Iesus Nazarenus Rex polakaeorum
Jezus Nazarejczyk Król polski
כשביקשתי לקנות כרטיס לסרט "הקרב על ורשה 1920", האישה שמאחורי הדלפק בקופה של הסינמטק החדש והמצוחצח, לא שאלה אותי כלום, ולמרות שעוד נותרו לי שנים לא מעטות עד הפנסיה, הנפיקה לי באופן אוטומטי כרטיס גמלאי. כשנכנסתי לאולם 5 הקטן הבנתי. היו שם כעשרה צופים "פולנים" בגיל ממוצע של שמונים.
קרב ורשה (פולניתBitwa warszawska ) שהתנהל ב-1920 וכונה גם הנס על הוויסלה, היה הקרב המסיים של המלחמה הפולנית-סובייטית, והתנהל בין הימים 13 עד 25 באוגוסט. הקרב הסתיים במפלה של הכוחות הסובייטיים.
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה והקמת פולין העצמאית שאפו הפולנים לחזור לגבולות לפני חלוקת פולין ב-1797 ולהקים פדרציה עם אוקראינה, ליטא ובלארוס. זו היתה הסיבה שבגללה פתח יוזף פילסודסקי, בשיתוף מנהיג האוקראינים סימון פטליורה, במלחמה נגד הבולשביקים. המלחמה החלה במרץ 1919, ובתחילתה קצרו הפולנים הצלחה היות שהבולשביקים, ובראשם ולדימיר לנין, היו עסוקים במלחמת האזרחים הרוסית. ב-7 במאי 1919 נכבשה קייב.
כאשר נראה ללנין שהוא מנצח במלחמת האזרחים הוא הפנה את מאמציו לעבר פולין בכוונה לכבוש אותה, להשליט בה משטר קומוניסטי שבעקבותיו יתעוררו מהפכות קומוניסטיות בארצות אירופה ובעיקר בגרמניה. ב-24 במאי 1920 פתחו הרוסים במתקפת שבראשה עמד סמיון בודיוני ודיוויזיית הפרשים שלו. הפולנים פתחו בנסיגה וב-13 ביוני 1920 נטשו את קייב. ב-4 ביולי 1920 פתח מיכאיל טוכאצ'בסקי במתקפה רחבה, והפולנים נאלצו לסגת נסיגה מהירה שהגיעה עד 30 ק"מ ליום. ב-13 ביולי 1920 חצו יחידות פרשים סובייטיות את נהר הוויסלה כדי ללכוד את ורשה בתנועת מלקחיים. המצב נראה נואש ונראה שוורשה עומדת לפני תבוסה בטוח.
הקרב החל ב-12 באוגוסט 1920 בהתקפה של הצבא האדום על רדזימין, 23 ק"מ מזרחית לוורשה, וכבש אותה ב-14 באוגוסט, וכל השגרירים עזבו את ורשה למעט הוותיקן. פילסודסקי החליט להגיש כתב התפטרות מכל תפקידיו המדיניים ולהתרכז רק בפעולות הצבאיות. סיבה נוספת היתה שאם הוא ייפול בקרב לא תהיה הפרעה בהמשך השלטון. הוא ביקר בחזית והעלה את מוראל החיילים. ב-14 באוגוסט 1920 פתח ולדיסלב שיקורסקי, בראש הארמייה הפולנית ה-5, במתקפת-נגד, ותוך מיספר ימים הצליח להדוף את הסובייטים.
ב-16 באוגוסט 1920 פתח פילסודסקי במתקפה נגד בודיוני תוך ניצול נקודת החולשה בין הארמיות של בודיוני מדרום – וטוכאצ'בסקי מצפון. תוך מיספר ימים הצליחו לכתר את הסובייטים. רק בשלב מאוחר הבחין טוכאצ'בסקי בחומרת המצב ונתן פקודת נסיגה אך במאוחר. הצבא נסוג באנדרלמוסיה כאשר הפולנים, שהיו מצוידים גם ברכב משוריין, נעים במהירות של 30 ק"מ ליום. באמצע אוקטובר 1920 הגיעו הפולנים לקו ממנו גורשו שנה קודם. הפסקת אש נכנסה לתוקפה ב-18 באוקטובר 1920.
