אחת התופעות התרבותיות המשמעותיות והמרתקות בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, היא הרנסנס ההולך ומתגבר של יהדות ישראלית מתחדשת. העשרות היו למאות, לאלפים, לרבבות ואף יותר – ישראלים, שאינם אורתודוכסיים, המתחברים ליהדותם, בבתי מדרש, בקהילות מתפללות, בקבלות שבת, בתיקוני ליל שבועות, בהתכנסויות ייחודיות בתשעה באב, בסדרי ט"ו בשבט, ביצירה אמנותית מוסיקלית, ספרותית ופלסטית העוסקת בחומרים היהודיים, בעיסוק אינטנסיבי ומגוון בפרשת השבוע, בדרישה לביעור הבערות ובהעמקת הזיקה ליהדות במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, במכינות הקדם צבאיות ועוד.
המהלך הזה בונה את הקומה השנייה של הציונות – הקומה התרבותית, הרעיונית, הערכית, הרוחנית; לצד תחייתו הפיסית של העם היהודי – תחייתו הרוחנית, תחיית היהדות. המהלך מערער מוסכמות כמו החלוקה הדיכוטומית בין חילונים ודתיים ומפר את האקסיומה שיהדות היא רק דת, שהדת היהודית היא רק הזרם האורתודוכסי, ושהיהדות שייכת לדתיים, ואילו החילונים מוותרים עליה, וטועמים אותה בבר מצווה, בחתונה ובאבלות. היא יוצרת אקסיומה חלופית, על פיה יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, היהדות היא של כולנו, ואיננו משתמטים מן העיסוק בה ומלימודה, איננו מתבטלים מהמשך יצירתה ואנו עומדים על זכותנו להיות בני בית ובעלי בית בתוכה. אין זה מהלך לעומתי לדתיים, אלא מהלך מגשר בין חילונים, מסורתיים ודתיים, סביב המורשת המשותפת לנו, מתוך כיבוד הדרכים השונות לפרשה, לדורשה, לקיימה וליצור בה.
מן הראוי שישראל כמדינה יהודית תראה בהתחדשות היהודית יעד לאומי חשוב. בפועל, המדינה מתעלמת ממנה במקרה הטוב ומתנכרת לה במקרה הרע. כל עוד מדובר במס שפתיים, הכל מכירים בחשיבותה. אולם כאשר מדובר במעשים ובתקציבים, היד קפוצה לחלוטין. כל המשאבים הרבים שמדינת ישראל מקצה ללימודי יהדות ולתרבות יהודית, הולכים לחרדים ולציונות הדתית.
הסיבה לכך פוליטית. תנועת ההתחדשות היהודית לא השכילה לפעול בפוליטיקה ולהיאבק על משאבים. החרדים סולדים מן ההתחדשות היהודית, מאחר ולשיטתם "חדש אסור מן התורה." הם מעדיפים את החילונים בבורותם ובבערותם, ורואים איום בכל אלטרנטיבה ביהדות. גם הזרם החרד"לי בציונות הדתית נוטה לכיוון הזה. ואילו המיינסטרים של הציונות הדתית רואה בחיוב את התופעה, אך חושש מפגיעה בתקציבים למוסדותיו. ואילו הפוליטיקה החילונית אדישה להתחדשות היהודית. היא מממנת בגדול מוסדות האורתודוכסים, כולל חרדים שאינם ציונים ואינם תורמים למדינה, בשל צרכים פוליטיים. וההתחדשות היהודית נטולת העוצמה הפוליטית, אינה משחקת תפקיד בעבורם.
ארגוני ההתחדשות היהודית נסמכו על הפילנתרופיה של יהדות ארה"ב, אולם מאז משבר 2008, תמיכתה כמעט ופסקה. וכך, יש יחס הפוך בין הביקוש ההולך וגובר והצורך ההולך ומתעצם של הציבור בפעילות הזו, למשבר הכלכלי ההולך ומחמיר של הארגונים, עד כדי סכנה קיומית.
הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגייה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.
גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

