הלכנו לראשות את סרט הקולנוע הסעודי הראשון, "ווג'דה", שביימה במאית סעודית, חייפא אל מנסור – ולא התאכזבנו. הוא ראוי לכל השבחים שניתנו לו, וקרוב לוודאי שיזכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר באוסקאר הקרוב.
הגיבורה המקסימה של הסרט, ואאד מוחמד, אמנם נראית קצת מבוגרת יותר מגיל 10, אך זה כלל לא מפריע. היא קורנת חיוניות בלתי רגילה. חוכמה. שמחת חיים. אופטימיות. אמונה בכוחות עצמה. חוצפה חיננית וצודקת. יכולת לחיות כאדם חופשי-יחסית בתוך חברה סגורה וצבועה ודתית מאוד.
זהו סרט שנחרט ממנו בך כל פרט, ואינך שוכח, כי אתה מתרשם ממנו כל הזמן בכמה וכמה רמות. הסיפור הפשוט, המקסים אך גם עצוב. והחברה המתוארת. המנהגים. אפילו ההומור. למשל, כאשר מונעים מווג'דה את סכום הפרס שבו זכתה במקום הראשון, בתחרות הבקיאות בקוראן, וזאת משום שהיא אומרת בתמימות ובלי לשקר שתקנה בו אופניים – המנהלת-המורה הצבועה מודיע כי את סכום הפרס יתרמו בשמה ל"אחינו בפלסטין"! – וכבר אתה רואה את מלוא הצביעות שבחברה הזו, שהיא בעצם חברה מפגרת בתנאים דה לוקס!
כל הריהוט, הציוד, אפילו המותרות, שבביתה של ווג'דה הם מערביים במאה אחוז, לא פחות מבית ישראלי מהמעמד הבינוני הממוצע. לכאורה הם לוקחים חלק בקידמה והם כמונו – אזרחי המאה ה-21 ואחת – אך כל זה רק כאילו, שום דבר אינו שלהם ממש מבחינת הידע והחופש, הם רק משתמשים בצעצועים שהעולם המודרני מעניק להם, אולי בזכות רמת החיים הגבוהה-יחסית שהנפט מאפשר לסעודים, אבל אם ייקחו מהם את הנפט – לא יישאר להם משל עצמם כמעט כלום, כי החברה הסעודית, המתוארת גם כאן, היא כמגדל קלפים או כארמון על כרעי תרנגולת. פרימיטיבית. לא ממש נאורה. לא ממש פתוחה. המנהגים הישנים עדיין שולטים.
למשל, לאכול, רק על הרצפה, מסובים על כריות סביב טס מתכת גדול שעליו כל התקרובת. ואם הגבר מזמין אורחים, רק גברים, כמובן – אזיי האישה, בלבוש צבעוני, נושאת בגאווה עצומה את התקרובת על גבי טס ענק עד לדלת של חדר האורחים, שם המנוול, זה אלוף-נעוריה רב-החסד, שעדיין היא אוהבת אותו – אבל הוא עסוק לאחרונה בלקיחת אישה נוספת, כמצוות הדת – פותח את הדלת ולוקח את הטס ממנה וסוגר אחריו את הדלת. האורחים הגברים אינם רואים אותה בכלל.
כן, אני כבר רואה את התגובות – שאני גזעני, שאין בי כבוד למנהגים המסורתיים של אכילה על הרצפה כמו באוהלי המדבר, ולמנהגי הפרדה בין גברים לנשים אפילו כמטחווי-ראייה, ושהלא גם אצלנו, הפְרֵחוֹת עם חצי תחת בשרני חשוף וחצי שדיים זקופים בחוץ – מנשקות כל מזוזה הנקרית על דרכן! אולי גם כן מורשת מימי הַבֶּרְבֶּרִים? ושלא לדבר על ההפרדה בין גברים לנשים אצל שבטי החרדים שלנו!
ואולם הגיבורים האלה, בסרט, נמצאים בשלב של ימי-הביניים, הם חיים בכפייה, בצביעות ובשקרים חברתיים, ואין הם מעמד ביניים אמיתי, למרות שזוהי רמת חייהם המודרנית, אלא הם עבדים לחברה פטריארכלית-דתית סגורה ומחניקה, שבה כל פרח אנושי, דוגמת ווג'דה, עתיד לקמול.
פשוט לא יאומן, ובייחוד מצב הנשים והילדות. כיצד הבית חוגג בג'ינס ובמשחקי מחשב ובכל מיני חידושים טכנולוגיים ואינטרנטיים, המקרבים את עולמם לעולמנו – ואילו החוץ עטוף ברעלות ובשחור וכולו הפרדה בין נשים לגברים וחוקי צניעות שבטית שמסתירים כנראה יצרים פרימיטיביים של רצח ואונס – אלמלא הסתרת הגוף הנשי!
הבמאית מספרת כי בעת הצילומים לא היתה יכולה להסתובב חופשית על הסט עם הגברים, והיה עליה לשבת בקרון סגור ולתת את הוראותיה בקשר, מרחוק.
אין אף בית קולנוע בסעודיה ולכן הסרט לא יכול להיות מוצג שם. רק בקלטות, אולי בכבלים, ובטלוויזיה. ואתה פשוט מרחם על האנשים האלה, הטובעים בשפע המודרני אבל עבדים למשטר דתי מחמיר ופטריארכלי!
וצריך לציין את העדינות שבה הסרט נוצר. אולי היא פרי החשש מצנזורה, מהתערבות המשטר והציוויים הדתיים בהרשאת הפקתו של הסרט – אבל אולי דווקא משום כך אין הסרט הופך לסרט מחאה פלאקאטי, זול, אלא נותר במסגרת כמעט קאמרית של צוות שחקנים שמתארים בנאמנות את חיי היום-יום שלהם.
וכמה נפלאה היא הילדה-הנערה ואאד מוחמד בתפקיד ווג'דה! לשם משחקה בלבד, והוא עיקר הסרט – כדאי לרוץ לראות את הסרט!
כבר חלפו שעות רבות, ואפילו ימים, מאז ראינו את הסרט, והוא לא נמחק מזיכרוננו. כמעט כל פרט ופרט בו. ממש פנינה!