לפני חודשים אחדים, ערכו צירי ועידת מפלגת העבודה סיור בגולן. הם הזמינו אותי לשאת באוזניהם הרצאה בסוגייה המדינית, ואת ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, לשאת דברים על הגולן היום. בדבריו, הציג אלי פריסה רחבה של העשייה הגולנית בעשור האחרון. בשלב השאלות, ביקש אחד האורחים את רשות הדיבור ושאל/התריס: "בדרך לכאן עברנו בכביש הראשי, ולכל האורך נתקלנו בהזנחה. עד שולי הכביש, הכול מלא קוצים. למה אתם לא עושים משהו עם הבעייה הזאת?"
מה, לדעתכם, היתה תשובתו של אלי?
הוא היה יכול לומר: "אתה צודק, הנושא יטופל."
הוא היה יכול לומר: "בסדרי העדיפויות שלנו, דברים אחרים קודמים, וטרם הגענו לכך."
הוא היה יכול לספר כמה השקענו בטיפוח אתר זה ומקום אחר, ולהבהיר שאין אפשרות להגיע בכל עת לכל פינה, ובוודאי עוד נגיע גם לשדות הקוצים הללו.
אולם תשובתו היתה אחרת. הוא הציג תפיסה ערכית אודות חשיבות השמירה על השטחים הפתוחים, על ערכי הטבע בגולן; על המחוייבות שלנו לא להתערב מעבר לנחוץ במה שעושה הטבע. על כך שתושבי הגולן באו לחיות בטבע ולא להילחם בטבע. הוא דיבר על כך שהאזור המקסים הזה נמצא בידינו כשליחי הציבור הישראלי כולו, ואנו נושאים באחריות עליו לטובת כל המדינה ולמען הדורות הבאים. והוא סיים באמירה ברורה, שהמדיניות שלנו היא להשאיר את הקוצים הללו, כי זה הטבע של הגולן, הוא יפה בעינינו ואנו נשמור עליו.
דבריו של אלי נענו במחיאות כפיים מצד הנוכחים. ואני, כתושב הגולן, חשתי גאווה גדולה.

