על ספרה של אליס מונרו, כלת פרס נובל לשנת 2013, "חיים יקרים"
מאנגלית – אורטל אריכה, מחברות לספרות 2012, 268 עמ'

ב"חיים יקרים" 14 סיפורים, ושם הקובץ כולו כשמו של הסיפור האחרון. הרקע – קנדה (בעיקר קרה ומושלגת), התקופה: לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. רוב הסיפורים מסופרים בגוף ראשון יחיד נקבה, חלק מהגיבורים הגברים הם מה שמכנים היום – "שוביניסטים", שמאמינים כי תפקידה של האישה הוא להקים "חוף מבטחים" לבעל (הסיפור "חוף מבטחים"), אבל כמעט שאין למצוא בספר זה רמזים למאבק פמיניסטי. אדרבה, בֵּל, הגיבורה של הסיפור "רכבת", מוותרת, לגברים שנזקקים לשירותיהן של זונות, כי כך בנוי יצר האדם (עמ' 170). ולא רק זאת, הגיבורות בספר זה מבקשות קירבה של גברים, מוכנות לסקס מזדמן (גרטה מהסיפור "להגיע ליפן"; הדוברת מהסיפור "אמנודסן"; לאה מהסיפור "לעזוב את מייוורלי" ועוד), אימה של הדוברת בסיפור "חצץ" היא לא רק זמינה לסקס עם שחקן מזדמן, אלא אף מודיעה בהתרסה לבעלה שהעובר שבבטנה איננו שלו, והיא עוברת לגור עם שתי בנותיה אצל השחקן בקרוון.
בסיפור "גאווה" הגיבורה אוניידה משתוקקת לגור עם הדובר ולטפל בו בחוליו, והוא מתחמק מכך בנימוקים חסרי הגיון וחסרי שחר. בסיפור "רכבת" מתגורר הגיבור ג'קסון עם בֵּל כמו "אח ואחות" במשך שנים רבות – עד שהקורא נרמז שהוא אימפוטנט. על קורי, גיבורה של סיפור באותו השם, מסופר שאימצה לעצמה מאהב נשוי ואב לילדים, והיתה אף מוכנה לשלם דמי סחיטה לאישה צעירה שחשפה את הרומן, ולא רק זאת, היא היתה מוכנה להמשיך לשלם גם לאחר שנודע לה כי עניין הסחיטה היה בעצם הסחת דעת משום רצונו של המאהב לצאת נשכר מהרומן מהצד. הדוברת בסיפור "דולי" מוכנה לוותר על בן זוגה, כשנודע לה שאהובה שלו מן העבר מגיעה אל ביתם.
כמתואר לעיל בתמצית – יש בספר הרבה סיטואציות שיכלו לברוא סיפורים מרתקים, דא עקא – הסופרת מצליחה לנתב את הכתיבה לשעמום מפוהק שמזמן לא נתקלתי בכשכמותו. אני סבור שהיא "מצליחה" לשעמם את הקורא בשפע המלל הלא רלוונטי שמופיע ברקעם של הדברים, עד כי הקורא מאבד את חוט המחשבה ואת הריכוז. היא כנראה החליטה לצפצף על אחד העקרונות הבסיסיים של היצירה האמנותית – עקרון אחדות העלילה.
אביא את הדוגמה הבולטת: הגיבור ג'קסון קופץ מרכבת (שם הסיפור – "רכבת") ומתארח אצל בֵּל, אישה מבוגרת ממנו ב-16 שנה. ביתה מט לנפול, וג'קסון משפץ את המקום, ומתגורר אצלה במשך שנים. הם נחשבים בעיני השכנים לאח ואחות, כי באמת אין ביניהם רמז לחיי אישות. כשמתגלה אצל בל גוש, הוא מסיע אותה לבית-חולים בטורונטו, ואחרי הניתוח היא מתוודה בפניו על כמעט גילוי עריות מצד אביה, שמתאבד בעקבות כך. בלי שום אזהרה מוקדמת, ג'קסון עובר לשמש מעין אב בית של בניין מגורים, ושם מזדמן לו לפגוש אישה מבוגרת, שהיתה פעם ארוסתו, ושעימה לא הצליח להוכיח את גבריותו. בהיותו בבניין הזה נודע לו שבל, בתו של כותב טור בעיתון, נפטרה. הכיצד?! הרי הוא סעד אותה בבית חולים – איך פתאום רק "נודע לו"?
לדעתי, רק סיפור אחד בנוי היטב, והוא עונה על הציפיות של הקורא להתרגש ולהתעניין – הלא הוא "אל מול אגם", בו הקורא מבין את מהלך העלילה בצורה שונה לחלוטין רק כשהוא מגיע אל הסיום. מדובר באישה מבוגרת שמאבדת את הזיכרון, ובעקבות כך היא הולכת לחפש רופא גריאטרי. בגלל בעיות הזיכרון היא עוברת "אודיסיאה" שלימה, עד שבסוף מסתבר לקורא שכל הקורות אותה אינן אלא הזיה במוחה ההולך ומתעמעם.
אני כבר התרגלתי לקרוא ספרים "מהפכניים", שמבקרים זריזים ממציאים להם "איזמים" כדי להצדיק את המוזרויות שלהם, אבל עם דבר אחד אינני מוכן להתפשר – סיפור חייב להיות קודם כול מעניין. התשוקה לשמוע/לקרוא סיפור נובעת מהכמיהה למעניין, ורק אחר כך אפשר לדון בכל השאר: סמלים, לשון פיגורטיבית מיוחדת, מסרים גלויים וסמויים. למה זה כך? משום שאנו בני תמותה, ואנו כמהים לכמה שיותר חוויות חיים, שאין סיכוי שבעולם שנצליח לצבור במכסת השנים שהוקצבה לנו. הסיפור המעניין מאפשר לנו לחוות חוויות חיים של אחרים מבלי לשאת בתוצאות. הגיבורים הם שנושאים בתוצאות, או שלא – ואנחנו נהנים לעמוד מן הצד ולצפות/לשמוע/לקרוא.
והספר שלפנינו? ובכן הוא פשוט משעמם, והזכייה של המחברת בפרס נובל לא הצליחה לחצוץ ביני לבין מסקנה מצערת זאת. ומדוע קראתיו מההתחלה עוד הסוף? ובכן, בענייני קריאת ספרים אני טיפוס אובססיבי למדיי.