עדות
על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'
הספר אזל ולא יודפס יותר
הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר
שדה: "אילו שפינוזה היה חבר אקו"ם"

לפנות-ערב מתקיים טקס חלוקת פרסי אקו"ם לשנת תשנ"ג, 1993. אני, כעת חבר הנהלת אקו"ם מטעם הסופרים, מאלה שאחראים על תקנון הפרס ועל ביצועו התקין, פוגש את פנחס שדה, שאותו לא ראיתי זה כעשרים שנה. הוא לא השתנה הרבה, למרות שהוא חולה בסרטן ריאות. עדיין נעליו החצאיות גדולות וגבוהות-יחסית. והחיוך, והגבות העבותות, והישיבה הזקופה כמו כדי להגביה את קומתו, הכל אותו דבר.
אנחנו יושבים זה ליד זה בשורה הראשונה, לשמאלו יושבת אשתו-לשעבר יהודית, ואנחנו משוחחים מתוך קירבה, כאילו רק אתמול נפרדנו. פנחס מספיק לומר לי כי עליי לכתוב סוף-סוף את הרומאן האפי על פתח-תקוה. מה לעשות, הוא צודק.
כאשר הוא מדבר איתי ניכר בקצב דיבורו שהוא סובל מקוצר נשימה, כעומד להיחנק. אבל כאשר מגיע תורו להודות בשם מקבלי הפרס, והוא מצולם בווידאו, נעלם קוצר הנשימה והוא מדבר כימים-ימימה.
נאומו, והשיר שהוא קורא, נשמעים כנאום פרידה, אולם אין הוא מאבד את חוש ההומור המיוחד לו, ואומר בין השאר שאילו אקו"ם היה קיים בימיו של ברוך שפינוזה, לא היה על שפינוזה להשחית את ראייתו בליטוש עדשות הזכוכית. לדבריו הוא אסיר תודה על כך שלאחר שנעשה חבר באקו"ם החל לקבל סכומים שמגיעים לו ואשר איש לא טרח לגבותם עבורו קודם לכן.

*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 באוקטובר 1993.

כאשר אני מעתיק את הדברים האלה מיומני אני נזכר בתמונת הסיום של "סידהארתא" להרמן הסה, (שגם את "נרקיס וגולדמונד", "דמיאן" ו"פטר קמנצינד" שלו גילה לי בשעתו פנחס שדה). הכהן הגדול גווינדא גוחן על פני סידהארתא הגוסס, רעו-מנוער, לאחר שלא התראו שנים רבות. גווינדא מבקש מסידהארתא, שבאחרית-ימיו אינו אלא דוברן עני אך הגיע להארה הפנימית הגבוהה ביותר, שאליה הגיע רק בודהא עצמו – לגלות לו כיצד השיג את מעלת "החיוך של האחדות, חיוכם של המושלמים" – שלדרגתה הוא, גווינדא, לא הגיע מעודו.

אהוד בן עזר: הידיעה על מותו

לפנות-ערב מודיעים ברדיו על מותו של פנחס שדה. אילנה כבר אמרה לי לפני ימים אחדים ששמעה מחברתה יהודית שדה שהוא גוסס. בטקס חלוקת פרסי אקו"ם עדיין ניראה מאושש יחסית, ודיבר כאילו לא עברו כעשרים שנה ואולי יותר שבהן לא התראינו, מאז הוציא לחבצלת את ספרה עליו, "התמסרות", וקצת נמאס לי אז ממנו.
"החיים כמשל" השפיע עליי מאוד בשעתו, ב-1959, בשנה הראשונה ללימודיי באוניברסיטה העברית. הייתי מהראשונים שכתבו עליו והכירו בכשרונו, עוד כאשר הספר יצא במהדורה פרטית-למחצה, בהוצאת ששת, בסיועם של בנימין תמוז, אברהם רימון ויעקב אשמן, זאת בטרם פרשה עליו הוצאת שוקן את חסותה, ונעשה סופר ומשורר קלאסי.
ביומנים שלי מן השנים 1973-1965 יש רישום של פגישות רבות עימו, כאשר הייתי מבקר אותו בדירתו ברחוב יונתן 3 ברמת-גן, וחוזר הרבה אחרי חצות, ברגל, לחדרי ברחוב רמז או לדירתי ברחוב אלחריזי 7 בתל-אביב.
בבוא היום אצטרך לטפל גם בחומר הזה, או שכבר יטפלו בו אחרים. חבל על הזמן כל זמן שאפשר ליצור דברים חדשים, ושגם טרם סיימתי את הכנת כתביה של אסתר ראב וכתיבת הביוגראפיה שלה.

