עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

ירון סחיש מראיין את יהודית שדה:

החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה

ירון סחיש: גם אלילי נעורים הם בני-אדם, בשר-ודם. שמו של פנחס שדה, שנפטר השבוע, נקשר בנשים רבות. חלק מאהבותיו תועדו בספריו, אחרות בראיונות אינספור שהעניק בשנים האחרונות, ראיונות שחשפו כל פרט מחייו, או בעצם כל פרט ששדה היה מעוניין לחשוף.

יהודית שדה, אשתו השנייה של שדה, היתה כניראה האדם הקרוב לו ביותר. השניים נפגשו ב-1962, נישאו לאחר זמן קצר, ונפרדו כעבור שבע שנים קשות, רזות ושמנות. לצד שעות קסם היו גם שעות רבות של השפלה ואכזריות, כאב וסבל לצד התמסרות, הערצה ואהבה גדולה. מערכת יחסים שכאילו העבירה למישור היומיומי את יצירתו של שדה.

הקשר ביניהם נמשך גם לאחר הגירושין, והיה לא פעם קרוב והדוק. שדה ניסה לא אחת לשכנעה לחזור לחיות איתו, והיא סירבה. גם בשעות הקשות של מחלתו, ימים ספורים לפני פטירתו, הזעיק שדה, המתקשה לנשום, את יהודית, אחות מוסמכת, כדי שתקל על ייסורי הנשימה. היא זו שהחליטה להעבירו להדסה עין-כרם, שם נפטר כעבור ימים אחדים.

יהודית שדה אינה אישה רגילה, או כפי שאמר לה פעם מישהו: "האומץ לחיות עם אדם כמו שדה ולהינשא לו, זה כבר מראה על ייחוד."

חשבתי על זה השבוע בדרך לתל-אביב, בליל גשם וסערה, כשנסעתי לפגוש אותה, קרוב לחצות, לאחר שסיימה משמרת-לילה של שמונה שעות במחלקה כירורגית ד' בבית-החולים אסותא. "אני אישה חזקה, אין לי בעייה להיפגש גם אחרי משמרת-לילה," אמרה יהודית.

מבית-החולים נסענו לביתה, בקומה השמינית בבניין על גבול נווה-שרת, צהלה.

עד ימיו האחרונים, קרוב לשלושים שנה מאז נפרדו רשמית, התעלם שדה מגירושיו מיהודית. כשקיבל לפני חודשים אחדים את פרס אקו"ם, ביקש מיהודית להתלוות אליו לטקס, הציגה בגאווה כ"אשתי", ואמר לה שהיא מכירה אותו טוב ממנו.

חייה של יהודית, 60, אישה מרשימה שרישומי יופייה עדיין ניכרים, לא היו קלים. היא עברה תהפוכות וטראגדיות אישיות, אך לא איבדה את שמחת החיים ואת האופטימיות. תפקידה של אשת סופר הוא תפקיד סיזיפי, מתיש ולעיתים אכזרי. לא פעם, גדולתו של יוצר עומדת ביחס ישר לקורבן שהאישה שלצידו מקריבה למענו. לרוב נושאות נשות סופרים ומשוררים את זכר בעליהן כצלב על גבן גם לאחר שהתאלמנו, ולא פעם הן מקדישות את שארית חייהן להנצחתם, לשימורם ולרימומם.

עד היום סירבה יהודית שדה להיחשף, אולי בשל חרדתו של פנחס פן תצא ותגלה את סיפור חייהם לתקשורת, לאחר גירושיהם. כעת, אחרי שתיקה בת שלושה עשורים, היא אינה מהססת להציג גם את הפינות האפלות ביותר בחייהה המשותפים עימו, ומבלי משים אולי, היא נוגעת בכוח הגדול שאיפיין את כתיבתו של שדה: הווידוי המוחלט שאינו מסתיר דבר, שאינו מהסס לגעת בשורשי הסבל והייסורים.

יהודית היא בת למשפחת סוחרים אמידים ורבנים ידועי-שם מקהילת משהד המיוחסת שבפרס. היא עלתה ארצה בגיל שבע-עשרה, בראשית שנות ה-50, כשליוותה את אחותה הצעירה, שהגיעה לכאן כדי להתחתן עם בן-משפחה שיועד לה זה מכבר. אביה, שהיא זוכרת אותו כאדם תמיר ומרשים, נפטר בהיותה ילדה, ואימה פירנסה את שבעת ילדיה מההון שהותיר.

יהודית שדה: כבר אז הייתי יוצאת-דופן במשפחתי. בתוך הבית, בפרס, שמרה משפחתנו על המצוות כמו נטורי קרתא, אבל כלפי חוץ התנהגנו כמוסלמים, כאנוסים. עליתי לבדי, כשכל משפחתי נישארה שם, ומאוחר יותר היגרה לארצות-הברית ולאיטליה. כשהגעתי ארצה נירשמתי לקורס אחיות בבילינסון, ולמרות שבקושי ידעתי עברית – לא למדתי קודם באולפן – הייתי תלמידה לא רעה.