התפיסה הישראלית המקובלת, היא תפיסה של מאבקי כוחות בין בעלי עניין. כך בסוגיות החברתיות-כלכליות, וכך גם בסוגיות האקולוגיות. יש ירוקים, שלהם אכפת העניין האקולוגי. יש אנשי עסקים, ולהם אכפת רק מעסקיהם. יש צבא, והוא בעל עניין בקיומם של שטחי אש גדולים כדי לאפשר לצה"ל להתאמן. יש מתיישבים, שהעניין שלהם הוא פיתוח מקסימלי של ההתיישבות. כל גורם במקבילית הכוחות הזאת מקדם את עניינו. במקרה הרע – מי שחזק יותר, זוכה ועל פיו יישק דבר. במקרה הטוב – כל אחד נלחם על האינטרס שלו, והיד הנעלמה מבטיחה שסך כל הלחצים של בעלי העניין יתאזן באופן סביר.
על פי תפיסה זו, ניתן לצפות מראש המועצה שיהיה נציג המתיישבים ויקדם את אינטרס הפיתוח המקסימלי, למען חיזוק היישובים, הגברת יכולת הקליטה והצמיחה הדמוגרפית והבטחת פרנסת המתיישבים. אין ספק שאלה אינטרסים חיוניים וחובתו של ראש המועצה לדאוג להם ולקדם אותם.
אולם הרוח הגולנית, אותה ביטא אלי בדבריו, מנוגדת לעצם התפיסה של מאבק הכוחות בין בעלי העניין. הגישה שאלי הציג, היא גישה של אחריות כוללת. האינטרס של פיתוח ההתיישבות הוא אינטרס שלנו – לא רק מן ההיבט הלוקאלי אלא בראש ובראשונה מההיבט הציוני, אך גם האינטרס של שמירת הטבע הוא שלנו וגם האינטרס של ביטחון המדינה והיכולת של צה"ל להתאמן הוא אינטרס שלנו. ומתוך אחריות כוללת זו, האינטרס העליון שלנו, הוא מציאת האיזונים הראויים בין הצרכים והרצונות השונים, כמי שרואים עצמנו אחראים על הגולן, כנאמני עם ישראל והדורות הבאים.
הכנס "יש טבע בגולן" לזכר אורנה אשד, שנערך בחנוכה, הוקדש לסוגיית השטחים הפתוחים בגולן. הכנס הסתיים בשולחן עגול של בעלי העניין השונים, שהם גם שותפים במנהלת המשותפת לניהול השטחים הפתוחים, הנמצאת בהקמה. הרב אביה רוזן, חבר הנהלת המועצה, הנחה את הרב שיח, והיה מעין נציג הציבור בין הגורמים השונים.
בדיון התגלעו חילוקי דעות בין גורמים שונים, כמו המחלוקת בין קק"ל לרט"ל (רשות שמורות הטבע והגנים) בסוגיית ייעור הגולן. אולם מה שבלט, היה התובנה המשותפת לכל הגורמים, ולא רק של נציג המועצה (קובי גביש), בדבר האחריות המשותפת על מכלול הצרכים והאינטרסים. כנראה שהרוח הגולנית מדבקת גם בעלי אינטרס, כאשר הם עוסקים בענייני הגולן.
חתן פרס ישראל, הסופר ס. יזהר (יזהר סמילנסקי) כיהן כח"כ בשש הכנסות הראשונות, בין השנים 1949-1967, מטעם מפא"י ולאחר הפילוג בה – מטעם רפ"י. אחד הנושאים המרכזיים בהם פעל יזהר, ובמידה רבה הקדים את זמנו, היה איכות הסביבה, או בלשון התקופה – הגנת הטבע.
בנאום שנשא בכנסת ביוני 1962, אמר יזהר: "ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב רוח פתוח, בלתי מופרע – תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכול בה כביש ומדרכה והרגשת הכל-גמור-לי-כאן, תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. ... אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שִיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בניין תוכל להקים כאן או שם ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ונדליות, אלא ערעור העתיד. ... למי הוא חוף הים בארץ זאת? לכורי הזיפזיף המשחיתים את קו החוף הקצר שלנו לבלי רחם ולבלי תקן? לפרטים או לחברות הסוגרים נתח אחר נתח ורואים רשות הים כרשות הפרט וגובים מס על חופש הכניסה לים? קו ים כה קצר אצלנו – ורובו כבר סוגר או מושחת או בלתי כשר לרחיצה מעיקרו. האין זה עיקר הרגשת חירות האזרח – רשותו לבוא ולצאת כרצונו ולטבול בים, לשחק ולבלות על שפתו בלי לשאול פי איש?"
כעבור כחצי שנה, בדיון על חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, אמר יזהר: "ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים, אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד, אלא יחנוק."
אנו תושבי הגולן, הרואים עצמנו אחראים על יישוב הגולן, אחראים לא פחות לשמירה על השטחים הפתוחים ועל הטבע בגולן. אנו מחויבים לגולן כחבל ארץ יפה, שיוליד אנשים יפים, שיולידו עולם יפה.

2. צרור הערות 8.12.13

* בראיון ל"7 ימים" אמר ראש האופוזיציה, יו"ר מפלגת העבודה יצחק בוז'י הרצוג, שיש משמעות גדולה עבורו לעובדה שהוא חי בבית שהיה בית ילדותו, מול הדקל ששתל אביו. "אני אוהב רציפות."

* רציפות...
את גבולותיה של ירושלים המאוחדת, קבעה הממשלה ב-1967 על פי המלצה של ועדה בת שלושה אלופי צה"ל, בראשות חיים הרצוג. בראיון ל"7 ימים" מטיף בנו, יצחק בוז'י הרצוג, לחלק את ירושלים ולהקים במזרחה את בירת המדינה הפלשתינאית.
חומץ בן יין.

