בראיון ל"סופשבוע" של "מעריב", סיפר אהוד יערי: "מורשת רבין לא מתארת במדויק את מה שחשב. אנשים שוכחים שב-95' רבין הגיע למסקנה שערפאת מרמה, ושאין לו כוונה לעשות פשרה היסטורית. הוא החליט להציב לו סוג של אולטימטום, אבל בינואר 96' היו אמורות להתקיים בחירות ברשות ורבין החליט לעכב את האולטימטום. ואז הוא נרצח. רבין אמר לקיסינג'ר, וזה מידיעה, שהוא עומד לעשות הערכה מחדש של הסכם אוסלו. התחיל טרור ב-95' והוא דרש שערפאת יפעל מול חמאס" ("סופשבוע" 18.10.13, ע' 49).
אין בציטוט הזה כל סקופ. אין כאן שום דבר חדש. הדברים ידועים, מוכרים וכבר התפרסמו לא אחת. גם דליה רבין סיפרה, לפני כשנה, שרבין עמד בפני הערכה מחדש של ההסכם. יתר על כן, גם אם את תהליך ההערכה מחדש הוא התכוון לדחות לאחרי הבחירות ברשות, את ביצוע הנסיגה הישראלית משש הערים הגדולות ביהודה ושומרון הוא הקפיא בפועל, בתגובה על פיגועי הטרור הפלשתינאיים. בהגיע מועד הנסיגה, הודיע רבין ש"אין תאריכים קדושים". ובמילים אחרות – כל עוד הפלשתינאים מפרים את ההסכם, ישראל לא תבצע אותו. כזכור, אחרי הרצח, פרס הורה על הנסיגה מחמש מתוך שש הערים (זולת חברון, ממנה נסוג נתניהו), ודווקא אז התגבר הטרור באופן חסר תקדים.
אין חדש בדבריו של יערי, אולם כמה אנשים יודעים זאת? בודדים. מאחר והדברים אינם מתיישבים עם המיתוס הנבנה אודות רבין, ועם מיתוס "מורשת רבין". מי שהפכו עצמם לסוכני זכר רבין, הלבישו אותו בחליפה שמעולם לא היתה חליפתו. מי שמציגים את רבין כמי שנמצא אי שם בין יוסי ביילין ליוסי שריד, פשוט אינם דוברים אמת. ואלה המציבים את רבין כחלופה האולטימטיבית לכל שלטון ישראלי שאינו מצליח להגיע להסכם עם הפלשתינאים, עושים מלאכתם רמייה.
כאשר אהוד ברק מוצג כמי שלא עשה את הדרך לעבר השלום עם הפלשתינאים, בעוד שלאמיתו של דבר, ברק הוא האיש ששבר את הקונסנזוס הלאומי שהיה בסיס דרכו של רבין, כאשר הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים", זוהי הצגה שקרית בעליל. לא היה בהצעותיו של ברק כדי לספק את ערפאת, שהגיב על ההצעות במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, "האינתיפאדה השנייה". אך בתוכֵנו היו שיצאו נגדו דווקא על כך שלא הלך מספיק לקראת הפלשתינאים. ומולו הציבו מופת – רבין. כלומר, מיתוס רבין. מיתוס שלא היה ולא נברא.
גם השנה, ביום הזיכרון לרצח רבין, נעשו השוואות בין נתניהו לרבין. בעוד נתניהו הוצג כ"סרבן שלום", הוצג מולו רבין כמופת של מנהיג החותר לשלום. באותו שבוע דיווח שלום ירושלמי ב"מעריב" על משבר קשה אליו נקלעו השיחות עם הפלשתינאים. הסיבה לכך, כמובן, היא עקשנותו של נתניהו. ועל מה הוא התעקש? על בקעת הירדן. לא על ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי, אלא על כך שכוחות צה"ל ישלטו על הירדן שנים אחדות לאחר ההסכם, או על הצעתו לחכירת בקעת הירדן מידי הפלשתינאים. אם הפרטים מדויקים, הרי שדרישותיו של נתניהו הרבה יותר צנועות מעקרונותיו של רבין.
בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בעת הדיון על אוסלו ב', פָּרס רבין בפני הכנסת את משנתו המדינית ואת תכניתו להסדר הקבע, הסדר השלום עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." (נאום בכנסת, 5.10.95). מיותר לציין שאת רעיון העוועים של נסיגה ישראלית משטחים בתוך הקו הירוק, מה שקרוי בכיבוסית "חילופי שטחים", רבין לא היה צריך לציין ברשימת הלאווים, כיוון שרעיון כזה כלל לא עלה על הדעת.
