ב-6.1.06, יומיים לאחר אשפוזו של שרון, כתבתי את המאמר הזה, שפורסם ב"שישי בגולן". אני שב ומפרסם אותו היום, בעקבות מותו של שרון. יהי זכרו ברוך!

לפני 11 שנה, באביב 1995, ביקר בגולן אריק שרון, אז ח"כ בכיר באופוזיציה, בלוויית רעייתו לילי. בתוקף תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן התלוויתי אליו.
מיספר דברים הרשימו אותי מאוד. ההיכרות עם הגולן, הידע הרב אודות כל גבעה וכל פיסת קרקע. סיפורי מעורבותו האישית בהקמה ובפיתוח יישובים ומפעלים בגולן. וברמה האישית – נועם הליכותיו (בניגוד לתדמיתו אז) והיחסים הנפלאים עם לילי.
ירדנו למעיין במצוק שמתחת למבוא חמה, שם שבת באותם ימים שביתת שבת אמיתי שלם, מוותיקי ההתיישבות בגולן ומי ששרון הכיר עוד בשירותו הצבאי, במחאה על הכוונה לסגת מהגולן. שרון היה אז מהבולטים במתנגדי הנסיגה במערכת הפוליטית. השיחה שהתפתחה בביקור, התמקדה בחברו של שרון, ראש הממשלה יצחק רבין. מה קרה לרבין? שאלנו. איך אדם שתמך כל כך בגולן, שינה את גישתו בפתאומיות כזו, מן הקצה אל הקצה.
שרון לא ידע להשיב. הוא אמר שזו חידה גם בעבורו. הוא העלה השערה – ייתכן שגיוס נכדו לצה"ל השפיע עליו ועל עמדותיו. התקשיתי לקבל הסבר זה. חזקה על מנהיג וראש ממשלה, שאחריותו לשלומם של נכדי כלל סבי ישראל לא תיפול מאחריותו לשלום נכדו. החידה נותרה סתומה בעיניי עד היום.
היום נשאלת שאלה דומה – מה קרה לאריק? איך שרון, האיש המזוהה יותר מכל אדם אחר עם מפעל ההתיישבות בשטחים, שתרם יותר מכל אדם אחר להתיישבות זו, שקרא "לתפוס כל גבעה", החישוקאי שאיגף את יצחק שמיר (!) מימין – דווקא הוא מוביל לחלוקת הארץ, ועקר את יישובי גוש קטיף?
ערב בחירתו לראשות הממשלה ב-2001, נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, בלשכתו במצודת זאב. שרון אמר דברים חמים וחד משמעיים בנוגע למחויבותו לגולן. באותה שיחה, אמר שרון (דברים אותם השמיע גם בפומבי) שהטעות הגדולה ביותר בחייו, עליה הוא מתחרט, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני ותפקידו בעקירה זו. הוא אמר שאסור שעקירה זו תהווה תקדים, ושאין לעקור יישובים בארץ-ישראל. איך זה, דווקא הוא עקר את גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, שהוא תרם כל כך להקמתם?
איני מקבל בשום אופן את תאוריות הקשר בין פרשיות השחיתות, שנקשרו לשמו, לבין ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות. פרשיות השחיתות קשות מאוד וקשה לומר ששרון תרם תרומה חיובית לטוהר המידות בחיים הציבוריים בישראל. אך לא היה כל קשר בין השניים.
איני מקבל גם את הגישה לפיה מדובר באדם ציני חסר עקרונות שמוכן לבצע כל מדיניות. אני שולל גם את הגישה ששרון שינה את עורו ועבר לקצה השני של הסקאלה הפוליטית (אני כבר מריח את "מורשת שרון" שינסו ליצור, בדומה ל"מורשת רבין" השקרית, שתנסה להפוך אותו ליונה קיצונית, דוגמת יוסי שריד או ביילין). ולכן, לא הייתי שותף לחששות בתוכנו, שאנו הבאים בתור, וששרון עלול להביא לנסיגה מהגולן.