אהוד: לקוראי המכתב העיתי ולקוראי ספריי, גישתי ידועה – אנחנו, החילונים, בעלי ההשקפה הפלורליסטים – הננו היהדות של זמננו, וגם נושאי ומבטאי ההיסטוריה והתרבות היהודית של זמננו, וזאת כבר מראשית המאה העשרים, ולכן אין לנו צורך ב"התחדשות יהודית" מבית מדרשה המשעמם של רות קלדרון ודומיה. שֶׁיִלְמדו הם אותנו, את ספרינו ושירינו – אם ברצונם לדעת תרבות יהודית ישראלית מהי.
אני למשל מעריץ את הרב יונה מצגר, עם לראשו המגבעת השחורה הגדולה שחבשו בני ישראל במעמד הר סיני – הרב העושה עבודה חשובה מאוד בכך שהוא מצליח להשניא ולהמאיס עלינו את הצביעות הדתית היהודית.

2. צרור הערות 20.11.13

* אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר בפריימריז בשלי יחימוביץ'.
ביום שלמחרת בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה, כתבתי שהיום החל מסע ההדחה שלה, בהובלת עמיר פרץ ויצחק הרצוג. מפלגת העבודה היא מפלגה אוכלת מנהיגיה. בחרת מנהיג – קפד ראשו. כמובן שכך אי אפשר לקיים מפלגה. העובדה שראשי מפלגת העבודה אינם מסוגלים לכבד את הכרעת הבוחר ואינם מסוגלים לרסן את יצר השררה שלהם, אינה צריכה לחייב את חברי המפלגה המצביעים בקלפי.

* אילו יצחק הרצוג היה משתף פעולה בחקירת המשטרה על עמותות ברק ולא שומר על זכות השתיקה, יתכן שהיה מורשע ויושב בכלא כמו עמרי שרון, שנקשר לעבירות דומות. במקרה כזה, יכול היה לטעון לאחר ריצוי עונשו ותקופת הקלון, שהוא מילא את חובו לחברה, וכעת יכול לחזור לחיים הפוליטיים, והציבור היה מחליט אם הדבר ראוי.
זכות השתיקה היא הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו. מי שבטוח בצדקתו, לא זקוק לזכות השתיקה. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיודע שאמירת האמת תפגע בו. הזכות לא להפליל את עצמו, אף שהיא משבשת את החקירה שנועדה להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם העבריינים, היא זכות אזרח מקובלת. אולם מי שבחר בזכות זו, כאחרון העבריינים, אינו ראוי להיות איש ציבור, וככל שהוא חותר גבוה יותר במערכת הציבורית, כך הוא פחות ראוי.
מבחינה ציבורית, איש ציבור ששמר על זכות השתיקה, כמוהו כאשם כל עוד לא הוכחה חפותו. ומאחר והרצוג שמר על זכות השתיקה, וויתר על ההזדמנות להוכיח את חפותו, או אפילו להיענש, אך בעונש קצוב – מבחינה ציבורית, מן הראוי שיישא לצמיתות אות קין של עבריין מושחת.
ולכן, אין הוא ראוי להנהגה. יש להצביע בעד מי שמתמודד נגדו, במקרה הזה – שלי יחימוביץ'.

* שלי יחימוביץ', בניגוד להרצוג, היא מופת של ניקיון כפיים ושל מאבק בשחיתות. מעולם לא דבק בה רבב, וגם המרים ביריביה יעידו על כך. זו סיבה נוספת לכך שהייתי בוחר בה.

* הייתי בוחר בשלי יחימוביץ', כיוון שבשעה שהנושאים החברתיים כלכליים לא היו במרכז הבמה, אלא דחוקים לירכתי השיח הציבורי, היא ביכרה אותם על הנושאים הפופולאריים והסקסיים ודבקה בהם. היא, יותר מכל אחד אחר, השפיעה על כך שהנושאים הללו נמצאים היום ברום סדר היום הציבורי.

* שלי מייצגת יותר מכל אחד אחר במערכת הפוליטית הישראלית, ערכים של צדק חברתי, סולידריות חברתית, ערבות הדדית, שוויון ערך האדם, אחריות חברתית, הגנה על זכויות העובדים, דאגה לחלשים בחברה, מאבק בגורמים הכוחניים השולטים במשק. ולכן, אף שלא תמיד אני מסכים עם עמדותיה בסוגיות הללו, הייתי בוחר בה.

