רומאן
בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'
פרסום בהמשכים
את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים
או באמצעות המכתב העיתי

פרק ארבעה-עשר:
שך-שך, פח-פח, טך-טך ואחי הקפריסאי.

חנוק דמעות אכזבה הסתובבתי ברחוב הרצל בהדר-הכרמל, עברתי ליד בניין שעליו כתוב באותיות שחורות גדולות "בית השעון", ירדתי לעיר התחתית ועברתי על פני בניין גבוה שעליו כתוב בצרפתית "גראנד מולין דה פלשתיין" ובאנגלית "דה פלשתיין פלור מילס" ולאחר שיטוטים נוספים הגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" ו"השחר" בקצה שדרות הכרמל של המושבה הטמפלרית לשעבר.
הבאתי את כיכר הלחם הטרי לבית הוריי במושבה כמו שאלי עמיר הביא בשעתו מקיבוץ משמר העמק תרנגול של כפרות לבית הוריו במעברה.
אימא עמדה במיטבח והכינה מיונז מחלמונים של ביצי התרנגולות שלנו בחצר, שניקרו להנאתן שבלולים ותולעים וגם עלים ירוקים של ְּרִיגְ'לֶה. הריג'לה היתה מאכל תאווה לתרנגולות המתרוצצות בחצר, את עליה הבשרניים הייתי גם יוצא לקטוף בשק לרגלי שדרת הוושינגטוניות שהובילה לביתו של יהודה רייספלד, שבו, בגלגול קודם, גדלה בשעתה צילה סגל, אימו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אימא יצקה סילון דק-דק של שמן על החלמונים הכתומים תוך שהיא טורפת אותם בחוזקה בכף עץ בקערה, עד שנוצר משהו חדש, לבן, צמיג – המיונז, ואליו היתה מוסיפה תוך בחישה טיפות של מיץ לימון וגרגרי מלח אחדים.
"אתה זוכר את הפעם הראשונה שפגשת במיונז?" היא שאלה אותי.
"בטח," נזכרתי. "נסענו עם אבא לתל-אביב וישבנו קודם בקפה 'עטרה' שבפינת אלנבי ושדרות רוטשילד. ששם היו מתאספים האיכרים שלנו מהמושבה, שבאו לעיר הגדולה, שיש בה אפילו אוטובוס קומותיים של "המעביר" ולא רק חמורים ועגלות. הזמנתם מנה בשם 'פנכה קרה' שבמרכזה חצי ביצה קשה שוכבת אפרקדן, מעוטרת בירקות חתוכים ובזיתים עם פרוסות לחם בצד, אבל אני הסתקרנתי בעיקר – מה זאת המשחה הלבנה שמונחת כמו גבעה קטנה על הביצה הכתומה, משהו שכמוהו לא טעמתי מימיי. אתם אמרתם לי שזה מיונז. שאלתי מה זה מיונז ואמרתם שזה כמו שמנת אבל לא מחלב אלא משמן וביצים. אני אף פעם לא אשכח את הטעם הנפלא של המיונז ההוא, הראשון בחיי, שבטח עשו אותו ביד, כמוך, כי אז עוד לא היו מיונזים בצנצנות כמו היום."
טבלתי את הלחם במיונז של אימא והוספתי גבינת עיזים שהכינה במו-ידיה, וזיתים שאבא היה דופק מדי סתיו בחצר, תחת עץ הזית. ישנתי את הלילה בבית ולמחרת המשכתי דרומה דרך באר-שבע והגעתי לאכסניה בסדום, שניצבה על פתחה של מערת המלח, ולימים לא נותר ממנה זכר, והמערה נסתמה.
חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך-שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם צפונה.
זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.
הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים-המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון "קליה" להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת-הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים...
ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך-שך מרוב חום. סירת-המוטור נתרמה לנו על ידי חברת "עוגן", שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה"מק" האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני-משפחה. ה"מק" החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה"מק" ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר-שבע.
באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו "פועלים" שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ "למעלה". זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי "השוק השחור", לצנע ולרהיטי "לכול" [אמרו אז: "יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!"] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!
כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.
מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור-זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל-גרירה, שיסייעו להחזיר את ה"מק" לנתיב.
הוא סירב ואמר "עלא עֶרִי!" – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל"ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח"ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!
חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ'", שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה"לשון" באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.
אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.
לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ-18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ-2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.
האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה-40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין-גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: "נחתתי בעין-גדי בעת מבצע 'עובדה' והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו...10 פרדות."
המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.
לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.
בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.
חברנו צבי למ"ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת "עוגן". חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ"ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.
נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.
 אנשי הפלי"ם (פלמ"ח-ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.
 הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן", שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.
 הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.
 בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ"ד, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה"מק" האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.
 הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה-די-4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.
הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף. 
עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.
מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.
לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!
מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.
בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.
הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.
ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.
פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.
בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.
שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.
לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.

כל זאת לא ידעתי עדיין כאשר חיכיתי באותו יום חם באכסנייה בסדום לבואה של סירת המוטור הגדולה של הקיבוץ שלנו, נרגש מהמאורעות הסוערים שעברו עליי בחיפה ושהציבו אותי בעיניי כאחד הדון-ז'ואנים הגדולים של התקופה.
חברנו צבי למ"ד, שידע שאני מתעניין בהיסטוריה של הקיבוץ אך לא ידע מדוע – כתב לי מסין, שאליה הגיע באחד ממסעותיו העסקיים, כי חוץ מהשך-שך היה לנו גם פח-פח, משאית פורד שקרקשה בנסיעה כאילו היה בה מישהו שדופק בפחים. פח-פח, שכן היתה עשויה פחים, ומפאת גילה ותלאות הדרכים, הריתוכים נפגמו ואילו הפחים נשארו רק בגלל המסמרות (ניטים) שחיברו את הפחים לגוף המשאית.
היתה זו משאית פורד צבאית שיוצרה באנגליה (פעם היתה קיימת "פורד אנגליה" שיצרה גם מכוניות נוסעים "אנגליה" ו"קורטינה"). כחלק מהמאמץ המלחמתי יוצרו באנגליה סדרות של מכוניות משא קלות בכושר נשיאה של 5 וכן 7 טון. לכולן היה מנוע בנזין של 4 בוכנות, אותו מנוע היה גם בזחלים הבריטיים בְּרֶן קֵרְיֵיר (נושאות מקלע מסוג ברן).
למשאיות, מסוג בולדוג (המנוע היה בתוך הקבינה והחלק הקדמי היה שטוח-פרצוף כשל כלב בולדוג), היה כמובן הגה בצד ימין, כנהוג באנגליה. היתה להן הנעה חלופית בשני הצירים או כמו שנקראו בארץ "הנעה קדמית", דבר שהיקנה להן עבירות גבוהה גם בחולות המידבר המערבי. במהלך מלחמת העולם השנייה, וגם באירופה הבוצית, השתמשו במשאיות בעיקר להובלת ציוד, כולל תחמושת, דלק-בפחים, מזון ולעיתים גם חיילים.
בסוף מלחמת העולם נשארו לצבא הבריטי משאיות רבות, כולל בארץ-ישראל. חלק מהמשאיות נמכרו בארץ, וחברת החשמל השתמשה במשאיות מסוג זה להובלת עמודי חשמל, ותופי-חוטים בהנחת קווים חדשים.
באותו חורף 1956, כאשר לא היה ניתן להגיע לעין גדי אלא ברכב עם הנעה קדמית, יותר נכון הנעה כפולה, קדמית ואחורית – שנתנה למשאית עבירות נאותה בבוץ – ועד ההורים של חברי הקיבוץ, בעזרת י"צ, אביו של חברנו ר. – הצליח לשכנע את חברת החשמל למכור לנו את המשאית במחיר סימלי, והיא אכן נמסרה לקיבוץ.