הביטוי "הנס על הוויסלה" הוטבע על ידי חבר הסיים ולדיסלב סטרונסקי שהתנגד ל"הרפתקה האוקראינית" של פילסודסקי. רק לאחר מכן הוא הפך למטבע לשון של פטריוטיות פולנית.

הסרט
סרטו האפי של הבמאי הפולני יז'י הופמן "הקרב על וארשה 1920" הינו ההפקה הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע הפולני. מופע ראווה פטריוטי עתיר תקציב, המתאר איך הפולנים הביסו את הסובייטים והצילו את העולם. הפולנים, המתגאים כי כבר קודם לכן, הם הצילו את אירופה כולה (ואת העולם) כאשר בשערי וינה עצרו את התורכים והצילו את אירופה מכיבוש המוסלמי, חוזרים על כך במצע הרואי לא פחות.
הסרט גדוש מדי בסצנות קרב וטבח, שחלקן מתועדות באופן ריאליסטי ביותר, המוני סוסים ופרשים, וחרבות שלופות, ומתים ודם כשהכול מלווה במוזיקה הרואית.
מאורעות המלחמה מוצגים דרך עיניהם של שני גיבורים: אולה ויאן. זמרת ורקדנית קברט בוורשה, ואהובה ובעלה, קצין בחיל הפרשים, משורר המאמין ברעיונות סוציאליסטים. הוא מתגייס להציל את פולניה אבל הוא נקלע לריב על כבוד עם קצין המאשימו בקומוניזם, ועל כך הוא נידון למוות. לפני ההוצאה להורג מגיעים הסובייטים והוא ניצל ונהפך לבן חסותו של פולני המשרת כאיש ה"צ'קה" – שירות הביטחון הסובייטי הראשון, בראשות הפולני פליכס דזרז'ינסקי.
בינתיים קצין אחר מאשים את אשתו זמרת הקברט בבגידה עקב בגידת בעלה ומאיים עליה במאסר אם לא תיעתר לחיזוריו, היא מפתה אותו ונשות הקברט תופסות אותו משקות אותו ביין וכשהוא שיכור מלבישות אותו במדי קומוניסט וכך הוא נתפס ומואשם בקומוניזם. בינתיים זמרת הקברט היפה מחליטה להתגייס לצבא כאשת חייל, היא גם אחות רחמנייה וגם מפעילת מכונת ירייה. בסוף כמובן בעלה ניצל מהסובייטים, חוזר להילחם למען פולניה, נפצע ונפגש עם אשתו בבית החולים בסצנה מלאכותית שמסיימת את הסרט.
בסרט גם סצנות תיאטרליות מדי כאשר בקרמלין מופיעים לנין וסטלין וטרוצקי, ובארמון בלוודר בוורשה המרשל פילסודסקי כמנהיג פולניה שלראשונה מאז 1795 זכתה בעצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה. סצנות אלה מעניקות לסרט לעתים תחושה של מסכת דידקטית.
הסרט הופך את ההיסטוריה המתוארת בו למופע ראווה פטריוטי, המציג את חוסנו וגבורתו של העם הפולני מול היריב הבולשביקי, המלחמה אינה רק בין הפולנים לרוסים אלא בעיקר מלחמת הדת הקתולית. הקתולים מול הפרבוסלבים. הנה הכומר הקתולי העומד בראש החיילים ומקריב את חייו. הכנסייה הקתולית היא המנצחת! אין ספק ישו הנוצרי מלך הפולנים.

הקרב על ורשה והיהודים
הפולנים נזהרו מאד מלגעת ביהודים. בסרט לא מופיעה אף דמות יהודית. בכל ורשה המפוארת אין רואים כלל יהודים. אבל יש פה ושם יהודים ברקע ורמיזות ליהודים.