* הייתי בוחר בשלי, גם כיוון שהיא יוצאת בעקביות נגד שיח השנאה כלפי המתנחלים ונגד האשמתם המרושעת והשקרית בפערים החברתיים ובבעיות הכלכליות של מדינת ישראל. המובן מאליו הזה, הוא ממש אמירה חתרנית בחוגי ה"שמאל", ושלי עומדת על האמת הזאת בעקביות, חרף הבליסטראות שהיא חוטפת בשל כך.

* אני מאוכזב משלי יחימוביץ'. אני מאוכזב מהמסרים המדיניים שלה בשבועות האחרונים. דעותיה של שלי יחימוביץ' מעולם לא היו כדעותיי. שלי יחימוביץ' אינה דוגלת בדרכה המדינית ההיסטורית של תנועת העבודה. כמו כל מפלגתה, היא דבֵקה במהפך המדיני הקיצוני שאהוד ברק חולל בה, לפני כמעט עשור וחצי, עת עקף מ"שמאל" את מרצ ואת "שלום עכשיו".
שלי מעולם לא הסתירה את עמדותיה, והקפידה לציין שהיא מצדדת ב"מתווה קלינטון", כפי שהיא מעדיפה לכנות את מתווה ברק/אולמרט (שהרי ברק הוא מילה גסה במפלגת העבודה ואולמרט נגוע בשחיתות ואין היא רוצה להיות מזוהה עמו).
אבל כאשר היא העדיפה לדחוק אל שולי השיח את הנושא הפלשתינאי, לא היה זה כדי "להחניף לימין" כפי שסנטו בה יריביה, אלא מתוך הכרה בכך שאין פרטנר פלשתינאי ל"מתווה קלינטון", ולכן חבל שנמשיך להשחית את השיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי על מחלוקת עקרה אודות ביצה שאינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין, אלא נתמקד במה שתלוי באמת בנו – דמותה של החברה הישראלית, פני הכלכלה הישראלית.
והנה, במהלך הפריימריז, שלי שינתה את דרכה, והחלה לדקלם את כל המנטרות המדיניות השחוקות: האשמת ישראל בכך שהמו"מ תקוע. תקיפת נתניהו על שאינו פועל ברצינות להשגת הסכם (אף שהוא עומד על הרבה הרבה הרבה פחות מתנאי המינימום של רבין, שהיא מתיימרת להמשיך את דרכו). הטענה שמה שעומד בינינו לבין הסכם הוא הסרבנות של נתניהו. היא מדקלמת את המיתוס השקרי המאשים את גולדה בכך שב"סרבנותה", כביכול, גרמה למלחמת יום הכיפורים – עלילת דם מרושעת. והיא אף דקלמה בנאומה בכנסת ביום השנה לרצח רבין, את סיפור הבדים שמפיץ יגאל קיפניס, על פיו רבין התנגד למדיניותה של גולדה.
אני מאוכזב, כיוון ששלי יודעת שהיא צדקה כאשר פעלה על פי הכרת המציאות, שבה אין אפשרות בעתיד הנראה לעין להגיע להסכם עם הפלשתינאים אפילו על פי מתווה ברק/אולמרט/קלינטון. ובכל זאת, במסגרת התחרות עם הרצוג, היא אומרת דברים שאינה מאמינה בהם.

* ומדוע, חרף האכזבה הזאת, אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר בה? מאחר ובנושא המדיני אין כל הבדל בינה לבין הרצוג, הייתי בוחר בה בזכות הסיבות האחרות, אותן ציינתי לעיל.

* עמוס אריכא מצייר מדמיונו הקודח מטרת דמות, מכנה אותה "שי פירון", ואף שהיא רחוקה כרחוק מזרח ממערב משי פירון האמתי – ניחא, הצג סובל הכל וניתן להשלים עם זה. אבל העובדה שהאובססיה שלו נגד פירון מביאה אותו להתלהם ולהשתלח בו בסגנון שלא היה מבייש את איתמר בן גביר ערב רצח רבין, זה כבר בלתי נסבל ובלתי נסלח. די להסתה!

