הסדר הביניים בין המעצמות לאיראן, בנוגע לתכנית הגרעין האיראנית, הוא חדשות רעות לישראל ולאנושות. הוא מכשיר את איראן כמדינת סף גרעינית ברשות ובסמכות של הקהילה הבינלאומית, שמחלה לה על כל מעלליה ותחבולותיה עד כה. כמדינת סף גרעינית, בטווח נגיעה מייצור פצצה גרעינית, איראן מהווה איום על העולם כולו ועל ישראל בפרט. גם אם לא תממש את הפוטנציאל ותישאר מדינת סף, הצל שתטיל איראן על המזרח התיכון, הוא הרה אסון. במזרח תיכון שאיראן היא מעצמה גרעינית בתוכו, לא ייכון שלום. במזה"ת עם איראן גרעינית, לא תהיה הרתעה נגד טרור. כל ההתנהלות המזרח תיכונית תהיה "תחת אזהרה"; תחת איום איראני של "נגיב במלוא העצמה, אם..."
ההסכם המכיר, למעשה, ב"זכותה" של איראן להעשיר אורניום, מכתיר אותה כמדינת סף גרעינית. זהו הישג חסר תקדים למשטר האייאתולות האיראני, שמצא דרך קלה יותר להשיג את מבוקשו, מהרטוריקה המתלהמת של אחמדיניג'אד. ובתמורה... איראן נהנית מהקלה בסנקציות; הקלה השווה מיליארדים.
החדשות הטובות, הן שמדובר בהסדר ביניים לחצי שנה בלבד, ומרבית הסנקציות לא בוטלו. בזמן זה ניתן לתקן את המעוות, ולעצב הסכם לפירוק איראן מיכולותיה הגרעיניות, באמצעות איום מוחשי בהחרפת הסנקציות, עד כדי חרם טוטאלי על הכלכלה האיראנית ובמתקפה צבאית במקרה הצורך.
אלא שהחדשות הרעות באמת, יותר מאשר פרטי ההסכם הרע, הן שקיעת המערב; הרוח הפייסנית, הצ'מברליינית, שנחה על מעצמות המערב בכלל, ועל ארה"ב של אובמה בפרט. חוסר הרצון והנחישות של המערב להיאבק על עולם טוב יותר, והרצון העז לפייס את הקנאות האסלאמיסטית כדי להשיג שקט עכשיו ולדחות את ההתמודדות עם הבעיות לאחרי הקדנציה שלנו, אפיינו את המו"מ עם איראן על הסדר הביניים. האם יש לנו סיבה להעריך, שזו לא תהיה רוח המו"מ על הסדר הקבע?
הסדר הביניים עם איראן הוא עובדה. לא הצלחנו למנוע אותו. אי אפשר לבטל או לשנות אותו. ובששת חודשי המו"מ על הסדר הקבע, ישראל לא תוכל לפעול בכוח נגד הגרעין האיראני.
לכן, על ישראל לנצל את ששת החודשים הללו כדי להשפיע בכל דרך על המו"מ שינוהל בידי ארה"ב והמערב, כדי שתוצאותיו תהיינה שונות מתוצאות הסכם הביניים; לא הסדר שבו העולם מכיל את איראן כמדינת סף גרעינית, אלא הסכם שיפרק את איראן מיכולותיה הגרעיניות. אם אין פרטנר להסכם כזה – עדיף שלא יהיה הסכם.
לא הצלחנו להשפיע על הסדר הביניים וספק האם ועד כמה נוכל להשפיע על הסדר הקבע. אולם אין לישראל ברירה, אלא לחפש כל דרך ולנצל כל פרצה כדי להשפיע. ישראל הצליחה להעלות על סדר היום הבינלאומי את האיום האיראני ולסחוף את המערב להטלת סנקציות חריפות על איראן ולאיים בפעולה צבאית. הלחץ על איראן גרם לה לשנות את הטקטיקה, להחליף את הסגנון ולשבת לשולחן הדיונים. אחרי ההצלחות הללו, ישראל לא הצליחה לשכנע את המערב לנצל את ההצלחה כדי להגביר את הלחץ על איראן ולאלץ אותה לקבל את הדין ולהפסיק את תכנית הגרעין שלה.
עם חתימת הסדר הביניים החל השלב הקריטי, מלחמת ששת החודשים – מאבק דיפלומטי להשפעה על הסדר הקבע. אובמה מנסה בכל מאודו להוכיח לישראל שהיא טועה בהתנגדותה ומציע לה הידברות בנושא הסדר הקבע. יש להיענות להצעה, אך לא כדי להשפיע בשוליים, אלא בליבת ההסכם – אין להתפשר על פחות מביטול יכולותיה הגרעיניות של איראן. על ישראל לעשות כל מאמץ להשפיע על ההסכם, אך ללוות את המהלך הדיפלומטי בהבהרה שאינה משתמעת לשני פנים: לא תהיה לאיראן יכולת גרעינית. פתרון דיפלומטי ראוי, יְיָתֵר פעולה צבאית ישראלית. פתרון דיפלומטי שאינו ראוי, יהפוך פעולה כזו להכרחית.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 27.11.13
* שעה קלה לאחר שנודע על ההסכם בז'נבה, עלה באתר "הארץ" מאמר של אמיר אורן, תחת הכותרת "בז'נבה מוסמרה תבוסת נתניהו." מזמן לא ראיתי המחשה של פתגם, כפי שהמאמר הזה ממחיש את "אין שמחה כשמחה לאיד." אלא שלאידו של מי צוהל אורן? האם סכנת התגרענותה של איראן והתקפלות המערב בפני איראן, היא בעייתו הפרטית של נתניהו? המאמר גורס שבהסכם ז'נבה תמה הקריירה הפוליטית של נתניהו, וכעת עליו לפרוש. זהו מאמר עסקני, של מי ששנאת נתניהו מעבירה אותו על דעתו, והוא שמח על פגיעה חמורה בביטחון ישראל, כי הוא יכול להציג אותה כתבוסת נתניהו. מאמר נקלה.
אני יכול לראות בעיני רוחי את הריר בזוויות פיו של אמיר אורן, כאשר יכתוב את המאמר אחרי הניסוי הגרעיני של איראן: "יש! בבושהאר מוסמרה תבוסת נתניהו!!!".

