לבנות את הארץ
לפני חודשים אחדים גיליתי בחיפוש מקרי בקטלוג הספרייה הלאומית בירושלים שיש בה פריט המתואר כמכתב של הסופר יוסל בירשטיין לאימי. הייתי סקרן לדעת מה כתוב במכתב, וכיצד בכלל הגיע לספרייה הלאומית. מאז חיפשתי הזדמנות לביקור בירושלים על מנת שאוכל לסור לספרייה הלאומית ולהשביע את סקרנותי. בשבוע שעבר הגעתי לשם.
בניין הספרייה הלאומית נמצא בקמפוס גבעת רם. מרחוק נראה הבניין כקובייה מרחפת. למרות השנים נשמר הבניין יפה מאוד ודומה שאין כלל טעם בתוכנית לבנות חדש במקומו. הגעתי לקומת הקרקע, חציתי את בית הקפה הקטן, והגעתי לארכיון. הספרן, בחור צעיר שישב בדלפק הקבלה, קיבל את בקשתי בסבר פנים יפות, ומיד הביא לי קלסר ובו המכתב המבוקש, ואפילו סירב לקחת כסף עבור הצילום.
ולפני הבאת המכתב הרקע לכתיבתו:
בשנת 1950 נכנס זוג חדש בשערי קיבוץ גבת – יוסל בירשטיין, ומרגנית אשתו. אליהם נלווה חברו של בירשטיין – יוסל ברגנר. הם ביקשו להתקבל לחברות בקיבוץ. למה לגבת? כי מכל המקומות בארץ בהם ביקר יוסל בירשטיין, הזכיר לו טעם המרק בחדר האוכל בגבת, את טעם המרק של עיירת הולדתו.
יוסל נולד בעיירה ביאלה-פודלסקה שבפולניה. למד ב"חדר" והיה חניך "השומר הצעיר". בגיל 17, לפני המלחמה, היגר לבדו לאוסטרליה. במשרדי ההגירה של "הייאס" בורשה פגש את חברו הצייר יוסל ברגנר, ואיתו יחד עשה את הדרך לאוסטרליה. במהלך מלחמת העולם השנייה שירתו שניהם ארבע שנים באוהל אחד בצבא האוסטרלי. בינתיים, כל משפחתו נספתה בשואה. לאחר המלחמה, עסק באוסטרליה בעריכת ירחון לנוער יהודי, שהופיע בעברית, אנגלית, ויידיש.
את פני הבאים קיבל חיים גבתי – מרכז המשק. גבתי בחן בעיניו את יוסל בירשטיין, נתן בו מבט מאד אגריקולטורי ואמר: "יוסל, באת מאוסטרליה, ארץ הכבשים? הנה עדר, וכאן אתה תהיה רועה צאן!"
"האמת," ענה לו יוסל, "ארבע עשרה שנה הייתי במלבורן ולא ראיתי אפילו זנב של כבשה..."
"ומה מקצועך אתה?" שאל גבתי את יוסל ברגנר.
"אני צייר," השיב ברגנר.
"צייר? אז תחזור לתל אביב..."
וכך נהיה יוסל בירשטיין לרועה צאן בגבת. מרגנית אשתו החלה מיד ללמד אנגלית בבית הספר. יוסל היה נוקד וסופר. פעם בשבוע היה מעביר חוג ספרות לחברים. נושא הלימוד היה "הטרגדיה השקספירית". בחוג השתתפו כ-15-20 חברים.
יוסל הביא עימו לקבוצה עוד נדוניה חשובה. הוא הביא פטיפון מאוסטרליה. הפטיפון של יוסל, החליף את הפטיפון שהביא אברהם "מפולין המדינה."
יוסל התחיל לכתוב ביידיש, אבל רצה לכתוב גם בעברית. הוא פנה לעזרתה של פניה ברגשטיין, ששכבה כבר רתוקה למיטתה. פניה תירגמה לו שיר שכתב, והשיר פורסם ביומן המשק ב-1950. השיר מספר על מכתב שהותירה לו אחותו:
"בזאת השנה \ מכולם נותרה יחידה \ איגרת שכתבה \ היא ביד השכנה מפקידה \ אח בארץ רחוקה \ אחותי איננה עוד \ רק האור בסדקי הלוחות \ יחפש עוד מרטיט \ בדירה השכנה הטובה אחר דמות אחותי."
אמנם הכתיבה ביידיש עוררה מקצת התנגדות בין החברים, אבל בכל זאת השיר ריגש. כמו יוסל, רוב החברים איבדו לא מכבר את הוריהם ומשפחתם באירופה, ובודאי העלו מיד אל שפתיהם את שורותיה המרגשות של פניה וזמזמו: "את עיניי אעצום והריני אתכם מעל לחשכת התהום."
באוקטובר 1951, הקים יוסל בירשטיין עם חבורה של משוררים וסופרים מהגרים ניצולי שואה הכותבים יידיש את הקבוצה "יונג ישראל".
בפגישת היסוד של הקבוצה תיאר יוסל בירשטיין את החוויה של כתיבת יידיש בקיבוץ ישראלי במלים אלו:
"ביום שהגעתי לקיבוץ קיבלתי מכתב ממשורר יידיש ותיק שאמר לי: 'אתה גר עכשיו בקיבוץ – פארגעס ניט דארט אז דו ביסט א יידישער דיכטער' (אל תשכח שם שאתה משורר יידיש)."
הדברים הזכירו לבירשטיין את האזהרה של אביו, לפני שהיגר כנער מהעיירה בפולין לאוסטרליה. אביו אמר לו אז:
"זאלסט ניט פארגעסן אין דעם גויישן לאנד, אז דו ביסט א ייד." (אל תשכח בארץ הגויים שאתה יהודי).
אף שבירשטיין היה מודע להבדל בין מצבו כיהודי באוסטרליה למצבו כסופר יידיש בקיבוץ הישראלי, האירוניה העצובה של ההשוואה לא נעלמה ממנו. הכותרת הדו-משמעית של הדברים שבירשטיין נשא בפגישה זו – "יידישער שרייבער אין קיבוץ" (סופר יידיש/יהודי בקיבוץ) – ממצה את המצב המוזר שבו מצאו את עצמם סופרי יידיש בישראל ב-1951. התואר "יידישער" משמעו גם יהודי וגם יידי (שהרי במזרח אירופה, להיות יהודי, פירושו של דבר היה לדבר יידיש). הקיבוץ, לעומת זאת, היה תופעה חדשה וייחודית לתרבות הציונית-הישראלית. איזה תפקיד, אם כן, יכול להיות ליידיש, לספרותה ולתרבותה בתוך הקיבוץ הישראלי? מה יעשה סופר יידיש שאינו מעוניין לנטוש את התרבות שהוא מרגיש שייך אליה במקומו החדש?
