רומאן
בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'
פרסום בהמשכים
את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים
או באמצעות המכתב העיתי

פרק עשירי
החלום לרדת לעיר התחתית ולמצוא זונה

כך חלפו ועברו שעות אחר-הצהריים. מהאמבטיה יצאנו נקיים וטריים למרפסת. מלנכולי היתה ברקיע השביעי. ריקדדה, שרה יִדְלֵלָה, נישקה, קיפצצה והשמיעה מהפטפון הגדול של הוריה שניצב מאחורינו, בסלון הדירה, את "ארבע העונות" של ויוואלדי, ששמעתי לראשונה בחיי. מוסיקה קלאסית טרם היכרתי לבד מצלילי הסיום של הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק, ששנים רבות חשבתי שחיבר אותה מרק לברי, מהשיר כל העמק הוא שיכור: "פלדה כחולה הם השמיים, כבשן אדום הוא לבבי..."
ובסלון המרוהט בעושר, בבית האריסטוקראטי שעושים בו חוקן כדי להיות נקיים לפני שהולכים לישון! – ניצב פסנתר שחור כי אימא של מלנכולי היתה בעבר פסנתרנית. "היא ניגנה לחיילים ולקצינים הבריטיים בבת-גלים ובבתי-הקפה בטיילת של תל-אביב," הסבירה מלנכולי. עשיתי חשבון שהדבר לא ייתכן כי הם עלו ארצה כבר לאחר קום המדינה. דיבורה היה כה תמים עד כי היה קשה לדעת אם היא משקרת. רק מאוחר יותר הבנתי שהפסנתר היה שייך לאֶטָה המנוחה, אשתו הראשונה של אפרים, שנהרגה בהפצצה הנוראה של המטוסים המצריים על התחנה המרכזית [כיום, הישנה] בתל-אביב בשנת 1948. יעקב קליין, אביו של חברי הטוב זאב, חזר לפנות-ערב למושבה באוטובוס אפור של "איחוד רגב" כשהוא מזועזע ונדהם, וסיפר כי הרציפים מלאים דם וגופות וכל המראה הוא זוועה גדולה. אולי האוטובוס היה כבר של קואופרטיב "דן", שבו התמזגו "איחוד רגב" הפתח-תקוואי ו"המעביר" התל-אביבי. והאמת, אפילו את השם "גוש דן" טרם היכרנו. חשבנו שאנחנו נמצאים על הירקון בין פרדסי השרון, מדרומנו – אזור יהודה (מראשון עד גדרה) עם קואופרטיב האוטובוסים "דרום-יהודה", ומצפוננו – אזור השומרון (ובמרכזו חדרה) עם קואופרטיב "אגד", שבתקופה מסויימת נקרא גם "אשד" כי אוחדו בו "שחר" החיפאי ו"דרום-יהודה" הדרומי, ולימים בלע "אגד" גם את "המקשר" הירושלמי, ונותר עצמאי רק קו אוטובוסים בולדוג לא-גדולים עם המנוע בפנים של האחים ליטווינסקי שהסיע מרחוב מקווה-ישראל בתל-אביב לתל ליטווינסקי, כיום קו 64 של "דן" המגיע לתל-השומר.
ישבתי יחף וערום בַּכִּיסא-נוח ופּוּסית המתוקה מִתְקָרְחֶמֶת בפינקוק (אלה מילים שלה, לא חושב שלמדה אותן ב"ריאלי") על הבלטות הקרירות, גם כן ערומה, מלטפת מנשקת את אצבעות רגליי כשהיא מהמהמת את השיר של שנהר ופוסטולסקי "ב-ח-שאי ספי-נה גו-ש-שת..." ומקשטת את ציפורניי בפרחי יסמין לבנבנים וריחניים שצמחו במרפסת; וחרף מחאותיי דיגדגה לקחה לפה כל אצבע ומצצה אותה בהערצה מוזרה. אחר-כך התעקשה לשבת על ברכיי והמשיכה להתנהג כילדה קטנה והפעם היה תורי לנשק את אצבעות רגליה אחת-אחת ולהניח פרחי יסמין ברווחים הצרים שביניהן ולספר להן את הסיפור על סבתא שבישלה דייסה ולדגדג אותן ולהגיע עד למצוץ יחד את כל אצבעות כף רגלה האחת, הנתונות עמוק בפי בריח היסמין העז, וכף-ידי הפנוייה כבר מטיילת בין הנקבים במעלה ירכיה.
