על ספרו של אשכול נבו
"המקווה האחרון בסיביר"
כנרת, זמורה-ביתן 2013, 240 עמ'
הספר שלפנינו מתאר בריאליזם רווי הומור את הגיהינום שעוברים חוזרים בתשובה ב"עיר הצדיקים", ולעומתו, גן העדן שזוכים לו עולים חדשים מברית המועצות, שרובם אתיאיסטים, ואחד מהם אפילו גוי גמור ואב לבן שמשמש ככומר בנובוסיבירסק. – וכל העלילה המורכבת סובבת סביב מקווה טהרה, שאיתרע מזלו להיבנות ליד שכונה של עולים חדשים המוכנה "סיביר" ובסמיכות למחנה צבאי סודי המכונה בספר בשם "הבסיס-הסודי-שכולם-יודעים-עליו".
מסתבר שלכל אתר בארץ יש בספר זה כינוי:"עיר הצדיקים" המלאה בקברי צדיקים, ויש בה קריית אמנים – היא בוודאי צפת; "עיר החטאים" היא כנראה, תל-אביב; "עיירת הגבול" היא כנראה קריית שמונה; "עיר היין" היא כנראה ראשון לציון; "עיר החולות" היא כנראה חולון; "עיר הקודש" היא כמובן, ירושלים; "ההר הלבן לפעמים" הוא מן הסתם – החרמון, והקיבוץ שבו יש מפעל לסנדלים אורתופדיים הוא מן הסתם קיבוץ דפנה.
סיפור המעשה הוא מורכב, אבל לא מסובך מדי: הגיבורים העיקריים הם משה (מושיק) בן צוק, יתום מאב ומאם, היה ילד חוץ בקיבוץ שמתקין סנדלים אורתופדיים, איילת, אישתו של ישראל (בנו של מזכיר הקיבוץ ובעצמו מנהל מפעל הסנדלים), מפתה אותו, והם מתעלסים מאחורי גבו של הבעל ושל הקיבוץ כולו. הוא מתגייס לחיל המודיעין, ואף עובר קורס קצינים, וכמתנת פרידה לפני הגיוס הם מתעלסים בבית מלון, והיא נכנסת ממנו להריון. בן-צוק משהה את תשובתו להצעתה לברוח וללדת את התינוק, ולכן היא מפילה את הוולד, נפרדת מישראל ובורחת ליפן, להודו, מתנסה במנזר ובסמים, ובסופו של דבר חוזרת בתשובה (למרות שיש לה ביקורת קשה על מעמד האישה בהלכה). היא נישאת ליעקב בניו-יורק, ולא מצליחה להיכנס להריון. לפי עצת רב, איילת ויעקב עולים ל"עיר הצדיקים" שבארץ הקודש, והיא מקבלת על עצמה לשמש כבלנית במקווה שב"סיביר".
למקווה ב"סיביר" יש סאגה בפני עצמה: ג'רמיה מנדלשטרום, יהודי עשיר מארה"ב מבקש לתרום תרומה משמעותית ל"עיר הצדיקים" אם יבנו שם מקווה טהרה על שם אישתו שנפטרה. ראש העיר, אברהם דנינו, ועוזרו – מיודענו משה בן-צוק (שהשתחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן, חזר בתשובה, ועבר מכרז כעוזר ראש העיר – מתלבטים קשות – העיר מלאה במקוואות, ואם ייבנה עוד מקווה זה עלול להרוס את האיזון העדין שבין הזרמים השונים. הפתרון מגיע מנציג משרד הפנים – לבנות את המקווה ליד שכונת "סיביר" (המכונה כך משום ששם גרים עולים חדשים מברית המועצות, ומשום ששם מצטבר הכי הרבה שלג בימות החורף). אמנם הרוסים הם אתיאיסטים, וגם ספק אם הם יהודים, אבל זה יכול לרצות את הגביר מארצות הברית.