* לא רק את מורשת אביו נטש הרצוג, אלא גם את מורשת רבין. בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בו הציג את תכנית השלום של ישראל, פירט רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ. נקודת המוצא של מורשתו המדינית היתה "לא נחזור לקווי 4.6.67". בכפוף לעקרון-העל הזה, הוא פירט את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג. "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל." חיים הרצוג ויצחק רבין הם תנועת העבודה. ברק וממשיכיו הם פירות באושים שנפלו רחוק מן העץ.

* כדי לממש בפועל את חזונו – מעלה האדומים כחלק מירושלים, יזם רבין, אחרי הסכם אוסלו, את הקמת מבשרת אדומים, ליצירת רצף התיישבותי ישראלי יהודי בין ירושלים ומעלה אדומים, בשטח A1. לאסוננו, יגאל עמיר טִרפד את תוכניתו ועצר את תנופת ההתיישבות הזאת. היום, כאשר אורי אריאל מוציא, באיחור של 18 שנים, מכרזים לקידום תוכניתו של רבין, קופץ הרצוג כנשוך נחש, ומציג את מימוש מורשת רבין כ"סרבנות שלום", "חבלה במו"מ" וכו'.

* הראיון עם הרצוג, היה כתבת השער של "7 ימים". ראיון מקיף, שישה עמודים, עם תמונות של הרצוג היום ובילדותו ותמונות של אביו נשיא המדינה חיים הרצוג, דודו שר החוץ אבא אבן, סבו הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג.
ולכל אורך הראיון לא נשאל הרצוג, ולו ברמז, אף שאלה על פרשת עמותות ברק ועל זכות השתיקה עליה שמר בחקירת הפרשה, ואיך הדברים מתיישבים עם ערכים של טוהר מידות, של שלטון החוק, של מאבק בשחיתות. אפילו לא שאלה אחת. איזו מין עיתונות היא זו? כלב השמירה של הדמוקרטיה חייב וטרינר דחוף.

* אני שולל מכל וכל את הקריאות לקבוע בחוק תקופת צינון לאפשרות הביטוי של בכירי מערכת הביטחון, עם סיום תפקידם. הפגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי, אם הצעה כזו תתקבל, גדולים מכל נזק שאותם בכירים עלולים לגרום לו בדבריהם.

* האם דני דנון היה מציע הצעה כזו, גם אילו אותו בכיר היה אומר דברים שהוא מסכים איתם? למשל, האם הוא מציע להחיל את הצעתו גם על יעקב עמידרור, שסיים לאחרונה את תפקידו כראש המועצה לביטחון לאומי?

* מה שמטריד אותי בדבריו של ראש השב"כ לשעבר דיסקין, הוא שאדם מנותק כל כך מהמציאות, שירת כראש השב"כ. מי שמדבר על "קואליציה של שלום", מאשים את ישראל בקיפאון המדיני ומזלזל באיום האיראני, הוא אדם שכנראה לא ביקר בסביבה בעשרים השנים האחרונות. או שהיה כאן ואינו מבין את המציאות בה אנו חיים.

* צודק דיסקין בביקורתו על שחרור המחבלים, אולם במקום לתקוף את הנושא העקרוני –עצם ההשלמה של הממשלה עם הדרישה שישראל תשלם מחיר תמורת נכונותם של הפלשתינאים להואיל לשבת עמנו למו"מ, הוא סבור שהתשלום לא צריך להיות שחרור מחבלים, אלא הקפאת הבנייה. על ישראל לעמוד על כך שכל מו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. ואכן, כך הוגדר המו"מ הנוכחי. אולם התנאי המוקדם לקיום המו"מ ללא תנאים מוקדמים, הוא תשלום ישראלי של מחיר מדיני וביטחוני כבד ביותר. שחרור המחבלים כתנאי מוקדם הוא בהחלט "עסקה מבחילה" כלשונו של דיסקין. אולם הקפאת הבנייה בבירת ישראל, בגושי ההתיישבות ובכלל מעבר ל"קו הירוק", זו עסקה מעוררת קבס ופלצות. היא חמורה אף יותר משחרור מחבלים, כיוון שמשמעותה הוא כניעה מדינית בטרם מו"מ. רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט (!) לא היו מוכנים לתנאי חצוף כזה. היחיד שהסכים לכך היה נתניהו, שהקפיא את הבנייה במשך קרוב לשנה. והפלשתינאים לא חזרו לשולחן הדיונים.