* זהותי ותרבותי היהודית, היא בין הנושאים המשמעותיים ביותר בחיי. זה המנוע לפועלי, על כך אני מחנך את ילדיי, זה מירב עיסוקי, לכך הקדשתי את לימודיי האקדמיים ואני עובד בתחום. המחויבות לעתידו של העם היהודי ולעתידה של היהדות, היא המחויבות הבסיסית שלי.
אבל מי שרוצה להתגייר כדי להיות יהודי כמוני, לא יוכל. על פי הרבנות, אני לא מקיים מצוות, ומי שאינו מקיים מצוות, אינו יכול להפוך ליהודי (יש להניח שאין מניעה להתגייר כדי להיות יהודי מקיים מצוות בנוסח דרעי, מצגר, מוטי אילון ואברג'יל).
זהו אבסורד, שאי אפשר להשלים אתו.
תהליכי גיור בימינו, צריכים לבדוק את המוטיבציה של המבקש להתגייר להיות יהודי ואת המחויבות שלו לקיום העם היהודי והיהדות. אולם יש לבחון אותו על פי אמות המידה של קיום יהודי בימינו, בתקופה שרוב היהודים בארץ ובגולה אינם דתיים אורתודוכסיים.
השירות בצה"ל וההשתלבות במדינת ישראל – מדינת הלאום היהודית והתרומה לה בתחומים שונים, הם קריטריון משמעותי (אם כי לא יחיד) לגיור בימינו.

* 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת דיכוי קשה ביותר, כאשר קיום חיים יהודיים, בכל דרך שהיא, היו מחוץ לחוק והיוו עילה לענישה קשה ביותר ולהתנכלות נוראה. העובדה שאחרי 70 שנה כאלו, יש התעוררות כזו של יהודים הרוצים לחזור ליהדותם ולעלות לארץ ישראל ולהשתלב בה כיהודים, היא הביטוי המשמעותי ביותר בדורות האחרונים למושגים "נצח ישראל לא ישקר" ו"עם ישראל חי". ודאי שבתנאים בבריה"מ, נישואי תערובת היו חלק מן הקיום היהודי למעשה. הבחירה של המשפחות המעורבות ביהדות ובישראל, היא הניצחון הגדול של היהדות. לפיכך, מן הראוי היה לקבל החלטה גורפת, המכירה ביהדותם של כל היהודים מבריה"מ שעלו לישראל על פי חוק השבות. אני משוכנע, שחז"ל היו מקבלים החלטה כזו. אלא שבימינו, אין הנהגה רוחנית יהודית אמיתית ונועזת, ולכן הקיצונים, השמרנים וחסרי המעוף קובעים את הקו והאחרים מתיישרים על פיהם.

* מרבית יהדות ארה"ב שייכת לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. אי הכרה בגיור של הזרמים הללו, שאינם זרמי אופנה חולפת אלא זרמים גדולים הפועלים כבר 200 שנה, היא למעשה אי הכרה ביהדותם של הזרמים עצמם. כלומר, ודאי שהרבנות מכירה בעובדת היותם של בני הזרמים הללו – כפרטים – יהודים, מאחר והם יהודים על פי ההלכה, אך היא אינה מכירה ביהדות שלהם. מדינת ישראל, שהינה מדינת העם היהודי, כלומר היא קיימת למען העם היהודי כולו, ורואה בכל יהודי בעולם אזרח ישראל בפוטנציה, חייבת להכיר בזרמים ובגיור שלהם.

* את כל ההערות הללו, בנוגע לגיור, השמעתי בשיחה עם הרב דוד סתיו, רב הישוב שוהם, יו"ר ארגון רבני צהר ומי שהיה מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל. הרב סתיו הוזמן למפגש של תוכנית "גוונים בגליל" של מרכז "יובלים" – תכנית לבניית מנהיגות אזורית בתחום ההתחדשות היהודית; תוכנית המורכבת ממנהלים ובעלי תפקידים בכירים באזור, בתחומי החינוך, החברה, התרבות, הקהילה והאקדמיה, שאני עומד בראשה. לצערי, הרב גילה גישה שמרנית ולא קיבל את גישתי, אודות גיור, ששיטתו, הוא אינו גיור על פי ההלכה.
עם זאת, מצאנו מולנו פרטנר אמתי, אדם קשוב, מודע לקשיים ולמחירים של הגישה אליה הוא מחויב, מוכן לדיאלוג אמתי לצורך תיקון עולם, ומוכן לפתרונות יצירתיים לסוגיות הללו, גם אם לא ברוח הרעיונות בהם אני דוגל. חילוקי הדעות במפגש, היו בין אנשים המעריכים אלה את אלה, השותפים למחויבות אמתית לחברה הישראלית ולעם היהודי. אני רואה בזרם המתון בציונות הדתית, שהרב סתיו הוא ממנהיגיו, פרטנר אמתי, שגם כאשר יש עמו מחלוקת, יש עם מי לדבר והמחלוקת היא לשם שמיים.