כאשר צועד הצבא הפטריוטי הפולני ברחובות ורשה נתקלים המתגייסים הגיבורים בקבוצת מפגינים הקוראת להם שלא לפגוע בסובייטים. אנשי הקבוצה הלבושים בלבוש פשוט עם זקנים, אינם מזוהים ישירות עם היהודים, אבל כל פולני מבין מי הם אויבי הקתוליות הפולנית התומכים בסובייטים.
סצנה שבה תושבי העיר חופרים חפירות הגנה סביבה מופיעים גם כמה יהודים בתלבושת חרדית עם טליתות, הנה בכל זאת יש גם יהודים פטריוטים, ולעומת זאת, כאשר מגיעים הסובייטים מראים שהם שורפים בתי עץ רבים ביניהם גם בית שעליו מצויר בצורה בולטת מגן דוד (כאילו שהיו במציאות בתים כאלו) ללמדנו שדווקא הסובייטים הם אויבי היהודים.
"הקרב על וארשה 1920". בימוי: יז'י הופמן; תסריט: ירוסלב סוקול, יז'י הופמן; צילום: סלבומיר אידזיאק; מוסיקה: קרזסימיר דבסקי; שחקנים: בוריס שיץ, נטשה אורבנסקהנטשה אורבנסקה, דניאל אולבריצ'סקי
הסרט:
http://www.youtube.com/watch?v=8S_YJnu56bA#t=45

מה היה אילו?
רק לאחר מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה האיומות הצליחה בריה"מ להשתלט על פולניה. קשה שלא להרהר מה היו פני ההיסטוריה לו הצליחו הקומוניסטים להשתלט על פולניה כבר ב-1920, ואחריה אולי גם על גרמניה. ייתכן שאז לא היתה מתרחשת כלל מלחמת העולם השנייה, השואה היתה נמנעת, והיהודים היו ניצלים מהשמדה. מצד שני, יתכן שמדינת ישראל לא היתה קמה, היות שהעלייה הציונית מפולניה בין שתי מלחמות עולם, היא זו שהקימה את היישוב בארץ, ובלעדיה לא היתה קמה המדינה.

עניין אישי
הסרט עניין אותי מבחינה אישית מפני שרציתי לראות את הנארטיב הפולני למאורע שהשפיע על חלק ממשפחתי בעקיפין. המאבק בין הסובייטים לפולנים הביא גם לפוגרום בעיר פינסק, שבעקבותיו נוסד בארץ קיבוץ גבת – הקבוצה ע"ש קדושי פינסק. הנה הפרק העוסק בכך בספרי "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק".

פינסק – 5 אפריל 1919 – הפולנים חזרו לעיר. מאז קבלת "כתב הזכויות היסודי" לייסוד יישוב יהודי בפינסק, שניתן ע"י נסיך פינסק – פיודור ירוסלביץ, ביום 9 באוגוסט 1506, ובו אישור להקמת בית-כנסת ובית-קברות. לא היתה אופטימיות כזו. יוזף פילסודצקי עורר תקווה. הנה הסוציאליסט הפולני שיגן על המיעוטים הלאומיים בפולניה החדשה והדמוקרטית.
לאחר המלחמה עדיין השתררו בעיר רעב ומצוקה. זה עתה החלו רבים לחזור לעיר לאחר שנאלצו לצאת ממנה עקב היותה קו החזית במלחמה. העזרה שהגיעה מאמריקה הצילה משפחות רבות מחרפת הרעב.
בבוקר יום השבת, ה' ניסן, נאספו נציגי הקואופרטיב הציוני לכינוס על מנת לחלק את הכספים לצדקה. הכינוס של ועדת התמיכה נקבע ב"בית העם". בזמן כינוס האסיפה סבבו חיילים פולנים ברחובות ותפסו יהודים לעבודת כפייה. מטרתם האמיתית היתה לקבל שוחד מאת הנתפסים, כך נהגו מאז כיבוש העיר.
