עמדה נערה מול הכותל / שפתיים קרבה וסנטר. / אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן, / אבל השתיקה עוד יותר..." / אמרה לי: "ציון הר הבית" / שתקה לי: "הגמול והזכות", / ומה שזהר על מצחה בין ערביים / היה ארגמן של מלכות. // הכותל – אזוב ועצבת, / הכותל – עופרת ודם. / יש אנשים עם לב של אבן, / יש אבנים עם לב אדם.
"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.
עמדה בשחורים מול הכותל / אימו של אחד מן החי"ר. / אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן / ולא הנרות שבקיר." / אמרה לי: "אינני רושמת / שום פתק לטמון בין סדקיו. / כי מה שנתתי לכותל רק אמש, / גדול ממילים ומכתב."
אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאבדו את היקר להם ביותר.
גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.
עמד הצנחן מול הכותל, / מכל מחלקתו רק אחד / אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר – / תשעה מילימטר בלבד..." / אמר לי: "אינני דומע," / ושב להשפיל מבטים, / "אך סבא שלי, אלוהים היודע, / קבור כאן בהר הזיתים."
את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.
עמד מול הכותל עִמָנוּ / הרב הישיש בתפילה. / אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו" / ושב, ונזכר, לא כולם. / עמד בדמעה מנצנצת / יחיד בין עשרות טוראים. / אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם, / כולכם כוהנים ולווים.
את השיר הנפלא הזה כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.
ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב, חזרו ממנו שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970).
גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר, "איננו ילד עוד, ידיו נגעו בפלד ... הוא שב אליי אחר כל כך ... שותק אבל זוכר כל כך / מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש... ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד / עשן ימינו אלה מעיניו נשקף / עיניים תכלת / כן, הוא שב עם חול נודד / אבל את ילדותו איבד / אי שם במוצבים ובמרדף // ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד / עשן ימינו אלה מעיניו נשקף / עיניים תכלת // לו נשאר כמו לפנים / אותו הילד ששנים / צמח פה על ידי / אבל לשווא אין כל תועלת כבר / ידיו נגעו בפלד כבר / ילדי איננו ילד כבר.
אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.
אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.
השעות הקטנות של הלילה / הן אולי הגדולות באמת. / בשעות הקטנות של הלילה / העולם את ההגה שומט. // וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע / ותמים כתינוק בן יומו / הוא דולה מאוקיינוס הנצח / המוני אלמוגי חלומות.
יוסי גמזו אינו רק פזמונאי. הוא משורר לירי נפלא. הוא משורר ילדים. הוא חוקר הספרות העברית, הוא מתרגם, הוא עורך, הוא מרצה. ובשנים האחרונות הוא מפרסם פעמיים בשבוע, בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר", שיר אקטואלי מחורז, ברוח "הטור השביעי" של נתן אלתרמן.
יוסי גמזו הוא תושב הגולן, תושב קצרין, מאז הגיע לפני שנים אחדות כמרצה לספרות עברית במכללת אוהלו.
חבורת הזמר של מתנ"ס הגולן, "קול ברמה", בהדרכתה של אירית ישראלי ובניצוחה, ערכה לפני שנים אחדות מופע מקסים משיריו היפים של יוסי גמזו. יוסי עצמו השתתף במופע וסיפר על שיריו.
בשבוע שעבר התבשרנו שהמשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו יקבל את פרס אקו"ם למפעל חיים. יש לקוות, שזו תחנה בדרך לפרס ישראל.

