עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

תמר מרוז: שרי, מילכה, הנשים כמשל

א. שרי, הצעת נישואין

השבוע יצא לאור "ספר האגסים הצהובים" (הוצאת "שוקן", תל-אביב וירושלים, 1985), של פנחס שדה. ספר שחלקו שירים וחלקו מסות תיאולוגיות, והקשר ביניהם אינו נהיר לפעמים. אולם אין זה קובץ מיקרי אלא ספר אוטוביוגראפי, המשך של "החיים כמשל" שיצא לאור לפני שנים.

זוהי אוטוביוגראפיה של התנסויות פנימיות, חוויות פנימיות, "ולא מעניין כל-כך להסביר את קשרי הדברים," כדברי מחברו, אבל בגילוי-לב רב ובהרבה אירוניה עצמית מספר פנחס שדה על דברים שהתרחשו, ייסורי-נפש שבעטיים נכתב הספר, בדומה לעץ-הגומי שכאשר הוא נחתך בגזעו מתענגים אנשים, מאוחר יותר, מן החומר אשר הגיר מפצעיו.

שתי פרשות שהתרחשו הולידו את הספר הזה. פרשות בנאליות אולי, אבל בוודאי שיש בהן יסודות מוזרים, אפלים. שתי פרשות של אהבה ונטישה.

"עשר שנים ועוד שש / מקרוב מרחוק, בתהפוכות החיים / אהבתני היפה בנערות / אשר ידעתי בימי חלדי." ("ספר האגסים הצהובים", "לורליי", עמ' 50).

שרי, בת שבע-עשרה [נולדה ב-1945], היתה תלמידת שמינית כשידיד משותף הביא אותה אל פנחס שדה, לכאורה איש קודר, מכונס, ספון בביתו תמיד, מוקף ספרים, אפוף מוסיקה, חי חיים נזיריים כמעט, כותב בדבקות, מחמיר עם עצמו, אבל גם מתייחס לעצמו בהרבה אירוניה והומור.

"בסך הכל אני לא הטיפוס הכי-הכי בעיני עצמי," אומר שדה, "ועיסוקי הוא בעצם ללכת למכולת, לקנות לבן, לכתוב דברים. אני לא מצטנע. להיפך. גם פאסקאל מן הסתם אכל סאלאט בזמן שכתב את ה'הגיונות' שלו."

שרי מתוארת על-ידי רבים כאישה היפה ביותר שראו. יופי לא-ארצי. ממוצא אוסטרי, בת למשפחה עשירה מאוד [בפתח-תקוה]. מוח חריף ומראה שקוף כמעט, פנים לבנות, שיער זהוב, ארוך. "והקסם שלה," אומר שדה, "היה ייחודי ממש, כמו איזו לורליי מהמיתוסים."

במשך שנים רבות התראו לסירוגין. שרי נישאה לאיש והתגרשה ממנו. היא למדה קבלה באוניברסיטה בירושלים. היסודות האפלים שבאופייה נרמזו לעיתים גם לעין זרים. היו תקופות שלבשה רק בגדים ארוכים ושחורים, ואת קירות חדרה צבעה בשחור. "כמו שמישהו עובד-שטן," סיפר אחד מידידיה, "היא היתה עובדת את המוות."

עם יופייה הערטילאי, השברירי, חיה שרי את חייה בתוך מצוקות אפלות, חיים כפולים, נסתרים, שאיש כמעט לא ידע עליהם. אולם על-פי-רוב לא ניכר הדבר כלל. היא קנתה בירושלים דירה הצופה אל נוף מרהיב. גמרה את חוק לימודיה ועמדה בסיום כתיבת הדוקטוראט שלה על האר"י הקדוש.

"ואז," מספר שדה, "אחרי ארבע שנים שלא נפגשנו כלל, טילפנה אליי ואמרה שרוצה לראות אותי. היא באה והיתה יפה כפי שלא היתה מעולם. סיפרה שהתגרשה מבעלה. התראינו הרבה. וערב חורף אחד, כשבחדרי על הגג דלק התנור החשמלי הקטן שהפיץ אור אדמומי, ישבנו מולו בשלווה ואמרתי לעצמי: 'כך אני רוצה להיות כל חיי. ביופי הזה. בשקט הזה.' ואמרתי לה: 'את יודעת מה עלה בדעתי? בואי ונתחתן.' אחרי שהיכרתי אותה שש-עשרה שנה, לפתע, לראשונה, כהרף-עין חשתי כך.

"והיא אמרה: 'כן,' קירבה את ידי אל פניה ונשקה לה, ואני חשתי בדימעותיה על ידי."