ירון סחיש: לאחר שסיימה את לימודיה, עבדה יהודית בבילינסון והתגייסה לצבא כאחות ביישובי עולים. היא היתה לאחות היחידה בקריית גת, אז מעברת פחונים, ונישארה בנגב שמונה שנים. כשהכירה את פנחס שדה היתה אחות שכירה בקיבוץ חצרים. שדה עצמו תיאר לא פעם בכתביו את המיפגש הראשון ביניהם, איך החליט במבט ראשון שיהודית תהיה אשתו.

יהודית שדה: נפגשנו לראשונה ב-1962. הוא גר אז ברחוב זמנהוף 30 על הגג, בחדרון קטן עם מיטה. חברתי אילנה [זמר, לימים אשתו של הרב משה זמר] היתה מיודדת איתו, והתלוויתי אליה לביקור אצלו. לא ידעתי אז מיהו. הוא לא היה ידוע כמו היום. אני גם באתי ממנטאליות אחרת, של משפחת סוחרים, הייתי אז עולה די חדשה. כשאני נזכרת בילדותי, ניראה לי שחייתי כמו בעולם של אגדות. בית גדול, משרתים. יש בי געגועים עצומים, עד היום אני לא ממש מרגישה חלק מהחברה הישראלית. באותו ערב הוא אמר לי: "יהודית, את האישה עליה חלמתי כל חיי," ובעצם הציע לי נישואין. אחרי שבועיים הוא סחב אותי לרבנות.

ירון סחיש: מה משך אותך אליו?

יהודית שדה: זה היה משהו בתוכי. מעולם לא הבעתי את עצמי, אבל אהבתי אמנות, אהבתי יצירה. החלום שלי היה לחיות בקירבת אדם יוצר. בעל שהולך לעבודה למשרד וחוזר אחרי שמונה שעות הביתה, מעולם לא ניראה לי.

ירון סחיש: מה הוא מצא בך?

יהודית שדה: לא יודעת. הוא ידע לצלם אדם מבפנים. מאוחר יותר הוא אמר: "היית מהממת, מילאת את החדר באור."

הוא אהב את מיבנה עצמות הלחיים שלי, את עיניי, את החינוך שלי. לא פעם הוא אמר לי: "יש לך ערכים נאצלים."

אני אישה ישרה, הוא אהב את היושר שבי, את המרץ שלי, שעמד בניגוד בולט כל-כך לכבדות שלו. בשבילו יציאה מהבית היתה משהו שנעשה תוך קשיים. הוא אהב את הקלות שבה אני עושה דברים.

כשנפרדנו, בערב הראשון, הוא נתן לי את "החיים כמשל". קראתי את הספר והבנתי פחות או יותר עם מי יש לי עסק. הוא הרי כתב על הכול, היה נורא גלוי. אותי זה לא הרתיע. הייתי אמיצה כל חיי והייתי בטוחה שאצליח לעמוד מולו.

ירון סחיש: למה היתה חשובה לו חתונה ברבנות?

יהודית שדה: זה היה מהותי אצלו. אחד מעקרונותיו החשובים. הוא אמר: "לעולם לא אחיה עם אישה סתם ככה." הוא העניק משקל ענק לאשתו. לא פעם אמר לי שהוא לוקח את האישה שאיתה הוא נשוי ברצינות כזאת, שזה ממש בעייתי עבורו.

ירון סחיש: כבר ביום חתונתם נתקלה יהודית באחת מהתקפות הזעם והחרדה של שדה. זה היה יום גשם. אחותה וגיסה הגיעו מתל-אביב כדי להיות עדים בטקס ברבנות בבאר-שבע, וחברי חצרים הכינו מסיבה צנועה בערב.

יהודית שדה: היה לי שיער ארוך. לפני החתונה נכנסתי לספר בבאר-שבע, והוא החליט משום-מה לספר אותי קצר. פנחס הגיע מתל-אביב, וכשראה אותי בשיער קצר הוא נכנס לטירוף. זאת היתה פעם ראשונה ולא אחרונה שראיתי את זה. לא הבנתי וביקשתי: "פנחס, תסביר לי מה קרה? מה לא בסדר?"

הוא טען שאדם לא עושה דברים סתם כך. הוא אמר שזה כאילו שהייתי מורידה לעצמי את השדיים, או כמו גבר החותך לעצמו את הביצים.

היום אני מבינה יותר. הוא ראה זאת כאילו פגמתי בנשיות שלי ערב החתונה, ונכנס לפאניקה. הוא היה איש של פאראנויות ופאניקה. הוא לא הודה בזה, אבל הפאניקה היתה מעצם אקט החתונה. מאוחר יותר הסביר שזה לא פשוט להתחתן, שגם אנשים חזקים ממנו היו נכנסים לפאניקה. לילה שלם הוא היה בהיסטריה, לא נתן לי לישון ודיבר ודיבר ודיבר כל הלילה, כמו מתוך עולם של הזיות. זה היה השוק הראשון.

בבוקר החתונה הודיע לי: "תלכי לבטל את החתונה, היום אני לא מתחתן."