בחיים לא זכיתי לפינוקים כאלה, בקבלה, ובנתינה. אני אוהב מאוד לשחק עם ילדים קטנים, ללא שמץ של נהייה אירוטית. לגנון של אימי במושבה היו רושמים את התינוקות מיד לאחר היוולדם כדי להבטיח להם מקום בעוד שנתיים-שלוש. כאשר ישבה מלנכולי בחיקי חשתי ילדה קטנה מוקפת בזרועותיי, רק שיש לה שדיים שאינם שבעים ליטופים ומבקשים, שני הזכרים הקטנים האלה, המתקשים – עוד ועוד, "כדי להגדיל את הצוּצִים של הצוצים," כדבריה.
פניה היו עגלגלות ובהירות-מטבען אך שזופות מקיץ וים. שערה חום-צהבהב. והגוף נאה במיוחד ומפתה בחושניותו. בעירומה ניכרו סימנים לבנבנים של ביקיני קצרצר בעיגולי השדיים, מעל לערווה הזהובה ובעגבות. ואני נזדמזמה בי "הורה נהלל": "היא היתה / יופי של ילדה / שערותיה ים דגן זוהר / היא היתה / אגדה / אלף לילה ועוד לילה / ופי אלף עוד יותר..." שהיה שר הזמר שמשון בר-נוי (ואדייק: ללחן של צבי בן-יוסף, למילים של שלמה דויטשר-דרורי, שגר עשרות שנים בסדום).
אביה אָרְפַּאד מת לפני שלוש-עשרה שנים ואפרים הרומני הוא אביה החורג. את אביה העריצה מתוך סיפורי אימה על אודותיו בטרם נישאה לאפרים. לדבריה היה ארפאד משורר הונגרי חשוב, לא יהודי. בישראל קמל ומת. לה קוראים מלכה ואולם שמה הקודם, שנתן לה אביה-מולידה, היה – מֵלָנְכּוֹלִי. ארפַּאד חגג בבוהמה של בודאפשט על יֵין טוֹקַאי ופַּלַצִ'ינְקוֹת מעוררות אימה בגודלן ומשוררות שהיו צעירות מֵאִימה, אבל האם היתה גאה ביופיין של ידידותיו, אחת מהן היתה שחקנית ידועה בתיאטרון.
מלנכולי הראתה לי מחברת שירים אהובים עליה, שהעתיקה או תירגמה ואולי חלקם כתבה בעצמה. קראתי שָׁם שיר שאביה כתב וכאילו ממש עלינו, בתירגומה. שכחתיו. אך לימים מצאתי אותו בתירגומו של איתמר יעוז-קסט, ומתברר שכתב אותו המשורר הלאומי של הונגריה שַׁאנְדוֹר פֶּטֵפִי, שמת צעיר בשדה הקרב לשחרור ארצו, יותר ממאה שנה לפני שפגשתי את מלנכולי:

"רוֹטֵט הַשִּיחַ, כִּי / צִפּוֹר עָלָיו יוֹרֶדֶת, / רוֹטֶטֶת גַּם נַפְשִׁי, כִּי / נִזְכַּרְתִּי בָּךְ לְפֶתַע. / נִזְכַּרְתִי בָּךְ לְפֶתַע / נַעֲרָה קְטַנְטֹנֶת, / בֵּין כָּל יִקְרוֹת הָאָרֶץ / מֵאַבְנֵי-חֵן יָקַרְתְּ לִי. / הַאִם עוֹדֵךְ אוֹהֶבֶת? / הוֹ שׁוֹשַׁנָּה, נַפְשִׁי לָךְ, / אָבִיךְ, אִמֵּךְ גַּם-יַחַד / לֹא יֹאהֲבוּ כָּמוֹנִי."