ב-1954 כתב יוסל ביומן: "הרחלה 505 נולדה בשריד והודות לאופייה וכבשיותה המתבלטת היתה למשכוכית בעדר. רכשנו אותה לעדר הצאן. יום אחד העדר רעה ליד שריד ולפנות ערב פנתה הרחלה בדרך הישנה לשריד... הרועה השרידי הראה לה את הדרך חזרה לגבת."
ב-1958 כתב יוסל ספר - רומן מחיי הקיבוץ. את הספר הקדיש לרעייתו מרגנית ולנוקדים ליפמן (שנקרא ע"י כולם ליטמן), משה ישראלי, ואריה ל. יוסל הודה להם על שלעיתים שיחררו אותו מעבודה למלאכת הכתיבה. הספר נכתב ביידיש ונקרא "אויף שמאָלע טראָטואַרן". שנה אחר כך תורגם לעברית: "מדרכות צרות." הספר עסק בחיי חברי הקיבוץ. בספר תוארו חיי החברים כמות שהם ולא כפי שאמורים היו להיות. תיאור חברי הקיבוץ על המדרכות הצרות של 60 ס"מ שהיו אז בגבת.
אנשי העט הפינסקאים היו נוהגים לתאר אחרת את המשק. בספר יש ביקורת מסוימת. אחד הגיבורים, חבר משק בשם כתריאל, יוצא נגד העסקונה בקיבוץ, נגד אותו טיפוס של חבר קיבוץ הטרוד רק בענייני הקיבוץ והאידיאלים הסוציאליסטיים: "רק אלה שעובדים במשך שנים תמימות ברפתות, במטבחים, בשדות, ואין להם פנאי לעסוק בשליחויות, בפוליטיקה ובאידיאולוגיות, עובדי עבודת הכפיים הם הקיבוצניקים האמיתיים," הוא אומר. "אנחנו מהווים את הקיבוץ."
הספר הרחיק לכת עוד יותר. אחד מגיבורי הרומן (החברים ידעו למי הכוונה במציאות), חבר קיבוץ בשם דניאל, הוא חבר נכה שהיה בכסא גלגלים ואף התקינו לו בקיבוץ מכונית קטנה. הוא לא היה יכול, בגלל מצבו הגופני, לספק את עונתה של אשתו, והוא, למרות הכאב הגדול, מסכים [כמה אצילי] לכך שתעשה את מעשה האהבה עם חבר שלהם – חבר הקיבוץ. הפינסקאים שהיו פוריטנים (בוודאי כלפי חוץ) לא אהבו בלשון המעטה את הסיפור.
גרשון ישראלי, הבן של פניה ברגשטיין המשוררת, היה מאד מאוכזב. הוא תקף את הספר: "אפילו אותם דברים 'פיקנטיים' כביכול, שבגללם קמה צעקה גדולה, אינם מצדיקים את הרעש שקם סביבם. 'המדרכות הצרות' יותר משהן מצויות בחיינו מצויות בגישתו ותפיסתו של המחבר... יוסל בירשטיין בספרו חטא לא רק לאמת הקיבוצית. אלא גם לאמת האישית של טיפוסיו. תהליכים חברתיים לא הוזכרו כלל. היכן ההגנה, ההעפלה, תקופת המדינה, מלחמת השחרור ועוד. המתעלם מהם מתעלם מהמציאות. היצירה סובלת מחוסר איזון בין תיאור הדמויות לסביבה החברתית."
כדי לבסס את החזון הציוני-סוציאליסטי של הקיבוץ הוקם סמינר רעיוני באפעל. ישבו שם טבנקין ואנשיו ולימדו את תורת "הקיבוץ המאוחד". חברים נשלחו לשם לשנה, שנתיים, ללימוד בתנאי פנימייה. כל כיתה י"ב נשלחה לקורס לשבועיים.
ליוסל בירשטיין הציעו ללכת וללמוד באפעל ובסמינר הקיבוצים ספרות ומרקסיזם. מרקסיזם הוא סירב ללמוד. אמרו לו שלא ניתן להפריד, אם לא מרקסיזם אז גם לא ספרות. הוא ויתר.
במארס 1952 חתמו שר החוץ משה שרת, והקנצלר הגרמני קוֹנרַד אַדֶנאוּאֶר, על הסכם שילומים בין ישראל לגרמניה. בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. רבים שללו את ההסכם וטענו שהשילומים הם בבחינת תעודת זיכוי ומחילה לגרמנים על רצח של שישה מיליונים מבני העם היהודי שאין לו סליחה ומחילה. המחייבים ראו בשילומים חובה שעל הגרמנים למלא מחמת אשמתם ברצח זה. העיקרון השיתופי שבשמו הוקם הקיבוץ הועמד במבחן כאשר הוחל בהזרמת כספי השילומים מגרמניה לישראל.
בספטמבר 1956 החליטה מועצת "הקיבוץ המאוחד", שהתכנסה בקיבוץ כברי, כי חבר אשר יקבל פיצויים לרשותו, מוציא עצמו בזאת מכלל חברותו בקיבוץ. דין כספים אלה, כדין כל כסף או רכוש אשר חבר קיבוץ מקבל מכל מקור שהוא. עם זאת החליטה המועצה כי הכסף לא ישמש למטרות שוטפות אלא, למטרה ציבורית.
חלק מניצולי השואה התגלגלו לקיבוץ לא מרצון, אלא מכורח. רבים מחברי הקיבוצים מצאו עצמם ניצבים בפני מצב חדש: שוב אין הם חייבים להישאר במשק... מי שלא השלים עם ההחלטה ארז את מיטלטליו והסתלק. היו גם כאלו שמסיבות מצפוניות סירבו לקחת אפילו פרוטה אחת מהגרמנים.
הפינסקאים מייסדי הקיבוץ לא היו זכאים לפיצויים. הם עלו לפני השואה. הזכאים לשילומים היו ניצולי השואה שהצטרפו לקיבוץ לאחר המלחמה. הפינסקאים הקפידו על עקרונות הקיבוץ.
מרגנית בירשטיין, אשתו של יוסל, קיבלה כניצולת שואה פיצויים מגרמניה. מרגנית סירבה למסור אותם למשק: "אני שומרת את הכסף ללימודי בנותיי," טענה.
במשק איימו עליה שאם לא תמסור את הפיצויים לגבת יפעלו ע"פ התקנון וחברותה תבוטל. עוד קודם לכן ערערה מרגנית על עיקרי הקיבוץ – היא שמה אודם ועגילים. חייצֶ'ה מנהלת בית הספר חששה מהשפעתה הרעה על תלמידותיה והשעתה אותה לזמן מה מהוראת אנגלית בבית הספר. יוסף פינסקי (צעיר מראשי הפעילים בקיבוץ) אמר עליה אז: "מרגנית לא משלנו..."

