בקונצרט הפילהרמונית עם זובין מהטה ופזיל סאי

במוצ"ש האחרון הלכתי לשמוע את הקונצרט למנויים מס' 7 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות [מאן אודיטוריום לשעבר] בתל אביב.

היה לי כרטיס לשורה 20 כיסא 25. אינני יודע איך זה קרה אבל האולם הסתיים בשורה 19 והיציע החל בשורה 21 וכך עליתי וירדתי פעמיים ולא הצלחתי למצוא את המקום, וגם הסדרניות לא היו לי לעזר. הזמן התקצר, רגליי כאבו, ומשום מה היה נדמה לי שכל שיטת המדרגות והמסעדים בהיכל המחודש נועדה להפיל אותי, וכך צנחתי ברגע האחרון בכיסא 1 בשורה 9, שהיה ריק, וממנו שמעתי את המחצית הראשונה של הקונצרט.

הקונצ'רטינו הקצר לכלי קשת של עדן פרטוש היה פתיחה נעימה וקצרה, 9 דקות, לקונצרט כולו.

פסנתר-כנף עלה לבמה, ואחריו המנצח זובין מהטה, בן-גילי, והפסנתרן הטורקי המופלא פזיל סאי, שכבר קנה לו שם אצלנו בישראל בהופעותיו הקודמות. הוא ניגן את הקונצ'רטו מס' 23 בלה-מג'ור לפסנתר ולתזמורת, ק' 488. אני מהסס לומר שקצת התאכזבתי. מהטה נראה לי קצת עייף. המוסיקה המוצרטנטית לא שבתה הפעם את אוזני. אבל הפיצוי היה בשני קטעי הדרן מופלאים שניגן פזיל סאי, אשר כישפו את הקהל בדממה שבה יכולת לשמו זבוב במעופו, וכל צליל צלול מהפסנתר שבאצבעותיו הגאוניות. היה שווה. הפעם הוא ניגן רק על הקלידים ולא על המיתרים שבגוף הפסנתר-כנף, כפי שעשה באחת הפעמים הקודמות.

בהפסקה הצלחתי סוף-סוף למצוא את מקומי בעזרת סדרנית, ובתנועת עכביש – ישר, ימינה, ימינה למעלה וימינה עד סוף השורה! כבר לא זזתי. ניגנו את הסימפוניה השלישית בפה-מג'ור אופ' 90 של יוהנס ברהמס. השיא המלודי, הנעים והמוכר כל-כך, היה בפרק השלישי, וכמובן גם הסיום של התזמורת בהרכב מלא שבמלא בפרק הרביעי. חווייה. אם כי נדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה, שהאקוסטיקה של ההיכל המחודש פועלת מצויין כאשר מנגן כלי סולו יחיד, פסנתר, כינור או חליל – אבל כאשר התזמורת כולה או רובה מנגנת, יש לעיתים הרגשה של ערבוב צלילים לא נקי ביותר.