הראתה לי את הספר שהיא קוראת, "ייסורי וֶרְתֵר הצעיר" של גיתה, אבל "אני לא אתאבד כל זמן שאני יכולה לאהוב ולהשיג את הגבר שאני אוהבת!" – הרביצה לי נשיקה, מה שלא הפריע לה לספר על עצמה שהיא סגורה מאוד, באמת מלנכולית, ואילו אני עוררתי בה משהו נפשי עמוק, גרמתי לה אולי להתאהב בי. אולי. אולי, אולי, אולי. רץ אז שיר פופולארי: "פֶּרְהֵפְּס, פרהפס, פרהפס..." לדבריה הפגישה איתי ועם השפיך שלי בעין-גדי פתחה את נפשה והיא לא חדלה לחלום עליי ועל ריח הלחם והזרע הטרי.
היא שפעה נשיות חושנית. שפתיה העבות, החצי-יהודיות, ביקשו נשיקות כאילו רק לכך נוצרו. עוד בעין-גדי, בטרם שוחחתי עימה, עוררה בי רצון עז לבעול אותה. עכשיו, ערומים במרפסת החיפאית החשוכה-למחצה, טובעים במוסיקה של "ארבע העונות" סיבוב שני, ובאמצע גם הסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, שגרמה לי לרצות לרקוד וגם להישמע טיפש שלא ידעתי שהיא קצרה כל-כך – ובריח פרחי היסמין הנעוצים ברוך בכפות רגלינו הנקיות, שאצבעותיהן מושלמות בצורתן, יושבים היכן ששכנים לא יכלו לצפות בנו – שוחחנו, נפש אל נפש, והתרכזתי בעיניה שהיו עתה אפלות, והתרכזתי בשכל הצעיר שלה, הנועז – אבל לא יכולתי להשכיח את היצר העז, הראשוני, אם בתולה היא או כבר לא גם כשפגשתי בה לראשונה – הרגשתי שהיא נושאת בדמה ויודעת דברים שחברות המשק השמרניות שלנו לא תדענה אולי לעולם, ושתסלחנה לי, שהן כיום כבר כבנות שבעים.
גם כיום, ממרחק השנים שחלפו, אני מצטער שלא יצא לי לזיין את היפהפייה הקטנה, שמראה אבריה בעירום עם סימני הביקיני הבהירים ושפתיה החושניות היה מטריף כל גבר. אני מתאר לעצמי שאילו הייתי רואה אותה מולי בים או בשחייה בבריכה, מבלי להכיר אותה, הרי רק למראה גופה בביקיני על החוף או במים השקופים – הייתי מגיע לאורגזמה אדירה בבגד-הים הרטוב. הייתי יכול לאונן עליה בלי לגעת בעצמי, רק מלהסתכל בה או בדמותה שנחקקה בזיכרוני, כפי שעשיתי בשובי לעין-גדי, מגורה עד כדי שיגעון, משפריץ את עצמי רק ממחשבה עליה. כן, הייתי מורעב-מין. הישיבה בקרבת מלנכולי, אלמלא דיברנו, אלמלא התרכזתי רוב הזמן בעיניה ולא בלעתי בעיניי את שאר אבריה המפתים, החלקים, החמימים משיזוף, בעלי עור המשי – לגעת בהם, ללוש אותם ולנשקם – כן, נוכחותה בלבד יכלה לגרום לי פליטת זרע מרוב התרגשות בעודי יושב לצידה, זר, בבריכה או באוטובוס – והיא אפילו לא היתה מרגישה בדבר.