* מי שנאבקים נגד התיישבות יהודית בגליל ובנגב ותומכים במאבק נגד הסדר הוגן לבדואים בנגב בשל תמיכתם בהשתלטות בדואית חסרת גבולות על הנגב – אל יספרו לנו שהם תומכים בחלוקת הארץ מטעמי ציונות, ולמען מדינה יהודית, כביכול. הם משקרים.

* פעם הם אמרו, כנגד ההתיישבות ביהודה ושומרון: לכו לגליל ולנגב. על מה הם יאבקו אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון? נגד ההתיישבות בגליל ובנגב? אבל הם אינם יכולים להתאפק, וכבר עתה הם מנהלים את המאבק הזה. "המייהדים", הכתיר יהונתן גפן את מאמר שטנה נגד ההתיישבות בגליל ובנגב, ונגד החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית הפועלת להקמת התיישבות יהודית בגליל. את עיקר חצי הארס שלו הוא מפנה נגד ליברמן, תוך שימוש גזעני במוצאו, והשוואת ההתיישבות היהודית בנגב, לא פחות מאשר... לפוגרומים בקישינב, עיר הולדתו של ליברמן. ויוסי שריד מקלל את מתיישבי הנגב, בלשון הקללה שקילל אורי צבי גרינברג את משמר העמק בשנות ה-30: "אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף." שניהם ב"הארץ", אם למישהו זה לא היה ברור.

* מעניין איפה שריד, גפן וחבר מרעיהם מתכוונים ליישב את היהודים שייעקרו, על פי חזונם, מיישוביהם ביהודה ושומרון.

* מתווה פראוור-בגין להסדר הקרקעות עם האזרחים הבדואים בנגב, מלבין השתלטות פיראטית סיטונאית על אדמות מדינה, ששינתה לחלוטין את פני הנגב בעשרים-שלושים השנים האחרונות. התוכנית מקצה לבדואים הרבה יותר מן הנדרש לפי כל אמת מידה אובייקטיבית.
אולם התוכנית הזאת אמורה היתה להביא עימה נדוניה רצינית – הסכמת הבדואים. מה שעמד מאחורי קבלת התוכנית הבעייתית הזאת בידי הממשלה והכנסת, היה הנכונות לשלם מחיר כבד כדי להסיר מהחברה הישראלית מורסה, שחלקה נובע מהזנחה של המדינה, וכדי לפתור בהידברות ובדרכי שלום בעייה חברתית מעיקה. אם אכן הבדואים היו מקבלים את התוכנית, כפי שבני בגין הבהיר בעקבות מגעיו הרציניים, היסודיים והממושכים עם הנהגתם – היתה הצדקה למחיר המופקע של העסקה, מעין נדיבות והוגנות יתר של המדינה למגזר של אזרחים בתוכה.
אך כאשר הבדואים דוחים את ההסדר ולוחמים נגדו באלימות, וגם אם הסיבה לכך היא ההסתה של גורמים רדיקאליים (כולל גורמי שמאל רדיקאלי יהודיים) ושל הח"כים הערביים, הרי שאין כל מקום לנדיבות מרחיקת הלכת הזאת. אם אין הסכמה עם הבדואים, יש לדחות את חוק פראוור, ולחוקק חוק מידתי יותר, שאמנם נותן מענה הוגן לבדואים, אך לא מעבר לכך.

