על הרומן של אשכול נבו
"ארבעה בתים וגעגוע"
זמורה-ביתן, 2004, 363 עמ'

אחד המפתחות ליצירה ספרותית הוא גילוי "עמדת המספר": יש מספר "כל יודע" שמחקה את אלוהים, וכל צפונות נפשם של גיבוריו גלויים בפניו; יש מספר "עֵד", המתוודה בפני הקורא, ועל כן הוא הרבה יותר "אמין", אבל קשה לו לחרוג מעצמו לנפשותיהם של שאר הגיבורים, וקשה לו, כמובן, להציע דעה "אובייקטיבית" על אופיו שלו ועל ומראהו; יש מספר "מתעד", ש"מצא", למשל, חליפת מכתבים, והוא מביא אותה בפני הקורא "כלשונה", ויש עוד עמדות ועמדות משנה כיד הדמיון הטובה על הסופר.
מסתבר שאשכול נבו רצה ליהנות מכל העולמות: עיקר הספר בנוי מווידויים של כל הגיבורים הראשיים, מקטעים בודדים, בהם מופיע המספר כ"כל יודע", מקטעי מכתבים ואף מפזמונים המופיעים בראשי הפרקים, עליהם מעיד הכתוב שהם של אחד מגיבורי הספר. השפע הזה של "עמדות המספר" מתנגש חזיתית עם הרצאת הרומן שהיא ריאליסטית בעיקרה: מספר "כל יודע" איננו נזקק לווידויים, ו"ריאלית" לא ייתכן שכל כך הרבה גיבורים התוודו בפני המחבר. אלא ש"חריגות" כאלו בתחום המסגרת הפכו ללחם חוקם של הסופרים בעקבות המונולוגים הארוכים וחסרי הסבירות בספריהם של א' ב' יהושע ודויד גרוסמן, ואף על פי כן, הן אינן פטורות מעיון, מהרהור, ואולי אפילו מערעור.
הרומן מתרכז באמת בארבעה "בתים": (א) נועה ועמיר, שני סטודנטים אוהבים שעוברים לגור בשכירות בדירה מיניאטורית נספחת לדירתם של (ב) סימה ומשה זכיאן, דירה המצויה בבית ערבי נטוש ביישוב מעון ציון, לשעבר "אל-קסטל". שם מתגוררים גם הוריו של משה, הלא הם (ג) ג'ינה ואברם. וכן ביתם של (ד) נחמה וראובן אבנרי, אשר שכלו את בנם החייל גידי.
העלילה נארגת בין ארבעת הבתים האלה, שכל אחד מהם עומד על סף קריסה, ורק געגועי הלב מאחים את הקרעים ומשיבים את האהבה והריעות: נועה, סטודנטית לצילום, ועמיר, סטודנט לפסיכולוגיה, אוהבים בלב ובנפש, אך הדירה הקטנה מחצינה ומקצינה את עצבותם המידבקת, הגורמת בסופו של דבר שנועה תעשה "הפסקה" ותיסע לגור בתל-אביב.
משה "שפוט" של סימה, וסימה מאושרת שזכתה בבעל אוהב ובאב מסור לילדיהם, אך בעקבות השפעת אחיו הרב מטבריה, מבקש משה "להתחזק" ולשלוח את בנו לגן חרדי. סימה, שאביה עזב את אימה משום ש"התחזק", מתעבת את אלוהים ואת כל הנוהים אליו, ומקדשת עליהם מלחמה.
נחמה וראובן היו זוג שאהב לטייל וליהנות מחייהם – האבל הנורא על נפילת בנם הפך אותם לבעלי מום נפשי מבהיל עד כדי הזנחת בנם הקטן יותם.
ג'ינה הייתה בת חמש-עשרה כשהתחתנה עם אברם בן השלושים בכורדיסטן, הם הביאו לעולם שישה בנים שהעניקו להם עשרים נכדים, וחיו בשלום בית עד שאברם לקה באירוע מוחי בעת ניתוח, שגרם לשבר גדול במשפחה.
הגברים בארבעת "הבתים" מינוריים ביחס לנשים: אברם איבד את שפיותו, וג'ינה היא המנהלת את מאבק הקיום של ביתה. סימה, הכועסת על "ההתחזקות" של משה בעלה, זורקת אותו מהמיטה, ואף מהבית בלילה חורפי ובקור מקפיא. עמיר ננטש על ידי נועה, והגם שיש לו מחזרות (בנות היישוב שאימותיהן שולחות אותן אליו עם מטעמים מאחר שנשאר "ללא אישה", וגם סימה שמפנטזת על פלירט עם הסטודנט הצעיר). עמיר גם תלוי בנאווה, המנהלת של "מועדון החברים", הוא מקום התכנסות של לוקים בנפשם ששוחררו מבתי חולים לחולי נפש. עמיר עובד שם בהתנדבות כדי לזכות בהמלצתה של נאווה, המלצה הנחוצה לו כדי להתקבל ללימודי תואר שני. התלות הזאת מדכאה אותו עד עפר ומובילה אותו אל כניעה מבישה. צאדק, הפועל הערבי שעובד אצל רמי הקבלן בבית מדמוני, הגר בשכנות ל"ארבעת הבתים", הוא "שפוט" של אימו בעלת אובססיה של "זכות השיבה" לבית באל-קסטל, שכעת גרות בו משפחות זכיאן.