על המכתב
והנה אני מגיע למכתב שמצאתי בארכיון יוסל בירשטיין בספרייה הלאומית בירושלים. מסתבר שבמסגרת הדיון בקיבוץ על הרחקת מרגנית ויוסל בירשטיין עקב אי מסירת כספי השילומים כתבה אימי ביומן המשק מכתב תמיכה בהם, שאליו היא צירפה מכתב שכתב לה יוסל שנים רבות לפני כן:

‏"ביתו של אדם"
‏ "את הקירבה בונים במשך שנים, הזרות נפערת בשניות מספר," – אומר צבי ארד כספרו "ביתו של אדם". הנה זה שקרה ליוסל ולמרגנית.
‏איך לא זכר להם הבית חסד נעורים? איך לא זכר משק גבת ליוסל את אהבתו הראשונה לקיבוץ, את תמימות הליכותיו עם אנשים ובעלי חיים, את חביבותו הכנה כלפי כל אדם באשר הוא אדם? איך לא זכר בית הספר וחברים למקצוע למרגנית שמונה שנות עמל ומסירות והתמדה? ‏"אל תביאני לידי ניסיון" – התחנן פעם בשירתו הנשגבה מלך גיבור חכם ורודף צדק ונכשל. דמי השילומים המלוכלכים מגרמניה הכשילו כבר רבים מאיתנו. אני חוששת שהפעם הכשילו גם אותנו. מרגנית אמנם, שגתה והודתה בזה, אולם האם זה יותר גרוע מהרמת-יד על ילד חף מפשע ועל חבר? ואם, שם הסתפקנו בהבעת חרטה ובבקשת סליחה – מפני מה כל כך החמירו החברים הפעם? איך ניתן ליוסל ללכת מאתנו ובליבו עלבון צורב והרגשה שנעשה לו עוול?
‏הנה מכתב מפרי עטו ששמרתי איתי שנים, יקראו החברים ויוכחו – "הכצעקתה הבאה אלי עשו" – אולי עוד ניתן לתקן את המעוות?
ברכה לוין
גבת 5.7.50