נאלצתי להודיע לחברי הקיבוץ על דחיית החתונה, ושילחתי את בני-משפחתי חזרה לתל-אביב. כמה שהייתי אמיצה, זה לא היה נעים. לקחתי מונית לבאר-שבע והודעתי לרבנות על דחיית החתונה, למחרת נסענו לרבנות, לקחנו שני עדים מהרחוב, והתחתנו.

ירון סחיש: הוריו לא היו בחתונה?

יהודית שדה: לא. הוריו היו כבר גרושים. אימו נפטרה לפני כמה שנים, בגיל שמונים וחמש, ואביו נפטר לפני חודש בבית-אבות, בגיל תשעים.

ביחסיו עם אימו היה משהו מסובך ומורכב מאוד, הוא אהב אותה אבל לא העריץ אותה. היא היתה אישה אומללה, תמיד ממורמרת ומבכה את גורלה במין בכניינות יידישאית כזאת, עם דמעות ובכי על החיים הקשים. כל משפחתה נרצחה בשואה. היא מעולם לא עשתה עם עצמה דבר, אבל אהבה אותו מאוד. הוא היה בן יחיד ולא היה קל לגדל אותו. הוא כתב על זה ב"החיים כמשל". היה ילד מוזר וקשה.

את אביו הוא שנא ולא ראה אותו שנים. האב ניסה אחרי שנים להתקרב אליו אבל לא הצליח. הוא שכב בבית-אבות גריאטרי, ופנחס העביר את הטיפול בו לידי אפוטרופוס. לפי סיפוריו, אביו היה טיפוס מוזר ואלים. כילד, פנחס ראה שינאה בבית גם כלפי האם וגם כלפיו. הוא דמה לאימו שתי טיפות מים, לכן כניראה האב הרגיש תיעוב כלפי שניהם, והעביר את שינאתו לאשתו גם כלפי בנו. פנחס סיפר שאביו ירק לו פעם במרק ואילץ אותו לשתות.

התריסים בבית היו תמיד חייבים להיות מוגפים. האב היה פקיד במישטרה ונהג להחביא את כספו מתחת לבלטות. לפי הסיפורים, מדובר כניראה בסכיזופרן ממש. כשנפטר הודיעו לפנחס, והוא וחברתו באו לבית הקברות, לבדם. לא היה אפילו מניין. את אימו הוא נהג לבקר, אבל כמו עם כל מי שחש עימו אינטימיות, הרגיש תמיד צורך להעליב אותה ולפגוע בה.

לאחר הנישואין נישארתי בקיבוץ. פנחס שדה, שפירסם עשרות רשימות וסיפורים בהמשכים בעיתון הילדים [והנוער] "הארץ שלנו" [בשם יריב אמציה] והתפרנס בדוחק רב, המשיך להתגורר בתל-אביב והיה מגיע מדי פעם, נישאר עימי שבוע וחוזר.

ירון סחיש: הוא נירשם לסידור-עבודה בקיבוץ?

יהודית שדה: מה פתאום? הוא הגיע בתור אורח. היה נישאר בחדר ולפעמים היה כותב. אז הוא כתב לראשונה את "מות אבימלך", כסיפור ל"הארץ שלנו". הוא כתב את זה בבת-אחת, בארבעים ושמונה שעות, בלי לישון. את דמות אימו של אבימלך, עם עצמות הלחיים והעיניים החומות, בנה על-פי דמותי. בבוקר הוא ביקש ממני לנסוע לבאר-שבע ולשלוח את הסיפור במונית לתל-אביב. בעיתון אמרו לו שזה לא סיפור לילדים, והוא הפך את זה מאוחר יותר לנובילה.

ירון סחיש: הוא נהג להראות לך את כתביו לפני הפירסום?

יהודית שדה: הייתי הקוראת הראשונה שלו. למרות שאני לא אשת ספרות, דעתי היתה מאוד חשובה לו. הוא ידע שאומר לו את האמת. כשקראתי את כתב-היד של "על מצבו של האדם", אמרתי לו שהספר כתוב טוב אבל הוא משעמם. הוא נפגע והגיב קשה, אבל העריך את הכנות. אני באמת חושבת שהספר לא זורם כמו "החיים כמשל", הוא קשה מאוד לקריאה ואכן לא הצליח כמו "החיים כמשל". הוא ניסה לכתוב לו המשך, רשם פתקאות, ניסה ולא הצליח. הוא טען שאינו סופר במובן של כותב רומאנים. אבל כאן הוא רצה לכתוב משהו קלאסי עם גיבורים יוצאי-דופן. שירה היתה משהו אחר, זה זרם אצלו בקלות.

ירון סחיש: בסלון ביתה של יהודית תלויים כמ הציורים ורישומים של שדה, בולט ביניהם ציור שמן גדול, בצבע כחול כהה.

יהודית שדה: כשפנחס היה מצייר הוא היה מקסים. זה נתן לו אושר אמיתי. הרי במקור הוא חשב להיות צייר. הכתיבה היתה קשה וסחטה אותו, אבל הוא היה יכול לצייר במשך עשרים וארבע שעות עם הבעת אושר על הפנים. מאוד שקט. מאוד נעים.

