עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: ההלכה השפוייה והחילונות

לפני ימים לא רבים הלך לעולמו הסופר פנחס שדה, שחייו ויצירתו היו ביטוי לתחושה רליגיוזית עמוקה, שלא באה אצלו לביטוי בשום מסגרת דתית של קיום מצוות. ואולם הרליגיוזיות שלו היא אכזרית, כי אלוהיו אוהב את הרוצחים הגדולים, ואת הגאונים, בעיקר בהיסטוריה ובאמנות – אלה שבחייהם ובמותם מגשימים עלי אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבוחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע.

ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה, כי אלה הם המפעלים והאנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח, וזוכים למימד המיטאפיסי. לכן הושפע מהנצחיות שלה זכו רוצחים גדולים, כג'ינגיס-חאן וכהיטלר – בעוד קורבנותיהם שקעו באנונימיות, בשיכחה גמורה, ומנקודת הראות הנצחית, העל-אנושית – השמדתם גאלה אותם מהריקנות ומחוסר המשמעות של חייהם הבינוניים.

פנחס שדה היה מוקסם מן האור הקר של הנצחיות אשר מעבר לטוב ולרע. הוא לא המציא את השאלות הללו. החל מנביאי ישראל, דרך מרבית הפילוסופיה והקבלה היהודית של ימי-הביניים, ועד להתמודדות עם השואה בדורנו – עומד במרכז המחשבה של האנשים הרליגיוזיים (לאו-דווקא הדתיים) – הניגוד שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. או, בניסוח אחר, האם גם הרע מקורו באל?

האם הדת היהודית בישראל עוסקת בכלל במימד הרליגיוזי? לא. היא גם אינה עוסקת במימד המיטאפיסי והפילוסופי, אף לא במימד ההיסטורי, משום שלדעת האורתודוכסיה אין היסטוריה, הכול נקבע כבר בתורת משה בסיני.

לכן, בהיעדר תחומים אמונתיים ורוחניים אלה, שהם במידה מסויימת הלב והשכל של כל דת – אין בדת היהודית בישראל התמודדות רצינית עם השואה, ואין יצירה רוחנית מקורית, ובעיקר לא יצירה ספרותית ואמנותית – במחנה הדתי בישראל בדורנו.

מה נותר אפוא? תחום ההלכה, ותחום ההיסטוריה בפעולה נוסח גוש אמונים, כלומר הלאומיות, יותר נכון, הלאומניות, שיש בה גוונים ובני-גוונים של משיחיות.

מדי שנה, בימים שלפני הפסח, אנו רואים בעיתונים תמונות של אברכים, שאינם משרתים בצבא, עומדים ומנקים במברשות את דפי ספרי-הקודש שלהם, מחשש לפירורים של חמץ. יש להם כניראה כל הזמן שבעולם כדי למלא מצווה חשובה זו.

מדי שנה, אנו מתבשרים כי במשך כל שבוע הפסח, על חיילי צה"ל, שרובם חילונים, וחלקם מוצבים במקומות מרוחקים ונידחים – נאסר לקבל חבילות בדואר מבני משפחותיהם – מחשש חמץ! – נשללת מהם זכות יסודית של אזרח, גם חייל, לקבל חבילה בדואר הממלכתי של מדינתו, לקבל לרשות היחיד שלו, שמותרת לו גם בצבא!

בישיבות של מזרח-אירופה היו אולי פחות אברכים משיש בישראל כיום, אך לרובם לא היה זמן להתקשקש במצוות של בטלנים, שתורתם אומנותם. הם כילו כוחותיהם, בעוני, ללמוד תורה. מקרב המתמידים הללו יצאו כמה גאונים, יצאו גם אנשי מדע ורוח וספרות גדולים, שרובם עזבו את הדת.

כמה גאונים יצאו מקרב האורתודוכסיה בישראל? מתי שמענו לאחרונה מלה אחת שיש בה חיים, שיש בה חידוש, מקרב בתי-המדרש האורתודוכסים?

בשום מקום בעולם – להיות יהודי דתי זה לא נחשב למקצוע, כפי שזה הפך להיות בישראל. בשום מקום בעולם האורתודוכסיה לא מעיזה להשתולל ולשלול מזרמים אחרים את חירותם הפולחנית – ומהרוב החילוני את זכותו לחיות על פי מצפונו-שלו. רק בישראל הפכה הדת היהודית למקצוע, לקרטל, לגוף פאראזיטי, שמעז להתנהג אל היהודים הלא-אורתודוכסים, בין הם חילונים, ריפורמים או קונסרבטיבים – בהתנשאות ובחוצפה שלא היו מרשים לעצמם יהודים בשום מדינה אחרת בעולם.

כי כאשר אין ברירה, ומדובר לרוב בתקופות של גלות וכאשר אין ריבונות יהודית אלא חיים תחת שלטון הגויים – אזי ההלכה מוצאת לפתע פתרונות למרבית הבעיות. אבל כאשר ההלכה משתוללת, או מתמסדת ממלכתית, כמו בישראל – אזי ננעלים שערי-הפירוש, יש התנשאות ואטימות-לב לסבלו של היחיד, נוצרת קארטליזאציה של ההלכה, והיא הופכת לעסק ריווחי, כי כל החמרה נוספת של כפייתה במיגזר כלשהו מעניקה פרנסה לעוד יהודים.

ואני אומר לכם שאם הרצל היה שומע שבסופו של דבר לשם כך קמה עצמאות ישראל – כדי שרק כאן יהיה ליהדות האורתודוכסית והחרדית הכוח הממלכתי לכפות את עצמה, את הפירוש ההלכתי שלה – על העם העברי, היהודי, החדש בישראל – הוא היה מתהפך בקברו!

אנחנו החילונים, החופשיים – הננו יהודים במאה אחוז, ציונים במאה אחוז, ישראלים במאה אחוז, עברים במאה אחוז, אנחנו הרוב ביהדות של דורנו, אנחנו ולא המיגזר האורתודוכסי והחרדי. ותשפוט ההיסטוריה – אם אפילו רק אחוז אחד מכל היצירה התרבותית ומכל העלילה הציונית שלנו, ובה למשל אפילו גם "החיים כמשל" – ייעשה נצחי ויעבור לדורות הבאים – אזיי יאמרו עלינו שזכינו לחיות בתור הזהב היהודי של פריחת התרבות העברית והלאומיות הישראלית.

*

אהוד בן עזר: מתוך דברים שנאמרו בערב עיון לצאת ספרו של הרב משה זמר "הלכה שפוייה" בבית דניאל של התנועה ליהדות מתקדמת בתל-אביב, ביום ראשון, ה-6 בפברואר 1994.

המשך יבוא