*‏ ‏
שלום רב לך, ברכה,
מה אגיד ומה אספר, היה כדאי לבוא לת"א בכדי לשמוע את לייוויק, בשמעי את שיריו – כל מעיי בקרבי נהפכו. הכרתי אותו אחר כך. ביליתי שם ארבעה ימים ונפגשתי עם כל הסופרים היהודיים. בשביעת רצון קיבלו את הידיעה שאני רועה-צאן בגבת. גם הסכימו לזאת. האם אני צריך את הסכמתם? העיקר שהלכתי והצטרפתי לחיי קיבוץ. כי אם יאמרו אנשים: סופרים יהודיים עומדים מהצד ולא עוזרים בבניית הארץ. מבזבזים את ימיהם בבתי קפה ומתעסקים בכל מיני שטויות, כל אחד לפי יכולתו ואפשרויותיו – אז יתחזקו ויתאמצו בלבבם ויענו: הביטו, הנה בא מאוסטרליה, ונכנס ישר לקיבוץ – טיפש שכמוהו. המילים האחרונות בשקט יוסיפו.
‏מה החדשות בבית? אין. אבל אני כן מוצא דבר חדש לפעמים. הנה למשל מצאתי היום במרעה שיר חדש. אינני עוד בטוח אם לגמרי חדש הוא, או יותר מזה אם יפה הוא מדי, ובגלל זה ארשום רק בית אחד.

‏אלע פעלדער קומען פון דערוויטנס
‏און פון די בערג, ווי שעפס נאך שעפס געטריי
גייט מיך נאך א שווייגן צו פארשניידן
‏א בונד פון שטילקייט אויפדאסניי.

‏יוסל בירשטיין

כל השדות גולשים ממרחקים
ומן הגבעות, כמו כבשה אחר כבשה נאמנה
מלווה אותי שתיקה כדי לקטוף
צרור של דממה רעננה.

(על התרגום תודה לד"ר עדינה בר-אל)

סופו של עניין, מרגנית לקחה את כספי השילומים והיא ויוסל בירשטיין בעלה, עזבו את הקיבוץ. מרגנית ויוסל עברו להתגורר בטבעון, ואחר כך עברו לנצרת עילית, ואחר לירושלים. (ניצולי השואה שנשארו מסרו את הכסף לקיבוץ, ובו נבנתה בריכת השחייה).
את קטע המכתב הזה שמר יוסל בירשטיין כל השנים, וכך לאחר מותו הוא נכנס לעיזבונו והגיע לספרייה הלאומית.
בימים אלו כאשר נאווה סמל, אחותו של שלמה ארצי, מפרסמת ספר בשם "חתונה אוסטרלית" על בנה שירד לאוסטרליה, וניבה לניר מתנאה בעיתון "הארץ" שבתה ירדה לאוסטרליה, מעניין להיזכר שפעם היו גם יהודים שעלו לארץ מאוסטרליה במטרה לבנות את הארץ ולהתיישב בה.