ירון סחיש: בסוף שנות ה-50 החל אבא חושי, ראש העירייה הכל-יכול של חיפה האדומה, לרפד את דרכם של סופרים ואמנים בעירו, בהציעו להם דירות מסובסדות במחירים קורצים. לשדה הובטחה דירה על הר הכרמל.

יהודית שדה: הוא נורא רצה שיהיה לנו בית. כל חייו חלם על מקום משלו. ראינו כבר את הדירה, זה היה בכיס שלנו, עם מפתח והכול, אני זוכרת אפילו את הכתובת, רחוב כורש. שם פרסי. פנחס שדה תמיד אמר: "אם אלכסנדר מוקדון יכול היה להתחתן עם פרסייה, גם אני יכול." הוא כמובן הישווה עצמו רק לגדולים ביותר.

על-כל-פנים, הדתיים גילו אז את "החיים כמשל", עוררו צעקות, והדירה נפלה. הוא לקח את שמואל תמיר כעורך-דין, אבל שום דבר לא יצא. זה היה סיפור קשה, הוא ידע שהוא צריך מקום לשבת בו. אבל בעיתון שילמו לו גרושים, והוא הבין שלא נגיע לדירה. שכרנו דירה בעין-כרם, ומאוחר יותר ברסקו, בירושלים. עבדתי אז בקופת-חולים. פנחס שדה המשיך לעבוד בתל-אביב, ואני בירושלים, והיינו מתראים בסופי-שבוע.

ירון סחיש: אולי החיים בנפרד היו סוד הנישואין?

יהודית שדה: זה היה בגלל הילדה. כשהיכרתי את שדה היתה לי כבר ילדה בת ארבע.

ירון סחיש: לפני כמה שנים סיפר לי חבר, שעבר את שדה המוקשים של הגורו מהרישי, השתחרר והשתקם, כי לפנחס שדה יש בת ששמה רזיה, שהוא פגש אותה בפגישות הכת בתל-השומר. כמי שקרא כל מילה ששדה כתב או אמר, ואת כל מה שנכתב ונאמר עליו, ביטלתי את הסיפור כאגדה.

יהודית שדה: הילדה היתה אהבת חיי. פנחס שדה ידע כמובן על הילדה כשהיכרנו, אבל לא היה יכול לסבול שאשתו תחלק את אהבתה עם מישהו אחר, אפילו אם זו בתה. בתחילה הילדה נישארה בקיבוץ, אבל לא יכולתי לעמוד בזה, וב-1963 הבאתי אותה לירושלים. הוא חסך כסף וקנה דירת חדר וחצי ברמת-גן [ברחוב יהונתן], והיתנה את המעבר בזה שהילדה חייבת להיות במוסד לילדים.

ירון סחיש: מה הטירוף הזה?

יהודית שדה: הוא לא רצה ילדים. אמר שהוא לא איש משפחה, "חי מבודד מהעולם, אבל זקוק למישהי אחת, שתהיה קרובה אליי," אישה שמקריבה ועושה בשבילו.

הוא טען שילדים צריכים לחיות במוסד ולא עם הוריהם, וציין שגם הוא גדל במוסד [בקיבוץ שריד], וזו היתה תקופה מאושרת עבורו.

נקרעתי. זה היה או לשלוח את הילדה למוסד או להיפרד, למרות שלא דובר על כך בפירוש, הוא הפעיל את כל כוח השיכנוע האדיר שלו, את כל האמצעים, ולא עמדתי בזה.

ירון סחיש: איך הוא חשב שתתמודדי עם זה? הוא לא חס על רגשותייך?

יהודית שדה: הוא לא חשב. רגשות של מישהו אחר מעולם לא עניינו אותו. הוא אמר: "לא צריך לדאוג לילדים, הרי כל העולם לפניהם."

שדה אהב את הילדה. נהג לשחק עימה, לצייר, לכתוב לה פתקאות. היא התייחסה אליו כאל אב, ורק שנים מאוחר יותר גילתה כי אינו אביה הביולוגי. הוא ביקש לאמץ אותה רשמית כבתו, אני סירבתי.

ירון סחיש: הבת, הזוכרת את הרגעים הקשים מנישואי אימה, לא הגיעה ללווייה. לאחר שעברו לרמת-גן, עבדה יהודית בבית-החולים בילינסון, ואחרי העבודה השתרכה באוטובוסים לבקר את בתה בפנימייה. כעבור שנתיים הוציאה את הילדה מהמוסד ונסעה איתה לכמה חודשים לטהרן, לבקר את משפחתה. כשחזרה, שכרה דירה מתחת לדירתו של שדה, וחיתה שם עם בתה.

יהודית שדה: הישארתי אותו חופשי וגרתי עם הילדה. בעצם, החיים התנהלו בין שתי דירות, שהפרידו ביניהן כמה מדרגות. אני עבדתי במשמרות-לילה באיכילוב במחלקת טיפול נמרץ. תמיד משמרות-לילה. הרדמתי את הילדה ויצאתי לעבודה. אלה היו חיים לא רגילים. שדה היה ער בלילות. היה מתעורר בארבע אחר-הצהריים, ובשעות האלה אסור היה לדבר. אם היה בא מישהו, לילדה היה אסור לצאת מהחדר.