זו מורשתו המדינית של יצחק רבין. זו – ואין בלתה. מי שטוענים אחרת, מסלפים את העובדות. יש האומרים שאלמלא נרצח היה משנה את עמדותיו. על סמך מה הם טוענים זאת? ייתכן שבמהלך המו"מ רבין היה מתפשר על חלק מעמדותיו. סביר להניח שהוא לא היה עושה מעשה ברק ואולמרט – מוותר על כל עמדותיו. ואילו עשה מעשה ברק ואולמרט – סביר להניח שהתוצאות היו זהות לאלו שהשיגו ברק ואולמרט.
אל הנראטיב הבדוי הקרוי "מורשת רבין", המנוגד כל כך למורשתו האמתית, הצטרף השנה נראטיב נוסף. העובדה שיום הזיכרון לרצח היה בעיצומו של העיסוק הציבורי הנרחב במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, יצרה זיקה בין נראטיב "מורשת רבין" לנראטיב האשמת גולדה בדחיית הצעות שלום מצריות והעדפתה את מלחמת יום הכיפורים על פני השלום. תקצר היריעה להציג את כשליה של התיאוריה הזו; עד כמה היא מוּטָה פוליטית, ואינה מציגה את תמונת המציאות כהווייתה. אסתפק בביקורת על החיבור שנעשה השנה בין הנראטיב הזה לבין נראטיב ה"מורשת".
הטרנד השנה היה ההשוואה בין גולדה לרבין, בין "מחדל הסרבנות" של גולדה לבין המדיניות הנועזת של אוסלו. דליה רבין עשתה את ההשוואה הזאת בנאומה באזכרה הממלכתית. שלי יחימוביץ' עשתה זאת בנאומה בדיון לזיכרו של רבין בכנסת. יחימוביץ' הרחיקה לכת, כאשר הציגה את רבין כמי שהתנגד לדרכה של גולדה והציב מולה דרך חלופית, בהיותו שגריר ישראל בוושינגטון בתקופה שקדמה למלחמה (רבין סיים את תפקידו במרץ 73', כחצי שנה לפני המלחמה, בתום שירות של חמש שנים).
יחימוביץ' לא המציאה את הטענה הזאת. היא מופיעה בספרו של יגאל קיפניס על 1973. אולם כמו טענות רבות של קיפניס בספרו, אין היא מוכחת כלל, אלא מבוססת על רסיסי עובדות, הנוגעות להסתייגויות אלו או אחרות שהשמיע רבין כלפי מדיניות הממשלה. רבין עצמו, יש לציין, מעולם לא השמיע טענה כזאת. רבין מעולם לא נתן ידו להאשמה הזו כלפי ממשלת גולדה. על מנת לבחון את גישתו של רבין לנושא, ראוי לחזור לספרו "פנקס שירות".
ב"פנקס שירות", ספרו האוטוביוגרפי, שכתב רבין לאחר הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, הוא הקדיש פרקים נרחבים לכהונתו כשגריר, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. "פנקס שירות" רחוק מלהיות ספר צמחוני, גם לא ספר פוליטיקלי קורקט. ביריביו ובאנשים שלא העריך, חבט רבין ללא רחם. זכורים הדברים שכתב בספר על פרס, וגם מאבא אבן, "גוש אמונים", ג'ימי קרטר ואחרים הוא לא חסך את שבט לשונו. ניתן לתת לספר כותרת משנה: לא דופק חשבון. זהו ספר דוגרי, שבו כתב רבין בישירוּת את עמדותיו והשמיע בגלוי את ביקורתו. אין ספק, שאילו סבר שמדיניותה המדינית של גולדה הייתה שגויה או שהיא הגורם למלחמת יום הכיפורים, הוא לא היה מהסס לכתוב זאת.
בתקופת שירותו כשגריר, היתה לרבין ביקורת על החלטות, אמירות ומסרים של הממשלה, והוא הביא אותה לידי ביטוי בספר, ללא כחל ושרק. באחד המקרים הוא אף כתב על תסכולו של שגריר, כשאינו שלם עם מדיניות שולחיו: "אין לך בעולמו של שגריר מועקה גדולה מזו: אתה מחויב, ללא פשרה, להגן על עמדות ממשלתך – גם כאשר אין ליבך שלם עימן." (ע' 344). אולם כל המחלוקות היו טקטיות, לא היתה כל מחלוקת על האסטרטגיה, על המדיניות הממשלתית. הביקורת הייתה כאשר רבין סבר שהטקטיקה אינה מיטיבה לשרת את האסטרטגיה, עימה היה שלם לחלוטין. עימה הוא היה שלם לחלוטין כשגריר, ועימה היה שלם לחלוטין לאחר מעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר כהונתו כראש הממשלה, כאשר כתב את הספר.