החבר דודו אמיתי –ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה
והסיכוי להסכם עם הפת"ח
החבר דודו אמיתי מנבא (חב"ע 886) שלא יהיה הסכם עתידי עם הפלסטינים, (הכוונה עם הפת"ח, החמאס מפלגת הרוב בכלל לא בעניין) כי "המתנחלים ידאגו לטרפד אותו," "פרות הבשן מיהודה ושומרון" בלשונו המשתלחת, ומתלונן על אלו הסבורים שדווקא "הפלסטינים ידאגו לטרפד אותו."
לחיזוק עמדתו מציג החבר דודו אמיתי את תורת הקונספירציה לפיה אולמרט הודח לא בשל שחיתותו, אלא בשל הסכמתו לוויתורים למען השלום. בעקבות כך תוהה אורי הייטנר: "האם דודו אמיתי שייך לרשעים שממציאים את התאוריה הזאת, או למטומטמים שקונים אותה?" והוא ממשיך ושואל: "מה גרוע יותר, להיות רשע או טיפש?" ועונה: "טיפש, כי רשע עשוי לתקן את דרכיו" (חב"ע 887)
התשובה היא כמובן שהחבר דודו אמיתי אינו טיפש, שהרי פרנסתו תלויה בכך שיעלה, וישבח, ויהלל, ויפרכס את הערבים על רצונם בשלום, ("כזונות המפרכסות זו את זו," שבת דף לד א) אם ייצא נגד הגזענות הערבית-מוסלמית כמונעת את השלום, מיד תופסק עבודתו בגבעת חביבה, ותיגרע פרנסתו. אין ספק, החבר דודו אמיתי אינו טיפש כלל ועיקר.
כזכור למרות כל מאמציו לא הצליח החבר דודו אמיתי למצוא אפילו ערבי אחד מבין ערביי הדו-קיום של גבעת חביבה, שאינו גזען. אין אפילו אחד מהם שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי. ברגע שיימצא אחד כזה מן הסתם יגדל הסיכוי להגיע לשלום.

מכונת התעמולה הגרמנית –
עשיית דה הומניזציה מהיהודים והצלחתה הגדולה
ברשימה בשם זה סקרתי את מאבקה של גרמניה נגד ישראל והיהודים ואת הצלחתה (חב"ע 773)
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00773.php
והנה השבוע פרסם ד"ר גיא בכור מאמר דומה המפרט את הארגונים הגרמנים הנאבקים נגד ישראל והיהודים: "נשיקת אשת העכביש: כך מתנכלת גרמניה לישראל:
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2296
ד"ר בכור מציין בהומור שכדי לזכות בכספי הגרמנים הוא חשב להקים עמותה שתעסוק בהשפעת "הכיבוש" על העכבישים... אבל הוא ירד מזה כי אינו מבין בעכבישים, ובכן הנה משהו מנסיוני האישי.
פניתי לכל העמותות הגרמניות בבקשת תמיכה ל"עמותה להנצחת שואת יהודי ערב". כתבתי לכולן והסברתי כי דווקא גרמניה שבעברה ביצעה את "הפתרון הסופי" היא היא החייבת להיאבק נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, ונגד כל הגורמים הקוראים כיום לחיסול ישראל והשמדת היהודים.
למותר לציין כי שום ארגון גרמני לא נענה לבקשה. (ד"ר אנגלה טים, מנהלת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל, אפילו לא טרחה לענות). מסתבר שהגזענות האנטי-יהודית לא מטרידה את הגרמנים מפני שהם פשוט תומכים בה.
כל הארגונים הגרמנים הפועלים בארץ פועלים למען ארגונים גזעניים שאינם מכירים בעצם קיומו של העם היהודי, שוללים את זכותו למדינה, ונאבקים לחיסול מדינת היהודים.
הגרמנים מזרימים סכומי עתק ופועלים ללא לאות עד שיגיעו ל"פתרון הסופי" לדידם כעת – החרבת מדינת היהודים.