גם כיום בגילי המתקדם מתקשה אברי ומתקשח כשאני כותב עליה. והיא בלעה אותו במרפסת בשפתיה העבות, החצי-יהודיות, טמנה בין שדיה הקטנים, המטריפים, שאמנם בקושי כיסו עליו, ישבה עליי והניחה לי להקפיץ את פטמותיה ולנגוס בהן קלות. אותו ערב לא היה בחיפה ובעולם אדם מאושר ממני. אבל כמה חבל שלא יצא לי לבועלה ממש, שהרי הזהבהבונת המְיָדְלֶלֶת, כטוב ליבה בדגדוגיי – הצליחה לעורר בי התרגשות הרבה יותר עזה מג'ני אהובתי הבוגדנית, שוודאי שוכבת עכשיו בירושלים עם הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן – ושניהם עוסקים בחקר עתיקות עין-גדי בקוּס שלה ומְשחקים שעורלתו גרזן-חפירה.
ידעתי שאני מזמֵן לעצמי משהו לא בריא ולא יציב בקשר שנרקם עם מלנכולי, אבל היא סיקרנה את נפשי ומשכה את גופי. העיסוק ברוחניות הבוסר של נפשה ו"ייסורי ורתר הצעיר" – היה רק תירוץ לתשוקה הפראית לחדור לגוף הצעיר, הבשל, האפרסקי – ללוש אותו! להשקותו בתנובת חלציי! כה נמשכתי לנערה השופעת חום נעורים והתלהבות שבבת-אחת פלשה לחיי ומילאה אותם, והאמנתי שביכולתי למלא בתוכן את חייה.
אתמול ראיתי בה עדיין רק הרפתקה חולפת. "מחזיק המפתחות של ג'ני," כיניתי אותה במחשבותיי. כי את ג'ני אהבתי, את השקרנית שהפקירה את בית-סתריה לחפירה ארכיאולוגית של שמוק ערל שהולך ופורם אותה כמו סכין שנתקעת בליבי – כן, תחילה מלנכולי מאוד דמתה בעיניי לג'ני, כמין מיניאטורה של אהובת חוקר-העתיקות הצרפתי. אבל אני לא הסתפקתי רק בגופה של מלנכולי אלא ביקשתי לדלותה מתוך נפשה, לגלות את סודותיה. אני אדם מצפוני, חניך "הנוער העובד", חבר משק עין-גדי – לא באתי רק לשמוע את ויוואלדי ופרוקופייב כשהקטנה ערומה בזרועותיי, ולהיות מאושר שהיא רק תלמידת הריאלי בסוף שישית! – רציתי יותר, בגוף ובנפש.
חלמתי על שפתיה העבות החצי-יהודיות, הנפלאות. המחשבה על נשיקת הפה הקשוי, הסמוק-אפל, המגע החלומי של לשונה באברי בבמבטיה– הציקה את חלציי עד כאב, ובחדר בעין-גדי, כאשר אוננתי, דמיינתי שאני בועל אותה בשפתיה וגומר לה בגרון. חשדתי מאוד שחרף גילה הצעיר מלנכולי יותר מחושבת וגם בעלת ניסיון מיני רב ממני, למרות שהציגה עצמה בתולה, אבל לא האמנתי לה. בייחוד לאור מה שרמזה לי למחרת וְיוֹלֶטָה הרומנייה, כשטמנתי את אפי בשיער השופע של בית-שחייה והרחתי את גופה הטנקי.
אחרי עשרות שנים פגשתי את ויולטה, שכה היטיבה עימי בחיפה באופן חד-פעמי, שוכבת במחלקה סופנית בבית-חולים, וסביבה מתרוצץ ומשרת אותה בחרדת קודש גמד רומני זקן בשם יוֹן-ניקולא, בעל כתפיים רחבות וחזה עטור תלתלי שיער לבן מאוד. ובטח גם אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה, כלומר יש, או לפחות היו לו – ביצים גדולות (יותר משלי!) העברית של ויולטה אמנם היתה כבר הרבה יותר טובה אבל היא שקלה מאה ושבעה קילוגרם ועמדה למות מסרטן. תחילה חשבתי שאינה מזהה אותי אבל מישהו במחלקה קרא לי בשמי המלא והיא מיד ביקשה שאגש אליה. כנראה זכרה את הפרדסנים הנושאים גם הם את שם משפחתי. הייתי סקרן. שוחחנו. על כך אספר בהמשך. ביקשה שאגהר לעברה ולחשה:
"אני מבקשת שתחתום לי שאתה מאשר שינתקו אותי אם כבר לא יהיה טעם להאריך את חיי. על יון-ניקולא אני לא יכולה לסמוך. הוא פורץ בבכי למחשבה וחוץ מזה הוא בעלי, ואסור לו לחתום. אסור קרובי משפחה. ואין לנו אף אחד אחר."