המחלוקת העקרונית היחידה העולה מהספר, בין רבין לגולדה, היתה באפריל 1971, כאשר רבין הציע להגיש הצעה ישראלית להסדר ביניים בתעלה. אולם גם את ההצעה הזו הוא ראה כמשרתת את העמדה העקרונית, עימה הוא שלם: "אני תומך בהחלט בעמדת הממשלה, המתנגדת לנסיגה מכל סיני – ללא שלום מלא ובלי סידורי ביטחון הולמים ואיני מתקשה לטעון, כי 'שלום' [המרכאות במקור א.ה.] כזה הוא מרשם בטוח למלחמה הבאה. אולם לא יכולתי להבין מדוע אין ישראל מגישה, כבר חודשיים וחצי, הצעה נגדית להצעה המצרית בדבר ההסדר החלקי – קל וחומר שבמקורו הרי זהו רעיון ישראלי." (ע' 344).
האמריקאים, שהיו ערים להבדלי הניואנסים בין השגריר לממשלתו, ניסו להִתָלות במחלוקות אלו ללחץ על ישראל. רבין מיהר להבהיר שאין שחר להצגת עמדתו כשונה מעמדת הממשלה. "אומר לי קיסינג'ר: 'כדאי לך לדעת, שסיסקו [סגן מזכיר המדינה א.ה.]אומר לראשי הממשל, שישראל תסכים לסגת לגבול הבינלאומי והוא סומך על רבין, שיביא את ממשלתו לנסיגה כזאת.' אמרתי לקיסינג'ר: 'נכון, שאני תומך בהשתתפותה של ישראל ב'שיחות יארינג' [המתווך השבדי, מטעם האו"ם א.ה.] ולכן חושבים אותי בישראל כ'יונה'. אבל תדע – ואודה לך אם גם הנשיא יידע, מעבר לכל ספק: אם נוצר פער אמינות כלשהו בין עמדות ישראליות הבאות לביטוי בהתבטאויות שונות, אסור שתשרור טעות: אף אם הדבר יביא לחידוש האש בסואץ – ישראל לא תקבל את העיקרון של חזרה לגבולות שלפני חמישה ביוני 1967, לא בגזרה המצרית ולא בשום גזרה אחרת'." (ע' 335).
לכל אורך הפרקים המתארים את כהונתו כשגריר, מבטא רבין את מחוייבותו לעמדה העקרונית של הממשלה, שהיתה גם עמדתו כראש הממשלה (ביום השבעתו הוא הציג את ממשלתו כ"ממשלת המשך ושינוי"). "ב-22 בפברואר חזרתי לוושינגטון ולמחרת הבהרתי לסיסקו: 'הבענו הערכה לשינוי החיובי בעמדת מצרים. אולם, הגבולות הבטוחים והמוכרים אינם יכולים להיות זהים לקוום שלפני ארבעה ביוני 1967. ברוח זו נשיב ליארינג'." (ע' 332).
"על טנא גדוש 'דברי נועם' [המרכאות במקור א.ה.] שכאלה השבתי בקיצור: 'ישראל להוטה אחרי השלום מאז שקמה ולא מצאה לרצונה הכן הד אצל שכניה. אף עתה אין להטיל ספק קל שבקלים לא רק בנכונותה של ישראל לשלום, אלא בחתירתה להגשים את חלומה – השלום. אבל השלום אינו יכול להיות מקסם-שווא. יש לבסס אותו על גבולות בטוחים ומוכרים. מה שהמצרים תובעים אינו יכול להיחשב בשום פנים כגבולות בטוחים. ואם לא יהיו הגבולות בטוחים, גם מוכרים לא יהיו. כאשר מצרים מדברת על נסיגה ישראלית לקווים של ארבעה ביוני 1967 בכל הגזרות – אין זה השלום, שישראל יכולה להסכים לו ואין זה השלום בר הקיימא, שיש לו הסיכויים לשנות את המציאות במזרח התיכון'." (עמ' 334-335).