המשוררת הגויה הראשונה – אלישבע
בדבריי על המשורר הארי זייטלבך – נתן זך ("על שירה עברית זהות יהודית ושנאת ישראל", חב"ע 886) כתבתי: "המהפכה הציונית הביאה לראשונה לתופעה חדשה. לראשונה גוי כותב שירה עברית."
ידידתי רחל קומלוש תיקנה אותי באמרה שזייטלבך-זך לא היה הראשון. המשוררת העברית הראשונה שהיתה גויה היא המשוררת אלישבע. אז הנה תיקון הטעות:
אלישבע הוא שם העט שנטלה לעצמהּ המשוררת יֶליזבֶטָה איוואנובה ז'ירקובה-ביחוֹבסקי (1888-1949). היא נולדה בעיר ריאזן שברוסיה, בת לאיוואן ז'ירקוב, שהיה תחילה מורה בבית ספר עממי כפרי, ולאחר מכן סוחר ומוציא לאור, ולאם ממוצא אירי, ממשפחה אירית קתולית, שהתיישבה ברוסיה בתקופת מלחמות נפוליאון. אימהּ נפטרה כשהייתה בת שלוש. אלישבע חונכה בבית דודתה האנגלית במוסקבה, שם למדה בגימנסיה לבנות ובקורסים לפדגוגיה וסיימה לימודיה ב-1910.
בשנת 1908, בהיותה בת עשרים, החלה להתעניין בלשונות העברית והיידיש, בהשפעת ידידיה היהודים, למדה יידיש ועברית, תרגמה מעברית לרוסית, וכעבור זמן מה החלה לכתוב שירים עבריים מקוריים. עניינה ביהדות הביא אותה במגע עם הסופר שמעון ביחובסקי, עימו התיידדה ואחר כך פיתחה קשר רומנטי, והשניים נישאו. היא לא התגיירה ונותרה נוצרייה בדתה (אף שכינוה "רות על גדות הוולגה").
שמעון ביחובסקי היה מפעילי התנועה הציונית ברוסיה, ידיד וחבר-נעורים של אורי ניסן גנסין ויוסף חיים ברנר. ביחובסקי הקים הוצאת ספרים בשם "נסיונות", עמל ללא לאות לקיומו של "המעורר" והפצתו ברוסיה, פירסם רשימות ומאמרי ביקורת ב"הזמן", ב"המעורר", ב"הדואר" וב"העולם" והוציא לאור את יצירותיה העבריות של אלישבע בשנים 1921-1930.
בשנת 1925 עלה הזוג לארץ ישראל. אלישבע פירסמה שירה בעברית, חלקה מקורית וחלקה מתורגמת מרוסית. היא גם תירגמה לרוסית יצירות של סופרים עבריים כמו גרשון שופמן, יוסף חיים ברנר ואחרים. "בסיפוריה בולטת השאיפה לספר על היסוד הנאצל שבחיים ולתאר את הטוב והמעולה שבאדם." פירסומה הביא לכך שאורגנו סביבה נשפים ספרותיים בארץ ובחו"ל, אך לדבריה, הם העיקו עליה ושעממו אותה.
בשנת 1932 יצאה עם בעלה לסיור ברוסיה, אך הוא נפטר בקישינוב (1932). לאחר מות בעלה חזרה לתל-אביב. היא נותרה עם ילדה בת 8, מרים, והתקשתה להתפרנס. אפילו לא הצליחה להתקבל לעבודה כספרנית ב"שער ציון" (לימים בית אריאלה). היא שקעה בעוני והתגוררה בצריף הדולף בימי החורף, בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, חיי אלמנות, עוני ובדידות.
בעת מלחמת העולם השנייה התגייסה בתהּ, ולאחר שהתחתנה עם חייל בריטי, דני ליטל, התגוררה עמו באפריקה, וכך נותרה אלישבע בודדה לחלוטין.
בחורף 1949 החליטה לבקר אצל בתה יחידתה (מרים ליטל) באנגליה. ערב צאתה לאנגליה נסעה להתרפא בחמי טבריה כדי לרפא דלקת מפרקים שלקתה בה, ושם נפטרה. לאחר שאנשי חברה קדישא הערימו קשיים על קבורתה בטבריה, נקברה בבית הקברות כנרת ליד קבר המשוררת רחל.
אברהם ברוידס, מזכיר אגודת הסופרים, תיאר כיצד נתקיימו בה מילות שירה שלה:
"כאן אשב בין ים
ובין רקיע ואדמה,
כי גם הקץ הגיע.
כי מצאה נפשי מולדתהּ"
מקצת משיריה הולחנו בידי יוצרים כדניאל סמבורסקי, שייקה פייקוב וחוה אלברשטיין, ובוצעו על ידי זמרים כמו אלכסנדרה וחוה אלברשטיין.

אהבת הארץ
למרות עונייה הכבד וסבלה, לא הוציאה יליזבטה-אלישבע את דיבת הארץ רעה כפי שעושה זאת הארי זייטלבך-זך, המשורר העשיר שחייו סוגים בשושנים במובן החומרי אך הוא חסר מה שהגדיר גרשם שלום, "אהבת ישראל".