המשאית עבדה די קשה וסבלה מבעיות מכניות. היא צוידה במערכת מעצורים מכנית עם מוטות ומנופי כוח (עדיין לא מעצורי אוויר כמו ב"מק" החדיש), ומדי פעם בפעם נשארה במוסך סולל בונה בבאר שבע עד שנמצאו לה חלקי חילוף. במבצע סיני קיבל המשק צו גיוס למשאית, אך היא היתה תקועה במוסך כאשר כל מערכת הבלמים שלה, מפורקת וכמובן לא גויסה. חמו של צבי למ"ד נהג, במשאית זהה של בריכות הדגים בכינרת, בדרך-לא-דרך עד לשארם א-שיך ובחזרה לקיבוץ כנרת במהלך מלחמת קדש ב-56'.
כאשר הדרך נפרצה ליד הים, במקביל למעלה יעלים, שהיה אחת מהנקודות הקשות למעבר המכוניות לעין גדי – שיפועים חזקים, פניות חדות וגם פגיעח מכל זרימה של מים בערוצים הבודדים שחצו את הנתיב – נתייתרה המשאית ולא היה בה יותר צורך היא נזנח בבאר-שבע, מה עוד שבעזרת הסוכנות רכשנו קומנדקר והסבנו את מנוע הבנזין למנוע דיזל.
אני יושב ליד הנהג בקומנדקר, לימיני על חצובה מקלע מ"ג, וככה אנחנו עולים יום אחד לתל-אביב לאורך אלנבי ודיזנגוף בצהרי יום, ואני מרגיש כאחד מ"חיות הנגב" בתקופת הפלמ"ח. הו, כמה חלמתי שג'ני, אם היא יושבת ב"כסית" על המדרכה – תראה אותי, ושהמיצים יתחילו ליזול לה!
ושתמצא דרך להתקשר איתי וניפגש כמו על הבצק במלוש במאפייתי בעין-גדי שבו איבדתי בה את בתוליי!
וכמו כדי להשלים את שלישיית השך-שך והפח-פח – כתב לי צבי למ"ד מבית מלונו בסין בדייקנות טכנולוגית גם על הטך-טך, הוא כינויו של הטרקטור DEUTZ – שלדבריו, ניבנה בפשטות יחסית על-ידי הגרמנים לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ולאחריה. המטרה היתה להחליף צמד סוסים, שנדרשו כחלק מהמאמץ המלחמתי שלהם למשיכת עגלות ותותחים בחזית.
מיבנה הטרקטור היה פשוט: שני גופים מפלדה יצוקה בתבניות חול, כל יציקה התחילה או הסתימה באגן (פ'לנג') בקוטר של כחצי מטר – הקדמית כללה בלוק מנוע של צילינדר אחד, יציאה של גל ההנעה. האחורית התחילה באגן, ובחלל היה המצמד בחלק האחורי; תיבת הילוכים פשוטה, שני הילוכים קדימה ואחד לאחור, וכן תמסורת לגלגלים האחוריים. ללא משאבת דלק, שכן מכל הסולר היה מעל למנוע. לא היתה משאבת שמן, שכן הצילינדר טבל בשמן בכל סיבוב. קירור המנוע במים נעשה בעזרת מצנן שהוצב בחזית, והסחרור נעשה כמו בטבע, מים חמים עולים למעלה למצנן והקרים זורמים מהמצנן לגוף המנוע.
מנוע הדיזל היה כאמור בעל צילינדר אחד בעל שתי פעימות, בסיבובי מנוע נמוכים עד 600 סד"ל, והרעש שהשמיע היה "טך טך!" – ומכאן הכינוי שהוצמד לו. לא היה לו מתנע ולא מצבר, ההנעה נעשתה בעזרת מנואלה. אך חברי המשק מצאו פתרון קל יותר. הטרקטור הושאר מדי ערב ליד המיבנה העילי (בנקודה הישנה, שממנה נותר כיום רק חדר האוכל הנטוש, שהוקם עוד בימי היאחזות הנח"ל). בבוקר הנוהג היה מעביר את ידית הדחיסה למצב חצי לחץ, משלב הילוך לקדמי, נותן לטרקטור להתדרדר במורד ואז משלב להילוך קדמי ומיד מוריד את ידית הדחיסה ללחץ מלא – והמנוע ניעור לחיים ומתחיל לפעום "טך טך!"
