פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 25.11.13
פרשת איל גולן פתחה לנו צוהר לצד האפל של עולם הזוהר. יש בעולם הזה הרבה שליטה, הרבה כסף, הרבה כוח – הערצת ההמונים מעניקה המון כוח לזמר הנערץ, ומעמידה אותו במבחן. מה הוא יעשה עם הכוח הזה? האם הוא יעשה עימו משהו למען הציבור, שממנו הוא קיבל את הכוח הזה? האם הוא ישתמש בכוחו לתרום לחברה?
אייל גולן השתמש בכוחו בצורה הנלוזה ביותר, כאשר ניצל את הילדות המעריצות שלו והשתמש בהן כסחורה לסיפוק תאוותיו ויצריו, תוך שהוא משתמש ב"פמליה" הדואגת לספק לו את הסחורה, ונהנית משאריותיה. על פי ההערכות, ספק אם יש די ראיות לגבש כתב אישום נגדו, כי אי אפשר להוכיח האם הוא ידע שהן קטינות, וכי עדויות הנערות מבולבלות.
אם לא יוגש כתב אישום, הוא עלול לצאת מהפרשה כמנצח, וכלי התקשורת ישחרו לפתחו וישלמו הרבה כדי לזכות בראיון הראשון עימו, רווי הרייטינג, שבו הוא יספר על העוול שנעשה לו, איך שפכו את דמו, על הימים הקשים שעבר, ואולי גם על רדיפה עדתית. והקורבנות שלו, שאפילו עוד אינן מבינות שהן קורבנות, יִשָׁכְּחוּ.
התופעה הזאת של ניצול מיני של מעריצות קטינות ופתיות, אינה ייחודית לאייל גולן. היא אינה ייחודית לזמר המזרחי ולא רק למוסיקה הישראלית. היא תופעה מוכרת בעולם הפופ והרוק. הפרשה הזאת מדליקה הרבה נורות אדומות, ומחייבת את החברה להתמודדות ערכית וחינוכית.
אנו נשמע היום את השיר "נערת רוק", העוסק בנערה שרצתה לגעת בזוהר של עולם הרוק, אך התדרדרה לחיים בזבל. כאן לא מדובר בהתחברות לכוכב מצליח, אלא לאיזו להקת רחוב, חבורת רוק, לא כל כך מצליחה. לחבורה הזאת הנערה מנסה להתקרב, וגם כאן הדרך עוברת במיטות חברי הלהקה. הנערה שרצתה לגעת בזוהר היא נערה אומללה, "עיניה ריקות או עצובות ... מטומטמות, קרות." והעיניים הן, כידוע, ראי הנפש. סוף השיר הוא פסיקה חד משמעית: "היא היתה רוצה להיות נערת רוק אבל אין דבר כזה."
השיר רווי ביטויים מיניים קשים וגסים ותיאורים פורנוגרפיים. בדרך כלל אני סולד מביטויים כאלה. אני מבכר עדינות מרומזת, דוגמת מאיר אריאל ב"סוף עונת התפוזים": "זרועות וצווארים." השאר פתוח לדמיונו של המאזין. וכשהוא רוצה להיות קצת יותר ישיר, ב"סופשבוע בכפר", הוא כותב "צחוק ועילוסין". ונעמי שמר ב"אהבה בת עשרים" שוררה "את גופך השביעו נחת."
אבל העדינות הזאת, אינה רלוונטית לשיר "נערת רוק", כי אין שום דבר עדין או שמח ביחסי המין של אותה נערה וחברי הלהקה "שלא רוצים ממנה כלום, או לא יותר ממה שהיא נותנת." הבּוֹטוּת המילולית של השיר, תואמת את הבוטות של המציאות המתוארת בו.
את השיר כתב יצחק לאור, ששמו נקשר בעבר לעבירות מין לא פשוטות. הלחן הוא של מתי כספי. שרה ריקי גל.
ריקי גל היא אחת הזמרות הטובות בישראל, לאורך עשרות שנים. בשיר הזה היא מגיעה לשיא הווירטואוזיות הקולית והמוסיקלית שלה.