על פשעי מלחמה ועונשם – או אי עונשם,
ועל מצעד האיוולת של נתניהו
 אייזיק רוטנברג ניצל ממחנה ההשמדה סוביבור, הוא שרד את המרד, הצטרף לפרטיזנים ונלחם בגרמנים. בתום המלחמה עלה לארץ, וגורש ע"י הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. עם הקמת המדינה עלה לארץ, נלחם, ונפצע במלחמת השחרור. לאורך חייו עבד בבניין ובנה את הארץ. פשוטו כמשמעו.
בפסח 1994, בגיל 67, בעת שעסק בתיקון רצפה, והיה רכון על ברכיו, הגיחו שניים מהעובדים הערבים בבניין, הלמו בעורפו בגרזנים, ורצחו אותו.
תשע עשרה שנה אחרי הרצח החליטה הממשלה לשחרר את הרוצחים. כיום הם בני 37 ו-42, כל חייהם לפניהם. עם משכורת חודשית מממשלת חמאס.
בשחרור הקודם שוחרר אחד מהם, אבו מוסא סאלם עלי עטיה, ועתה שותפו. רוצח היהודי חזר למשפחתו ברצועת עזה, נישא על כתפיים, סימן וי בידיו, התקבל כגיבור ויחיה את שארית חייו באושר על כך שרצח יהודי, קשיש, פנסיונר, איתו עבד. שהרי מוחמד טען שהתנאי לגאולה הוא השמדת היהודים...
http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/111.aspx?ID=35449
כידוע פושעי המלחמה הגרמניים כמעט שלא נענשו. רובם יצאו בלא כלום, והנה גם מדינת היהודים שקמה על מנת שלא יוכלו יותר לרצוח יהודים משום יהדותם, משחררת רוצחי יהודים.
 
אבא של מאזן מעודד טרור
אבא של מאזן מנהיג הפת"ח קיבל את הרוצחים המשוחררים בשמחה ובצהלות. תארו לכם מקרה הפוך בו היה בנימין נתניהו מקדם בצהלה רוצחי ערבים, איך היו מתקיפים אותו כאוייב השלום.

מחיקת הרשות השופטת – ביטול הפרדת הרשויות –
והסכנה לדמוקרטיה הישראלית
חנינא סגן כוהנים אמר ש"אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. (מסכת אבות ג'), כלומר ללא מדינה אין ביטחון.
על בסיס העיקרון הזה כתב ההוגה האנגלי תומס הובס, ספר בעל למעלה משש מאות עמודים, "לוויתן".
לפי הובס קיימת בטבע מלחמת הכול בכול, לצורך זה יש לעשות "אמנה חברתית" שתבטיח את החיים. העם מפקיד את כל זכויותיו בידי הריבון כדי להשיג ביטחון. הריבון רשאי לחוקק חוקים ולקבוע תקנות כאוות נפשו ללא התנגדות. הזכות היחידה שנשארת בידי העם היא הזכות לחיים, שכן לשם כך חתמו בני האדם על "האמנה החברתית".
אין מנוס מלהודות, במדינת ישראל רוצחים אינם נענשים על מעשיהם. (טרם נגענו בנושא הרוצחים היהודים שיתבעו ללא ספק שחרור דומה). פעם אחרי פעם מבטל הדרג המדיני את החלטות הרשות השיפוטית, ומשחרר מהכלא רוצחים.
הפרט הישראלי יודע שהמדינה איננה עומדת לו בנושא זה. החוזה, האמנה, בין הפרט למדינה מופר. ודוק: אם אין "מוראה של מלכות, איש את רעו חיים בלעו." במצב כזה אנשים יחלו לעשות דין צדק לעצמם.
מצב זה, של ביטול הרשות השיפוטית, אם יימשך, עשוי להביא סכנה גדולה ביותר להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.
 
המו"מ עם הפת"ח מאבק על התודעה
בין מקרי האיוולת עליהם כתבה ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת" – שחרור המחבלים ע"י נתניהו היה תופס מקום של כבוד. שימו לב לנימוק: תמורת שחרור הרוצחים התחייב אבא של מאזן לא להביא לאו"ם הצעות החלטה נגד ישראל במשך תשעה חודשים. ובכן, מה חושב נתניהו יהיה לאחר מכן? אם על כל איום להביא לאו"ם הצעות החלטה אנטי-ישראליות נצטרך לשחרר רוצחים, מוטב לא להתאמץ בכלל להביאם לדין.
הטיעון שלא היה מנוס משחרור הרוצחים הוא טיעון סרק. כל המו"מ עם הפת"ח (החמאס לא בתמונה) הוא מאבק על התודעה. מי ייצא אשם באי השגת "השלום".
במאבק זה ישראל היתה יוצאת עם יתרון לו היתה משכילה להבדיל בין שחרור הורגי חיילים, לבין רוצחי אזרחים פושעי מלחמה (כגון רוצחי אייזיק רוטנברג). בהבדלה יש גם אלמנט מוסרי וגם פוליטי-תועלתי. כל העולם היה מבין את זה, ומקבל את זה.
    אני חוזר על מה שכבר כתבתי כאן ולצערי לא התקבל ע"י הממשלה.
 