בכתה.
חתמתי. הרגשתי שאני פורע בכך חוב של כבוד על הפעם ההיא, שפתחה לי את התחת כמו שלא פתחה בפניי שום אישה אחרת בחיי את נִקְבַּת החלומות של האחוריים, ואילו אני סירבתי לחתום לה.
חוץ מזה, מאז שופרו מאוד יחסינו עם רומניה, והרודן ניקולאי צ'אושסקו הזמין אותנו, חבורת סופרים עבריים שחלקם יוצאי ארצו, להתהולל על חשבונו שבוע ימים בבוקארשט כדי שנאמר עליו טובות באוזני האמריקאים, כך האמין. חיפשתי בכל מופקרת ג'ינג'ית שנקרתה על דרכנו את ויולטה, ולא מצאתי. הפסדתי. כי ניקולאי במו-פיו אמר לי: "קח את מי שאתה רוצה, הלילה היא שלך!" וגמענו שמפניה בהקשת גביעים צוננים, "רק לא את אשתי..." הוסיף בצחוק פראי כשהוא צובט את הרודנית בתחת.
מיד כשהגענו מילאו את כיסינו בסכום נאה של שטרות לַאי רומני בעלי אפסים רבים. הזהירו אותנו שלא נחליף דולרים בשוק השחור וביקשו שנשתמש רק בפרזרווטיבים.
נסחפתי? כן. חיים מעניינים היו לי מאז אותם ימים רחוקים של השתלמות במאפיית "אחדות" בחיפה.

מלנכולי היתה נערה מאוד "פרקטית", מעשית, מאוד-מאוד, ואני חיפשתי בה אובייקט להתאהבות רומנטית אך גם לזיון, מהר ככל האפשר, כי לחץ לי, נורא – בביצים ובמחילות התאווה והאמנתי ש"אחותי" באמת התאהבה בי ואו-טו-טו תתמסר לי רק מפני שאני בחור נפלא ומושך נשים.
ואילו היא חיפשה כנראה דרך לעזוב את הבית ואת הרומני-החורג-אביה – (שמתאנֶה לה, אמנם "בחביבות", וכאשר אימה יוצאת מהבית והם נשארים לבד, תענוג מיוחד לו להעניש אותה בסטירות קלות על אחוריה כשהיא שוכבת על בטנה. כאשר סיפרה לי הרגשתי שאני קרוב להשפריץ. "ערומה, בְּתחַת שֶׁלָך חשוף?" – "לא. מה איתך. היה רוצה! הכול בצחוק..." נסוגה מפני גילוי-ליבה) – ולמצוא גבר בעל אמצעים שתוכל לתמרן אותו לצרכיה ולהינשא לו בעודה צעירה מאוד וגם לא לשרת בצבא. בעיות היו לה גם בלימודים. אז למה שתיתן לי בחינם את הרכוש הכי חשוב שיש לה בין רגליה והוא המפתח ליופייה ולאוצרות מיניותה הפורצת – רק כדי שאיהנה בלהתעסק איתה, סתם? מה כבר אופה מעין-גדי יכול להציע לנסיכה זהבהבה – בולקאלאך שחמחמים טריים מהתנור?