* כאשר ראש האופוזיציה החדש יצחק הרצוג טוען שההסכם עם איראן גרוע ומאשים את נתניהו בכישלון מדיניותו, אפשר להסכים אתו או לחלוק עליו, אך לבטח זה טיעון קונסיסטנטי מבחינה לוגית. אבל כאשר "הארץ" נשפך מהתלהבות על ההסכם הנפלא, ומאשים את נתניהו בכישלון, זאת קנטרנות אוטומטית.

* שותפות האינטרסים בין ישראל לסעודיה במאבק נגד תוכנית הגרעין האיראני, מעוררת אצלנו פנטזיה על התקרבות בין שתי המדינות, אפילו ברית אסטרטגית. כדאי לזכור, שסעודיה אינה טובה בהרבה מאיראן. היא דיקטטורית יותר מאיראן. היא רודפת הומוסקסואלים לא פחות מאיראן. היא המדינה היחידה בעולם האוסרת על נשים לנהוג. היא כורתת ידי גנבים. והיא עומדת במידה רבה מאחורי אל-קאעידה.
המאבק החריף במזה"ת בין שיעים לסונים, אינו מאבק בין אויבי ישראל לידידי ישראל. המלחמה בין חיזבאללה לאל-קאעידה בסוריה, היא מיקרוקוסמוס של המאבק הכולל בין שני הזרמים באסלאם. מוטב שלא נשגה באשליות. לא תמיד אויבו של אויבי הוא ידידי.