ברקע יש גם "גברים גברים" כמו מנחם, אחיו של משה, הרב מטבריה, המחזיר בתשובה "בדרכי נועם" ומנהיג את משפחתו ואת הישיבה בדרכים הפטריארכליות הנושנות; והבעל של מירית, אחותה של סימה, שמרבה לו פילגשים, ואישתו סופגת ושותקת.
על רוב הדמויות אופפת אווירה של עצב, ולחלקם יש אפילו מחשבות אובדניות: עמיר כמעט ירה בעצמו בטירונות. נועה ניסתה להתאבד בבליעת כדורים. משה כמעט הרג חבר בטירונות, ורצה לשים קץ לחייו בעקבות זאת. צאדק, שנעצר על ידי השב"כ בשל אי הבנה מצערת, רוצה לגמור עם הסבל על ידי שיגרום לשומרים לירות בו בניסיון מבוים של בריחה. יותם בורח מהבית אל חושה ערבית רחוקה, ויש בבריחה הזאת כדי שמינית של תשוקה אובדנית.
שם הספר הוא "ארבעה בתים וגעגוע", אך באמת יש בספר געגועים רבים, כמניין "הבתים" ואף יותר: צאדק ואימו מתגעגעים אל העבר בו גרו באל-קסטל. מודי, המטייל באמריקה הדרומית, מתגעגע לארץ. יותם מתגעגע לאחיו שנפל, גידי, ואל הוריו כפי שהוא זוכרם לפני האסון. עמיר מתגעגע לנועה, ונועה הפרודה בתל אביב "השטוחה", מתגעגעת לעמיר, ואפילו מכינה פרויקט לבית הספר לצילום, ושמו "געגועים". ורק משפחת אבנרי בורחת מהגעגועים לבן שנפל, למקום הרחוק ביותר האפשרי – לאוסטרליה, כאשר בלבם הם יודעים שאין מפלט מהכאב.
העלילה של הרומן מתרחשת בתקופה שבין רצח רבין לבחירות 96', והדמויות נארגות בתוכה בצורה מעוררת השתאות. עיצוב הדמויות משכנע ביותר, והן נארגות היטב בתוך העלילה. למרות האירועים הקשים המפורטים ברומן (רצח רבין, פיגועים באוטובוסים בירושלים, שכול במשפחת אבנרי, מריבות ופירוד בין זוגות), בהרצאה שלו יש נימה אירונית, ולעיתים אפילו נימה דקה של הומור, המפוגגים מעט את עומס הרגשות האופף את הקורא. הישג ראוי לתשומת לב הוא תיאור הידידות הנרקמת בין עמיר, הסטודנט הדיכאוני, ובין יותם, הבן הזנוח של משפחת אבנרי השכולה. המפגשים בין השניים מתוארים בהרבה אהבה ובהרבה הבנה לנפש האדם.
לאורך כל הרומן מוחשים אמפתיה ורחשי לב כנים מצד הסופר אל יצירי דמיונו, ורק בקטע אחד (ע' 179-197) הוא גולש לכתיבה גרוטסקית, ודווקא בקטע הדרמטי ביותר בספר, כאשר צאדק, הפועל הערבי המועסק בבניין ביישוב שפעם היה כפר הולדתו, נכנס לדירה של ג'ינה ואברם מצויד במפתח ובקושאן, שאימו הפקידה בידו, ודורש את זכותו לנבור בקיר הבית כדי להוציא משם שרשרת זהב. השרשרת עברה במשפחתם בירושה מדור לדור, ובבהילות הבריחה במלחמת השחרור / הנכבה – לא הספיקו לקחתה עמם.
לתמונה מצטרפים שלושה שוטרים חסרי אונים (הבנויים למגינת הלב בצורה סטריאוטיפית), אברם הסנילי, המשוכנע שצאדק הוא בנו המת ניסן, הטלוויזיה שמגיעה לסקר אירוע, ולמעשה יוצרת אותו (שוב, עיצוב סטריאוטיפי), וקהל השכנים הנוהג בטמטום, כמקובל בהתקהלויות. ללא ספק שרשרת הזהב (גרסה ערבית ל "די גאָלדענע קייט"), שחיכתה בקיר חמישים שנה, הוחרמה על ידי "המפקד הגמד", באה לציין את השבר בשרשרת הדורות של החברה הפלסטינית – אלא שרמזים מעניינים כאלה אובדים בתוך הכתיבה הפרודית והגרוטסקית.
כאמור, הקטע הזה הוא יוצא דופן, וממש חבל, כי הספר באמת מושקע מאוד, כתוב בכישרון רב וגורם הנאה רבה לקורא.

המאמר על "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו ראה אור לראשונה ב"מאזנים", דצמבר 2005.

אהוד: הייתכן כי אשכול נבו הוא סופר בעל השראה פלסטינית ולכך אפשר לייחס חלק ניכר מהצלחתו הספרותית?