זה יכול להיות גם סרט קולנוע
נערה רזה
שיער ארוך
חזה כבד
(או רק פטמות בולטות מאוד)
ואף אדום מקור (או קוקאין)
עם להקת הרוק, ברחוב ליד הפארק
חורף עוד מעט

כשהם מנגנים, היא לא אוספת כסף
היא יושבת קצת רחוק מהם על מן קופסה שחורה
(או שהיא קמה לה פתאום ויושבת פתאום
על אבן חדה מחוץ למעגל)

עיניה ריקות או עצובות
היא בכלל לא אוהבת מישהו מהם.
היא שוכבת רק עם המתופף
(או עם כולם, או עם אף אחד לא,
או לפעמים עם מי שנשאר
אִתה, לבד, במקרה)

הם לא רוצים ממנה כלום,
או לא יותר ממה שהיא נותנת.
גם עיניהם ריקות מטופשות.
היא מחכה למישהו אחר
התגלגלה אִתו עד רומא
בחזרה נסעה לבד
(או נסחבה אִתו,
או נסחבה עם מישהו אחר)
וכשנסעו דיבר אִתה על זו שעזבה אותו
שהוא אוהב אותה עדיין,
בת זונה (או שידבר אִתה
על תוכניות הנישואין שלו, על כסף
ועל נדודים קבועים).

עיניה ריקות, מטומטמות, קרות אולי
בכלל היא מפגרת ובימים קרים מאוד
הם נכנסים לאיזו אכסניה זולה ומדברים
הרבה על קוקאין ולפעמים בקור על בירה
לא קרה חולמים על נסיעה להודו
באוטובוס צפוף דרך איסטנבול וקאבול
חם שם וזול שם אפשר להביא ולמכור גם קצת כאן.
הם לא רוצים להפיק תקליט ולא אכפת להם
כמעט משום דבר

היא מזדיינת בקלות
(או כמעט לא זזה כמעט
כל הדפיקה או מסייעת
בתנועה קלה של הישבן שלה
לאקט החדירה וקופאת
או משתוללת)
היא לא אוכלת או היא כן
אוכלת או היא לא גומרת או
היא כן גומרת או היא לא מדברת
היא לא נותנת לא מזדיינת לא או כן
מאוננת אולי רק מבשלת להם אולי רק מתבוננת
בהם בשקט בשקט
בסוד הם מעשנים מריחואנה ושותקים

היא היתה רוצה להיות
נערת רוק אבל אין דבר כזה

2. צרור הערות 1.12.13

* אני עוד הספקתי לראות את אריק איינשטיין בהופעה, לפני 32 שנה. ומאז קיוויתי שהוא עוד ישוב לבמה. ורק השבוע התייאשתי סופית.

* האהבה וההערצה לאריק איינשטיין בחייו ובמותו (אפילו אוהדי "מכבי" אוהבים אותו...) מבליטים את בחירתו לא להיות "סטאר", לא להיות "סלב", לבטא את היפוכו של פולחן האלילים של הסלבריטאות.
לעיתים אני שומע הערות כמו "הצנוע הידוע", ואמירות שהענווה של אריק איינשטיין אינה אותנטית, אלא הוא ליהק את עצמו למשבצת הזאת ומשחק את התפקיד.
גם אם נקבל את הטענה הזאת, הרי שאדם ניכר בבחירותיו ובמקום שבו הוא מציב את עצמו. אדרבא, אני מעדיף מי שבוחר לשחק את הצנוע והפשוט, על פני מי שבוחר לשחק את "המלך", עם פמליה ומכוניות פאר וטיפוח תעשיית ההערצה אליו וכו'.
אולם אין לי ספק, שהצניעות של אריק איינשטיין לא היתה "פוזה", אלא הוא אכן היה כזה.
הולם אותו הפסוק מתהילים: " שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: יְהוָה, לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי."