בין החיילים היה חייל יהודי, קוזק שמו, שהיה ידוע בעיר הולדתו כגנב, ואשר הצטרף לצבא הפולני בכוונה תחילה לגזול ולחמוס. ליד "בית העם" עצרו החיילים כמה יהודים ולאחר שקיבלו שוחד שיחררום. צעירים אחדים, שהחיילים רצו לתפסם, נסו ונמלטו מהם אל "בית העם". קוזק וחבריו החיילים רדפו אחריהם, עלו במדרגות, ונכנסו פנימה אל האולם. כאשר ראו שם אנשים רבים נצנץ רעיון במוחם להשתמש בהזדמנות שנפלה לידיהם לשם שוד וביזה. הם מיהרו אל המפקדה והודיעו כי גילו אסיפה של בולשביקים. מיד נשלחה למקום האסיפה פלוגת חיילים רוכבי אופניים ברצון לגזול את הכספים. "יש לחסל את "הבולשביקים!" ציווה המפקד הפולני.
החיילים התפרצו והחלו לתת לנאספים מכות רצח, ותפסו את סכום התמיכה יותר מחמישים אלף רובלים. כל מתלונן הוכה באכזריות. כדי להצדיק את השוד ירה אחד החיילים וצעק: "הז'ידים יורים עלינו!"
אחד החיילים ירה בקבוצת צעירים שהסתתרה והרג את אהרון גלויברמן. החיילים תפסו צעירים נוספים ברחוב והכניסו גם אותם לבניין. פלוגת החיילים הרגלים ורוכבי האופניים אסרו את הנאספים והקיפו אותם כשרשרת מהודקת וציוו עליהם ללכת. בדרך היכו אותם מכות אכזריות בכתות הרובים. חלקם נרמסו לארץ מעוצמת הכאב.
החיילים הוליכו את האסירים לבית המפקדה במטר מכות ומהלומות. במגלבים, במקלות, בכידונים ובכתות הרובים. בדרך מקרה עבר שם צעיר, פנחס קרסילשציק, עם אהובתו, תפסו אותו והכניסוהו אל בין הנאסרים. אחד החיילים נכנס וסיפר כי תפסו אסיפה של בולשביקים, מיד הוצאה פקודה להמיתם בירייה.
בדרך מקרה נמצא במפקדה מר ריקברט, זה שהביא את הכסף שנשלח מאמריקה. בשמעו את גזר הדין הצליח לצאת ולהימלט מהעיר לוורשה.
לקחו את הנאסרים לעבר כיכר השוק, כבר היה ערב. והנה הגיעה מכונית צבאית וממנה ירדו שני קצינים פולנים. על פי פקודתם סדרו את הנאסרים מול קיר המנזר. אחר הודיעו כי על הזקנים והנשים לצאת מן השורה. לחלק מהזקנים לא הירשו לצאת. ניתנה פקודה לחיילים לטעון את רוביהם. אז הבינו האומללים כי קרוב קיצם. אחדים החלו צועקים כי נקיים הם מעוון וביקשו רחמים, אולם החיילים הפולניים השתיקו אותם במכות שוט על פניהם. נערה אחת – פרומה איזנברג, חברתו של צבי ליבמן, התפרצה כמטורפת ממקומה ורצה במרוצה פראית אל אהובה, נפלה על צווארו, חיבקה אותו בזרועותיה, וקראה בקול קורע שמיים: "אמות איתך!" – בשום אופן לא רצתה לעזוב אותו. שני חיילים אחזו בה, קרעו אותה מזרועות אהובה ובמכות סילקו אותה. היא נפלה על הארץ והתעלפה. החייל שעמד לידה אמר: "אלמלא חסתי על כדור הייתי הורג את הז'ידובקה הזאת ככלבה.|"
החיילים הודיעו לעומדים מול הקיר כי ייכונו למות. קמו צעקות נוראות, בכי ויללה. הפולנים שעמדו וחזו בנעשה הביטו אל המחזה המחריד בלעג מר. אז נשמע קולו של המורה מושקובסקי:
"אחים, נמות מות קדושים, אמרו אחריי את הווידוי." הוא התחיל: "אשמנו בגדנו גזלנו." ואחריו קראו כולם את הווידוי מילה במילה. הצעקות היללות והצווחות יחד עם קריאת הווידוי נשמעו גם ברחובות הסמוכים.