* סוגיית הבדואים בנגב היא מבחן לריבונותה של המדינה. האם ישראל יכולה להשלים עם מציאות שבו מגזר שלם מצפצף על כל חוקי המדינה, אזור שלם הופך לאקס-טריטוריה אוטונומית שלשלטון החוק אין בו דריסת רגל? האם ישראל תתקפל מפני אלימות של מגזר, המוסת בידי גורמים עוינים, השוללים את קיומה, ובידי גורמים אנרכיסטיים המבקשים לפגוע בה?

* הגיאוגרף האנטי-ציוני אורן יפתחאל, פירסם במוסף "הארץ" מאמר נגד המגמה המרכזית של הציונות של מדינת ישראל – "ייהוד" פלשתין. זהו פרוייקט קולוניאליסטי מובהק – זו הציונות מראשיתה, שיאה ב"נכבה" והמשכה עד היום, למשל בהקמת יישובים יהודיים בנגב. חלוקת הארץ בין העמים, כלומר הקמת מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים בקווי 49', תיתן לבעיה הזאת "מענה חלקי". למה חלקי? כי עדיין יישאר שריד לפרויקט הייהוד הקולוניאליסטי ממערב לאותו קו, ויש להילחם בו.
ומה הפתרון הסופי שמציע יפתחאל? "אם היו האוכלוסיות מתערבבות, ניטל היה העוקץ מתהליך הייהוד והיתה נוצרת זהות אחרת, מעורבת... רק כך יוכלו חומות ההפרדה להתחיל להתפורר, והמקום המסוכסך הזה יוכל לכונן זהות ישראלית משותפת, שתכלול דתיים וחילונים, יהודים וערבים."
כלומר, הפתרון הסופי שמציע יפתחאל, הוא המרתה של הזהות הלאומית היהודית, בשקשוקה זהותית "ישראלית". הנה כי כן, מה שעומד מאחורי הפוסט ציונות, הוא התובנה שהציונות היא המקיימת את העם היהודי ומבטיחה את קיומו בעתיד. אנשים הרוצים לברוח מיהדותם, הסולדים מיהדותם ומתביישים בה, הרוצים לשים קץ ללאומיות היהודית, מבינים שעליהם להילחם בציונות. מבחינתם הם צודקים.

* נשיא סוריה בשאר אסד פירסם הודעת אבל על מותו של נלסון מנדלה, ואמר כי חייו היו השראה עבור לוחמי חירות ושעל רודנים להפיק לקח מהם. תודו שיש לו חוש הומור.

* סוגיית מימון הבתים והנהנתנות של נתניהו בידי משלם המיסים הישראלי, הפכה כמקובל אצלנו לדיון פוליטי אישי, ולא לדיון נורמטיבי מוסרי. מי שמתנגד לנתניהו השתמש במידע שהתפרסם כדי לנגח אותו ומי שתומך בו התעלם ממנו והציג את הביקורת עליו כרדיפה. חוסר היכולת להפריד, מצביעה על חוסר בגרות של החברה הישראלית.
אני תומך בנתניהו בתחומים מסויימים ובראש ובראשונה במאבקו הנחוש נגד מדיניות הפייסנות של ארה"ב כלפי איראן. בתחומים אחרים אני פחות תומך בו ופחות מרוצה ממנו. אבל מה הקשר? למה אנשים אינם יכולים להתנהג כאזרחים, ולהתנגד לשימוש לרעה במיסיהם לצורך הנהנתנות האישית של מנהיג שבו הם תומכים? אילו הצבעתי לנתניהו, הביקורת שלי עליו היתה חריפה הרבה יותר, כי הייתי מרגיש שהוא מנצל לרעה לא רק את מיסיי אלא גם את קולי.