* החברה הישראלית עברה בשבוע שעבר שבוע קשה במיוחד. היא טולטלה בין שתי פרשיות קשות ומסעירות, פרשת הרב מצגר ופרשת איל גולן.
פרשת איל גולן אינה פרשת רכילות עסיסית וצהובה על ידוען נוצץ. זו פרשה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות מרחיקות לכת, הנוגעות לגיבור תרבות ישראלי, שעשרות אלפי צעירים ובני נוער נושאים אליו את עיניהם ורואים בו מודל לחיקוי ולהערצה. והנה, אותו גיבור תרבות אינו מנצל את מעמדו לביטוי מחוייבות כלשהי לכלל, לחברה, אלא כאמצעי לסיפוק יצריו, תוך ניצול ציני ובוטה של הערצת נערות, מתוך גישה המתייחסת לנשים ולנערות כאל גושי בשר, כאל סחורה לסיפוק תאוותיו, תוך הפעלת רשת של משרתים – "הפמליה", שנועדה לספק לו את הסחורה, וגם ליהנות משאריותיה.
פרשת הרב מצגר, נוגעת למי שאמור לייצג את היהדות, את מסורת ישראל, את הדת היהודית בחברה הישראלית. האיש יושב על כיסאו של הרב קוק, הוא אמור לשמש דוגמה ומופת לחברה היהודית. ומתברר שמדובר באדם מושחת עד היסוד, שתאוות הבצע מוליכה אותו ומעוורת את עיניו, ואין הוא בוחל במעשי פשע ושחיתות, תוך ניצול מעמדו ועוצמתו, כדי להשיג עוד ועוד כסף.
בשני המקרים מדובר באנשים שאמורים להוות מופת, אבל הם דוגמה לעבודת אלילים, לפולחן הכסף, פולחן הכוח, פולחן הכבוד, פולחן השליטה ופולחן הזימה, שהעבירו אותם על דתם ועל דעתם.
בשני המקרים, גיבורי הפרשה מתחמקים מאחריות, מטילים אותה על הזולת; האחד מסתתר מאחורי אביו, האחר מנסה לשחד את עוזרו כדי שישכב למענו על הגדר "כמו שולה זקן" וייקח על עצמו את האחריות על חטאיו.
התמונה המצטיירת מהשבוע העצוב הזה, היא תמונה של ישראליות מכוערת, שטופת תאווֹת, הרוקדת סביב עגל הזהב. תמונה קשה המעוררת את החשש שפני הדור כפני הכלב.

* אך כמובן שזה רק צד אחד של החברה הישראלית. אני אופטימי מאוד באשר לעתידה של המדינה, ולו בזכות אלפי צעירים, לפני ואחרי צבא, הבוחרים להיות חלק מתכניות ערכיות, המבטאות את היפוכה המוחלט של אותה ישראליות מכוערת. הם מגלמים בחירה בדרכים ערכיות ומוסריות; ערכים אנושיים, יהודיים וציוניים – ערכים של ערבות הדדית, אכפתיות, מחויבות לחברה, יושר, הגינות, עבודה.

* אהוד בן עזר מקשה – מדוע חסידי מצגר לא הפגינו והתפרעו למענו ולעומת זאת חסידי אברג'יל כן הפגינו והתפרעו? והוא משיב על קושיית עצמו בהבדל העדתי, בין מזרחים ואשכנזים.
אין לכך שחר. הסיבה שחסידי מצגר לא הפגינו למענו, היא שאין למצגר חסידים. לעומת זאת, אילו היה מדובר באדמו"ר חסידי אשכנזי או אף גדול תורה ליטאי, אין ספק שהיינו רואים הפגנות והתפרעויות אף חמורות יותר משל חסידי אברג'יל. וכבר ראינו התפרעויות כאלו במאה שערים, כשלא היה מדובר ברב גדול, אלא באיש העדה החרדית שנחשד בטלטול בנו התינוק למוות. והמפגינים לא היו מעדות המזרח, אלא אם כן נחשיב ככאלה את בני עדות מזרח אירופה.

* על פי ההערכות, ספק אם יש די ראיות לגבש כתב אישום נגד אייל גולן, כי אי אפשר להוכיח האם הוא ידע שמדובר בקטינות, וכי עדויות הנערות מבולבלות. ואם לא יוגש כתב אישום, הוא עלול לצאת מהפרשה כמנצח, וכלי התקשורת ישחרו לפתחו וישלמו הרבה כדי לזכות בראיון הראשון עימו, רווי הרייטינג, שבו הוא יספר על העוול שנעשה לו, איך שפכו את דמו, על הימים הקשים שעבר, ואולי גם על רדיפה עדתית.
ומה עם הקורבנות שלו, שאפילו עוד אינן מבינות שהן קורבנות?
את מי זה מעניין?

* בניגוד לשמעון פרס, עמיר פרץ ועמרם מצנע, שלי יחימוביץ' הפסידה בבחירות, חטפה מכה קשה מאוד, אך קיבלה את דין הבוחר ולא פרשה למפלגה אחרת. וכך, גם בתבוסתה, היא תרמה להיגיינה הציבורית בישראל.

* הרציתי בפני צעירים יהודיים מאוקראינה (עם מתורגמן צמוד), המשתתפים בתוכנית "מבט" של הסוכנות ותנועת בית"ר. במהלך התוכנית, האורכת חצי שנה, הם לומדים עברית, יהדות וציונות. פגשתי כמה עשרות יהודים ציוניים נלהבים. חלק מן הבנים חובשי כיפה. אין לי ספק שבעקבות התוכנית, רובם יעלו לארץ (הבנתי שזאת היתה התוצאה במחזורים הקודמים).
וחשבתי לעצמי, בכאב, כמה מן היהודים הללו יגלו, אחרי עלייתם, שהרבנות אינה מכירה ביהדותם.