*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 29 בינואר 1994.

אהוד בן עזר: אין פנחס שדה

ברומאן האוטוביוגראפי "החיים כמשל", שיצא לאור לראשונה בהוצאת "ששת" בדפוס מל"ן בתל-אביב, בנובמבר 1958, מספר פנחס שדה על ביקור שערך, באחד מנדודיו, בחדר-הקריאה בבית ביאליק בתל-אביב. ומה ביקש שם מהספרן הקשיש, מר אונגרפלד, לקרוא? את ספר שיריו שלו, "משא דומה", שיצא לאור שנים אחדות קודם-לכן, ב-1951, בהוצאת "מחברות לספרות" של י. זמורה.
שואל אונגרפלד: "ומי מחבר הספר הזה?"
"שם המחבר פנחס שדה," עונה שדה במעט מבוכה, לדבריו.
"אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה." (שם, עמ' 206).

היום, כארבעים שנה לאחר התרחש הסיפור הזה, אכן התממשה מחצית נבואתו של אונגרפלד – מעתה אין בכלל פנחס שדה, איננו. מת. האדם. אבל ספריו, רובם, אם יש נצח, דומני שזכו בחיי-נצח. והסיפור הקטן הזה, שעליו היה חוזר פנחס שדה גם בעל-פה פעמים רבות, כאילו ממצה אותו: יותר משפחד פנחס שדה מן המוות – פחד כל ימיו מן האנונימיות, מן האין. יותר משפחד מן המוות, פחד מהמוות חסר-המשמעות. זוהי תמצית אחת מיצירותיו השלמות והיפות ביותר: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", שהופיעה בהוצאת שוקן, 1969. אבימלך זוכה במותו לחיי נצח, כי אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים, ואת הגאונים בכל תחום, ובעיקר בהיסטוריה ובאמנות – את אלה שבחייהם ובמותם מגשימים עלי אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבוחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע.
ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה, כי רק אלה הם המפעלים והאנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח, וזוכים למימד המיטאפיסי. לכן הוקסם מדמותו של ישו, "בחור יהודי פשוט מן הגליל, ששינה את ההיסטוריה האנושית," כפי שהיה חוזר ואומר בהתפעלות. לכן הושפע מהנצחיות אשר לה זכו רוצחים גדולים, כג'ינגיס-חאן וכהיטלר – בעוד קורבנותיהם שקעו באנונימיות, בשיכחה גמורה, ומנקודת הראות הנצחית, העל-אנושית – השמדתם גאלה אותם מהריקנות ומחוסר-המשמעות של חייהם הבינוניים.
פנחס שדה, שלא היו לו שורשים חברתיים ומשפחתיים בארץ-ישראל, להיאחז בהם, היה, כמשכיל קטן שיצא מן העיירה – מוקסם מן האור הקר של הנצחיות אשר מעבר לטוב ולרע. הביטוי שנתן לעמדתו הקיומית הזו בשירתו ובפרוזה שלו – הפכו אותו במידה מסויימת גם למעין "רֶבֶּה" [בשני סגולים], למשפיע על נפשם של אנשים צעירים, כהשפעת הספרים "טוניו קרגר" של תומאס מאן, "סידהארתא" ו"נרקיס וגולמונד" של הרמן הסה, על צעירים.
פעם אמר לי: "אנשים קוראים את 'החיים כמשל' לאחר שנים, ומתאכזבים. ממה הם מתאכזבים? הרי הספר לא השתנה. אותן המילים. הם השתנו. בגדו בייעודם, ועכשיו הספר מזכיר להם את חלומות נעוריהם, שלא הגשימו."
האם תפיסה רליגיוזית כזו של המימד העל-אנושי שבחיים, ושל אלוהים, היא מחשבה דילטאנטית או ניצוץ של גאונות? פנחס שדה לא המציא את השאלות הללו. החל מנביאי ישראל, דרך מרבית הפילוסופיה והקבלה היהודית של ימי-הביניים, ועד להתמודדות עם השואה בדורנו – עומד במרכז המחשבה של האנשים הרליגיוזיים (לאו-דווקא הדתיים) – הניגוד שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. או, בניסוח אחר, האם גם הרע מקורו באל?
האור היפהפה שנשקף מיצירותיו של פנחס שדה, שהיו בהן גם חמלה רבה, ובדידות – היה אור קר של כוכב רחוק, וככל שהתקרבת אליו נוכחת שאין בו שמץ של חום לנשמה, אלא כולו מלא בפנחס שדה עצמו. לא היה ביצירות שלו שום תשועה לנפש, מעבר לעצם היופי שבעיצובן. הוא דיבר וכתב על הדברים הגדולים של משמעות חיינו ומותנו, אבל בפועל היה כמתכוון לעצמו בלבד. אין לפילוסופיה שלו קיום מעבר לאמנות שלו.