בספרו של קיפניס, נראטיב המחדל המדיני מתבסס בעיקר על המו"מ שניהלו קיסינג'ר ויועץ הנשיא סאדאת חאפז איסמעיל, שבו איסמעיל הציע בשם המצרים הצעת שלום לישראל. הפרסום בספר הוצג כסקופ גדול. ההישג של קיפניס הוא היותו הראשון שציטט ישירות מתוך הפרוטוקולים של השיחות, שהותרו לפרסום. אולם בעצם השיחות ומה שעלה בהם אין כל חדש – הן הופיעו במקומות רבים כמו ספרו של שלמה נקדימון "סבירות נמוכה" וגם ב"פנקס שירות". מעניין איך ראה זאת רבין, ובעיקר – מה הוא כתב על כך אחרי המלחמה.
"האם היה זה חלק ממבצע ההונאה המצרי סורי? האם ידע כבר אז איסמעיל, לפחות בקווים כלליים, כי פניו של סאדאת למלחמה ולא להסדר?" (ע' 383).
כלומר, רבין, שהכיר היטב את הצעות מצרים לישראל, לא חשב אחרי המלחמה שישראל החמיצה הזדמנות לשלום או למניעת המלחמה, אלא הבין שהמלחמה היא ההוכחה לכך, שפניו של סאדאת באותה תקופה היו למלחמה, והצעות השלום לא היו אלא חלק ממבצע ההונאה שקדם למלחמה. הספק שלו, היה האם איסמעיל היה מודע לכך שהוא כלי שרת בתרגיל הונאה.
רבין הביע את דעתו על מהותן של הצעות השלום, מעבר להתנגדותו לדרישה לנסיגה מלאה: "אם אין השלום יוצר נורמליזציה ביחסים, מה יש בו בשלום המצרי? ... לא פחות מַרְשִׁימָה רשימת המרכיבים שלא יכללו בהסכם השלום ולא יתחייבו ממנו: החלפת שגרירים, הסכמים מסחריים, גבולות פתוחים לתנועות בני אדם ומסחר והכרה מלאה של מצרים בישראל" (עמ' 383-384).
לא זו בלבד שהצעת מצרים לא דיברה על שלום, מן הסוג שנחתם בין המדינות ב-1979, ותמורת "שלום" כזה ישראל נדרשה לנסיגה מלאה, אלא שהנסיגה שנדרשה לא היתה רק מסיני. "איסמעיל הדגיש פעמים אחדות, כי את הסכסוך במזרח התיכון יש לפתור במסגרת של מכלול משותף. כלומר: אין להשיג שלום בין ישראל לבין מדינה ערבית אחת" (עמ' 384-385). רבין מספר על שיחה שקיים עם קיסינג'ר, בה הבהיר לו מדוע הצעת מצרים אינה קבילה: "ניסיתי לבור את המוץ מן התבן ולמקד את הדברים בעיקריהם: 'בעצם תובע מאיתנו איסמעיל נסיגה כוללת מכל השטחים, שכבשנו במלחמת ששת הימים. את הפתרון הוא מתנה בפתרון כולל של הבעייה הפלשתינאית, ברוח שאין ישראל יכולה לאמץ. לאחר שישראל תיסוג – תוכל מצרים לטעון, בכל מועד ובנסיבות שתבחר על פי שיקוליה, כי ישראל לא מילאה את חלקה בהסכם ולכן פטורה גם מצרים מקיום התמורה המידית, שהסכימה לתת בתמורה לנסיגה הישראלית. כך ישמש הנושא הפלשתינאי כעילה קבועה בידי מצרים לפיצוץ ההסכם'." (ע' 385). רבין ראה בהצעת איסמעיל חלק מתוכנית מפורטת לתקוע טריז בין ישראל לארה"ב.
אפשר לחלוק על מדיניות ישראל ערב המלחמה. אולם הניסיון לספח רטרואקטיבית את רבין לחולקים על המדיניות, הוא חסר שחר. בפרק הסיכום של תפקיד השגריר, רבין מנה את הישגיו. בין החשובים שבהם: "מכל הסכנות שארבו לישראל בתקופה ההיא – הגדולה והחמורה היתה ניסיון לכפות עליה פתרון, בהסכם עם בריה"מ, הנוגד את תפישותיה היסודיות. מנענו סכנה זו במאבק קשה, נמרץ, עקשני – ובהסתייעות תמידית בקהילה היהודית בארה"ב ובידידים בכל שדרות הציבוריות האמריקאית" (ע' 395).
ומהו ההסכם הנוגד את תפישותיה של ישראל, שהוא כה גאה בסיכולו? הסכם של נסיגה לקווי 4.6.67. בעניין זה, היה רבין עקבי עד נשמת אפו האחרונה.
רבין נבחר לראשות הממשלה בעקבות התפטרות ממשלת גולדה, לאחר מסקנות ועדת אגרנט. הוועדה, שהאשימה במחדל את הדרג הצבאי, פטרה את הדרג המדיני מאחריות. התפטרותה של גולדה היתה חרף המסקנות.