* כאשר אהוד (מעטפות) אולמרט (!) מרשה לעצמו לבקר את נתניהו על נושא ההוצאות על בתיו, הוא שובר את שיאי הציניות. כאשר התקשורת, שבצדק ביקרה את נתניהו בנושא הבתים, עוברת על כך לסדר היום ואינה מזכירה לאולמרט שלפחות בנושא הזה מוטב שישתוק, היא מועלת בתפקידה ומוכיחה שביקורתה הצודקת על נתניהו, אינה עניינית, אלא ניצול הזדמנות. וכך, היא פוגעת באמינות של עצמה, ודוחפת את תומכי נתניהו, הראשונים שהיו צריכים למחות על התנהלותו הקלוקלת והבלתי נורמטיבית, לגונן עליו.

* נתניהו ראוי לגינוי ולתוכחה, על חוסר רגישותו החברתית ואי הבנתו את החומרה בכך שכאשר אנשים עובדים אינם מצליחים לאורך הרבה שנות עבודה ומאמץ להגיע לדירה, הם נדרשים לממן במיסיהם את שלוש דירותיו על הוצאותיהן המנופחות עד טירוף, שלא יכול להיות להן כל הסבר ואין להן כל הצדקה.

* מעבר לביקורת על התנהלותו האישית של נתניהו, יש לשנות את החוק. יש לקבוע שהמדינה מממנת רק את דירת השרד שהיא מקצה לראשי ממשלה, ואינה משקיעה אגורה בדירותיו הפרטיות, אולי זולת אבטחה. לשכת ראש הממשלה הסבירה שנתניהו מארח אישים מחו"ל בביתו הפרטי. תחקירים עיתונאיים מוכיחים שהדבר אינו נכון, וכאשר נתניהו נמצא בקיסריה, הוא מקיים את פגישותיו בבתי ידידים או במלון שמשלם המיסים שוכר לשם כך. אבל גם אם נקבל את גרסתו של נתניהו בנדון – אין לכך כל הצדקה. יש לו דירת שרד, ושם עליו לארח את אורחיו. אם הוא בוחר לארחם בביתו, שיעשה זאת על חשבונו.

* לשם מה אנו משלמים משכורת לראש הממשלה, אם אנו מממנים את כל הוצאותיו, המוצדקות ושאינן מוצדקות?

* צל"ש לכתב "הארץ" ברק רביד. רביד יצא בחריפות נגד עמיתיו העיתונאים, שניאותו להצטרף למסעו של פרס במכסיקו, על חשבון כספי גבירים יהודיים במכסיקו, שלשכת הנשיא גייסה. כמובן שסוללת העיתונאים הזאת היתה לסוללה של יחצ"נים, והפכה את המסע למסע יחצ"נות של פרס, לקראת חזרתו הקרובה לחיים הפוליטיים עם תום תפקידו. הדבר הגיע לשיא, כאשר התקשורת כמעט העלימה את התמוטטותו של פרס במהלך הביקור. רביד תקף את העיתונאים ואת לשכת פרס. הוא אמר, בצדק רב, שאילו היה מדובר בנתניהו, הנושא כבר היה מטופל בידי מבקר המדינה, ואילו היה מדובר בליברמן, הוא כבר היה מטופל במשטרה. רביד ועיתונו אינם חשודים באהדת נתניהו ובטח לא באהדת ליברמן. אך רביד היה מספיק הוגן כדי לומר אמת.

* קרימינסלב ב"וויינט" – כתבת צבע עתירת תמונות על חתונתו של דרור אלפרון, עבריין עם ייחוס מכובד בעולם הפשע. תמונות של האמנים והידוענים שבאו לחתונת הצמרת. כתבה ללא כל ביקורת מוסרית, ככל כתבה שגרתית על עולם הסלב. כסדום היינו? לעמורה דמינו?

* הרבה זמן לא צחקתי כל כך, כפי שצחקתי בימים האחרונים, אחרי מותו של ספי ריבלין. ויותר שצחקתי מהמערכונים שלו, צחקתי מהראיונות איתו, כיוון שהוא היה מצחיק בעיקר כמשיח לפי תומו, וכמספר סיפורים גאוני. אין דרך טובה יותר לבטא את הצער על לכתו, מאשר הצחוק הזה, שכל בית ישראל נסחף אליו. כל חייו ריבלין הצחיק ושימח אותנו, ואי אפשר לזכור אותו, אלא בשמחה ובצחוק.