* יומן הבוקר ברשת ב' הסתיים בכתבה עסיסית על פרשת "הזמר המפורסם". מיד לאחריה קרא המגיש, אריה גולן, את רשימת הקרדיטים וסיים: "כאן אריה גולן. שום קשר משפחתי." ונשאלת השאלה, האם גם במקרה הזה, כמו בערוץ הראשון, זו "פליטת פה"? האם דווקא בערוץ הציבורי מצפצפים כך על החוק? האם על כך קיבל גולן בשבוע שעבר את פְּרָס כֶּנֶס אילת לתקשורת על מפעל חיים?

* ynet ממשיך עם הקמפיין המגעיל לעידוד הירידה מהארץ. והלהיט התורן – לונדון. אין בשפה העברית מילה מספיק עסיסית כדי לבטא את הבוז העמוק שאני רוחש לקמפיין הזה ולמוביליו.

* קיבוץ משמרות חוגג 80 שנה להיווסדו. ההיסטוריה של משמרות לא פשוטה; זהו אחד הקיבוצים היחידים בארץ שנכפה עליו ועד ממונה. אבל כל אלה בטלים בשישים, לעומת תרומתו האדירה של הקיבוץ לתרבות הישראלית: מאיר אריאל, שלום חנוך וחנן יובל, שצמחו בו והוא מקור ההשראה ליצירתם.
משמרות הוא הקיבוץ שהדשא שלו היה ההשראה לכל ערמות החבר'ה של בני נוער בארבעים השנים האחרונות. משמרות הוא הקיבוץ שחלוציו ייבשו את ביצת "באס בבלון" עליה כתב מאיר אריאל את אחד משיריו היפהפיים, הנפתח בשורה הראויה לפרס נובל לשׁוּרָה:
"כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת / ענן שחור גדול עולה במערב / אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת / לראות את עמלך נחרב."
ותיקי משמרות הם הנמלה העניינית, שמאיר אריאל התלונן שאותו היא מודדת. הם החלוצים עליהם הוא סיפר:
"בא חלוץ פותח תעלה שיוכל למתוח תלם / שמש יתושים מכים אותו בחום והלם / למה בא לכאן בכלל האם הוא מגורש / ממי אם הוא בורח ועל מה אם נענש / שנה אחר שנה עונה ועוד עונה / ועד שהיא עונה."
משמרות הוא הקיבוץ עם עץ האקליפטוס הענק של ארול. הוא הקיבוץ שבו שורר הנער שלום חנוך:
"בביתני התינוקות / מייללים בהפסקות / נצבט הלב / היי אמא, עורי / אומר הלילה ושוכב."
בהגיע קיבוץ משמרות לגבורות, התרבות הישראלית קדה לו קידה, ואומרת תודה.

* בגיליון האחרון של כתב העת "כיוונים חדשים", התפרסמה מסה מרתקת של אלעד אוזן, פסנתרן ותלמיד מחקר לתואר מוסמך במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, תחת הכותרת: "כך גורשו המוסיקאים היהודים מגרמניה עם עליית הרייך השלישי".
אוזן עסק באחריות המוסרית של המוסיקאים הגרמניים להחלטה הזאת – בשתיקתם לנוכח המעשה. אולם מן המסה מסתבר, שאין המדובר רק בשתיקה או בפחד מן הצפוי להם אם ישמיעו קולם, אלא בשותפות לפשע והזדהות עמו. הנתון המצמרר ביותר, בעיניי, הוא שרבע(!) מנגני התזמורת הפילהרמונית של וינה היו חברי המפלגה הנאצית עוד בשנות ה-30, כאשר המפלגה הייתה מחוץ לחוק. ולאחר האנשלוס המספר האמיר לכמעט מחצית הנגנים.
יש לנו איזו פנטזיה, על פיה אמנים ואנשי רוח, מעצם טיבם, הנם אנשים מוסריים יותר, הומאניים יותר, מכלל האנשים. מה שגורם לנו, לעיתים, לראות בעמדות שהם מבטאים עמדות מוסריות, מעצם העובדה שהם דוגלים בהם, גם כאשר מדובר בעמדות בלתי מוסריות בעליל. אבל אין כל קשר בין הפנטזיה הזאת לבין המציאות. בשנות החמישים והשישים, חלק ניכר מן האמנים ואנשי הרוח במערב, הזדהו עם בריה"מ, גם בימיה האפלים ביותר, תחת שלטון הטרור והתופת של סטלין.
ולכן, אינני מתרשם כאשר אמנים ואנשי רוח מובילים את קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל והקריאות להחרמתה. הם אינם טובים יותר מנגני התזמורת הפילהרמונית של וינה בשנות ה-30 של המאה שעברה.