* לפני ארבע שנים, השתתפתי בסיור של קק"ל והמועצה הציונית, בהובלת יו"ר קק"ל אפי שטנצלר, להצגת פעילות והישגי קק"ל בנגב המערבי. במה שהיה בעבורי גולת הכותרת של הסיור... לא ראיתי כלום.
עמדנו על דיונה בחולות חלוצה, הנקודה היחידה שאיכשהו ניתן להגיע אליה. ימין ושמאל רק חול וחול. "אתם רואים את הדיונה הזאת"? נשאלנו. "זאת חלוצית 1". "ואתם רואים את הדיונה שלידה? זאת חלוצית 2."
מיותר לציין שהדיונה נראתה כתאומה זהה של דיונית 1. "וזאת חלוצית 3." לא היה כביש, לא היתה תשתית מינימלית, שום זכר לציוויליזציה. אבל היו חזון, הייתה תכנית והיו חלוצים – עקורי גוש קטיף שאמורים ליישב את הנקודות.
השבוע חזרתי לשם עם קבוצת ירוחם. קבוצת ירוחם היא קבוצה של אנשי ציבור ומעשה ממגוון רחב של תחומי עשיה, שקובצו בידי ד"ר צביקה צמרת. הקבוצה קמה לפני 14 שנה, והרכבה השתנה עם השנים. הרכב הפורום הוא כור גרעיני של יזמות חברתית. וכך, אף שכחוג אנו רק מסיירים במקומות שונים בארץ ולומדים את החברה הישראלית, כמעט כל ביקור מוליד, איזושהי יוזמה, איזושהי היכרות, איזשהם קשרים המועילים למוקד הסיור. הסיור במועצה האזורית אשכול התמקד, ברובו, בסיור בחלוציות.
הנוף מסביב לא השתנה – הצהבהב הצהבהב הזה. אך היום יש שם כבישים, יש תשתיות והעיקר – שלושה יישובים: בני נצרים, נווה ושלומית (בהקמה). לצד קרוונים יבילים, יש כבר בתי קבע ראשונים, מוסדות חינוך, בית כנסת. ושטחי חקלאות מעובדים – פרדסים, מטעים, גידולי שדה. המחזה מרנין ומרומם נפש. אך יותר ממראה העיניים, התרגשתי מהמפגש עם המתיישבים.
הגרעין המוצק הם עקורי נצרים ועצמונה, אליהם הצטרפו עקורים מיישובים אחרים, אך רוב התושבים הם משפחות צעירות מן הציונות הדתית שהצטרפו אליהם. והיה מרגש מאוד לשמוע את סיפורם, ובעיקר את סיפורה של צורית ירחי.
אנשי נצרים בחרו להאמין עד הרגע האחרון לפני עקירתם, שלא ייעקרו. הם המשיכו לבנות, לנטוע וליצור כרגיל. ניתן לצפות שכך, ללא הכשרת הלבבות וההכנה הפסיכולוגית, העקירה תביא להתרסקות. אולם כבר בערב העקירה, עוד טרם נהרסו הבתים, ישבו העקורים, לא כדי לבכות את אסונם, אלא לדיון על מה הלאה. מה המשימה החלוצית החדשה שניקח על עצמנו? ועוד באותו ערב הם החליטו להמשיך את מפעלם החלוצי, בהקמת התיישבות ציונית חדשה בנגב. וכך, משימתיים כתמיד, נחושים כתמיד, על אף הכאב והאבל, כבר באותו היום הם היו בעיצומה של המשימה הבאה, בעיצומו של האתגר החדש.
וכך, בחולות חלוצה, סמוך למשולש הגבולות – ישראל, מצרים ורצועת עזה, קמו שלושה יישובים נפלאים.
מי יתנני במדבר מלון אורחים.