2. מסע הפחדה היסטרי
תגובה ל"הסוכנות היהודית", "הארץ", 27.12.13
מדוע עיתון "הארץ" מפרסם מידי שבוע טור על פרשת השבוע? האם זה עיתון "דתי"? האם הוא "מחזיר בתשובה" את קוראיו? כמובן שלא. הדיון בפרשת השבוע הוא ביטוי של תרבותנו הלאומית, כיהודים. אין אומה ללא תרבות, אין אומה יהודית ללא תרבות יהודית, התרבות היהודית יונקת ממקורות עמוקים ועתיקים ויש בה יסודות דתיים רבים. אולם היא הרבה יותר מ"דת".
כתבת ההפחדה "הסוכנות היהודית" במוסף "הארץ", יוצאת מנקודת מוצא השוללת כל עיסוק בתרבות יהודית ומפעילה את צופרי האזעקה של "כפייה דתית", "לאומנות" ו"הקשר בין אורתודוכסיה ומיליטריזם". כוכב הצפון שלה הוא בתי ספר שבשם אידיאל ההפרדה בין דת ומדינה, לא ילמדו יהדות, לא יחנכו ליהדות, ידירו מהתלמידים את יהדותם וידירו אותם מיהדותם.
בתאוות ההתנפלות, מערבבת הכתבה בין מחלוקות בשאלה איך ללמד יהדות לבין התנגדות גורפת ללימוד יהדות. כאשר גורמים המייצגים את ההתחדשות היהודית ואת הפלורליזם ביהדות מבקרים התנהלות של אפלייה תקציבית לטובת מוסדות אורתודוכסיים, או כניסה של ארגוני "מחזירים בתשובה" לבתי הספר, הם מקבלים מן הכתבה רוח גבית. אולם רוח הכתבה, יוצאת חוצץ נגד המפעל החינוכי והתרבותי של אותם גורמים עצמם – התחדשות יהודית, העמקת הזהות היהודית התרבותית בחברה הישראלית והשתתתה על ערכים יהודיים וציוניים. בכל תכנית פלורליסטית, מוצאת הכתבה דופי והוכחה שבעצם היא לא באמת פלורליסטית. שהרי על פי השקפת כותבי הכתבה, כל מה שמריח יהדות הוא שלילי.
דו"ח שנער, מלפני למעלה מעשרים שנה, הציף את הבעיה הלאומית העמוקה של בורות נוראית הקיימת בציבור החילוני באשר ליהדותו. אין ספק שהמודעות היום לבעיה גדלה באופן משמעותי וכך גם הצמא ליהדות בכל שדרות החברה. ואף על פי כן, ביסודם של דברים, הבורות עדין קיימת. אני נפגש לעתים קרובות עם בוגרי מערכת החינוך במכינות הקדם צבאיות ומופתע מהבורות הקשה, מהיעדר מידע בסיסי, מאי היכולת לקרוא טקסט מקראי; וחניכי המכינות הם העילית שבין בוגרי המערכת וצמאי הדעת שביניהם. לא אחת אני שומע מהם, שבשלושת החודשים הראשונים שלהם במכינה, הם רכשו הרבה יותר דעת מאשר בי"ב הכיתות במערכת החינוך הפורמלי. לכן, איני יכול שלא לגחך בקוראי את הכתבה ההיסטרית, המעוררת פאניקה בקורא מפני "כפייה דתית" ו"החזרה בתשובה" במערכת החינוך, רחמנא לצלן.
הכתבה יוצאת חוצץ נגד כניסת גורמים דתיים ללמד יהדות בבתי הספר הממלכתיים. ההתנגדות לכך נובעת מהחרדה ההיסטרית מפני החזרה בתשובה. גם אני סבור שהמורים החילוניים המלמדים באותם בתי ספר צריכים ללמד יהדות, אך מסיבה אחרת לגמרי. אני חותר לכך שהתלמיד יזדהה עם יהדותו, יחוש שזו תרבותו, יהיה בן בית בתוכה ובעל בית עליה. לפיכך, יש לנתק בתודעתו את הזהות בין יהדות לדתיים, כאילו "היהדות היא של הדתיים," וכיוון שגם אנחנו קצת יהודים, יבואו היהודים האוטנטיים ויתנו לנו לטעום קצת יידישקייט. כדי שהתלמיד יחוש ביהדות כבתוך שלו, עליו לזהות את היהדות עם היהודים מכל הגוונים, גם מן הגוון שלו. לשם כך, מן הראוי שילמד יהדות מיהודים שאורח חייהם קרוב לשלו.
הבעייה היא, שעשרות שנים של בוריינות – מערכת חינוך שטיפחה את הבורות וייצרה דורות של בורים ועמי ארצות, גרמו למחסור ביהודים שאינם חובשי כיפה הבקיאים דיים כדי ללמד יהדות. זה האתגר הדורש שינוי – הכשרת מורים, מרצים ומנחים בקרב המגזר ה"חילוני" לתחומי היהדות. במקום להתבכיין על כך ש"הם" פולשים לבתי הספר "שלנו" ומעבירים את ילדינו הרכים על דתם ועל דעתם, פשוט לקחת על עצמנו את האתגר. זאת אחת המשימות החשובות של דורנו – בניית הקומה השנייה של הציונות; הקומה התרבותית-רוחנית.