"ירו! אש!" נשמעה הפקודה, ועשרות רובים ירו בבת אחת. כעמיר מאחורי הקציר נפלו בחירי בני פינסק ודמיהם התערבו. בין המומתים היו אחים. משה ליב פרידמן ואחיו חיים, דניאל קוטוק, ואחיו משה, שהיו יתומים מאב ואם. הגדול דניאל היה בן 16 והקטן משה בן 14. בין הנאסרים היה איש זקן אברהם הירש עלשטיין בן 60 ובנו לייב, האב הוצא מהשורה והבן נשאר ונורה לעיני אביו.
השתלטה דממת בית קברות מסביב. רק אנחות בודדות של הגוססים הפריעו לפעמים את הדומייה. בפקודת הקצין הפולני ירו החיילים בשנית בחללים ובגוססים. כל הלילה נשמעו אנחות הגוססים. עם עלות השחר באו פולנים מאנשי העיר וחלצו את נעלי ההרוגים מהגופות וחילקו אותם ביניהם, גם החיילים השומרים השתתפו במעשה הזה.
לפני עלות השחר העירו את העגלונים והקברנים והביאום אל המשטרה. משם נסעו בעגלות בליווי שוטר פולני אל כיכר השוק – מקום ההריגה. נורא היה המחזה. ערימה גדולה של גופות בני אדם. רבים מהם יחפים, נערמה ליד קיר המנזר. בגדיהם ספוגי דם ועל פניהם זוועת חרדת המוות אשר בא אליהם פתאום, וקפאה על הפנים המעוותים. המדרכה מלאה בדם. בית מטבחיים.
השוטר פקד עליהם להעמיס את החללים על העגלות. כאשר ניגשו לעבודה הבחינו כי בין הגופות היו מוטלים הנער אברהם בנקובסקי שנפצע רק ברגלו, נחום יצחק פידלמן שנפצע קשה בבטנו, וזיסקינד פלצני שהיה לגמרי שלם בגופו.
הם החלו להתחנן לפניהם כי יצילו אותם. בנקובסקי, שהיה בן יחיד אמר להם: "אבא ייתן לכם אלף רובלים."
החייל עמד מרחוק ולא ראה ולא שמע כלום.
העגלונים החליטו לשים את החיים מעל גופות המתים, אולי יצליחו להורידם בדרך מן העגלות ולהסתירם. על העגלה הראשונה שמו שמונה מתים, ומלמעלה הניחו את פלדמן. ניגשו להעמיס את העגלה השנייה, ופתאום בא קצין פולני עם כלבו וצעק: "מי הירשה לכם לקחת מכאן את המתים?" הוא ציווה להוריד את החללים מעל העגלה ולשוב למשטרה להביא אישור.
פקודתו התמלאה והנה קם פלצני מבין המומתים וביקש רחמים על חייו "רחם עליי, אדוני, אני חף מפשע."
"המיתוהו!" קרא הקצין, והוא ירה אליו פעמיים, אבל החטיא.
פלצני ברח וחייל רדף אחריו. בקצה כיכר השוק תפס אותו חייל אחר והחייל שרדף אחריו ירה בו והמיתו. פלצני נפל מתבוסס בדמו על המדרכה.
שני נערים יהודים בני שלוש עשרה, נזדמנו למקום והקצין ציווה אותם לסחוב את ההרוג לערימת החללים. הם אחזוהו וסחבו את גופתו אל ערימת שאר החללים. רצועת דם ארוכה נמשכה מפינת הרחוב עד העגלה.
הקצין קרא: "הז'ידים עודם חיים!" הוא ניגש אל החללים והסתכל בפניהם. כאשר מצא את בנקובסקי ירה בו באקדחו והמיתו. נשאר רק פילדמן שלא הרגיש בו. הקצין הפולני שמח מאוד על המעשה הרב שעשה. הוא ציווה על כלבו לעבור הנה והנה לאורך שלולית הדם אשר בחריץ ליד המדרכה.
אז הביאו מהמשטרה תעודה המאשרת את הקבורה, והקצין הרשה לקחת את גופות היהודים. העמיסו את הגופות על שש עגלות ונסעו. את פילדמן הפצוע שמו למעלה על המתים.