ירון סחיש: שדה היה עוזר לפעמים בעבודות הבית? ספונג'ה, בישולים?

יהודית שדה: הוא לא עשה בחיים, יכול היה לחיות שנה בלי ספונג'ה. בשנים האחרונות הבחורות שבאו לבקרו בטח עשו גם ספונג'ה. הוא לא בישל בחיים. אכל מעט. לחם, גבינה, זיתים. אני הייתי בשלנית. הוא אהב עוגות. אהב את האוכל שלי. אם לפני-כן עוד אכל מדי פעם במסעדות, אחרי שהכיר אותי אמר שבגלל המאכלים שלי אין לו כבר שום חשק לאכול במקום אחר.

הוא לא היה אדם שקם בבוקר ונכנס לעבוד בחדר-העבודה. לפעמים הוא לא כתב כמה שנים. אבל היו המחשבות, הוא היה אז בעולם משלו. אסור היה לדבר בבית על שום דבר יומיומי. כל השיחות היו מוצארט, מוסיקה קלאסית, דברים רוחניים נעלים, על אנשים שעשו משהו בחייהם, שיצרו וסבלו. הסבל של האנשים, זה דבר שהוא היה יכול להזדהות איתו. הוא לא היה בעל השכלה מוסיקאלית, אבל כששמעתי איתו מוסיקה, יכולתי ממש לחוש אותה. אהב מאוד בני-נוער, כאלה שהיו להם אידאלים, שעוד לא התקלקלו בחיים, אבל גם כאן הוא אמר שרובם הופכים בגיל ארבעים למטומטמים והולכים לאיבוד. לפעמים היינו הולכים לסרטים. הוא אהב את פליני, לראות קומדיות, היה יכול לצחוק בקול רם בקולנוע.

ירון סחיש: היה לו בכלל חוש הומור?

יהודית שדה: לפעמים. הוא היה יכול לצחוק, להצחיק, להתחיל לרקוד, לדבר שטויות. גם כשקרא דברים מצחיקים היה פורץ בצחוק. יחד עם הדיכאונות שלו, הוא היה אדם עם שמחת חיים.

ירון סחיש: בשנים ההן הוא היה אדם בודד?

יהודית שדה: מה פתאום? היה לו קשר חזק עם בנימין תמוז ואברהם רימון מעיתון "הארץ". הוא אהב לדבר עם יעקב אשמן. אורפז היה מבקר, ניסים אלוני, יוסל ברגנר. היינו יוצאים להצגות של אלוני, יושבים לפעמים ב"קליפורניה" של אייבי נתן. אורי זוהר הגיע כמה פעמים, גדעון שמר הגיע הרבה. מרדכי הורוביץ, בעלה של נעמי שמר, היה חבר קרוב. עליו הוא אמר: "אם יש מישהו שאני יכול להרגיש לידו נחיתות אינטלקטואלית, זה מרדכי."

עם כל האנשים האלה הוא ניתק את הקשרים במשך השנים. היו באים חבר'ה ומשתוללים, והוא היה יוצא למסיבות שלהם. באותה תקופה החלו להגיע בחורות, אז גם הופיעה שרי, שמאוחר יותר התאבדה בקפיצה ממגדל בעיר העתיקה. כמה פעמים נסענו גם לבקר אותה בירושלים. הוא ניהל אז רומאן עם מישהי, סיפרו לי ואמרתי שאני יודעת.

ירון סחיש: זה מתיישב עם הערצתו את מוסד הנישואין?

יהודית שדה: דווקא כשהיינו נשואים הוא קיבל ביטחון ורצה לעורר בי קינאה. הוא אהב לעורר רושם של דון ז'ואן גדול, אבל היה חסר-ביטחון עם נשים ודי סבל מצורתו החיצונית. למרות שהיה לו ראש יפה, הוא חשב את עצמו למכוער. אני מטבעי לא קנאית, וידעתי שאני לא יכולה לסגור את פנחס שדה. היה בו משהו קשה שהכאיב, בעצם בלי כוונה רעה. היה מזמין בחורה דווקא לפני שיצאתי למשמרת בבית-חולים. אחר-כך היה רץ אליי לעבודה ובוכה, נופל ומחבק את רגליי, כמו כל האנשים האלימים, שאחר-כך יודעים לפייס כל-כך יפה בדיבורים.

ירון סחיש: היתה גם אלימות פיסית?

יהודית שדה: כמה פעמים. פעם היינו צריכים לצאת למסיבה בשגרירות הצרפתית. אני אהבתי להתלבש יפה, היתה לי נוכחות, משכתי תשומת-לב שעד היום אני מתפלאת עליה. לפנחס שדה היה חשוב מאוד איך איראה ומה אלבש. הוא היה רגיש מאוד לדברים האלה, שם לב לכל פרט, קטן כגדול – זה אחד הצדדים המקסימים שבו, לא היה אדיש וראה כל דבר. הוא שאל מה אלבש, וכיוון שלא רציתי להתחיל ויכוח, פתחתי את הארון ואמרתי: "אתה יודע מה, אתה תגיד."