כיצד הופך דמע כזה לשיר?

בתחילה כתב: "וכאשר מקץ שנים אלה / אמרתי לה: היי לי לאישה / דימעה של בדולח נשרה / על כף ידי בנשקה לה."

טיוטה שנייה: "דמעות חמות של מלח / נשרו על כף-ידי, נמסו."

הגירסה החמישית – זו המופיעה בספר: "טיפות שתיים של גבס קר / נשרו על כף-ידי, נמסו."

"כתבתי 'גבס'," מגחך פנחס שדה, "כי לפי איזו מסורת רומאנטית לא היה לי נוח לכתוב שבכתה, ולכן השתמשתי בדימוי בנוסח לורקה, אבל רואים שאני שקרן לא-מוצלח כי גבס לא נמס. להיפך, מתקשה. לא צריך לשקר.

"תיכננו להינשא, לנסוע ללונדון. הימים עברו במין אווירה קסומה כזו, ושמחה הדדית. בינתיים עבדו פועלים וסגרו את המרפסת בביתה, כדי שזו תהפוך לחדר-העבודה שלי. החלטנו להמתין שבועות מיספר עד שתגמור להגיש את הדוקטוראט שלה. ולאט-לאט דברים מוזרים החלו להתגלות."

ואולי ביצבץ מה שעבר עליה כל השנים: "שבע שנים ועוד שש / של בדולח קר, ערבים שחורים / מעל ערים מתות של מלח." (שם)

יותר ויותר הופיעו הפחדים. חלומות-בלהה וביעותים.

מתוך השיר "כריזנטמות": "אחר-כך באו ימים, כפי שהבינותי ממעט דבריה, של איזו חרדה / מצוקות פנימיות, פיזור-דעת. באחד הלילות / הופיע אליה השטן..." (שם, עמ' 54).

מספר שדה: "ישבתי והרגעתי אותה כמו שמרגיעים תינוקת. ידעתי שהחרדות שלה מוחשיות. השטן בחלומה, כך סיפרה, הפחיד אותה במשהו זוועתי. משהו נורא שהיא פחדה לתאר. וכך החל לפתע לרבוץ בחשאי צל לא-מובן. מין אווירה מלאנכולית באוויר. אבל היינו יושבים יחד שעות. היא היתה עובדת ואני עבדתי ושלווה מתוקה כזאת היתה שרוייה.

"ביום ההולדת שלי ישבתי בחדרי ומכרה הביאה מתנה קטנה, וכבדיחה גם עיתון-ערב עם הורוסקופ, כי שם היתה תמונה שלי עם עוד אנשים שנולדו באותו מזל: ואלנטינו, המלכה ויקטוריה, קיסינג'ר. צחקנו יחד והמשכתי לעלעל בעיתון ואני רואה מודעת-אבל וכתוב בה על מותה של שרי.

"קראתי אבל לא האמנתי. זה ניראה סוריאליסטי לגמרי! סהרורי. כמו חלום. אם הייתי קורא סיפור כזה, לא הייתי מאמין! כמו שכותב שיכספיר בסוף 'הסערה': 'אנחנו עשויים מאותו חומר ממנו עשויים חלומות.'"

מה שאירע לשרי – נכתב בהמשכו של השיר:

"אחרי-כן ב'פולקסווגן' / אל כנסיית יוסף הקדוש / פנתה, עלתה על המגדל / וכמו ציפור בהתפשטות הגשמיות / פרשה כנפיים, פרחה / אל ים התכלת הנגרש. / את הידיעה על כך למדתי / ממודעה בעיתון-ערב."

ב. מילכה, בשוק החצילים

"כל חיי," אומר פנחס שדה, "תמיד, כשאני חולם על אהובה, ותהיה דמותה אשר תהיה, החלום טראגי בסיומו, והיא נוטשת אותי בצער כזה, כאילו איזה גורל כופה אותה. וזו תחושה מחרידה. כשזה קורה בחלום, מתעוררים. אבל כשזה קורה במציאות, אין לאן להתעורר.

"כל חיי רצופים פרידות. פעמיים הייתי נשוי לשתי נשים נפלאות וחזרתי תמיד על הפרידה. זה לא מיקרה. זה קו. נישואיי הראשונים היו אהבת-נעורים בקבוצת כינרת. יעל [היא איילה ב"החיים כמשל"] היתה בת המושבה. היינו חברים שנה ואז נישאנו. התגרשנו כעבור שנה. היא היתה נפלאה.