* בבני נצרים הוקמו מוסדות חינוך שונים: גנים, בית ספר, ישיבה תיכונית, אולפנה, מכינה קדם צבאית, מדרשה. וגם מוסד חינוכי לנוער קצה בשולי הציונות הדתית, נוער שנשר ממוסדות שונים וזו לו ההזדמנות האחרונה, חבל ההצלה לחזרה למסגרת, לחיים נורמטיביים, ללימודים, לתעודת בגרות, לגיוס לצה"ל.
וכך כמשיחה לפי תומה, סיפרה לנו חברת היישוב, חרד"לית וימנית לעילא לעילא, ש"זאת ההצלה שלהם לפני שיהפכו לנוער גבעות."
יש מי שמנסים להציג את "נוער הגבעות" כמייצג של ההתנחלויות או כחוד החנית שלהם. אך הנה, כך רואה אותם הציבור החרד"לי – נוער שוליים שהתדרדר, ולא הצליחו להציל אותו.
אנשי הימין הרדיקאלי, מי שדיג במים עכורים – אומנותם, מסיתים את הנוער הזה למעשים שלא יעשו.

* מבין חמשת הספרים שעלו לשלב האחרון של פרס ספיר, קראתי רק את ספרה של יהודית קציר "צילה". מאחר ולא קראתי את האחרים, איני יכול להשוות ולומר האם זה הספר הראוי ביותר. אולם אין לי ספק שהוא ראוי ביותר, כספר העומד בפני עצמו. ספר מרתק ומחכים. והוא גם ראוי ביותר לפרס היצירה הציונית.

* בפרשת השבוע, פרשת "מקץ", מלמד אותנו יוסף שיעור במנהיגות. מנהיגות אמת, היא זו המיטיבה לזהות את העתיד, ומוכנה לדחות סיפוק מיידי כדי להבטיח את העתיד. ולכן, בשבע השנים הטובות, אין היא מתבשמת מהצלחה, אלא מקבלת החלטות בלתי פופולאריות כדי להיערך היטב לשבע השנים הרעות. מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגות עם מעוף, הרואה למרחוק ומקדמת פני העתיד. בזכות ראיה זו, מציל יוסף את מדינתו – מעצמת העל של התקופה ואת העולם כולו מאסון.
היפוכה של מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגותו של אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, שאינו מסוגל לדחות את הסיפוק של הסכם עכשיו בכל מחיר. הוא ממשכן את העתיד ומסכן את האנושות כולה. מה אכפת לו? בעוד שלוש שנים זו לא תהיה הבעייה שלו...
עכשוויזם ומנהיגות הם תרתי דסתרי.

* ביד הלשון. קראתי מאמר של אורי הייטנר ב"ישראל היום" ומצאתי שם את צירוף המילים: "שאינה משתמעת לשתי פנים". מהיכרותי עם הכותב, צירוף המילים נשמע לי מוזר. ... שמא פליטת מקלדת? נכנסתי למקור, ושם כתוב "אינה משתמעת לשני פנים". כלומר... העורך הלשוני "תיקן" את דבריי.
מן הסתם, הוא חשב לעצמו, אנו אומרים "סבר פנים יפות", ומכאן שנכון לכתוב זאת בלשון נקבה.
יש שני מובנים למילה פנים. האחד – פרצוף, החלק הקדמי של הראש ובכלל – הצד הקדמי של דבר מה. דמות, מראֶה. השני – רבים של פָּן. פן = צורה, אופן.
לאיזה משני המובנים התכוון כותב המאמר? כמובן, לרבים של פן. המילה פן היא בלשון זכר. וזה אינו משתמע לשני פנים. העורך הלשוני לא תיקן, אלא קלקל.
אגב, פנים במובן של פרצוף, נכונה הן בזכר והן בנקבה.

3. מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן
אריק איינשטיין הלך לעולמו. אריק איינשטיין היה גדול זמרי ישראל. לא יהיה אריק איינשטיין שני.
גדלתי על אריק איינשטיין. משחר ילדותי אני כל כך אוהב אותו, את שירתו, את שיריו, את תקליטיו. ברשותי 33 מאלבומיו, בתקליטים ודיסקים (מתוך קרוב לשישים אלבומים).
בבואי לכתוב עליו, אחרי מות... במה להתחיל ואיפה לסיים? יש כל כך הרבה מה לומר ומה לכתוב עליו, ואיך לתמצת את כל מחשבותיי ורגשותיי להיקף של מאמר? ואיך לא לחטוא בקלישאות? הרי כמעט כל מה שאומר – אמרו את זה קודם, לפניי.
שמא אכתוב על הדיכוטומיה בין שירתו האקטיביסטית, ששיאה "אני ואתה נשנה את העולם / אני ואתה אז יבואו כבר כולם / אמרו את זה קודם לפניי / לא משנה... אני ואתה ננסה מהתחלה / יהיה לנו רע / אין דבר זה לא נורא" – והשיר "פראג" שאותו כתב בעבורו שלום חנוך לאחר הפלישה הסובייטית לפראג ב-1969, לבין שיריו האסקפיסטיים, ובראשם "יושב על הגדר / רגל פה רגל שם ... בסדר עם כולם ... דופק חיוכים לכל הכיוונים," ו"אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים."
ואולי אין זו דיכוטומיה, אלא רצף בין שני קטבים באישיותו, כשבאמצע שיר המבטא אכפתיות וכאב כמו "ארצי מולדתי, את הולכת פייפן" או שיר המבטא את הרצון להשפיע, אך מפוכח מהאמונה ביכולת המהפכנית לשנות באחת את העולם "סך הכל רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים."
אולי על השניוּת בין היותו אחד היוצרים החדשנים במוסיקה הישראלית, מאבות הרוק הישראלי, להיותו אחד הנוסטלגיים בהם, הן בשירים נוסטלגיים רבים שכתב ובהם געגוע לתל אביב הקטנה ולארץ ישראל הישנה, והן בהחייאת שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" בסדרה של שישה תקליטים. או השילוב בין היותו תמלילן יוצר המרבה לשיר את שיריו, לבין מחויבותו להחייאת הקלאסיקה של השירה, בהפיכת שירת משוררים לזמר פופולארי – שירים רבים של ביאליק, אלתרמן, לאה גולדברג ובעיקר אברהם חלפי (והחשוב והמוכר מכולם – "עטור מצחך").
ניתן לכתוב על אורח חייו הצנוע, הכמעט סגפני – האם זהו פרי החינוך הפועלי שקיבל בת"א הקטנה? ואם כן, איך זה שרבים מבני דורו החולקים עמו ביוגרפיה דומה, רחוקים כל כך מאורח חיים זה?
או על אהבת הארץ שלו שבאה לידי ביטוי בשירים רבים כמו "כמה שאני אוהב אותך / ארץ ישראל / למה זה אני עצוב כל כך / ארץ ישראל," ב"פתאום אני רוצה הביתה / חזרה אל הביצה ... תן לי חתיכת תבור / תן לי חתיכת כינרת / אני אוהב להתאהב / בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת."
אפשר לכתוב על סלידתו מהתקשורת, מהרכילות והרוע שהוא מוצא בה, "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים / והוא בכלל לא ידע שהוא כזה... מה עשו לך העיתונים?" או "אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי / אחרי שפיכת הדם? / איך אתה נרדם?"
ואני יכול לכתוב על חוויות אישיות. על כך שזכיתי להיות בהופעה האחרונה שלו. לא, לא הייתי בהופעה המיתולוגית במועדון "קיסרית" שבקיסריה, ב-29.8.81, הפעם האחרונה שהוא עלה על במה. אבל שבועות אחדים קודם לכן צפיתי באחת האחרונות בסיבוב ההופעות האחרון שלו "חמוש במשקפיים", בקולנוע "הדר" בגבעתיים. אני יכול לספר שכאשר התגייסתי לצה"ל, הקדישו לי בנות הגרעין שלי את שירו של אריק איינשטיין "דון קישוט" – "דון קישוט אתה יכול לנוח / יש כל כך הרבה טחנות רוח / אתה לא תספיק / דון קישוט." או על כך שהטור השבועי שלי, מזה שנות דור, בעלון הקיבוץ שלי, נקרא "בעיניים פקוחות"; מילים מתוך "סיום" של אלתרמן, אותו שר אריק, ובו המילים שהן המוטו לכתיבתי: "אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות."