הוא התנפל עליי, הפיל אותי על הארץ ותפס אותי בגרון. פתאום עצר. פשוט היו לו פחדים לבוא בקהל. התלבשתי, יצאנו. היה ערב מקסים.

גם אחרי שהתגרשנו היו לי פחדים. הוא איים כי אם יראה אותי עם גבר אחר, יהיה רצח. הוא החזיק אותי בשיחות של ארבע-חמש שעות בטלפון ובביקורים. ביום שהלכנו להתגרש הוא אמר: "מה אנחנו עושים, בואי נחזור הביתה." שנים אחרי זה אמר: "איך הפסדתי אותך, כשאני חושב איך עשיתי את זה לעצמי אני רוצה למרוט את שערותיי." הוא גם אמר: ""איך יכולת לחיות איתי? אני במקומך הייתי לוקח סכין והורג אותי."

הצטער שלא פינק את הילדה. הוא לא ידע לפנק. הילדה היתה מלאת חיים, ולמרות שאמר שהיא מקסימה, לא נתן לה לזוז בבית, היה מדכא אותה ואותי. הוא אמר שהוא אוהב, אבל לא הבנתי איך אדם שאוהב מסוגל לגרום סבל לקרובים לו. היו לו פחדים עמוקים, וכשהיה מדכא, היה מקבל ביטחון. היה עושה ממני עפר ואפר, מנמיך ומשפיל בטראנס של דיבורים, ואחר-כך מתעורר ורוצה להיות איתי. לא יכולתי לסבול את זה.

ירון סחיש: בעצם את פירנסת אותו, את עצמך ואת בתך.

יהודית שדה: כן. גדלתי בבית שהיה בו מכל טוב, אבל הייתי לארג'ית גם כשלא היה. לו לא היו דרישות חומריות. הוא הוציא על סיגריות, וכלכלת הבית היתה עליי. אף פעם בחיי לא ביקשתי ממנו אגורה, אבל די סבלתי מהקמצנות החולנית שלו, אדם שלא היה מסוגל להוציא אגורה גם על עצמו. תבין, הוא היה יכול לחיות מ-500 שקל בחודש [שערכם ב-1994 היה כ-167 דולר}, הולך לשוק בשעה מאוחרת, כשהמחירים ירדו.

מעולם לא ביקשתי שיעבוד במשהו אחר. הייתי מוכנה לפרנס ושהוא יכתוב, לא ראיתי בזה בכלל קורבן. הציעו לו תמיד לכתוב לעיתונים. הוא עשה את זה לעיתים רחוקות, כשהיה דחוק. הוא היה יכול להיות עיתונאי נהדר, אבל אמר: "אני לא יכול למכור את עצמי בשביל כסף, זה ממש כמו זנות."

בשנים האחרונות הוא דווקא הצליח לחסוך כסף. אנתולוגיות שהוציא נמכרו היטב בחוץ-לארץ. לפני כמה חודשים ידע שאני במשבר, והופיע עם צ'ק של עשרת אלפים שקל ונתן לי.

ירון סחיש: מי היתה אשתו הראשונה?

יהודית שדה: שמה יעל, והם נישאו ב-1956 לתקופה של שלושה חודשים. היא לא הצליחה להתמודד איתו, התחתנה בשנית ולא רצתה לשמור על קשר. פעם פגשנו אותה ברחוב והיא אמרה לשדה, "שמעתי שהוצאת ספר." המילה "שמעתי" הספיקה לו כדי לנתק איתה כל קשר.

ירון סחיש: איך את מסבירה את משיכתן של הנשים אליו?

יהודית שדה: לא חושבת שנשים נמשכו אליו בתור גבר. הוא לא חיזר אף פעם. ההשתוללות שלו התחילה אחרי שנפרדנו, אז החלו לבוא אליו בחורות. הוא סיפר לי שלא היה מסתכל עליהן, דבר ראשון משכיב אותן ואחר-כך רצה להקיא, שילכו מהבית. הוא אהב את הפראות הזאת, את הכוח במגעים כאלה.

הבחורות שהתקרבו אליו היו לרוב לא-יציבות. הוא גם אהב את העובדה שהתאבדו בגללו, ראה בזה מחמאה גדולה. דמות האישה האידאלית שלו היתה בלונדינית, יפה כמו מלאך, גבוהה. שרי [פיירשטיין] היתה יפה כמו מדונה, בחורה חריפה, מבריקה, אבל היה בה טירוף קשה, חיה בעולם של שדים. כך גם חבצלת [חבשוש]. הטירוף הזה משך אותו. הוא קרא לזה הפראות של תימן, של אנשי המידבר.

לחבצלת היו חיים מטורפים לגמרי עוד לפני שהכירה אותו, אבל הוא פירסם את מכתביה והעלה אותה למשהו שהיא לא היתה. זה שיגע לה את השכל לגמרי. עם שרי נמשך הקשר שנים. כשהגיעה לראשונה היתה בערך בת-גילי – הרי התחתנתי איתו בת עשרים וארבע, וניראיתי תמיד בעשר שנים צעירה יותר. היא לא אהבה אותו כגבר והעדיפה להתאבד. הוא נעלב מזה. הוא הציע לה נישואים, והיא העדיפה להתאבד.