"אשתי השנייה היתה אחות בקיבוץ, בנגב. מכרה הביאה אותה אליי. כשנפתחה הדלת הייתי המום לראותה. אישה נהדרת. ידעתי מיד שאני רוצה לשאת אותה אך הצעתי לה נישואים רק אחרי שעה. נישאנו כעבור שבועיים רק משום שברבנות עיכבו. היינו נשואים כעשר שנים. היא אישה נפלאה."

הפרשה השנייה אודותיה נכתב "ספר האגסים הצהובים" התחילה במיקרה, והסיפור נשמע בנאאלי-משהו. תחילתו ביום קיץ, כשמילכה, סמינריסטית בת תשע-עשרה, הלכה לספרייה ודרשה את הספר "החיים כמשל" של פנחס שדה. בספרייה לא נמצא הספר והיא חיפשה במקומות אחרים, מצאה אותו, ומסיבה לא ברורה לה עלתה לאוטובוס ונסעה לתחנה המרכזית בתל-אביב.

בהמשך הסיפור יש יסודות קומיים מסויימים. "אני," אומר שדה, "קניתי חצילים בדוכן. זה לא מצב שבו אתה מצפה למשהו. היא נעמדה מולי, הביטה בי ושאלה: 'אתה פנחס שדה?' היבטתי בה והיא ניראתה כמו נערת-החלומות שלי מ'השומר-הצעיר', בחולצה לבנה, בסנדלים ובצמות זהובות, עבותות.

"הרגשתי גרוטסקי. לעמוד בשוק עם סל חצילים. אמרתי בכעס: 'אולי תחליטי כבר?' אז היא אמרה 'טוב,' והלכה.

"למחרת לפנות-ערב, שכחתי מכל הפרשה, הטלפון צילצל והיא אמרה: 'אני הנערה שדיברה איתך אתמול בתחנה המרכזית. אמרת לי להחליט, אז החלטתי: להיות איתך.'

"אמרתי: 'אם החלטת, קחי את החפצים שלך ובואי,' ושנינו סגרנו את הטלפון.

"כעבור שעה וחצי הגיעה עם חפציה והתחילו שלוש השנים המאושרות ביותר של חיי.

"ממה מורכב האושר? מזה שצחקנו כל הזמן? היו גם פרידות, אבל תמיד חזרנו והיינו יחד. יכולתי לרקוד ולשיר ולהשתטות. והיתה גם הבנה, מאגית כמעט.

"אחרי שלוש שנים לחצה שנינשא, ואני לא רציתי. חשבתי על הפרש הגילים שבינינו וסירבתי. יותר מאוחר, באלפי ורבבות הפעמים שחזרתי וחשבתי על כך, ניראה הדבר כשפת-החיים שלי שחזרה על עצמה שוב ושוב: הוויתור על האהבה הארצית והאושר.

"ועדיין לא היה הזעזוע. נפרדנו בידידות ובנשיקות. רק כעבור כמה חודשים הבנתי כמה שגיתי. התקשרתי וביקשתי שתבוא. היא באה וסיפרה לי, חרישית, שהיא נשואה ומצפה לתינוק. בעלה ממתין למטה והם נוסעים לחוץ-לארץ. ויותר לא ראיתי אותה."

ואז התחיל הייאוש הנורא.

מתוך "היום והשעה": "...מתוך ידיי אזל הדם / ומשהו חופר וחופר ואינו חדל / משהו זה הוא שמתרחש לי עכשיו / והוא כורה קבר בתוך ליבי." (שם).

התחילו שנים של ייסורים שאין כמעט לעמוד בהם. ייסורי אהבה. חרטה. "אילו רק יכולתי להשיב את הזמן אחורנית."

"והכאב הנורא הזה על כי במו-ידיך איבדת את האהבה / שהיתה אולי האחרונה בחייך... / הבלהה הזאת, עכשיו עולה הירהור זה בדעתי, מה צריכה היתה להיות בלהתו של אדם למצוא עצמו לפתע / מחוץ לשערי גן-העדן, / יושב, ראשו בין כפות ידיו, בלב עולם שמם." (שם).

"אדם שלא נקלע לסערה כזאת," אומר שדה, "לא יאמין למשמע אוזניו. אצל ג'וזף קונראד, ב'טייפון', מתוארות סערות כאלו באוקיינוס ההודי. תיאור סופה כל-כך עזה שברור לגמרי שאין תקווה עוד. שכולם יטבעו. התחושה של כוח שפועל עליך בצורה בראשיתית, דתית כמעט."