3. צרור הערות 28.12.13
* מה פתאום אנשים מברכים אותי בשנה טובה, כשאנחנו כבר בסוף טבת?

* בערב חג המולד, במכללת תל-חי, סטודנטים נוצריים חגגו את חג המולד, התחפשו לסנטה קלאוס, צלצלו בפעמונים, וזה היה מראה מלבב, נעים ואפילו מרגש. אבל כשיהודים מברכים אותי ב"שנה טובה"... נדמה לי שהם קצת התבלבלו, שכחו מי הם.

* ברכה שממש, אבל ממש מעצבנת אותי, היא "שיהיה לך אחלה סופשבוע" וכד'. יש לנו ברכה כל כך יפה: שבת שלום!

* כמעט כל היהודים בישראל, למעלה מ-98%, מלים את ילדיהם. אין כמעט יהודים בישראל הנוסעים ביום הכיפורים. רוב עצום ומוחלט מבין היהודים בישראל חוגגים את ליל הסדר ומדליקים נרות חנוכה. אין אף חוק המחייב זאת. ומאחר ואין חוק המחייב זאת, אין כל תחושת כפייה המתקשרת לאלה ולכן גם אין לכך התנגדות. זאת, בניגוד להתנגדות העצומה המעוררת החקיקה הדתית.
ניסיונו של בית דין רבני לחייב אישה למול את בנה, בליווי של קנס על כל יום שאינה עושה זאת, הוא צעד אווילי ההופך את ברית המילה לשנויה במחלוקת ומעורר התנגדות לעצם האקט הזה.
פסק הדין האומלל הזה, מעצים את ההתנגדות שהינה שולית שבשולית שבשולית לברית המילה, בטענות ותואנות שונות ומשונות, והופך אותה לדגל במאבק חילוני נגד כפיה דתית. איזו איוולת!

* גניבת הבחירות בבית שמש בידי ש"ס – זו דרכו של הפושע אריה דרעי להחזיר את חובו לחברה.

* הדבר היפה ביותר בבחירות בבית שמש, היה שילוב הכוחות הציוניים בעיר – דתיים וחילונים כאחד, כדי להציל את העיר. לנציג הציונים בבחירות אלי כהן, היו כל הסיכויים לנצח. אלא שקואליציה של רמאים וזייפנים גנבה את הבחירות. בית המשפט הגן על הדמוקרטיה, ההגינות והיושר מפני הרמאים הגנבים. אני מאמין שהבחירות החוזרות תהיינה דמוקרטיות, ואלי כהן, נציג הציונות והדמוקרטיה, יהיה ראש העיר של בית שמש.

* מלכתחילה, שחרור המחבלים הוא צעד מוטעה: הן מבחינה מוסרית, הן מבחינה ביטחונית והן בחינה מדינית – קבלת תנאי מוקדם למו"מ. אולם אם כבר הוחלט לשחרר מחבלים, עדיף היה לעשות זאת בפעימה אחת, ולמנוע את ההכפלה פי ארבעה של תמונות הניצחון של המחבלים המשוחררים, הצער והכאב של המשפחות השכולות, הוויכוח הפוליטי המתעורר לשווא. הסיבה היחידה שמצדיקה את החלוקה לארבע פעימות, היא היכולת להשתמש בביצוע הפעימות הבאות כמנוף לחץ וכדי שנוכל לחזור בנו, בנסיבות מיוחדות. אם כך, אלו נסיבות פחות מתאימות לרוויזייה כזאת, מגל הטרור בשבועות האחרונים?

* מכל כיוון שנבחן זאת, ועל פי כל אינטרס לאומי, פוליטי ואפילו אישי של צד כלשהו במערכת כלשהי – ההצמדה של מכרזי הבניה בהתנחלויות לשחרור המחבלים היא טמטום.