רבין תקף במלוא עוזו את המסקנות, המנוגדות בתכלית לתפישת האחריות שלו. הוא תקף בספר בחריפות רבה את הוועדה, הן על רמת מסקנותיה, הן על איכות המלצותיה, הן על אופן התנהלותה, אך בעיקר על תפישת האחריות העקרונית שלה, המנוגדת לתפיסתו. על פי תפישתו, בשום אופן אי אפשר לשחרר את הדרג המדיני מאחריות למחדלי הדרג הצבאי. "האמת היא, שרוחי לא נרגעה עד עצם היום הזה. כראש הממשלה לא עלה כלל בדעתי לאמץ את התפישה, המונחת ביסוד מסקנותיה של 'ועדת אגרנט', בדבר החלוקה המעוותת של אחריות בין הממשלה האזרחית והמטה הכללי של צה"ל. חזרתי ללא ליאות על התפישה היחידה, המבטיחה גם אחריות משותפת וגם סמכות משותפת: מרגע שהמלצות הדרג הצבאי אומצו על ידי הדרג המדיני – נושאים שני הדרגים באחריות משותפת. הרמטכ"ל אינו יכול לשאת באחריות בלעדית. אילו כך נתבע ממנו, היה אמונו בממשלה נהרס ללא תקנה. התערערות אמונו של הדרג הצבאי בדרג המדיני – סופה לשבש באורח חמור את כללי הזהב של כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני." (ע' 414).
מכאן, שרבין מטיל במפורש את האחריות למחדל על הדרג המדיני – ראש הממשלה ושר הביטחון. והנה, אין בדבריו אפילו שמץ של האשמה, שהמחדל של הדרג המדיני היה, כביכול, בהחמצת הצעות לשלום, או במדיניות סרבנית. אשמתה של הממשלה, היא באחריותה הכוללת להחלטות השגויות בתחום הביטחוני בלבד; בקבלת הקונספציה המודיעינית השגויה, ובפעולה על פיה (אי גיוס המילואים וכו').
אילו התנגד רבין לדרכה המדינית של ממשלת גולדה, היתה בידיו ההזדמנות לשנותה כאשר התמנה לראש הממשלה. האם הוא הציע דרך מדינית אחרת – למשל, תמיכה בנסיגה מלאה? האם הוא הציע דרך התיישבותית אחרת?
בפרק הסיכום של תפקידו כראש הממשלה, כותב רבין בגאווה בלתי מוסתרת: "שלושים ושלושה יישובים, כחמישים אחוז מכלל היישובים שקמו מעבר ל'קו הירוק', מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 – הוקמו בשלוש שנות כהונתה של הממשלה בראשותי, כפוף לכללים של תפישה מדינית וביטחונית באשר לגבולות השלום במזרח התיכון. הממשלה אימצה לה מדיניות ביטחונית מוגדרת, היכן ראוי להתיישב והיכן לא. ברמת הגולן, בבקעת הירדן, באזור ירושלים ובגוש עציון ובפתחת רפיח – כן. מגילת ההישגים בשטחים אלה מדברת בזכות עצמה." (ע' 549).
בהמשך הוא מפרט היכן הממשלה לא התיישבה – "בשומרון ובלב הגדה המערבית." על פי תפישתו של רבין, אזורים אלה הנם קלף מיקוח לשלום ולכן אין להקים בהם יישובים. לעומת זאת, באזורים שצריכים להיות בידי ישראל, בגבולות השלום במזרח התיכון, הוא הקים יישובים רבים והוא גאה בהם. כולל פתחת רפיח, שאת ההחלטה להקים בה יישובים הגדיר יוסי שריד בסדרת הטלוויזיה "לא תשקוט הארץ" כ"הכרזת מלחמה על מצרים" שבעקבותיה למצרים "לא הייתה ברירה" אלא לתקוף את ישראל. ודוק – זו היתה מדיניותו של רבין אחרי המלחמה. אז איך אפשר לייחס לו את העמדה, לפיה המלחמה היא תוצאה של מדיניות, אותה הוא עצמו המשיך אחריה?
מן הראוי שהחברה הישראלית תשתחרר מתרבות השקר, שבאה לידי ביטוי בגיוסו של רבין, אחרי מותו, למחנה פוליטי שמעולם לא היה מחנהו, ומייחוס לרבין עמדות שהוא מעולם לא דגל בהן. מי שרוצה לקדם את דרך הנסיגה המלאה – זו זכותו המלאה. זכותו לחלוק על דרכו של רבין, בה דבק בעקביות מאז מלחמת ששת הימים ועד הירצחו. אך מי שזו עמדתו, אל יסלף את ההיסטוריה ואל יישא לשווא את "מורשת רבין" – "מורשת" שכל כולה פיקציה, מורשת שאינה אלא שקר וכזב.