ואפילו נניח שבאמת התאהבה בי, לא הייתי מצליח להתאפק ולשמור איתה על חברות במכתבים בין חיפה לעין-גדי, ואינני יכול להביא נערה בגילה לחדר-משפחה אצלנו במשק – (הוריה לא היו מסכימים, הנהלת הריאלי היתה מתנגדת, החברות במשק היו מנדות אותה והחברים היו מתים מקינאה ומספרים עלינו בדיחות נוראות, למשל – שאני נכנס למיידלֵע דרך בייגלה עבה במיוחד כדי שלא אצא לה מהצד השני!) – וחוץ מזה, אני כבר מבולבל מרוב מה שאני כותב עליה שרק בחדר-משפחה אשכיב אותה ממש ואזיין בה את כל חלומות הרווקוּת שלי על תומתה המשגעת עם סימני הביקיני הלבנבנים על גבעת הערווה הקטנה, ונגיסת הפטמות, הבולקאלאך הבולקאלאך הטריים שהטריפו את דעתי מרגע שחזרתי למשק ולאפיית הלחם והלחמניות. המצב של היא-בחיפה ואני בעין-גדי גרם לי להתיז יותר מפעם ביום – די שעלתה לי בדמיון, מתוך הבצק, אף מבלי לגעת באברי. כך קרה אפילו במאפייה והיה עליי להיזהר שלא ייכנס במקרה חבר לבקש פיתת-בצל טרייה, ושהקטן לא ישפריץ לבצק, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, כאלה בעיות.

"די, מספיק," אמרה במרפסת לאחר שהתמזמזנו קצת בחשכה, "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."
"לא, יותר טוב להמשיך..."
"לא, לְיֵספר..."
"לא, לְיַמְשיך..."
"טוב. אז אני ינגן אותך בחליל."
"אבל זה יעשה רעש לשכנים?"
"לא, אני יְנָגֶנֶת לך בשקט, טמבל, מפני שאני אוהבת כל חלק בגוף שלך. איזה מותק הם עם האופים. בייחוד אלה מעין גדי, כמו צוצקלה, שעושה בולקאלאך!" שמה את קצה הבולקאלה שלי בפיה כפומית של חליל, ופרטה על הגזע בשתי ידיה כחלילנית: "יה חי לילי יה עמלי, יה חי לי לי יה עמלי, יה ח-לי-לי יה עמלי..."
מה יכולתי לעשות? מצחיקונת מתוקה שכזאת! כולה שני בולקאלאך קטנים תחת ושני בולקאלאך קטנטנים ציצים, והצטרפתי לזמזום כשאני מלטף את שערות המחללת שלי, הזהובות, הרכות כמשי.
"ה-ע-בו-דה היא לא אר-נ-בת, היא לא תברח, אפשר לשבת..." שרנו יחד בשקט במרפסת עד שהתעייפנו, ושוב: "עכשיו ספֵּר לי משהו רציני."
"על מה?"
"אין לך משהו על עין-גדי?"
"מה יש לספר? כבר סיפרתי... על הילדה שבאה למאפייה לקנות לחם וראתה אותי משפיך..."
"תהיה קצת רציני. זה ירגיע לך את החליל הקסמים שאני לא יִתֵן לך להכניס לי עד שנתחתן, כמו אצל הערבים. אם לא בתולה, מגרשים אותך, ואפילו יותר גרוע. מסכן שלי."
"טוב, את יודעת מדוע עין-גדי נמצאת בישראל?"
"היא לא היתה?"
"ועדת האו"ם, שנבחרה להציע פתרון לבעיית ארץ-ישראל עם סיום המנדט הבריטי, סיירה בארץ-ישראל באותם מקומות שהנהגת היישוב רצתה להראות איך היהודים מפריחים את השממה. לעין-גדי בכלל לא היה אפשר להגיע אז אלא ברגל, ברכיבה או בסירות על ים המלח. בסוף הביקור חזרה המשלחת ללייק-סקסס שבארצות-הברית, ששם היה מושב עצרת האו"ם, והמליצה על מפת החלוקה שבה קו הגבול עבר בקו ישר מבית-אשל, יישוב עברי קטן ליד באר-שבע – מזרחה עד לצפון הר סדום, קו שכלל את מפעל האשלג הדרומי. בלי עין-גדי."