למיטב הכרתי, חרף עמדתו האידאולוגית הבסיסית אודות השליטה הישראלית בכל רחבי ארץ-ישראל, והתיישבות רחבה בהם, הוא הגיע להכרה ששליטה על 3.5 מיליון פלשתינאים מסכנת את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. כראש הממשלה וכאדם אקטיביסט, ראה את אחריותו למנוע סכנה זו, וכאדם מפוכח המבין שאין לנו פרטנר לשלום, החליט לעשות כן באמצעות התנתקות חד צדדית (ואני מעריך שהוא תיכנן התנתקות גם ביו"ש). אני סבור שהכרה זו היא נכונה, אף שתוכנית ההתנתקות והעקירה הגורפת של היישובים, היתה דרך שגויה, בעיניי, להשגת המטרה הראויה, של היפרדות חד צדדית מן הפלשתינאים וקביעת גבולות המדינה (ובוודאי שהדרך בה הוביל את תהליך ההתנתקות אינה תקינה במדינה דמוקרטית).
מאחר שהסוגייה הדמוגרפית היא הגורם לשינוי בעמדתו, ובגולן אין כל בעיה דמוגרפית, האמנתי ואני מאמין גם היום, שלא היתה לשרון כל כוונה לפגוע בגולן. עובדה – בחמש שנות כהונתו כראש הממשלה, הוא דחה כל ניסיון לחדש את המו"מ עם סוריה, גם אל מול מתקפות "השלום" של בשאר אסד וגם בניגוד מוחלט לעמדות בכירים במערכת הפוליטית בישראל, כמו של הנשיא קצב, שר החוץ סילבן שלום, שמעון פרס ואחרים.
בכך שמר בעקביות על הקו שאיפיין אותו כל השנים. עם התמנותו לתפקיד שר החוץ בממשלת נתניהו, הוא בלם את יוזמתו של ביבי למסור את הגולן לסוריה. בתפקידיו כשר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות, שר הביטחון, שר המסחר והתעשייה, שר השיכון ושר התשתיות הלאומיות, סייע רבות לפיתוח הגולן. מחויבותו לגולן לא נפגעה ולא נסדקה כהוא זה.
עמדתי כלפי שרון לאורך השנים ידעה שינויים רבים. כילד, גדלתי על סיפורי וספרי יחידה 101 והצנחנים, על "אריק מן הצנחנים". לאחר מלחמת יום הכיפורים וחציית תעלת סואץ, היה שרון גיבור נערץ עליי. עם השנים שיניתי את דעתי אודותיו. אחרי מלחמת לבנון, ראיתי בו מנהיג בלתי אמין, ברוטאלי, שהמטרה מקדשת בעיניו את האמצעים ולכן התייחסתי אליו כאל סכנה לדמוקרטיה. עמדתי זו התרככה לאורך השנים והשתנתה. הכרתי אותו בתקופת המאבק על הגולן והערכתי אליו גברה. תמכתי בכל לבי בבחירתו לראשות הממשלה ב-2001 (ומאחורי הקלעים אף הייתי שותף בכתיבת נאומים בעבורו). הערכתי מאוד את תפקודו בקדנציה הראשונה ואת התמודדותו עם מתקפת הטרור. בשנים האחרונות שוב התנגדתי לדרכו, בהתנתקות ובמדיניות הכלכלית ובעיקר ראיתי בהתנהלותו המושחתת בעייה לאומית קשה.
בבוקר היום בו אושפז שרון, התפרסם ב"מעריב" מאמר פרי עטי, בו תקפתי את עמדתו המעורפלת של שרון בנוגע לבקעת הירדן והבעתי חשש שהוא ויתר על הבקעה. באותו ערב, כתבתי מאמר לטורי השבועי באתר האינטרנט bsh, בו תקפתי את שרון בחריפות רבה ביותר, בשל פרשיות השחיתות שלו ושל משפחתו. מאמר זה עלה לפרסום באותו ערב, והוסר כעבור דקות אחדות, עם היוודע דבר אשפוזו של שרון ומצבו הקשה.