תקופת הנישואין שלו איתי היתה הפורייה בחייו מבחינת היצירה. הוא פירסם אז את המהדורה החדשה של "החיים כמשל" [בהוצאת "שוקן"], שהתקבל [עתה] לראשונה לאחר שנידחה [על-ידי אותה הוצאה] עשר שנים קודם-לכן, פירסם את "על מצבו של האדם" והכין לדפוס את "מות אבימלך" ואת ספר שיריו המרכזי, "ספר השירים".

ירון סחיש: למה נפרדתם, בעצם?

יהודית שדה: החלטתי לעזוב אותו בגלל הבת. לבדי, הייתי מחזיקה מעמד ומתמודדת איתו, אבל ראיתי שאני מאבדת אותה. כשנפרדנו היה לה קשה. היא איימה עליי שלא אעז להתחתן פעם נוספת.

באתי אליו ואמרתי: "אני לא רוצה ממך גרוש, אבל תן לי גט." ויתרתי לו גם על הדירה, וזה דבר שהוא זכר כל חייו. הוא סירב לגט והסכים רק אחרי שאיימתי עליו במשפטים, וגם כך חייתי שנה בלי גט. עזבתי את בילינסון ומכספי הפיצויים, עם משכנתא כבדה, קניתי את הדירה הזאת. שדה ניסה שנים להשפיע עליי שאחזור. שנים לא הייתי מסוגלת לצאת עם מישהו אחר. אחריו, כל מי שפגשתי היה תפל בעיניי.

ירון סחיש: היתה לך הרגשה שהקרבת עבורו קורבן?

יהודית שדה: קודם-כל הרגשתי שהבת שלי לא צריכה להיות קורבן. לגביי לא חשתי קורבן. באיזה שהוא מקום בהשקפת-עולמי הזדהיתי עם רעיונותיו של שדה, עם מחשבותיו. אני הרי אישה המפרנסת את עצמה וחיה בעצם כפמיניסטית, אבל אני לא חושבת שאישה ההולכת לחיים משותפים עם גבר מקריבה משהו. החיים שלנו היו משותפים, וכשהוא דיבר, זה היה גם משהו מתוכי, כאילו הייתי שותפה בדברים שהיו חבויים בתוכי, שרציתי לבטא בעצמי אבל לא הייתי מסוגלת, כי אין לי כוח ביטוי כשלו. זאת לא הקרבה. אני אישה שאוהבת יותר לתת מאשר לקבל. אני חושבת שהנתינה יפה יותר מהלקיחה.

כל חייו נאבק פנחס שדה כדי לשמור על חופש הפעולה שלו, חרד שמא מישהו ינהל את חייו. הוא הסביר לי את התקפות-הזעם שלו: ""גם גדולים ממני הצליחו לשבור. אני חייב להגן על עצמי ועל עולמי."

מאז התקפת הלב שעבר לפני כמה שנים, נחלש מאוד. סיפור אהבה נכזבת עם נערה צעירה, כמעט הביא להתמוטטותו. מאז שהודיע בשידור הטלוויזייה כי חלה בסרטן, הוצף בטלפונים, בהצעות וברעיונות לעזרה, לא פעם מידי תמהונים ומשונים. בזמן מחלתו, בעיקר בשנה האחרונה, הוקף שדה, על מיטת חוליו, בקבוצת חוזרים בתשובה, כת חסידית תמהונית שהציעה לו את מה שהרופאים כבר ידעו שהיה אבוד: ריפוי והחלמה.

הוא שנא חוזרים בתשובה, אבל דווקא בשנה האחרונה נתן שישתלטו על חייו. לא הבנתי למה כעסתי עליו בשנה הזאת, עכשיו אני מבינה. הוא התחיל פתאום להאמין ברבנים. לקחו אותו למישהי בשם ימימה ברמת-השרון. הוא הגיע אליה כל יום חמישי, מעולם לא ראה את פניה אבל אמר שהיא מדברת עם אלוהים, שהיא יודעת עליו הכול ושהרפואה אינה יודעת כלום.

הבחור החוזר בתשובה לקח אותו לאיזה רבי בירושלים, הרב אושר פריינד. פנחס שדה כבר גסס והרבי הזה אמר לו: "לפני שנה היית יותר חולה." הוא נתן שיטמטמו את מוחו והאמין בזה בכל כוחו. טען שצריך לחשוב בצורה חיובית, התעלם מהמחלה, ובאמת, בשנה האחרונה היה לו מרץ שלא היה לו בעבר. אנשים היו נחמדים אליו, וזה כבר לא היה אותו פנחס שדה שהיכרתי. כל האמונה הזאת בניסים היתה הרי חלק מעולמו.

ירון סחיש: הוא ראה עצמו כשליח אלוהים?