"בלי? אז אתם לא בישראל? צוּצְקָלֶה אתה ממש חכם! עכשיו אני ממש כמו תלמידה שלך ואני מבטיחה שוב לשפשף לך אחרי שתגמור לספר לי."
"שמריה גוטמן, שהוביל למצדה עשרות סיורים וטיולים, בעיקר של אנשי פלמ"ח, שמע על המפה ופנה ליהודה אלמוג, שהוא היום ראש המועצה האזורית שלנו, תמר, ואז היה עובד במפעל האשלג בתור סניטר אבל היה ממנהיגי העובדים במפעל – ויחד הם נסעו לבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים והמתינו למשה שרת, שאז קראו לו שרתוק, וביקשו ממנו שלפחות מצדה תיכלל בשטח המדינה, כי הנוער החלוצי בארץ התחנך על סיפורי מצדה.
"שרת אמר שסיפור מצדה אינו מוכר ואינו מדבר ללב חברי הוועדה, שהם גויים. אז ישבו השלושה וחשבו על פתרונות, וצץ במוחו של שרת רעיון. התנ"ך מוכר לחברי הוועדה, רובם נוצרים, אחדים מהם קתולים מאמינים. הטיעון שלנו יהיה שלא ייתכן שעין-גדי, המקום שבו נכתבו שיר השירים ופרקי תהילים – לא ייכלל בתחומי המדינה העברית העומדת לקום! שרת חזר לעצרת האו"ם ופעל יחד עם חיים וייצמן אצל רוב חברי הוועדה, שיכללו את עין-גדי, קו-הגבול הועבר צפונית לסדום, וככה עין-גדי ומצדה נכללו במה שהיה עתיד להיות..."
"טוב. מספיק."
"התעייפת?"
"לא. אבל אני מוכרחה. רגע, רק אני ארוץ לעשות פיפי. רוצה לבוא איתי לראות?"
"לא. נעים לי להסתכל בינתיים על המפרץ. עוד מעט אני אהיה שם למטה, במאפיית אחדות."
"אז לפחות תשמע אותי. אני ישאיר את הדלת פתוחה ויעשה לך פיפי שלי בקול רם!"
- - -
"צוּצְקָלֶה תבוא לנגב לי? אל תפחד, זה רק מלפנים! אני צריכה שיפנקו אותי..."
- - -
"ככה זה כשאוהבים, לא? (שׁרה) דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! – עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"
- - -
לקחתי הרבה נייר רך של חוץ-לארץ, כמוהו לא מיששתי מימיי, רק אצל העשירים האלה, שלפי איכות הנייר בטח כל חיפאי מאותה תקופה מכיר אותם (בתאי-העץ של המחראות בעין-גדי, על פי בור הצואה, היתה הסניטארית של המשק תוקעת על מסמר בקיר ריבועים גזורים של עיתון, ולרקטום הצעיר שלנו לא נגרמו שום גירויי שפשוף בגלל ניגוב מחוספס בנייר מודפס כי עור בריא לא מפתח דלקות, שכך גם אמר מזכיר המשק וצבי למ"ד, רכז הקניות, הצטרף לדבריו באסיפה הכללית. ומי בכלל חשב לשטוף את התחת אחרי חירבון? לא היה לוקסוס כזה. מה, תכופף חצי תחתון ערום תחת ברז בחוץ? – לא לחינם אמרו עלינו חלוצים, היינו נח"ל, נוער חלוצי לוחם! – "עוד שוחז להבו / האוייב במבוא / נח"ל נח"ל היכונה היכון!" – גם כיום, כשאני כותב ושר את המילים האלה אני מתרגש, בא לי לבכות) – וניגבתי למטה את המשתינון שלה בעודה יושבת על האסלה ומנשקת לי את הזרוע ונאחזת בה.
"רוצָה שגם אחליף לך חיתולים?"