קריטריונים לשחרור אסירים. בשחרור אסירים יש לשמור תמיד על הקריטריונים הבאים מבחינה מוסרית ותועלתית:
1. לא ישוחררו אסירים שהואשמו בפשעי מלחמה, כלומר ברצח אזרחים.
2. ניתן לשחרר אסירים רק אם הואשמו בפגיעה בחיילים.
3. לא ישוחררו אסירים בעלי אזרחות ישראלית ע"פ הקריטריונים הללו, אלא אם כן יוותרו על אזרחותם ויעברו לשטחי הרשות הפלישתינאית.
רק שמירה על הקריטריונים הללו תאפשר את המשך המאבק בטרור והשגת השלום.

גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי
ביטולו של הניגוד בין הורגי חיילים לפושעי מלחמה – רוצחי אזרחים, ע"י נתניהו, מביא בהכרח להצגת כל הישראלים כרוצחים פושעי מלחמה. אין תימה אפוא שהגזען הערבי-מוסלמי ג'יבריל רג'וב (שהביע את רצונו להשמדת ישראל בפצצת אטום) משווה את המחבלים הרוצחים לבוגי יעלון וטוען שהוא רוצח. ומחרה ומחזיק אחריו תומכו – גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, בהכריזו כי "ליבי גם עם האסירים המשתחררים... הם נאבקו לשחרור עמם במאבק צודק." (גם הימלר דיבר על הצדק בנאום בפני קציני אס-אס בפוזנן 1943 "ביצענו משימה קשה מתוך אהבה לעמנו").

הגזענות האנטי אשכנזית – המשך
עיתון "הארץ" ממשיך לתת במה לביטויי גזענות אנטי-אשכנזית. לאחר פרסום הפואזיה של שלמה חתוכה שבגין האשכנזים מקלל את ירושלים: "שֶׁתֵּהָרְסִי וְתֵחָרְבִי עַד הַיְּסוֹד." (שלמה חתוכה "ירושלים של מטה", "הארץ", מוסף תרבות וספרות 8.10.13. ראו חב"ע 884), בגיליון "תרבות וספרות" של "הארץ" מיום 1.11.13 מופיעה היצירה הפואטית: "מדינת אשכנז", כמובן אין מדובר בגרמניה (ספק אם המחבר יודע שאשכנז זו גרמניה). מדינת אשכנז של המחבר רועי חסן, בן 30, גר בחדרה, מתפרנס כטבח, שגם הוא בדומה לחנוכה, חבר בקבוצת "ערס פואטיקה" – היא: מדינת ישראל שהיא לפיו מדינת האשכנזים.
ההתחלה מרמזת לשורותיה של לאה גולדברג, אבל אין זו "ארץ אהבתי":
"בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ לֹא לְשֻׁתָּף / רוֹחֲצִים יָדַיִם בְּסַבּוֹן וְגַם אָז נוֹגְעִים מֵרָחוֹק / לֹא תּוֹקְעִים כַּף."
מסקנת המשורר היא שכל התרבות של האשכנזים במדינת האשכנזים, פסולה:
"בָּנִיתִי לְעַצְמִי סִפְרִיָּה / שֶׁל שִׁירָה וְסִפְרוּת אַשְׁכְּנַזִּית / וּכְמוֹ אָתֵאִיסְט הַקּוֹרֵא בִּכְתָבִים קְדוֹשִׁים / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לַחֲשֹב / כָּךְ קָרָאתִי אֵת כֻּלָּם / כְּדֵי לָדַעַת אֵיךְ לֹא לִכְתֹּב ..."
כבר כתבתי על העובדה שהגזענות האנטי-אשכנזית נהפכת לגזענות אנטישמית-אנטי יהודית, והנה גם כאן. בדומה לגבלס ששרף ספרים, גם רועי חסן – הטבח מחדרה, שורף ספרים. הפעם את ספרי האשכנזים:
"לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק / וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ."
איך אמר היינריך היינה: "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם."
אשכנזים היזהרו!

בשורה טובה
לאחר הדברים שכתבתי על הגזענות האנטי-אשכנזית בשירו של מואיז בן הראש המקלל את ביאליק זכיתי (ואיתי אהוד בן עזר) לתואר "צוררים" באתר הגזעני האנטי-אשכנזי: "המאבק המזרחי – הציונות האשכנזית אם לזונות ולתועבת הארץ".
כעת אני שמח שכנראה מבושה הם מחקו לאחרונה את דבריהם הללו מאתרם.

אהוד: בתקופת מגוריו בטבעון עבד יוסל בירשטיין כפקיד בבנק לאומי. שם היה רואה את דודתי אסתר ראב, בבואה לסידור ענייניה בבנק. לדבריו הוא ניסה להתקרב אליה כדי להכירה, ביודעו מי היא, ואולם היא דחתה אותו בדרך לא עדינה, כאילו הוא מנסה "להתחיל" איתה. אכן, זה סיפור מאוד אופייני להתנהגותה של דודתי.