2. צרור הערות 30.10.13

* שחרור המחבלים השבוע הוא ביצוע החלטת הממשלה לפני שבועות אחדים, שמרגע שהתקבלה – היתה למחויבות בינלאומית של ישראל.
שרי "הבית היהודי" הצביעו נגד ההחלטה. עמדתם היתה לגיטימית לחלוטין, ולדעתי גם נכונה. לא אחת הבעתי את עמדתי נגד שחרור מחבלים. שחרור מחבלים הוא הצעד האחרון אחרי חתימת חוזה שלום כולל, ביטוי לפיוס הסופי בין הצדדים. התנגדתי לעסקת שליט, ולא כל שכן – אני מתנגד לשחרור מחבלים סתם ככה, בלי סיבה, ללא תמורה, חינם. אני תומך במו"מ ללא תנאים מוקדמים, ובוודאי שאני מתנגד לשחרור מחבלים כתנאי מוקדם למו"מ... "ללא תנאים מוקדמים," כביכול.
אולם עמדת "הבית היהודי", שהיא גם עמדתי, לא התקבלה. בניגוד אליי, שרי "הבית היהודי" חברים בממשלה, ונושאים באחריות קולקטיבית להחלטותיה. אם אין הם יכולים לחיות עם ההחלטה ולשאת באחריות לתוצאותיה, היה עליהם לפרוש מן הממשלה. משלא עשו כן, ואני שמח שלא עשו כן, ההחלטה הזאת מחייבת אותם, בדיוק כפי שהיא מחייבת את מי שתמכו בה. איני טוען שהם צריכים לדברר אותה, להביע תמיכה בה, להסתיר את העובדה שהתנגדו או לומר ששינו את דעתם. אבל הובלת קמפיין ציבורי נגד החלטה קשה ובלתי פופולארית של הממשלה בה הם חברים ולהחלטותיה הם אחראים, היא מעשה פופוליסטי, המנוגד לעקרונות הממלכתיות, האחריות המשותפת והקוליגיאליות החברית.

* גם הפניית החיצים של "הבית היהודי" לעבר ציפי לבני היא מעשה פופוליסטי. מי שהחליט על שחרור המחבלים, הביא את ההחלטה לממשלה והטיל את כל כובד משקלו לקבלתה היה ראש הממשלה. ההתמקדות בציפי לבני נועדה לספק את דעת הקהל הימני המתעב את לבני, ואם אינו מעריץ הוא לפחות מכבד את בנימין נתניהו. אנשי "הבית היהודי" לא העזו להתעמת עם ראש הממשלה ומצאו להם טרף קל.

* חרף ביקורתי על התנהלות "הבית היהודי", איני מקבל בשום אופן את הגדרת אמירות דובריה כ"הסתה". האזנתי לכל הדברים, ולא מצאתי בהם שמץ של הסתה. לעומת זאת, הדה-לגיטימציה לכל דבר ביקורת מ"ימין" והצגת כל ביקורת כזאת כ"הסתה" – היא היא באמת הסתה.

* במלחמת לבנון הראשונה, הוקם מיצג מחאה ענק בשדות הקיבוצים געש ויקום סמוך לכביש החוף: על הטירה הוצבה כתובת ענק עם מספרי ההרוגים בלבנון, ועל השדה עצמו שכובות דמויות בלבן, המייצגות את הנופלים. הייתי אז חייל בסדיר, ואת עיקר שירותי עשיתי בלבנון. המיצג הזה עורר את זעמי ואת זעם חבריי. בעיקר סלדנו מהשימוש הציני המכוער בחללי צה"ל. ראיתי בכך פגיעה ביקר לנו, והפיכת השכול קרדום לחפור בו לעשיית הון פוליטי.
כך בדיוק הרגשתי השבוע, מתמונת הראי של הציניות הזו – במיצג המחאה בבתי הקברות הצבאיים, נגד שחרור המחבלים. אותו טעם רע, אותה גסות רוח.

* התגובה על ירי הטילים לעבר אזרחי הדרום, צריכה היתה להיות שונה. בשתי מילים – בלתי מידתית. כאשר אנו שומעים שחמאס נערך לירי מאסיבי על גוש דן – תגובה קשה וכואבת מאוד על שני הטילים שנורו השבוע, היתה מאותתת לפלשתינאים שהם אינם יכולים לדמיין מה תהיה התגובה על ירי כזה.