* חברי דיוויד, הלך כהרגלו להסתפר אצל הספר הקבוע שלו, בחצור הגלילית. במהלך התספורת, השיחה בין השניים נסובה סביב נושא אחד – אריק איינשטיין. דיוויד, בן למשפחה אירית קתולית, שעלה לארץ, התגייר וכבר שנים רבות הוא יהודי דתי, והספר שלו, בן העדה המרוקאית, מה שקרוי מזרחי מסורתי, חולקים אהבה משותפת לאריק איינשטיין. סיפר הספר, שבערב יצאו שני אוטובוסים מחצור הגלילית לתל אביב, לכיכר רבין, להביע הזדהות, געגוע וכאב עם לכתו של האמן האהוב עליהם.
אותם תושבי חצור הגלילית, אינם שייכים ל"אליטה – האשכנזית – החילונית – השמאלנית" שהתקשורת טוחנת את מוחנו בנראטיב, המנכס אליה את אריק איינשטיין כסמל מפלג. "זה בראש שלך," איינשטיין כתב באחד משיריו, וזה ממש מתאים לשטויות הללו. יותר משזה צמצום, זה טמטום.

* לשיא הצמצום, הטמטום והניכוס הגיעה הקלישאה, כמה מותו של אריק איינשטיין מזכיר את רצח רבין. איזו שטות! מה הקשר בין אמן שהלך לעולמו בדרך כל בשר למנהיג שנרצח? ובכן, זה הקשר. רבין הרי לא היה ראש ממשלת ישראל, אלא ראש הממשלה "שלנו", כלומר של "ישראל – האשכנזית – החילונית – השמאלנית". ואילו "הם", כלומר מי שאינו שייך ל"ישראל – האשכנזית – החילונית – השמאלנית" רצחו "לנו" את רבין. וכיוון שאנו רוצים לעצב את אריק איינשטיין כסמל "שלנו", אנו יוצרים את הזיקה ההזויה הזאת. איך? כמה דוברים אומרים את השטות הזאת ברדיו ובטלוויזיה, וכמה אנשים אומרים "ואללה". וזה מחלחל. וזה מגעיל.
אריק איינשטיין: "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה".

* הוא הדין בהשוואה בין האבל על מותו של אריק איינשטיין לאבל על מותו של הרב עובדיה. הרי מדובר באנשים שמעולם לא פעלו באותו מישור ובחייהם איש לא השווה ביניהם. הקשר היחיד ביניהם הוא ששניהם נפטרו בהפרש זמנים קצר. אבל הצורך האובססיבי הזה ליצור "אנחנו" ו"הם", הביא להשוואה "המתבקשת", כביכול, בין "המרן" שלהם ל"המרן" שלנו, ובין ההלוויה "שלהם" להלוויה "שלנו".

* מתוך טורו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "ועוד אמר ראש הממשלה: 'אמרת אריק איינשטיין אמרת ארץ ישראל.' כמה טעויות במשפט אחד. קודם כל, למה 'ארץ ישראל'? למה לא 'מדינת ישראל' או בפשטות 'ישראל'?..."
הרי ארץ ישראל זה "שלהם", של המתנחלים. מדינת ישראל היא "שלנו". וברקע נשמעים שיריו של אריק איינשטיין: "כמה שאני אוהב אותך, מדינת ישראל," "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת, אני אוהב להתאהב במדינת ישראל קטנה, חמה ונהדרת" ובששת האלבומים של אריק בסדרת "מדינת ישראל הישנה והטובה."
כן, "כתבו עליו בעתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה."
אגב, אם אכן נחליף את "ארץ ישראל" בשיריו של אריק איינשטיין ב"מדינת ישראל", כדי שמאיר שלו יהיה מרוצה, אני מציע להחליף את "אמא אדמה" ב"אמא חוקה".

* אריק איינשטיין היה שחקן גדול, אחד הקומיקאים הגדולים שפעלו כאן. במערכונים הבלתי נשכחים של "לול" והסרט הנפלא "כבלים" בולט אריק בכישרון קומי בלתי רגיל, כישרון משחק, כישרון חיקוי, מימיקה נפלאה.
אבל צריך להודות ש"עיניים גדולות" ובעיקר "מציצים" הם סרטים ירודים. אין דבר רחוק יותר מ"ארץ ישראל הישנה והטובה", שמותו של אריק איינשטיין מעורר בנו גלי געגוע אליה, מהדקדנט שסרטים אלה מבטאים.