רבים מהדברים הכלולים ב"ספר האגסים הצהובים" הודפסו אולי בתקווה כמוסה שיגיעו אל אהובתו. בשיחה שלי עם מילכה, המתגוררת עתה עם בעלה המדען ובנה בעיר אוניברסיטאית בארצות-הברית, סיפרה שאכן כל מאמר וכל שיר הגיעו אליה, לא מידי שדה, והיא ידעה שכוונו אליה והבינה בדייקנות כל מה שנאמר לה בהם. גם היא סיפרה על אהבתם הגדולה.

"לפעמים אני חש כמו אותו ד"ר פאוסטוס שנתן את חייו תמורת הבנה ויצירה. התנסיתי בגן-עדן והתנסיתי בגיהינום, כאילו בגזרת איזשהו גורל היה עליי להתנסות בכך, ולהבין. כאילו מתוך הצלילה העמוקה ביותר בייאוש, צמח הספר הזה."

*

תמר מרוז: הרשימה "שרי, מילכה, הנשים כמשל" לקוחה מתוך הכתבה "הנשים כמשל" שנדפסה ב"הארץ" ב-1 במרס 1985, ושבה ונדפסה כאן ברשות המחברת.

לימים סיפר שדה על הנשים בחייו גם בראיון עם פנינה רוזנבלום: "את יעל פגשתי בכינרת, בחיק הטבע, כשהייתי בן עשרים וארבע. היא היתה נערה טובה ומקסימה. התאהבנו, חיינו שנתיים יחד, וכמה חודשים אחרי שהתחתנו, נפרדנו. הקדשתי ליעל פרק ב'החיים כמשל'.

"את יהודית, אשתי השנייה, פגשתי בביתי. היא באה לבקר אותי עם ידידה. כשראיתי אותה, קיבלתי הלם, כאילו זרחה השמש באמצע הלילה. עוד לא נתקלתי בקסם נשי כזה בחיי. היא היתה אחות במקצועה. עוד באותו לילה ביקשתי את ידה, וכעבור שבועות אחדים נישאנו. היינו נשואים כעשר שנים."

ועל הפרשה עם מילכה סיפר: "מה שקרה לי עם הנערה שעליה אדבר עכשיו, הטביע עליי רושם קשה, אולי הקשה ביותר שידעתי בחיי. איתי קשה לחיות, אבל היא היתה הנערה היחידה שהצלחתי לחיות איתה יחד שלוש שנים. הנוכחות שלה לא הפריעה לי להיות עם עצמי, לחשוב ולכתוב. אהבנו מאוד, אבל היא חששה שלא אתחתן איתה. בפעם הראשונה בחיי נתקפתי היסוסים וספקות, אולי בגלל הפרש הגילים בינינו (היא היתה בשנות העשרים לחייה).

"יום אחד היא העמידה בפניי את הברירה, ואני המשכתי להסס. ואז נפרדנו. רק כעבור חצי שנה הבנתי שעשיתי טעות איומה. התחרטתי. הזמנתי אותה אליי, אבל היה מאוחר. היא כבר היתה נשואה ובהריון. היות ומעולם לא הרגשתי שעשיתי טעות ומעולם לא התחרטתי על משהו, היה לי קשה לקבל את העובדה, שבמו-ידיי הבאתי עליי את זה. חשתי שבפעם הראשונה בחיי איבדתי את התכונה העיקרית של הגבר – אומץ-לב. במשך שנתיים, כל כולי היתי שרוי ברעידת האדמה הזו, שגרמתי לעצמי, ולא ידעתי אם אחזיק מעמד.

"באחד הלילות, לאחר שאיבדתי את הנערה, שאיתה חייתי שלוש שנים, עמדתי על המרפסת שלי בקומה השמינית [בדירה שביד אליהו, שבה גם רואיין], הסתכלתי למטה אל החושך ושאלתי את עצמי אם לא מוטב עכשיו, ברגע זה, לקפוץ ולגמור את כל החיים. זו היתה הפעם היחידה בימי חיי שחשבתי על אפשרות זו ברצינות.

"אני חושב שמה שעצר אותי, באותה שעה, היתה המחשבה איך בבוקר ימצאו אותי השכנים, אנשים מסכנים, שצריכים לרוץ לעבודה, ולפרנס משפחה. במקום זה הם יצטרכו לגרד אותי בשפכטל מהמדרכה. זה ניראה מצחיק וטפשי, לא סוף שמתאים לפנחס שדה. לי מתאים למות בליווי מוסיקת אבל של ואגנר, מתוך 'טריסטאן ואיזולדה'." ("לאשה", 12 במרס 1984).

המשך יבוא