* שלי יחימוביץ', באופן עקבי, מצהירה על תמיכתה ב"מתווה קלינטון", הלא הוא תוכנית חד"ש שהוצעה לפלשתינאים בידי ברק ואולמרט ונדחתה על הסף. אבל היא הקפידה לשים במרכז פועלה ומאבקיה הציבוריים את הנושאים החברתיים והכלכליים, מתוך תפיסה ברורה שמאבק על תוכן המדינה חשוב לא פחות מהמאבק על גבולותיה, ובעיקר מתוך תובנה שבלאו הכי אין פרטנר פלשתינאי לשלום וחבל להקריב את הנושאים החשובים באמת על מזבח ויכוחי סרק על ביצה שאינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין.
לצערי, בתקופה האחרונה, שלי החלה לדקלם עד זרא את השקר, לפיו בפני ישראל עומדת ברירה בין המשך הסכסוך לבין שלום, וכל מה שנדרש זו הכרעה אמיצה של ראש הממשלה. שלי יודעת שאלו דברים חסרי שחר, וחבל שהיא נסחפת לסיסמאות פופוליסטיות מוטות פריימריז.

* מי יהיה חתן פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית למדינת ישראל, ביום העצמאות תשע"ד? יש לי מועמד ראוי – אבו מאזן. האיש הזה הציל את מדינת ישראל מפני המדיניות ההרפתקנית של אולמרט.

* האחות התאומה של תאוריית הקונספירציה השקרית וההזויה על רצח רבין, היא תאוריית הקונספירציה השקרית וההזויה על "הדחת" אולמרט. על פי התאוריה, אותה אולמרט אוהב להפיץ בפרצי ההתקרבנות שלו, גורמי הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות חברו יחדיו וקשרו קשר לתפור לו תיק, כדי להדיח אותו מתפקידו רגע לפני שהביא את השלום הנצחי עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם כולו וְאִמְרוּ אִמְרוּ אמן. טלנסקי, אומרת אחת הגרסאות של התאוריה, נשלח בידי אותם חוגים להעביר את מעטפות הכסף לאולמרט, כדי להפליל אותו. אגב, מעניין שחוגי הימין הדיחו את אולמרט למעשי שחיתות עוד כשהיה ראש העיר ירושלים ומראשי הימין בישראל, כיוון שהם ידעו שבעתיד הוא ייבחר לראשות הממשלה וישנה את דעותיו מן הקצה אל הקצה, וכשזה יקרה הם יוכלו להפליל אותו.
האם דודו אמיתי שייך לרשעים שממציאים את התאוריה הזאת, או למטומטמים שקונים אותה?

* אגב – מה גרוע יותר, להיות רשע או טיפש? טיפש, כי רשע עשוי לתקן את דרכיו.

* האם בשיחתו של נתניהו עם אובמה הוא העלה את נושא פולארד? כעת, כאשר הוכח בעליל שכולם מרגלים אחרי כולם וארה"ב – מעל כולם, ה"זעזוע" מכך שישראל שלחה מרגל לידידתה מתברר כהתחסדות צבועה. ודאי שאין כל הצדקה לעונש הכבד כל כך וחסר כל הפרופורציה שפולארד מרצה. כאשר ישראל משחררת המוני מחבלים רוצחים, סתם כך ללא סיבה וללא תמורה, בלחץ אמריקאי, הגיעה השעה שישראל תעביר הילוך בהפעלת לחץ לשחרור פולארד – הן בדיפלומטיה גלויה והן בדיפלומטיה חשאית.

* אם האמריקאים לא מאזינים לך, אתה לא קיים.

* כל סטודנט שעבר שיעור ראשון במבוא למדע המדינה מכיר את ההגדרה הבסיסית ביותר למדינה מודרנית – ארגון שהנו בעל המונופול על הפעלת כוח. כלומר, במדינה מודרנית, אין צבא פרטי, אין משטרה פרטית, אין בתי כלא פרטיים, אין בתי משפט פרטיים – כל אלה הם באחריות וסמכות בלעדית של המדינה.
מסתבר שישראל נמצאת בתהליך של הפרטת מגנוני הפעלת הכוח – שיטור, אכיפה, כליאה ותביעה. משמעות הדבר, שלצד תהליכי פירוק מדינת הרווחה (כלומר נטישת חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: אחריות המדינה להבטיח לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) נעשים תהליכים של פירוק המדינה עצמה.

* השבוע נעשה צעד חשוב לתיקון חברתי – שר הפנים גדעון סער החליט על העברת 320 דונם משטח השיפוט של ראש פינה (החזקה) לשטח השיפוט של חצור הגלילית (החלשה). שטח זה ייועד להתפתחות עסקית של חצור הגלילית, שתאפשר לה להגדיל את הכנסותיה מארנונה, לטובת החינוך, התרבות והחזות של העיר. זהו צעד להקטנת חוסר הצדק ואי השוויון בחברה הישראלית. צעד ראשון, ואני מקווה שיהיו עוד כדוגמתו במקומות נוספים בארץ.

* האם אבות יקבלו רטרואקטיבית את חופשת הלידה?