יהודית שדה: כן. הוא בפירוש חשב עצמו לשליח אלוהים, חשב עצמו לנביא, שאלוהים מנהל את חייו בהתאם לרצונו האלוהי. הוא ראה בדבריו שליחות, רצה שגם עוזרות בית יקראו את ספריו. התבטא לא פעם שיש בו חלק אלוהי, ושהזעם שלו הוא זעם אלוהי.

ירון סחיש: איך נודע לך על מחלתו?

יהודית שדה: זה סיפור מדהים, מזעזע. היה לו חבר, יהושע אלדר, חבר הנפש היחיד שלו, ששמר איתו על קשר כל ימי חייו. יהושע למד בבצלאל, גבר נאה שבחורות התמוטטו עליו, רצה להיות צייר, נכשל, והיה לארכיטקט בתל-אביב.

יהושע צלצל ואמר: "מצאו סרטן אצל פנחס ואנחנו מסתירים את זה ממנו."

אמרתי לו שלדעתי לפנחס שדה צריך להגיד את האמת. אולי יש לו מה להגיד דווקא במצב כזה.

המדהים הוא שיהושע, ששדה אהב אותו אהבת נפש, שבר חודש לאחר-מכן צלע, עשו לו צילום ומצאו אצלו גידול בריאה. ניתחו אותו והוא אמר: "אני חייב להיות בריא כדי לעזור לפנחס."

לפני חצי שנה הוא נפטר.

כשגילו לפנחס את האמת על מחלתו הוא שכב חודש עם הפנים לתקרה ולא זז. בתחילה לא ידעתי בדיוק מה מצבו והסברתי לו שיצטרך לעבור ניתוח. הוא השתולל. מאוחר יותר הבנתי שאין מה לנתח. הקרנות היו אולי מאריכות את חייו בכמה חודשים, אבל תוך סבל נוראי. הוא התחיל לקרוא [בנושא] והחליט שהוא לא עובר הקרנות ולא כימותיראפיה. לפני כשבוע הוא היה אצל חברתו בצהלה והרגיש חנק עם חום גבוה. במיון באיכילוב הוא הרגיש הלם ולא הסכים להתאשפז שם. עשיתי לו פיזיותיראפיה ואדים להקלת הנשימה. רחצתי וגילחתי אותו. הוא אמר: "הידיים הטובות של יהודית, מרגישים אותן."

כשראיתי שהוא עומד להיחנק בבית, הזמנתי את רובי, החוזר בתשובה, שהסיע אותו להדסה עין-כרם, אבל קודם-כל הכניס אותו בדרך לרבי, למרות מצבו. הרופאה שלו בהדסה אישפזה אותו מיד, עם חדר לבד. היא לא רצתה לשבור את אשליותיו, ונתנו לו מורפין וסטרואידים, שחיזקו אותו. פתאום הוא התחיל לדבר ונהיה עליז. נפרדנו בנשיקות, ואחרי שבוע הוא נפטר, מוות שקט מתוך שינה. לפני שנפרדנו הוא עוד הספיק לומר לי: "אולי אני אקנה בית עם אדמה. בית כפרי עם פרחים וגינה." זה היה חלומו...

ירון סחיש: מה נישאר בך מפנחס שדה?

יהודית שדה: בזמן הלווייה אמרה לי חברה כי פנחס שדה לא היה גבר שניתן היה לחבק אותו, להניח את הראש בחיקו. אבל בשעות הקשות הוא ידע לעודד. כשהיה נכנס לשיחה עם מישהו הוא היה בעל כוח מיוחד. חשת הקלה גדולה, עידוד, ויצאת אדם אחר.

הוא אמר: "לא חשוב כמה סבל אדם עובר, החיים קדושים. באנו לעולם ואנחנו צריכים לדעת מה לעשות ואיך לפעול."

הוא שנא אנשים שנהנים ומבלים, לנשים הנישאות לעשירים בצפון תל-אביב הוא קרא "פרות הבשן". כמה שהוא היה קשה, אכזרי ולפעמים סאדיסט – היה בו רוך, וסבל של אנשים דיבר אליו והוא היה יכול להזדהות איתו.

לעיתים עלה בי צער, שאם הייתי איתו בזמן מחלתו, הוא לא היה נופל לידי האנשים שהשתלטו עליו, לא היה נפטר ונקבר בודד וערירי כל-כך. היו לי רגעי שינאה לצד הערצה ואהבה. הוא היה הידיד היחידי שיכולתי להרים טלפון אליו ולהגיד איך אני מרגישה. החיים שלי עם פנחס שדה נתנו לי להבין את עצמי טוב יותר, הוא העניק לי כוחות פנימיים וחיזק אותם. עכשיו אני מרגישה בודדה בעולם.

*

ירון סחיש מראיין את יהודית שדה: השיחה "בעלי, זכרונו לברכה, היה עריץ גמור – החיים כאשלייה, כבגידה, כתשוקה, כהערצה" נדפסה במקומון "ירושלים" ב-4 בפברואר 1994, שמונה ימים לאחר מותו של פנחס שדה. היא מתפרסמת כאן [בספר] ברשותו האדיבה של ירון סחיש ובהסכמתה המלאה של יהודית שדה.

המשך יבוא