משה בן-צוק מטיל את העבודה על נעים, קבלן ערבי, שהכול קוראים לו נועם. נעים-נועם הוא צַפָּר מומחה ההולך לכל מקום עם המשקפת שלו לעקוב אחרי בעלי הכנף המזדמנים לו. חיילים מהבסיס-הסודי-שכולם-יודעים-עליו חושדים בו שהוא משקיף על הבסיס, עוצרים אותו חוקרים אותו – מי הם מפעיליו? ההסבר שלו שהוא צפר, וגם ההשתדלות של בן-צוק, שהיה פעם קצין בבסיס זה – לא עוזרים, ורק התושייה של נעים עצמו, כפי שיובהר להלן, מביאה לשחרורו. בינתיים הקב"ט של הבסיס מערים מכשולים על בניית המקווה, והוא דורש תחקיר ביטחוני של העובדים החלופיים לפועלים הערבים של נעים. בלית ברירה, משה בן-צוק עצמו נרתם לעבודה ומשלים את הבניין בזמן המוקצב (לפני שמנדלשטרום יגיע לארץ).
העולים הרוסים משוכנעים שהעירייה (האדישה בדרך כלל לגביהם) החליטה להקים להם מועדון לשח-מט, לסרטים וספרים, והם מתמקמים במקווה לתדהמתו של ראש העירייה ופמלייתו. אלה מצליחים לשכנע את הרוסים להשתמש במקווה בצורה המסורתית עד שיגיע הגביר מאמריקה, ובתמורה ייבנה להם מועדון חדש.
כאן נכנסים לתמונה זוג רוסים זקנים (כל "סיביר" מאוכלסת בזקנים למגינת ליבו של ראש העיר) – אנטון (גוי) וקטיה (סבתא לנכד דניאל שבור הלב מאהבה לשוני בת כיתתו). אנטון שסובל מזה זמן מאין-אונות, חש שדווקא במקווה הוא מקבל זקפה. היות שהוא מנעולן (הסובייטים מנעו ממנו לימודים גבוהים כי אביו נחשב ל"קולאק" משום שגידל עגבניות מאחורי הבית, ואחיו של אנטון הלשין עליו), הוא מצליח לפרוץ את דלת החירום שביון מקווה הגברים לזה של הנשים, ומתייחד עם קטיה. כאן מופיע המוטיב הפנטסטי בספר הזה הכתוב, כאמור, בגישה ריאליסטית – כל מי שטובל במקווה מתמלא תשוקה – הזקנים של "סיביר", וגם שני החוזרים בתשובה – איילת שהפכה לבלנית בשם בת-אל, ומשה בן-צוק (ראו גלישה לפנטזיה בעמ' 160 ,172, 224). כיוון שהדלת בין שני חלקי המקווה נפרצה על ידי אנטון – הם מגשימים את תשוקתם העזה זה לזו ומתייחדים. איילת-בת-אל, שקיבלה על עצמה להיות בלנית כדי לזכות במצווה וללדת – נכנסת להריון שוב מבן-צוק, חוזרת עם יעקב לניו-יורק, מודיעה לו את האמת ונפרדת ממנו. בן-צוק חושב על בריחה אל בת-אל, אבל יש המון עיכובים: הבת שתיוולד בוודאי תיחשב לממזרת, הבן שלו מקבל פתאום חום גבוה וכו' וכו'.
מנדלשטרום מגיע עם המורה שלו לקלרינט לקבוע את השלט לזכר אישתו על קיר המקווה, הוא מבקש לטבול במקווה ולהתייחד שם עם זכר אישתו, ואז קורה ביזיון שהיה צפוי, ואשר לא אפרט כדי לא לפגוע בהנאת אלה שטרם קראו. מנדלשטרום מקבל התקף לב, נשאר ללא הכרה לזמן מה, ולמזלו הוא שוכח כל מה שראו עיניו בחנוכת המקווה, וכך הוא רשאי להיות מרוצה, וכבר מתכנן לתרום עבור מקווה חדש לעיר.