* התייחסות נוספת לראיון החלול עם נתן זך ב-"7 ימים": ממש מצער להיווכח כיצד משורר דגול, שכתב שירה נשגבת כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "ציפור שנייה", "לא טוב היות האדם לבדו" – ועוד נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, מתדרדר לכזאת תהום של רדידות אינטלקטואלית, רפיסות רעיונית, סתמיות, הבל וריק. הלב כואב. ומצד שני, הרי ברור שכל הנפיחוֹת הללו תתנדפנה כלא היו ובמהרה לא יישרד מהן אפילו ריחן הרע. מה שיישאר עמנו, לנו ולדורות הבאים, זו שירת חייו הגדולה.

* הוכברגר, ראש עיריית רמת השרון, יצא לחופשה עד תום משפטו. בתסבוכת שנוצרה – כתב אישום, הדחה בידי בית המשפט העליון, מתן אפשרות להתמודד, ניצחון בבחירות, עתירות לבית המשפט בדרישה להדיחו; דומני שהפתרון של חופשה עד תום ההליכים הוא הפתרון המיטבי. יש לקוות שעמיתיו גפסו ולחיאני ינהגו כמותו.

* בכוונתי להציג את מועמדותי לתפקיד ראש ועדת ההיגוי הבין משרדית להיערכות לרעידת אדמה. לדעתי, יש לי הכישורים המתאימים. גם אני יכול להסביר בטלוויזיה שיש שתי אפשרויות. האחת, שתהיה רעידת אדמה. השניה, שלא תהיה רעידת אדמה.

* אלכס לכיש שיבח אותי על ששיבצתי בהערותיי דברים בשבח המופת המנהיגותי של אברהם אבינו בפרשות "לך לך" ו"חיי שרה" וקריאה למנהיגי ישראל ללכת בדרכו, בחינת "מעשה אבות סימן לבנים". לכיש קורא לי להרבות בכך גם בעתיד. ואני רוצה לשאול את מר לכיש, בינינו, כשאף אחד לא שומע, האם הוא בטוח שבפרשת השבוע, פרשת "תולדות", נוהגים יעקב ורבקה באופן הראוי ל"מעשה אמהות ואבות – סימן לבנות ולבנים"?
הרי אם לנסח את התנהגותם בפרשה בלשון משפטית בת ימינו, ההגדרה היא "מירמה והפרת אמונים."
ומה בכל זאת ראוי ללמוד מן הפרשה? בניגוד למה שנראה בראיה שטחית, מעשיו של יעקב בפרשה לא הפכו אותו לאבי האומה. ההיפך הוא הנכון, הפרשה מסתיימת כשהוא בשפל המדרגה, נאלץ לברוח מפני אחיו, ולעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ולנדוד לניכר בחוסר כל, כשרק מקלו בידו, ל-21 שנים קשות ומרות. רק המהפך החד בדרכו של יעקב, שהוכיח את עצמו ב-21 שנים של עבודה קשה, של הגינות, של עמידה בלחצים, של אהבת אמת וכד', איפשר לו לתקן את אשר עולל ובכך להיות ראוי לתואר המחייב אבי האומה, וגם זה – רק אחרי שבפגישתו עם עשו החזיר לו את הברכה שגנב ממנו במרמה. אך על כך כבר נקרא בפרשות הבאות.

* ביד הלשון. לא אחת אני מקבל בטוקבקים או בתגובות בפייסבוק, מחמאה על מאמר שכתבתי, בנוסח: "כל מילה בסלע." ואיני יודע אם להיעלב או להיות שבע רצון.
מי שכותב את המחמאה, רוצה להביע את הסכמתו הרבה עם המאמר, עם כל מילה שכתבתי. כל מילה כל כך חזקה – כמו סלע. כל מילה חקוקה בסלע – איתנה, בלתי מחיקה.
אלא שמקור הביטוי מציב משמעות אחרת לגמרי.
הסלע, במקרה הזה – אינו אבן. אין הוא החומר המוצק של כדור הארץ. הסלע הוא סוג של מטבע עתיק. בהשאלה לימינו – כל מילה בשקל...
מקור הביטוי הוא תלמודי: "מילה בְּסלע, שתיקה בִּתְרֵי." הביטוי אינו משבח דווקא את המילה, את הדיבור, את האמירה, אלא להיפך – את השתיקה, את ההימנעות מהמילה. בעברית: מילה בסלע, שתיקה בשניים (בתרי = בשנים. כמו "דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא" = אבא קנה בשני זוזים גדי אחד). כלומר – אם מילה שאמרת שווה סלע, השתיקה שווה כפליים. ולכן, מוטב היה שלא היית אומר זאת. חשבון כלכלי פשוט.
אז איך להתייחס לטוקבק בנוסח: כל מילה בסלע?