* כל אימת שאני מגנה את הסופר הנאצי גינטר גראס על שירי הנאצה האנטישמיים שהוא כותב עד היום, יש לי שני חברים בפייסבוק שמיד מזדעקים כנשוכי נחש: "סופר דגול! פרס נובל! תוף הפח!"
נאצי.

* ביד הלשון. "רוב רובו של העם היהודי לפני השואה חי באירופה," אמר מרצה שהאזנתי להרצאתו לפני ימים אחדים. ומיד המוח שלי החל לחשב:
רוב הוא 50%+1. רוב רובו, הוא רוב מתוך הרוב. כלומר – 50%+1 מתוך ה-50%+1, כלומר כ-26%. האם המרצה התכוון לומר שיהודי אירופה היו כרבע מן העם היהודי?
כמובן שלא. הוא רצה לומר שרובו הגדול, רובו המכריע, של העם היהודי חי באירופה.
איני סבור שהשימוש בביטוי "רוב רובו" הוא שגיאה. זהו ביטוי שגור, המובן לכל. אבל לי יש מחסום לוגי המקשה עליי להשתמש בו.
דרך נוספת לביטוי רובו הגדול, היא "רובו ככולו". יצחק טבנקין, המנהיג המיתולוגי של הקיבוץ המאוחד, נהג להכריז על חזונו: "העם היהודי – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה; רובו ככולו – בקומונות" (הוא התכוון לא"י משתי גדות הירדן, יש לציין). כוונתו היתה לומר שכל העם היהודי יעלה לא"י ויישב אותו בקיבוצים, אך הוא סייג זאת במעט.
אבל משמעות הביטוי "רובו ככולו" שונה לגמרי. הביטוי מתאר את העיקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב. רובו ככולו = רובו, כמו כולו. כלומר, הרוב קובע – אם הרוב החליט, ההחלטה מחייבת את כולם, כאילו התקבלה פה אחד. היא מחייבת גם את מתנגדיה.
בגמרא, מסכת נידה, נקבע רגע הלידה כאשר רוב גופו של התינוק יצא החוצה. ושם נאמר: "כיוון שרובו – ככולו."