* במכללת אוהלו בקצרין, נערך ביום ה' יום העיון השמיני לזיכרה של אורנה אשד, מי שהיתה האקולוגית של שמורת גמלא, וחוקרת הנשרים בגולן. כותרת יום העיון הייתה "יש טבע בגולן." עד השנה הכותרת היתה "יש נשר בשמים". הכותרת שונתה, מסיבות של פוליטיקה פנימית, בשל תחלופה בין הגופים שארגנו אותו.
"יש נשר בשמים," הוא משפט משירו של אריק איינשטיין "עוף גוזל". על כל צעד ושעל ניתן לראות עד כמה שיריו של אריק זורמים בדמנו. עד כמה במקרה שלו "הפסקול של חיינו" אינו סתם קלישאה.

* נושא יום העיון השנה היה "שטחים פתוחים בגולן: תיכנון, ניהול ושימור." כאזור התיישבות בתוך פנינה של נוף וטבע שאין כמותה בארץ, זהו נושא מהותי ביותר בחיינו, חברי קהילת הגולן. יש בתוכנו קונצנזוס בצורך למצוא את האיזונים המתאימים שיאפשרו לפתח את ההתיישבות בגולן ואת פרנסת תושבי הגולן, תוך אחריות על פנינת הטבע כנאמני החברה הישראלית כולה והדורות הבאים. אולם בתוך הקונצנזוס, יש כמובן מחלוקות בין בעלי אינטרסים שונים. יום העיון שימש במה הן לקונצנזוס והן למחלוקות.
יום העיון נעשה על רקע הקמת מינהלת משותפת לשטחים הפתוחים בגולן ובניית תוכנית אב לשטחים הפתוחים בגולן, וכחלק משיתוף הציבור בבניית ההסכמות. המחלוקת העיקרית הייתה בין קק"ל ורט"ל (רשות הטבע והגנים הלאומיים) על נושא הייעור.
הרצאתו של נציג רט"ל עמית דולב, הייתה המעניינת ביותר בעיניי, כי היא היתה החדשנית ביותר. הוא הציג תיאוריה הסותרת את האקסיומה המוכרת, על פיה הגולן היה אזור מיוער, עד שהיערות חוסלו בשל תעשיית הפחם של השלטון העות'מני ובשל המרעה הבלתי מבוקר, והיערות כמו יער אודם ויער יהודיה הם שרידיו של היער. עמית טען, והוכיח בצורה די משכנעת, שהאקסיומה הזאת אינה נכונה, שהגולן לא היה מיוער, שהיערות היו באזורים המיוערים היום ובאותה צפיפות של אותם יערות היום.
אין לי כלים לשפוט את התאוריה הזאת והיא לבטח שנויה במחלוקת בין החוקרים. אולם היה שווה להשתתף ביום העיון ולו כדי להתרענן בתיאוריה חדשנית, הסותרת את כל מה שאנו מכירים.

* תוכנית פראוור אינה תוכנית טובה. היא מלבינה בדיעבד השתלטות פיראטית אדירה של בדואים על אדמות הנגב, ומעניקה להם קרקע הרבה מעבר לצרכי האוכלוסיה. ישראל מחויבת לכל אזרחיה, ועל המדינה להציע פתרון הוגן לכל אזרח בדואי. תוכנית פראוור מרחיקה לכת הרבה מעבר לכך.
התוכנית נועדה לשים קץ לבעייה, באמצעות הליכה רבתי לקראת הבדואים. אולם הנהגת ערביי ישראל מסיתה אותם לדחות את ההצעה, כיוון שאין לה כל עניין בפתרון הבעייה. עבור אחמד טיבי וחבר מרעיו, אין המדובר במתן מענה לבעייתם של הבדואים, אלא במאבק על השליטה בנגב, כחלק מהמאבק על הארץ הזאת. ההתפרעויות האלימות של ערביי ישראל, הן כלי במאבק הפלשתינאי על ארץ ישראל.