* התראיינתי לתוכנית טלוויזיה של מגמת התקשורת במכללת "כינרת", שהוקדשה לזכרו של אריק איינשטיין. לקראת תום הראיון, נשאלתי מה לדעתי היה רוצה אריק איינשטיין לומר לחברה הישראלית, אילו הייתה לו עוד הזדמנות.
כמובן שאיני יודע מה הוא היה רוצה לומר, אם בכלל. אבל אני בחרתי לצטט דברים שהוא אמר, שנראים לי כמסר הרלוונטי ביותר לחברה הישראלית היום. ציטטתי משירו "סן פרנציסקו על המים". הוא ביקר בסן פרנציסקו, והתפעל: "כל כך יפה בסן פרנציסקו על המים... גשר הזהב יפה כמו בסרט" וכחובב ספורט מושבע הוא התפעל ממשחק ה-NBA, בו צפה בכוכבי שנות ה-70: "ד"ר ג'יי קורע רשתות וקרים עבדול ג'אבר נוגע בשמים."
ובכל זאת, הוא הרגיש רחוק. "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת. אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת."
בימים אלה של קמפיין תקשורתי המעודד את הירידה מהארץ בכלל ולברלין בפרט, המספר כמה המדינה הזאת מחורבנת וצריך לברוח ממנה, ראוי לצטט את שירו של אריק איינשטיין, האומר שזאת הארץ שלנו, זה הבית שלנו, זה המקום היחיד שבו עלינו לחיות. רק כאן אני ואתה נשנה את העולם.

* איפה אריק איינשטיין ואיפה נתן זך...

* ביד הלשון: אחד משיריו היפים ביותר של אריק איינשטיין הוא שירם של יחיאל מוהר ויוחנן זראי "רוח סתיו". "רוח סתיו" הוא השיר הראשון באלבומו של אריק איינשטיין מ-1973 "ארץ ישראל הישנה והטובה", הראשון משישה אלבומים בסדרה זו.
18 שנים קודם לכן, היה זה שיר הסולו הראשון של אריק בלהקת הנח"ל. אלא ששם, משהו התפקשש. במקום "לַנַעֲרָה שוב אין אומרים, היי בובה מותק, בואי לרקוד," הוא שר – "לנְעֲרָה וגו'"... עם שווא מתחת לנו"ן.
בספר המשותף לו ולעלי מוהר (בנו של מחבר השיר יחיאל מוהר), "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים," מספר איינשטיין: "שם עשיתי את הנזק ושרתי 'לַנְעֲרָה שוב אין אומרים' במקום 'לַנַעֲרָה'. מה שהפליא אותי אחרי שגיליתי את הטעות הזאת, כמה שנים אחר כך, זה שאף אחד לא אמר לי שום דבר, לא העיר שנְערה זה הקול שמשמיע החמור ... אולי זה חטא השטחיות."
הטעות נובעת מכך שברבים אנו אומרים "נְעָרוֹת" ולעיתים בשפת הדיבור אנו משליכים מלשון רבות ללשון יחידה (ולהיפך).
בדרך כלל אריק איינשטיין הקפיד על השפה, על הגייה נכונה, על הבלטת כל המילים וכל ההברות. פה ושם היו לו שגיאות קלות. שיר אחד שיש בו שגיאות צורמות הוא "אבישג", אך להערכתי הן מכוונות; נובעות מכך שהשיר הוא פרודיה (על שירי אהבה בומבסטיים ומלאי פאתוס). שם כתב ושר איינשטיין (וזה גם אחד משני השירים היחידים – השני הוא "עוד יהיה", שאריק איינשטיין הלחין בעצמו): "איני יכול עוד בלעדֵיךְ... אני נכסף להיות אִתֵךְ". בלעדֵיך במקום בלעדַיִךְ ואִתֵךְ במקום אִתָךְ.