הביאו את החללים אל בית העלמין הישן אשר בתוך העיר שזה כשמונים שנה פסקו לקבור בו מתים. היה כבר שבע בבוקר הרחובות היו ריקים מאדם. אחרי ליל הזוועות היהודים פחדו לצאת מביתם. ניגשו לחפור את הקבר. את המתים פרקו מעל העגלות ואת פידלמן הניחו בצד.
האומלל הרים פעם בפעם את ראשו, והסתכל בעבודתם של חופרי הקבר. לעיניו חפרו אותו ולעיניו הורידו אל תוכו את המתים. סדרו אותם זה על זה, וכאשר התמלא כל שטח הקבר, שמו את הנשארים שכבה שנייה על הגופות התחתונות. פידלמן נאנח בלאט ואת עיניו עצם מדי פעם מעוצמת הכאב. לאחרונה הרים קצת את ראשו וביקש חרש "מעט מים."
שמע זאת השוטר שהשגיח על הקברנים ניגש אל האומלל וכשראה כי עודנו חי, ירה בו שתי יריות והשליך גופתו לערימה.
הקברנים אספו שברי לוחות וענפים יבשים וכיסו את הגופות ועליהם שפכו אדמה. בארבע פינות הקבר תקעו מקלות לסימון, ואחוזי חרדה עזבו את בית העלמין.
ב-10 באפריל התכנס הסיים הפולני לדון בטבח. מיניסטר המלחמה, הגנרל לשניובסקי, מסר הודעה: "זה היה מרד בולשביקי, אסיפה חשאית של האורגניזציה הבולשביקית, נאספו מאה קומוניסטים וכשבאו לפזר את האסיפה ירו על החיילים באקדחים, לכן נתפסו והומתו 33 איש מבין 80."
"בראוו! צריך היה להרוג את כולם!" צעקו הצירים בסיים.
קדושי פינסק שנרצחו ע"י הפולנים ב-ה' ניסן תרע"ט 5.4.1919: ברגמן ישראל בן 23, בנקובסקי אברהם בן 17, גליברמן משה בן 27, גלויברמן אהרון 19, גוטליב צבי בן 23, גוטליב ישעיהו בן 22, הוצמן אברהם בן 26, הקלמן יוסף בן 20, היטלמן פנחס בן 29, זילברמן משה בן 21, יודביץ משה בן 21, ליבמן צבי בן 23, ליברמן מנחם בן 35, מושקובסקי דוד בן 58, מדניק משה בן 30, נטנזון משה בן 37, עלשטין ליב בן 22, פלדמן פישל בן 28, פרידמן משה ליב בן 47, פרידמן חיים בן 29, פלצני זיסקינד בן 17, פרידמן אשר זאב בן 20, פישמן יוסף בן 35, פוריצקי שמחה בן 28, פידלמן נחום יצחק בן 23, קוזניץ גרשון דוד בן 23, קרסילשציק פנחס בן 25, קלינמן שלמה בן 18, קוטוק דניאל בן 16, קוטוק משה בן 14, ריקלין צדוק בן 28, רולניק דוד בן 20, שולמן שמחה בן 48, שטינברג יצחק בן 23, שיפמנוביץ זליג בן 52.
המשורר יצחק קצנלסון הזדעזע מאד מטבח היהודים בפינסק וכתב מיד שיר:

פינסק
חָלַמְתִּי
אֲנִי מוּבָל
בִּרְחוֹבוֹת עִיר
וּמֻעֲמָד אֶל קִיר
שֶׁל מִנְזָר

זמן קצר לפני האירוע, בחורף ,1919 הגיע הסוציאליסט והסופר האנגלי ה. נ. ברילספורד לאזור הגבול בין פולניה לרוסיה, וביקר גם בעיר הגוועת ברעב פינסק. המושל הצבאי הפולני הצעיר, אמר לו בתכלית הפשטות: "לא אוכל להשקיט את הרוחות בעיר עד שאמסור לשחיטה כמה מן היהודים ואקצץ ביישוב האוקראיני שבכפרים."