הספר רווי בהומור – מצרך די נדיר בספרות הרצינית שלנו. אזכיר כאן מקומות אחדים: ראש העיר חולם לקבל לעיר שלו רוסייה צעירה ובהירה שתשמש לו פילגש, וכדי לזכות בתשומת ליבה, הוא מחליט לשפר את כושרו בהליכה בין גבעות העיר. לבסוף מביאים לעיר רק זקנים (עמ' 16-14, 22); ניקיטה, מתושבי "סיביר" היה עוזר של עוזר לאיש הקולנוע הנערץ מיכאלקוב, והוא חולם על פריצת דרך גדולה בקולנוע (עמ' 50, 94); עסקנות קברי הצדיקים על הרמאות שבכך מוגחכת לאורך כל הספר (לדוגמה – עמ' 65); תיאור יועץ התקשורת ששוכר אברהם דנינו לקראת הבחירות מגחיך אותו ואת כל מי ששומע לו (עמ' 197); אנטון שראה, כנראה, את בת-אל ואת בן-צוק מתייחדים במקווה משוכנע שראש העיר שלח אותם כדי לשמש לרוסים דוגמה מה עושים במקום הזה (עמ' 211).
מי שקרא את "ארבעה בתים וגעוגוע" של אשכול נבו מודע לכך שהאהדה שלו נתונה לצאדק הפלסטינאי שיש לו קושאן על הבית בקסטל, שיש לו מפתח לבית, ושבקיר של בית זה מצויה שרשרת זהב של אימו. צאדק מופיע בספר כצודק גמור, ואילו נציגי ישראל (השוטרים, הטלוויזיה, המתגוררים ברכוש הנטוש) מתוארים כמטומטמים, מגוחכים וסנילים.
הקו הזה מופיע גם בספר שלנו: נעים-נועם הוא בחור חכם, אוהב טבע, צַפָּר מומחה, במידה מסוימת גם קצת נביא: הוא בורח מהארץ המקוללת הזאת לקוסטריקה, ויודע כי מי שינסה להביא שלום יירצח (עמ' 190). לעומתו, החיילים שעוצרים אותו על לא עוול בכפו והקב"ט הם מגוחכים ומטומטמים, ולולא חכמתו של נעים – היה נרקב בכלא הישראלי – הוא השקיף בזמנו במשקפת שלו ומצא את הקב"ט בקלקלתו, והוא מצליח בעקבות כך לסחוט אצל הקב"ט את הזכות לחופש (עמ' 137).
זאת דעתו של אשכול נבו על הסכסוך הישראלי-ערבי, לי יש דעה אחרת...
אשכול נבו משבץ מספר סמלים האמורים לשפוך אור על התנהגות הגיבורים: הוא מתעכב על דרך התנהגותו של הציפור "הפרוש המצוי" המקדים את הנקבה בנדודיו ומחכה לה, ואילו הפרוש הלא מצוי חוזר לחפש את הנקבה, ומשום כך מאבד את הדרך וגם את חייו (עמ' 117). יש כאן בוודאי רמז להסתבכויות אהבתו של בן-צוק. הציפור הדרום אמריקאית טוקאן מוזכרת פעמיים בספר: דיינה, תיירת שמתחברת לנעים, מפנה את תשומת ליבו לטוקאן, ציפור שנדדה בטעות ניווט מקוסטה ריקה לגליל (עמ' 170), ומנדלשטרום מוצא טוקאן בלינקולן סנטר (עמ' 238).
הציפור "הטועה" הזאת מקוסטה ריקה היא בבחינת אישיות מהופכת לאישיותו של נעים, העוזב את הארץ "המקוללת" ונודד לקוסטה ריקה שם יוכל לצפות בציפורים מבלי שיחשדו בו שהוא מרגל. "פתרון" הזוי דומה לצרות הארץ "המקוללת" נמצא בספר עב הכרס של אשכול נבו "נוילנד", בו רוב הגיבורים הם יורדים בפועל או בפוטנציה, ואחד הגיבורים הראשיים אף מקים מושבה יהודית הזויה באחת ממושבות הברון הירש.
ספר מעניין, כתוב היטב – אבל לא חובה לאמץ את הדוקטרינה הפוליטית הנרמזת בו.