* אני נגד שחרור מחבלים ובוודאי מחבלים אזרחי ישראל. אך אם יש אמת בפרסום בערוץ עשר על הצעה אמריקאית לשחרר את פולארד תמורת שחרור מחבלים אזרחי ישראל, אני תומך בכך. זהו מחיר כדאי, כדי לשים קץ לסבל הזה (מה גם שנתניהו כבר הסכים לשחרורם, וייתכן שזה הסולם לאמריקאים לשחרר את פולארד).
איך עמדה זו מתיישבת עם התנגדותי לעסקת שליט? שמא דמו של פולארד סמוק יותר משל שליט? לא. ההבדל הוא ששחרור שליט היה כניעה לחטיפה של ארגון טרור המדרבנת טרור. אני מקווה מאוד שאיש אינו חושב עוד אצלנו להפעיל מרגלים בארה"ב, חלילה. הרי אין ריגול בין ידידים, כידוע.

* שמעון פרס הצהיר שיקדיש את התקופה שעד סיום תפקידו למטרה אחת – שחרורו של פולארד. אם אכן כך יעשה, יהיה זה הסיום הראוי והנאות ביותר לקדנציה שלו.

* מודעה של "גוש שלום" ב"הארץ": "יונתן פולארד היה צריך להשתחרר כבר מזמן. הסכם עם הפלסטינים היה צריך להיחתם כבר מזמן. אם אפשר לחבר בין שני הדברים – מה טוב!"
נשמע מעניין ומפתיע. שימו לב – ל"גוש שלום" אכפת מיונתן פולארד! מה קרה? הוא נהיה מחבל פלשתינאי בכלא הישראלי? לא. הם בסך הכול רוצים לומר שאסור לשחרר את פולארד לפני שיחתם הסכם עם הפלשתינאים, כלומר לפני שישראל תיכנע לכל תביעות הפלשתינאים.

* מדוע כתבתי פעם אחת "פלסטינים" ופעם אחת "פלשתינאים"? ה"פלסטינים" הופיע כציטוט מהפשקוויל של "גוש שלום". כך הם נוהגים לאיית, מאז ימי מצפ"ן.

[אהוד: אתה טועה. פלסטינים הוא השם הנכון, הבא להבדיל את השם הערבי המוסלמי ה"לאומי" – "פלסטין", מהשם ההיסטורי "פלשתינה" שהוא מלפני כבוֹש הערבים את הארץ, שם שכולל גם רבים מאיתנו שנולדו בתקופת המנדט. אבל הערבים עושים הון תעמולתי מכך שבאנגלית אין הבדל בין פלסטיני לפלשתינאי, ואנחנו מתוך טיפשות נגררים אחרי התעמולה הערבית ומכנים אותם בשם פּלשתינאים גם בפ"א דגושה, מה שלא קיים כלל בשפתם. אני משתדל ככל יכולתי לתקן לפלסטיני כל מקום שכתוב פלשתינאי, אבל יש כותבים כמוך שמתנגדים לכך!]

* החלטת בית משפט בתורכיה לדחות תביעה נגד ישראל של משפחת אחד מהרוגי פיגוע מרמרה, היא ביטוי להיחלשות שלטונו המושחת של ארדואן. לפני שנה זה לא היה קורה.

* אורוגוואי היא המדינה היחידה (הראשונה?) בעולם המתירה לגדל ולשווק מריחואנה. הרעיון העומד מאחורי ההחלטה, הוא שהסחר הבלתי חוקי בסמים הוא המנוע של עולם הפשע בעולם. עדיפה לגליזציה של הסם, גביית מס על גידולו ומכירתו והפניית המשאבים המבוזבזים על מלחמה בסם, שלאורך עשרות שנים נחלה כישלון בכל העולם – להסברה וחינוך נגד השימוש בו ובעיקר ללוחמה נגד הפשע.
יש הרבה מאוד היגיון מאחורי הרעיון הזה (אגב, אותו עיקרון נכון גם לגבי סמים קשים), אבל הוא יכול להיות ישים רק בהתארגנות עולמית, באמצעות האו"ם. כאשר בכל שאר העולם הדבר אסור, הלגליזציה של הסם באורוגוואי עלולה להפוך אותה למרכז הסם העולמי ולמרכז הרכישה הזולה בידי ארגוני הפשע הבינלאומיים לצורך הגברת עסקיהם הנוראים בעולם כולו. ההחלטה האמיצה ואף ההגיונית של אורוגוואי, עלולה להמיט אסון על המדינה, דווקא בשל הייחודיות שלה, כמדינה היחידה שקיבלה החלטה כזו. הכוונות הטובות של מנהיגי אורוגוואי עלולות לרצף את הדרך לגיהינום.