בחרתי לכתוב על אלבום אחד של אריק איינשטיין, מהחשובים והיפים שבהם, אלבום מפתח בקריירה המוסיקלית שלו – "שביר". אריק הקליט אותו ב-1983. זה התקליט האישי ביותר שלו, היחיד שאת כל מילותיו כתב בעצמו, תקליט קונספט – רצף של שירים המספרים סיפור, המעבירים מסר. מבחינת הכתיבה, לדעתי בתקליט זה אריק איינשטיין הגיע להישגים האמנותיים הגדולים ביותר שלו. את התקליט הוציא יחד עם יצחק קלפטר, כמו את התקליט שקדם לו "יושב על הגדר". קלפטר הלחין ועיבד את כל השירים.
ב-1982 נפצע אריק איינשטיין קשה בתאונת דרכים. ידידה שנסעה עמו נהרגה בתאונה. לאחר פציעתו, במשך ימים שידר הרדיו ללא הרף את שיריו, ובראשם את "סע לאט". אריק איינשטיין נפצע חודשים אחדים אחרי הופעתו האחרונה. אני מאמין שיש קשר בין הפציעה לבין החלטתו הסופית לא להופיע. בתחקירים על סיבוב ההופעות האחרון מתואר איינשטיין כמי שדי סבל מההופעה, מהאורות, מאימת הקהל. אולם אלו ליוו אותו לאורך כל הקריירה. גם קוצר הראייה, שלבטח היה חלק משיקוליו, ליווה אותו מגיל צעיר מאוד (לא בכדי כתב את השיר "חמוש במשקפיים" ושיר זה היה שיר הנושא של אחד מתקליטיו ושל סיבוב ההופעות האחרון שלו). בעיית הראייה שלו החריפה בעקבות התאונה. אך בראש ובראשונה – התאונה, האשפוז וההחלמה היו בעבורו תקופה של חשבון נפש, של בחינת סדר העדיפויות בחייו, של ניפוי התפל מן העיקר. סביר להניח שבתקופה זו החליט לוותר על הזוהר והכסף של ההופעות, שלא עושות לו טוב, ולהיות הוא, פשוט הוא.
"שביר" הוא תקליטו הראשון של אריק איינשטיין אחרי הפציעה. בשיריו הוא תעד את שעבר עליו, בעיקר ברמה הפילוסופית והאמונית.
התקליט נפתח בשיר "שביר". בשיר זה מתאר אריק את שבירותו של האדם, את חולשתו. שיר פסימי למדיי, של אדם שראה איך החיים עלולים להיגמר בין רגע, בשל טעות קטנה; איך האדם "נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה". והוא חושב שזה סוף העולם. "שביר – מתפורר בקלות / מעמיס על עצמו את כל העולם / נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה / בקיצור, שביר – מתפורר בקלות. // שביר – מתפורר בקלות / מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן / לוקח כבד, חושב זה סוף העולם / בקיצור, שביר – מתפורר בקלות."
מנקודת מוצא כמעט מיואשת זו, יוצא אריק איינשטיין למסע חיפוש, מחפש נחמה, מחפש משמעות לחייו. בשיר השני, "אולי צריך לתת לזה עוד זמן," מחפש אריק את האור בקצה המנהרה. הפצעים עוד לא הגלידו, החיים עוד לא חזרו למסלולם, אבל זה לא סוף העולם. עולם כמנהגו נוהג, השמש ממשיכה לזרוח. "החיים עוד לא חזרו למסלולם / הפצעים עדיין לא הגלידו / אולי זה ישאר כבר לעולם / אולי צריך לתת לזה עוד זמן / מה יהיה? ימים יגידו / אולי צריך לתת לזה עוד זמן // השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן / הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם / עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים / אבל משהו בלב זועק חזק אל השמים // יום אחד ראינו אור רחוק בקצה המנהרה / נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה / התקרבנו לאִטנו מסרבים להאמין / מלאכים עמדו בפתח שרים – אשרי המאמין."
מה שמחזיק את הכותב בחיים, מה שנותן טעם לחייו, מה שפותח לפניו את הדלת להמשך דרכו בחיים, הוא האמונה. תחילה הוא "מסרב להאמין" אך בסופו של דבר, המלאכים העומדים בפתח המנהרה ומראים לו את האור שבקצה מברכים אותו – "אשרי המאמין".