"לא צוּצְקֶלֶה. רק תן לי קצת מִמוֹצֵץ [כך קראה עכשיו לחליל שלי] כדי שלא אבכה..." פעתה.
ומצצה.
"די," אמרתי, "בואי חזרה למרפסת."
""אבל לא לַפְסיק..."
עברנו את הסלון כשאני הולך לאחור ומחזיק בה כדי שלא יישמט מפיה הנמר המידברי, החליל שלי, שהפך עכשיו בפיה למוצץ, ונפלנו על הכיסא-נוח.
"עכשיו סיפור גס!" תבעה ממני בשפה עצלה, "כזה מלוכלך. היה מספיק מדינה עברית..."
"גס מאוד, ציטרוס, מהפרדס במושבה, כאשר מים היו פורצים משִׁיבֶּר פתוח..."
"מָזֶה שיבר, גם גס, מלוכלך?"
"לא. זה ברז גדול, בתחתית בריכת ההשקאה, סבא היה צועק: 'יא אחמד, אחמד, רוּחְ אִל מוֹיֶיה מִן תוּחֵעס אִל בִּירְכֶּה!' – הוי אחמד, אחמד, ברחו המים מתחת לבריכה!"
"ככה דיברו? זה מלוכלך?"
"לא. דיברו: 'אִנְקַסַארָת אִל מוֹיֶיה!' נשברו המים! – אם פרצו מתעלת ההשקאה ושטפו החוצה."
"מה, אתה מדבר ערבית, צוצקלה?"
"קצת. מהילדוּת."
"אז כדאי לך למצוא [נשמע בהתפנקותה, למצוץ] שרמוטה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! עד שנתחתן! זה כלל קדוש אצלי, אז אתה תתחתן איתי, שָׁרְמוּטְקָלֶה?"
"מה פתאום ערבית? את בכלל מבינה מה שאת אומרת?"
"ככה הבנים ב'ריאלי' מדברים. מספרים בדיחות. יודעים מחירים. אז תתחתן איתי?"
"אז הם לא מבינים כלום!"
"יאללה, אל תעשה את עצמך... כדאי לך, תוכל לפתוח אותי... מה עם הסיפור הגס?"
מה לעשות? אם אספר לה, אדפוק לי את החלום לשכב עם זונה בחיפה תחתית, שחסכתי לכך מהתקציב האישי והיו איתי גם לירות אחדות שקיבלתי אש"ל מהמזכיר, ועכשיו הכול יתפקשש בגלל מלנכולי, שעשתה לי קבלת פנים, הפתעה אדירה – אבל משאירה אותי עם זֵין הנמר המידברי שלי בחוץ כמו נער מתבגר שמנשק אותה ומאונן עליה, ולא יותר.
להתחתן איתה!
לא סיפרתי שום גס וגם לא היסטורי והלכנו לישון מוקדם, מקופלים במיטה שלה, כי אני צריך באמצע הלילה לקום, ו"אם אתה באמת מוכרח להכניס אז תלך לשרמוטה על ידי הנמל בעיר התחתית איפה שהמלחים המלוחים מזיינים מכל הימים שהם התאפקו על הים."
"בטח שנתחתן," הבטחתי לפני שנרדמנו, "אני אוהב אותך, מלנכולי, הבתולים שלך משגעים אותי."
"ושכחת כבר את ג'ני?"
"מי זאת ג'ני?"
"האהובה שלך?"
פיהקתי, פיהקתי – "ואולי גם שאספר לך איך פגשתי בעין-גדי את אלוהים בסנה בוער והוא ביקש ממני סיגרייה סימון ארצט מפורט סעיד?"
פיהקתי –
ועד מהרה נרדמתי כשהאוצר חבוק בזרועותיי והתחת הקטן נם על קצה הפיפי שלי עם הטיפה השקופה והשדיים הרכים עטופים בכפות-ידיי.
כן, אני פגשתי בעין-גדי בין הסלעים את אלוהים והוא אמר לי ללכת ללמוד בירושלים...

המשך יבוא