* כאשר יצחק שמיר ז"ל היה ראש ממשלת ישראל, חיים הרצוג ז"ל היה נשיא המדינה, דן שומרון ז"ל היה הרמטכ"ל, עוד לא הכרנו את המייל והתפעלנו מהפקס – פאר הטכנולוגיה המתקדמת, החל יואל מרשק יבל"א את תפקידו כמרכז חטיבה גינ"ה בתק"ם ומאז הוא מכהן בתפקיד, הנקרא היום ראש מחלקת המשימות הלאומיות בתק"צ, בלי שחלים עליו חוקי הרוטציה והגרביטציה. בתקופת כהונתו, כיהנו בתנועה שישה מזכירים, כולל אחד שכיהן שתי קדנציות. בתום הקדנציה ה... מי סופר? החליט מזכ"ל התנועה איתן ברושי להחיל על מרשק את חוקי הטבע. שמא בכל רחבי התנועה הקיבוצית ניתן למצוא אדם נוסף הראוי לתפקיד?
מאז, מוצפת העיתונות הקיבוצית במכתבי מחאה על ה... "הדחה". יואל עצמו, בצניעות אופיינית ומיוחצנת היטב, הודיע לכל תפוצות הנאט"ו שלו, שלא יגיע למסיבת הפרידה שאורגנה לכבודו. הוא לא זקוק למסיבות.

* אלכס לכיש הבין אותי, משום מה, באופן משובש לחלוטין, כאילו ביקורתי על הרב מוטי אלון היא על נטייתו המינית. נטייה מינית היא עניינו הפרטי של כל אדם וכל נטייה היא לגיטימית. הבעיה אינה נטייתו המינית של מוטי אלון, אלא העובדה שכפה עצמו על תלמידיו וניצל מינית קטינים שסרו למרותו. זו עבירה חמורה באותה מידה כלפי בנות או כלפי בנים.

* אחרי הבחירות המוניציפליות, כתבתי כאן שאורי זכריה, שהפסיד בהתמודדות על ראשות המועצה המקומית קצרין ונבחר כסיעת יחיד למועצה, פועל להקמת גוש חוסם נגד ראש המועצה הנבחר דימי אפרצ'ב. אורי התקשר אליי השבוע והכחיש את הדברים. לטענתו, הוא דחה פניות של אחרים להקמת גוש חוסם. ראיתי לנכון, מן ההגינות, להציג את תגובתו.

* ביד הלשון. בישיבת פורום המנהלים במכללת תל-חי, אמר המנכ"ל: "מנוי וגמור עם ראש הממשלה להקים אוניברסיטה בגליל."
במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.
ומה פירוש "מנוי וגמור"?
זהו ביטוי המבטא נחרצות. "כלה ונחרצה." ראש הממשלה החליט סופית והוא נחוש בדעתו.
ולמה "מנוי"? מה משמעות המילה?
מנוי - פירושו סָפוּר. מנו אותו, ספרו אותו.
ספרו את מי? ואיך זה קשור לנחרצות ונחישות?
מקור הביטוי הוא המִשְׁנָה: "נמנו וגמרו." התנאים, חכמי יבנה, בתעוזתם הגדולה, לא דבקו בתורה הכתובה, אלא דרשו אותה, וקבעו את ההלכה בהכרעה שכלית, אנושית, תואמת את ערכיהם ואת תקופתם, לא אחת כפרשנות הנוגדת את פשט המקרא. ואיך הם החליטו? בהכרעה דמוקרטית, בהרמת אצבע, ברוב קולות. "אחרי רבים להטות."
אחרי שהקולות נמנו והרוב היה בעד עמדה מסוימת, היא היתה להחלטה הסופית, הגמורה. ונכתב במשנה: "נמנו וגמרו ..." כביטוי משפטי הנותן תוקף חוקי להחלטת הרוב.