השיר השלישי הוא השיר האמיוני ביותר באלבום. אריק מגלה את העולם מחדש, רואה את אפסות האדם, את השבירות שלו, את הרף העין שבין חיים למוות מצד אחד, ומצד שני – את העולם הנוהג כמנהגו גם כאשר הוא עצמו "חושב זה סוף העולם". התובנה אליה הוא מגיע, היא שיש סדר, יש הנהגה, "יד אחת עושה את זה". "את השמש והים, העצים והדגים / השקיעות הנפלאות ואין סוף המרחבים / את הפרח האדום והעז הלבנה / את כל האנשים ואת האהבה // יד אחת עושה את זה // את הלילה והחושך, חלומות בלהה / את האבל והשכול, הנשימה האחרונה, / את כל הסכנות ואת כל הפחדים / את כל הסימנים ואת הבִּלְבּוּלִים // יד אחת עושה את זה."
מתוך נקודת המבט האופטימית שהוא אימץ, בוחן אריק איינשטיין מחדש את החווייה שחווה, ומוצא בה את האור, את החיובי והמעודד. בראש ובראשונה – החברים. "כשפקחנו העיניים הם היו שם כל החברים / פנים טובות בתוך החשכה / כשעצמנו העיניים נשארו שם כל החברים / פנים טובות בתוך החשכה, פנים טובות בחשכה / סעדוני ורפאוני וחזקוני לילה ויום / ואנחנו שכואבים היינו, ראינו אותם / פנים טובות בתוך החשכה."
אור נוסף הוא האחות שטיפלה בו בבית החולים. "תודה לך אישה, מלאך בלבן / תודה על האור ועל השקט / על היד המלטפת הטובה והחמה / תודה / תודה לך אישה, מלאך בלבן / תודה על הלחם ועל המים / שהשיבו את נפשי / על הרוך שבעיניים שכל כך חיזק אותי / אלף מלאכים שרים לך, אחותי, מקהלה גדולה מאוד, גדולה מאוד / והקול עולה גבוה והקול נישא רחוק / וחודר את השמים והולך עמוק, עמוק // ומגיע למקום שהכל ממנו בא / ופותח את השער לך, אחותי הלבנה."
השירים שבציידו השני של התקליט אינם עוסקים ישירות בתאונה ובפציעה, אך גם בהם יש חשבון נפש, של אדם שחווה חוויה משמעותית ומברר מה חשוב לו בחייו, מי הוא ומה הוא. בשיר "היום אני כזה" הוא משלים עם מצבי הרוח שלו, עם הרצון שלו לפעמים להסתגר, "לברוח אל הדברים הקטנים". הוא שלם עם עצמו, משלים עם חולשותיו ומבקש מהסביבה להבין אותו ולקבל אותו כמות שהוא.
שני השירים הבאים היו נקראים היום "ירוקים" – שירים של געגוע לתל אביב הקטנה ומחאה על הלכלוך, על זיהום המים והאוויר, על הרס חלקת האלוהים הקטנה שלו. ב"לפני ע"ד שנים" הוא מתאר את ראשית העיר ת"א "והים היה נקי, הים היה כחול / זהב היה בחול / ואפשר היה ללכת / אפשר היה לשכב... והחול היה זהב."
אבל במקום פיתוח ידידותי לסביבה, "על בטון מזויין ושחור / עמדה עיר באפור / והים כבר לא נקי / הים כבר לא כחול / יש זפת על החול / וכבר אי אפשר ללכת / אי אפשר לשכב / תל אביב עכשיו נחנקת."
בשיר "תל אביב, גדול הירקון, 1983" הוא מתכתב עם שירו "תל אביב, גדות הירקון, 1950", שכתב שנים אחדות קודם לכן. בשיר הראשון הוא מתאר בנוסטלגיה את השיט בירקון, בימי ילדותו ועלומיו. בשיר זה הירקון כבר אינו אותו ירקון: "על גדות הירקון / רגלים לא במים / על גדות הירקון / דגים מתים בינתיים / ריח של מוות סובב באוויר / אני רוצה לבכות, אדוני ראש העיר... אקליפטוסים גדולים נושמים בקושי."
בתחקירים על סיבוב ההופעות האחרונות שלו, מתואר אריק איינשטיין כמי ששתה הרבה אלכוהול באותה תקופה. הוא מתייחס לכך בשיר "כי שיכור אני". "אני לא יודע את הדרך," הוא מתלונן. "הנשמה שלי פרחה לה עפה" אבל גם "היא לא יודעת את הדרך". הוא מסיים את השיר בתפילה "אלוהים שלי / מה יהיה איתי? / היאיר האור לאיש כמוני? / היאיר האור? התשוב הציפור? / אתה היודע את הדרך."
הדרך לאן? השיר האחרון הוא מעין שיר סיכום, שיר העוסק באישי ובלאומי, שיר אופטימי המשיב הן לשיר הראשון – "שביר" והן לשיר הלפני האחרון, בו הוא מחפש את דרכו:
"שוב מתחילים ללכת, שוב הנדודים / והגלות נמשכת כבר אלפי שנים / כמה אפשר ללכת בין הפרדסים / למנוחה, לנחלה // הדרך – היא מתפתלת בין הרים כהים / איפה שהיא עוברת יש כבר סימנים / כמה אפשר ללכת בין הפרדסים / למנוחה, לנחלה."

(מבוסס על מאמר שכתבתי ליום הולדתו ה-70).