הטרקטור הגרמני הובא לארץ על ידי עולה מאוסטריה שעסק בחקלאות בחו"ל ורצה להמשיך בעיסוקו בארץ. אלא שכאשר הגיע מהאונייה למושב, נוכח שהסוכנות מחלקת טרקטורים פורדסון מאמריקה עם מצבר, מתנע ופנסים, ולכן זנח את הטרקטור הגרמני המשומש שהביא – ב"מחסני הערובה לעולה", ובחר בחדש, כנאמר – ישן מלפני חדש תוציאו.
אבא של צבי למ"ד רכש את הטרקטור הנטוש, דאג שישפצו אותו ונתן אותו מתנה לקיבוץ "בתמורה" לטקס הנישואים של בנו עם א. ז"ל.
הטרקטור שימש בעיקר בגרירה, אך כאשר שטפו חלקות נרחבות מהמלח, תוך גידול אספסת, הטרקטור גרר מקצרה ואף מגוב שנבנו במקור להיגרר על ידי סוס או פרד, והותאמו במסגריה לגרירה על ידי טרקטור. ועוד, צבי למ"ד, במכתבו: "לידיעת חובבי טרקטורים ישנים – יש בגרמניה ובאוסטריה אגודת חובבי טרקטורים כאלה, ולהם אתרי אינטרנט עם סרטונים ותמונות וכיום מחיר טרקטור כזה במצב נסיעה הוא עשרת אלפים יורו ואף יותר."
לאחר שאיחוד הקבוצות והקיבוצים יעד את הגרעין שלנו, "שדמות" – לאזרֵח את היאחזות הנח"ל בעין-גדי, באו חברינו הספנים, בוגרי בית הספר "מבואות ים", בטענות על כך ששולחים אותנו למקום שאין בו כל סיכוי לדיג.
ענה להם מזכיר האיחוד: "עוד תראו שיהיה אפשר לחיות מדיג על שפת ים-המלח!"
אולי נזכר בבריכות הדגים שהיו בקיבוץ בית-הערבה, צפונה למפעל המלח בקליה, לפני 48'.

אנחנו היינו עוצרים להתרעננות ולעיתים לארוחה פשוטה באכסנייה של סדום, שתוארה ברומאן "אנשי סדום" שכתב ידידי הסופר הנידח אהוד בן עזר, והיום לא נותר לאכסנייה זכר, וגם מערת סדום הקרירה סתומה) – לפני שנעבור את החלק הקשה בנסיעה בדרך הלא-סלולה לעין-גדי.
יום אחד הגיע אוטובוס תיירים לאכסנייה, המדריך הסביר לתיירים מדוע ים-המלח נקרא גם ים המוות, שהרי שום חי לא חי בו, ואם בטעות נכנס בשפך הירדן – סופו מוות.
התיירים החלו לנוע לעבר מערת סדום, שהיתה המקום הקריר היחיד בסביבה המלוחה והלוהטת. בעודם פוסעים הבחין מדריך-הטיול באחד החברים שלנו, שנמאס לו כנראה לחכות באפס-מעשה באכסנייה, לשתות מים פושרים ולאכול לחם יבש, מרק דלוח וסרדינים, ולכן התיישב ליד החוף של ים-המלח ובידו חכת-דייגים.
המדריך רצה להסביר לו ולתיירים הסקרניים שאין סיכוי לתפוס דגים בים המלח. אך לפני שהגיע אל חברנו הדייג, הניף זה את החכה ועליה ריקד סרדין. הוריד את הסרדין מהחכה והניחו בקופסה לצידו.
אמר המדריך: "זה לא יכול להיות! אתה דג בים המלח!?"
ענה לו חברנו: "אם תשלם לי עשר לירות – אסביר לך!"
המדריך הסקרן שילם, וקיבל תשובה: "אתה רואה? אפשר לחיות מדיג בים המלח! אתה השלישי היום שאני דג!"

המשך יבוא