מצא בקסטנר את המתאים ביותר לכך.

עדות קסטנר לטובת פושעי המלחמה הנאצים
לאחר המלחמה נקרא קסטנר לנירנברג על ידי התביעה האמריקאית במשפט, ומסר עדויות בכתב ובעל-פה במשפטי נירנברג לטובת ארבעת הקצינים הנאצים קורט בכר, דיטר ויסליצני, הרמן קרומיי, והנס יוטנר. באמרו שהם סייעו להצלת יהודים, ובכך הצילם מעמוד התלייה. במשפטו קסטנר שיקר, ואמר שהעיד רק לטובת בכר משום שלא עסק לדבריו בהשמדה ממש, והכחיש בתוקף את העובדה שהעיד לטובת קרומיי וויסליצני.
קסטנר טען בחקירתו במשטרה ובמשפט שהעדויות לטובת בכר תואמו עם גורמים בארץ. אחד ההסברים (שלא אומתו) הוא, שקסטנר העיד לטובת בכר כדי להשיג מידע על הרכוש שנגזל מיהודי הונגריה. על הטענה שקסטנר פעל בהוראת הסוכנות היהודית כדי למצוא בסיוע בכר את רכושם של יהודי הונגריה אומר ריכנטל שאין זה מסביר מדוע העיד לטובת שלושה רוצחים נוספים. לאור זאת הוא מעלה השערה שהסיבה לעדות (השקר) שנתן קסטנר לטובת הפושעים הנאצים היא החשש שהם יחשפו את היותו סוכן של הנאצים בבודפשט, ולכן הוא העיד לטובתם.

מיהו גיבור?
היכרתי אישית כמה שהיו באותה רכבת מפורסמת וניצלו. הם כמובן היו אסירי תודה לקסטנר על הצלתם. ייאמר ברורות, מי שלא היה שם אינו יכול לשפוט, אבל מכאן ועד הכתרת קסטנר כ"גיבור לאומי" רחוקה הדרך. אם קסטנר היה מסכן את עצמו ומשפחתו, ורץ מקהילה לקהילה מטיל את כובד משקלו, ומזהיר את היהודים להימלט, ולא לעלות לרכבות, זו גבורה. אבל הוא לא עשה שום מעשה גבורה, את הכול עשה למען הצלתו והצלת מקורביו, תוך הפקרת השאר. אני חוזר ומדגיש, לא ניתן לשפוט אדם במצבו.
לעומתו, חנה סנש הקריבה את חייה למען הצלת יהודים, ואין חשיבות בדבר אם הצליחה או לא. מעשה ההקרבה הוא הוא הקובע את מעמדה כגיבורה לאומית.
לקרא לשניהם, קסטנר, וחנה סנש, "גיבורים לאומיים", זו טעות עובדתית וחינוכית חמורה.

על שירה עברית זהות יהודית ושנאת ישראל
בכתבה יחצ"נית לרגל הוצאת ספרו "מן המקום שבו לא היינו אל המקום בו לא נהיה" ("ידיעות" 25.10.13), מתגלה צוהר אל נפשו של המשורר נתן זך.
המשורר הארי זייטלבך נולד בברלין לאב גרמני-יהודי, ולאם איטלקייה נוצרייה-קתולית. הוא עלה לארץ ישראל ב-1936, והחליף את שמו לנתן זך. מילדותו ינק מאמו את רגשי הניכור (אם לא לומר שנאה) ליהודים, ואת תחושת הזרות שחשה כאן, והוא הרגיש ניכור וזרות אליה, לאביו, ולחברה היהודית כולה.
בגיל 83 ערירי ובודד ללא משפחה או חברים, שופך זייטלבך-זך את מררתו ומרמורו: "מִי בִּכְלָל הֵבִיא אוֹתִי לְכָאן, / זֹאת בְּלֹא לְהַזְכִּיר, חָלִילָה, אֶת הַשָּׂטָן / כִּי עָלָיו קַל מִדַּי לְהַעֲלִיל עֲלִילוֹת / וְלֹא יִתָּכֵן כִּי הוּא אַחֲרַאי לְכָל הַצָּרוֹת."

גוי אנטישמי משורר עברי
המהפכה הציונית הביאה לראשונה לתופעה חדשה. לראשונה גוי* כותב שירה עברית. שנאתו של זייטלבך-זך לארץ וליהודים הביאה אותו אף לא מכבר להבעת הזדהות עם ארגון הטרור המוסלמי הגזעני-קיצוני IHH הדוגל בהשמדת ישראל, ולרצונו לצאת עם השייח' ראאד סלאח, וחנין זועבי למשט לעזה. והוא מצהיר עתה: "לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא הנה. לכו לברלין לטובתכם ולהנאתכם, רק תסתלקו מכאן!" (האם זה בהשפעת שירו המפורסם של מוחמד דרוויש?)
"לחמתי במלחמת השחרור למען ישראל ולא למען יהדותי ובתעודת הזהות שלי צריך להיות כתוב ישראלי. רק משאלה אחת בליבי: מִי יִתְּנֵנִי לִהְיוֹת שׁוּב יְהוּדִי גָּלוּתִי."

תעלומה – מדוע לגור בארץ ולא בברלין
והנה תעלומה, להארי זייטלבך-זך יש כנראה דרכון גרמני, הוא דובר את השפה הגרמנית, במחיר דירת הפאר שלו בתל אביב הוא יכול לקנות ארמון קטן בברלין, יש לו גם גימלת עתק מאוניברסיטת חיפה שתוכל לאפשר לו חיים נהדרים בברלין הזולה, רחוק רחוק מהיהודים אותם הוא מתעב. דיבת הארץ אותה הוא מפיץ עשויה אף להפוך אותו שם לגיבור תרבות, ולמרות זאת הוא נשאר בארץ בתל אביב. אפשר שאולי בכל זאת כאן יותר טוב?

* יכול גם בן לאב יהודי שאינו יהודי לפי ההלכה – לחוש יהודי, אך זייטלבך-זך מעולם לא התגייר פורמאלית או רוחנית, וגם לא חש עצמו יהודי.