* בדבריו הגסים והחצופים נגד ליברמן, חשף טיבי את מהות המאבק שהוא מוביל. "מהגר" הוא כינה אותו, והוסיף: "אנחנו לא באנו לכאן באניה ולא באווירון." הוא לא התכוון רק לליברמן שעלה לארץ לפני 35 שנים, אלא גם להוריי שעלו לפני 65 וצאצאיהם. כוונתו לכולנו – מבחינתו, היהודים הם מהגרים זרים ששדדו את פלסטין מידי הילידים, ועליהם לחזור לאירופה ולהחזיר את הארץ לבעליה.
כל השאר, עילות ותירוצים מתחלפים, כדי להסית ולחמם את המגזר הערבי.

* גם העונש למבצעי הלינץ' בנתן זאדה היה תירוץ להסתה לאלימות. אין בי טיפה של צער על מותו של מחבל, פלשתינאי או יהודי. מוטב שמחבל לא ייצא בחיים מפיגוע רצחני. אולם מדינת חוק אינה יכולה להשלים עם לינץ', אפילו במחבל, כאשר כבר אינו חמוש ואינו מהווה סכנה.
בית המשפט לא היה יכול שלא להרשיע את מבצעי הלינץ' ולא יכול שלא להעניש אותם. אולם העונש הקל יחסית, עד שנתיים מאסר, הוא עונש הגון, הלוקח בחשבון את הסיטואציה – סערת הנפש בעקבות הטבח הרצחני שביצע המחבל. אפילו עורכי דינם של המורשעים הודו שהעונש מידתי וראוי.
אולם הח"כים הערבים העדיפו, כדרכם, להסית את הציבור להתפרע ולצאת נגד המדינה ונגד בית המשפט.

* ישראל, מדינת העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה. היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד, המעניקה זכויות מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אולם כמדינת הלאום של העם היהודי, לא זו בלבד שהיא מדינתו של כל יהודי שעלה, לא רק לפני 35 שנה, אלא גם לפני 35 דקות – היא מדינתו של כל יהודי בעולם. כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה, וברגע שיעלה, הוא יהיה אזרח בפועל, באופן אוטומטי.
ואם זה לא מוצא חן בעיניו של טיבי, הוא מוזמן לשתות את מי הים של עזה.

* ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית. לכן, אסור שתיכנע לאלימות. אסור שאלימותם של המתפרעים תשפיע כהוא זה על קבלת ההחלטות בנושא חוק פראוור.

* כישראלי וכיהודי, חשתי בושה עמוקה על גירוש הקצין והחיילים הדרוזים מאבטחת הכור בדימונה. איזו אטימות ואיזו כפיות טובה כלפי העדה הדרוזית הנאמנה וכלפי חיילים וקצינים המחרפים את נפשם על הגנת המדינה. חרפה.

* סגנו של נסראללה: "תגובת ישראל להסכם בין איראן למעצמות מעידה עד כמה ההישג שלנו גדול." צודק.

* התוקפנות הסינית כלפי יפן, היא פועל יוצא של חולשת ארה"ב. המדיניות הפייסנית, שנועדה להבטיח "שלום בדורנו", עוד תצית הרבה שריפות בעולם. האנושות תשלם מחיר כבד על המדיניות קצרת הרואי הזאת.

* ביד הלשון: בפינתי הקודמת סיפרתי על עורך לשוני ש"תיקן" במאמרי את "משתמע לשני פנים", הנכון, ל"משתמע לשתי פנים", השגוי.
אולם פעמיים בעבר, עורכים לשוניים ש"תיקנו" לי שגיאה, "תיקנו" למעשה את התנ"ך. כתבתי: "פוסח על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על שני הסעיפים".
כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם באמת בלשון זכר. אולם מה הקשר של הסעיפים הללו לביטוי?
הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד ואינו מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: " עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"
זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון נקבה – "שתי הסעיפים".
השיבוש ההזוי ביותר של עורך לדברים שלי, לפני למעלה מעשרים שנה, היה של עורכת מקומון ששינתה את "חרב פִּיפִיוֹת" ל"חרב ציציות". כשהתקשרתי אליה להביע את תמהוני וכעסי, היא הסבירה שאינה מכירה מילה כזאת וחשבה שזאת טעות. את המילה ציציות, היא כנראה מכירה. אך עד היום איני יודע על איזו חרב היא חשבה.