3. איננו מדינת ואסאלים
ארה"ב היא בעלת בריתה של ישראל. כל הסופרלטיבים המוכרים, כמו "ידידתנו הגדולה" – נכונים. הזיקה העמוקה בין ארה"ב לישראל, החוצה ממשלים ומפלגות, היא נכס אסטרטגי אדיר לישראל, שלא יסולא בפז. שמירתה של הברית וטיפוחה היא יעד לאומי משמעותי ומרכיב מרכזי באסטרטגיה המדינית של כל ממשלות ישראל.
ברית בין מדינות – אין פירושה היעדר חילוקי דעות. בין ישראל לארה"ב יש והיו חילוקי דעות רבים לאורך השנים, ואף על פי כן, הברית רק הולכת ומתהדקת, הידידות מתעצמת והולכת. ואף שהברית הזאת חוותה משברים, והיו בה מעלות ומורדות – בראייה לאחור, גם המורדות היו על מגמה מתמדת של עֲלִיָה והמשברים לא סדקו את הברית.
סקירת היחסים בין המדינות תעיד על כך שהיו משברים חריפים יותר מהמחלוקת הנוכחית בסוגיית ההסכם עם איראן. לא פעם, כאשר מנהיגי ישראל נדרשו לבחור בין האינטרסים הלאומיים של ישראל לבין כניעה ללחץ אמריקאי, הם ביכרו את האינטרס הישראלי, והשמיים לא נפלו. להיפך, המשבר חלף והקשר התהדק.
המשבר החמור ביותר בין ישראל לארה"ב היה ערב הקמת המדינה. ארה"ב לחצה בכל כוחה לדחות את הכרזת המדינה. חרף הלחץ הזה, ולמרות ידיעתו שכל מדינות ערב תפלושנה למדינת ישראל בת יומה כדי למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי – ב"ג, שהבין שזה "עכשיו או לעולם לא," – לא נכנע ללחץ והכריז על הקמת המדינה. ארה"ב היתה הראשונה להכיר בישראל, אף שלא הסירה את אמברגו הנשק. ב"ג גם סיפח את ירושלים (המערבית) לישראל, הכריז עליה כעיר הבירה והעביר אליה את מוסדות השלטון, חרף התנגדות אמריקאית חריפה ולחץ כבד ביותר. יש לציין, שב"ג היה האיש שבחר באוריינטציה האמריקאית של ישראל הצעירה, בחירה שממש לא הייתה מובנת מאליה. אולם כאשר היה מדובר באינטרסים החיוניים למדינה, הוא לא הסס לעמוד בלחצים ואף להגיע לידי משבר.
אחרי מלחמת סיני ב"ג נכנע ללחץ האמריקאי ונסוג מסיני, תמורת הסדרי ביטחון נאותים, אולם כעבור שנים ספורות נקלע לאחד המשברים החריפים ביותר בין המדינות, לנוכח ההתנגדות הנחרצת של ארה"ב להקמת הכור הגרעיני הישראלי בדימונה. רק בראשית שנות ה-70 הצליחה גולדה מאיר להגיע להסכמה אסטרטגית עם ארה"ב על קיומו של הכור, תוך הקפדה על מדיניות העמימות. זהו אחד מהישגיה הגדולים ביותר של המדינאות הישראלית מאז הקמת המדינה. זהו בראש ובראשונה הישג של גולדה, אך הוא לא היה מושג ללא העמידה הנחרצת של ב"ג בלחץ האמריקאי הכבד.
מאז מלחמת ששת הימים, קיימת מחלוקת חריפה בין ישראל לארה"ב על גבולות המדינה. המדיניות האמריקאית מאז 1967, זולת מכתבו המפורסם של בוש הבן, דוחפת לנסיגה ישראל לקווי 4.6.67 בכל הגזרות (עם תיקוני גבול קלים) ומתנגדת להתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק. ולמרות עובדה זו, היחסים בין המדינות בשנים הללו התהדקו מאוד, והברית התעצמה. היו משברים, כמו בתקופת ג'רלד פורד ורבין (הודעת פורד על "הערכה מחדש של היחסים המיוחדים עם ישראל") ובתקופת בוש האב ושמיר.
אחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל, היה רונאלד רייגן. ודווקא בתקופתו היו משברים קשים ביותר ביחסי שתי המדינות: סביב הפצצת הכור העיראקי, מלחמת לבנון הראשונה, חוק ירושלים, תכנית רייגן לנסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים, פרשת פולארד וחוק הגולן.
חוק הגולן הוא החוק שסיפח את הגולן לריבונותה של ישראל ב-14.12.81. ראש הממשלה מנחם בגין העביר אותו בכנסת במהלך בזק של שלוש קריאות באותו היום. המהלך הפרלמנטרי המהיר והנדיר זה נבע, בראש ובראשונה, מרצון לקבוע עובדה סופית, ולא לחשוף את ישראל למערכת לחצים ואיומים אמריקאיים בין הקריאה הראשונה לקריאה השניה והשלישית.