כאשר הופיע "החיים כמשל" באנגליה, בתירגומו של ריצ'ארד פלאנץ, בשנת 1966, נתחוללה שם מהומה בעיתונות היהודית. בעקבותיה כתבתי ב"ידיעות אחרונות" (17.3.1967): "'החיים כמשל' עתיד לקנות מקומו כאחד מנכסי צאן-הברזל של ספרות העולם." לצערי "העולם" לא גילה אותו. אבל, כפי שסיפר לי, דברים אלה, שדאג להביאם בפני גרשם שוקן, היו אחד הנימוקים להדפסת מהדורה חדשה ראשונה של הספר "החיים כמשל" בהוצאת שוקן, ב-1968, הם אף מתנוססים על עטיפתו, ומאז יצאו לאור בהוצאה זו מרבית ספריו.
את המהדורה הראשונה של "החיים כמשל" רכשתי בכספי, בהיותי סטודנט שנה ראשונה לפילוסופיה ולקבלה בירושלים, ונשביתי בקסמו. אני זוכר את ההד העצום, האחר, שעשה הספר עלי ועל חבריי וחברותיי באולמות מייזר ולאוטרמן שבגבעת-רם; את ירושלים ראינו בעיניו, את אהבתו הגדולה לאיילה – כאהבותינו-שלנו, ואת האינדיווידואליזם הקיצוני שלו – כדרך להגשמת עצמנו.
את המהדורה השנייה כבר קיבלתי מפנחס שדה עצמו, לאחר שנתיידדנו בעקבות מאמרים ותוכניות-רדיו שכתבתי עליו ובעקבותיו, משנת 1965 ואילך. לפיכך רשם לי בהקדשה, בכתב-ידו הפניני: "לאהוד בן עזר, אשר נלחם בעד הספר הזה נגד העגלונים המואביים ויתקע עטו בבטנם, בידידות, פנחס שדה, 30.5.68."
ידידותנו נסתיימה בימים שבהם עסק בעריכת ספרה של חבצלת עליו, "התמסרות". קשה היה לי לראותו בכך, והשתחררתי מהשפעתו. אבל אני חייב לו רבות בהתפתחותי הרוחנית ובאופקיי הספרותיים. כשאני קורא, כל שנתיים-שלוש מחדש, את "שדים" של דוסטוייבסקי, אני נזכר בפנחס שדה, שגילה לי אותו, ואף הגדירו, דומני בצדק, כרומאן הגדול ביותר שנכתב אי-פעם. בזכותו גם נתגלה לי קנוט האמסון, ופתחתי אז בטור "ספרי דורות קודמים", הזכור לקוראים הוותיקים של "תרבות וספרות".
לא רבנו, אך חדלתי לבוא אליו לשיחות-ליל ארוכות בדירתו הקטנה שברחוב יונתן ברמת-גן. את מרבית השיחות רשמתי אז ביומניי. פעם סיפר לי באריכות את כל מה שהתכוון לכתוב בחלקו השני של הרומאן "על מצבו של האדם", ואשר ממנו כתב לימים רק את הפרקים האחרונים, בספרון "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", שיצא לאור בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, באפריל 1970. כל-כך היה שקוע בעצמו, עד שלא הצליח מימיו לכתוב את כל חלקו השני של הרומאן, כי קשה היה לו לבדות דמויות ומעשים שאינם הוא, הוא על שתי פניו – הטוען לגאונות, והחלכה: אבשלום, ויונה בן-דוד.

חרף ערירותו ובדידותו, שנבעו מעצם אופיו ועמידתו בעולם, ואולי דווקא בזכותן, ובזכות כשרונו הגדול – זכה פנחס שדה להגשים את עצמו באופן שרק בני-אדם ספורים זכו לו – במשך כל שישים וארבע שנות חייו, יום-יום, שעה-שעה ורגע-רגע – הוא היה במאה אחוז פנחס שדה, ולא שום דבר אחר.

*
אהוד בן עזר: הרשימה "אין פנחס שדה" נדפסה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ב-4 בפברואר 1994, שמונה ימים לאחר מותו של פנחס שדה.
[בשנים ההן טרם נדרשת להיות פרו-פלסטיני כדי לפרסם דבריך ב"הארץ" בכלל ובמוסף הספרותי בפרט].

המשך יבוא