ברילספורד מיהר לשוב לוורשה והשיג בעזרת ידידים, פגישה עם פילסודסקי, שהיה המפקד העליון של הצבא הפולני ונהיה ל"ראש המדינה". ברילספורד סיפר לו על דברי מושל פינסק. ניכר היה שלא קל היה לו לשמוע את הדברים. הוא קיבל אותו באדיבות של קרח ומיד התחיל ללמד זכות על הצעיר ההוא: "אתם האזרחים," אמר, "אינכם מבינים לרוחו של צבא."
"יסלח לי, הוד מעלתו, גם אני איש צבא הייתי," ענה לו ברילספורד.
מיד נשתנתה כל מהותו של פילסודסקי. נמס הקרח; ולאחר שיחה, גילה סוף סוף את קסמו, שילב את זרועו בזרועו בלוותו אותו אל הדלת.
"נורא להוסיף," סיכם ברילספורד, "אזהרתי הייתה לשווא."
כעבור עשרה ימים בדיוק כונסו מנהיגי הקהילה בפינסק ונורו.

התאריכים החסרים של שאול אריאלי –
הסיבה האמיתית לקונפליקט היהודי ערבי-מוסלמי
שאול אריאלי, איש השמאל ועסקן מר"צ (מקום 12ברשימה לכנסת) כותב ש"נקודת המוצא האמיתית של הסכסוך היא 1917 אבל הפתרון היחיד טמון "בתפישת 1967" ("הארץ" 6.12.13).
כרבים אחרים האוחזים ב"דת 1967", שאול אריאלי כותב כפוליטרוק לא כהיסטוריון, לכן הוא השמיט ממאמרו בכוונה תחילה שני תאריכים מהותיים בסקירתו ההיסטורית:
1. 624 לספירה – הקמת "האומה המוסלמית" ע"י מוחמד וחיסול יהודי ערב.
2. 1921 – קריעת עבר הירדן המזרחי מתחום המנדט הבריטי של פלשתינה (א"י) ויצירה מלאכותית של מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר-ירדני" (שני שליש משטח פלשתינה (א"י), (ב-1948, עם כיבוש יהודה ושומרון, החליט עבדאללה לשנות את שם מדינתו ל"ירדן" ואת שם עמו לעם ה"ירדני".

המציאות
אריאלי אינו מתייחס כלל למציאות. כיום במציאות קיימות שתי מדינות ערביות מוסלמיות פלשתינאיות בשטחי 1917: א. מדינת ירדן. ב. מדינת החמאס בעזה. הוויכוח עתה הוא על דרישת הערבים להקים מדינה ערבית טהורה ביו"ש, ומדינה ערבית נוספת (לאחר החזרת צאצאי הפליטים) במקום מדינת ישראל.

הסיבה לקונפליקט
מאז "שואת יהודי ערב" (חיסול היישוב היהודי ע"י מוחמד) רואים הערבים במעשהו מופת מוסרי: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב".
http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded
תנועת החמאס, התנועה שזכתה ברוב קולות בבחירות תובעת במצעה (אמנת החמאס סעיף 7) את הגשמת דברי מוחמד לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הקופים והחזירים:
הנה הדברים מפי המופתי של הפת"ח: (תנועתו של אבא של מאזן):
http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug
בניגוד לדברי אריאלי במאמר, הקונפליקט אינו על גבולות. הערבים אינם מוכנים להכיר בגבולות ישראל של 1967, ולא רק הם. אפילו ידידתנו הגדולה ארה"ב לא הכירה בהם, ואינה מוכנה להכיר בירושלים המערבית כבירת ישראל.
מכל מקום בעיית הסכסוך הישראלי ערבי אינה כלל בעיית 1967.
עד עתה טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, ובזה נעוץ כל הקונפליקט.

תמיהה
האם לפי תוכנית השלום האמריקאית, שלום בין ישראל לארגון הפת"ח, יהיה על צה"ל לכבוש את רצועת עזה ולהשליט שם בכוח את אבא של מאזן, ולערוב לשלטונו שם ולא רק ביו"ש?
שאם לא כן עם מי יהיה השלום?