התגובה האמריקאית על החוק היתה קשה וחריפה. לא רק גינוי חמור, אלא ארה"ב אף הכריזה על סנקציות נגד ישראל ועל השעיית מזכר ההבנה לשיתוף פעולה אסטרטגי בין המדינות, שנחתם חודש וחצי קודם לכן. בתגובה, הודיע בגין על ביטולו של המסמך.
בגין, שישב באותם ימים על כיסא גלגלים, עם רגל מגובסת, זימן אליו את סמואל לואיס, שגריר ארה"ב בישראל, נשא באוזניו נאום חריף ביותר, שהשורה התחתונה שלו הייתה: "חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו." בגין נזף קשות בשגריר, ובתום הפגישה הורה למזכיר הממשלה אריה נאור לצאת לעיתונאים ולהקריא את נאומו במלואו.
היה זה נאום חריף מאין כמותו. וכך אמר לו בגין, בין השאר:
"לפני שבוע, לפי הצעת הממשלה, קיבלה הכנסת ברוב מכריע של שני שלישים, בכל הקריאות, את חוק רמת הגולן, ועכשיו אתם שוב מתפארים בכך שאתם 'מענישים' את ישראל. איזה מן דבר הוא הענשת ישראל? האם אנחנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו נערים בני 14, שאם אינם מתנהגים כהלכה, מכים על אצבעותיהם? ... הודעתם שאתם משעים את מזכר ההבנה ביחס לשיתוף האסטרטגי ... אתם מנסים לעשות את ישראל בן ערובה למזכר ההבנה. את הודעתכם על השעיית הדיון במזכר ההבנה אני רואה כביטולו. שום חרב דמוקלס לא תהא תלויה מעל ראשינו. אנו רושמים לפנינו את העובדה שביטלתם את מזכר ההבנה. עם ישראל חי 3,700 שנה בלי מזכר ההבנה עם אמריקה ויוסיף לחיות בלעדיו עוד 3,700 שנה. בעינינו זה ביטול המזכר. ... הטלתם עלינו עונשים כספיים והפרתם את דברו של הנשיא. כאשר מזכיר המדינה הייג ביקר פה, הוא קרא מן הכתב את דברי הנשיא רייגן שאתם תקנו במאתיים מיליון דולר נשק ואביזרים אחרים. זוהי הפרת דבר הנשיא. האם זה מקובל ונאה? ביטלתם עוד 100 מיליון דולר, מה רציתם לעשות? להכות אותנו על הכיס?" בהקשר הזה בגין האשים את הממשל האמריקאי באנטישמיות. לא פחות.
איזו סערה פרצה בארץ! איזו ביקורת נמתחה על בגין. הוא הואשם בטירוף מדיני ובבריונות דיפלומטית. הוא הוצג כמגלומן, שאינו מבין שישראל תלויה בארה"ב. הוא כונה "העכבר ששאג". הוא הואשם כפירומן שהשליך גפרור בוער על חבית אבק שריפה (המשבר בעקבות הפצצת הכור העיראקי טרם שכך). בגין הואשם בהחרבת הברית האסטרטגית עם ארה"ב, שנבנתה בעמל רב.
ומה קרה? חלפו פחות משנתיים, שבתוכם היו משברים נוספים עם ארה"ב סביב מלחמת שלום הגליל, הטבח בסברה ושתילה ותוכנית רייגן, וב-29 בנובמבר 1983 נחתם הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות, והיחסים שודרגו לרמה שלא היתה כדוגמתה עד אז. ועד היום רייגן נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל.
אין משמעות הדבר שראוי לנהל את מערכת היחסים עם ארה"ב באופן מתריס ומתגרה, עם נאומי נזיפה בשגרירים ופרסומם. אולם משמעות הדבר, היא שכאשר מדובר באינטרסים הבסיסיים של ישראל, זכותה וחובתה לעמוד עליהם, גם במחיר מחלוקת עם ארה"ב. הברית העמוקה עם ארה"ב חזקה יותר ממחלוקת זו או אחרת ואף ממשברים. בסופו של דבר, ארה"ב מבינה שישראל היא מדינה ריבונית, וכמו כל מדינה ריבונית, האינטרס הלאומי שלה הוא המנחה את מדיניותה.
הביקורת של נתניהו על קרי ועל ארה"ב בנוגע להסכם הנרקם עם איראן, אינה מדגדגת את אפס קצהו של הנאום שנשא בגין ופירסמו בציבור. ובעוד אז ארה"ב היתה הצד שהגיב על יוזמה ישראלית שהיא התנגדה לה, הפעם ישראל היא הצד הנפגע המנסה לסכל הסכם המסכן את ביטחונה ואת שלום אזרחיה.
וכפי שטעו אלה שהפחידו את עצמנו מעצמנו לפני 32 שנים, כך טועים אלה שמפחידים אותנו מעצמנו היום.

פורסם ב"ישראל היום"