ניתן להסיק מכאן שעמדתי כלפי שרון אמביוולנטית ומורכבת. אך במאזן הכולל של האיש, אין לי ספק שכף הזכות כבדה לאין ערוך מכף החובה. מדובר בפטריוט אמיתי, שלאורך עשרות שנים תרם תרומה גדולה למדינת ישראל ולביטחונה, ליישוב ארץ-ישראל ולפיתוחה. מדובר באדם שתרם תרומה גדולה להתיישבות בגולן, לפיתוחה ולחיזוק ריבונותנו בגולן.
שרון היה אדם קונטרוברסלי. מנהיג שנהנה מקונסנזוס מלא, אינו מנהיג אמיתי. החלטות של מנהיג אינן יכולות להיות מקובלות על כל הצדדים. עם זאת, מעטים האישים בתולדות המדינה, שעוררו תגובות כה קיצוניות של שנאה והסתה, מצד מתנגדיו משמאל ומימין, כמו שרון. עובדה זו מעידה על תקיפותו הרבה, אך לא פחות מכך, על השונאים והמסיתים עצמם. גם אם מדובר בקבוצות קיצוניות, תרומתם הרעה והמזיקה להשחתת השיח הציבורי בישראל רבה.
בתקופת מלחמת לבנון, כמעט על כל תחנת אוטובוס בארץ הופיעו כתובות נאצה והסתה בנוסח "שרון רוצח". בתקופת ההתנתקות הופיעו אין ספור כתובות בנוסח "שרון בוגד". אני זוכר את מדריך הגרעין שלי, לפני 23 שנים, קורא באוזנינו את שירו של בוב דילן, בתרגומו של יהונתן גפן "אדונֵי המלחמה". שיר זה מביע כמיהה למותם של "אדוני המלחמה". הוא מסתיים באמירה, שהוא יעמוד ליד קברם כדי לוודא שלא יצאו מהקבר. ואז הוא אמר: "את השיר הזה אני מקדיש לשרון, שר הביטחון." דברים אלה זעזעו אותי, והגבתי עליהם בחריפות.
והנה, למחרת אישפוזו של שרון, שמעתי על גורמי ימין קיצוני שכל הלילה קראו פרקי תהילים והתפללו למותו של ראש הממשלה. קשה לי למצוא מילים לביטוי שאט הנפש מתפילה אנטי יהודית זו ומחילול ספר תהילים.
אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו."

2. צרור הערות 12.1.14
* יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו – אלה ראשי הממשלה של ישראל ב-23 השנים מאז ועידת מדריד. שרון הוא היחיד מכל הגלריה הזאת, שלא קיים מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן – לא מו"מ ישיר, לא עקיף, לא גלוי ולא חשאי. שמיר ניהל מו"מ אך לא העלה על דעתו נסיגה. כל האחרים, ובהם נתניהו, הסכימו לנסיגה. האובססיבי שבהם היה ברק. אילו הצליחו, חלילה, היום אל-קאעידה היו יושבים על חוף הכינרת. שרון הבין זאת, ובעקשנות חד משמעית, לא היה מוכן לכל צעד שעלול להביא את ישראל לאסון כזה.

* הישגו הגדול של שרון כאיש ביצוע, היה כשר השיכון בממשלת שמיר, בקליטת העלייה מחבר העמים. שמיר נתן את האות, ושרון הביצועיסט מצא את הדרכים היצירתיות להתיר את כל סבכי הבירוקרטיה, והבטיח שתהיה קורת גג לכל עולה. הוא חטף ביקורת גדולה, על כך ש"לא פעל על פי הנהלים", אך האלטרנטיבה הייתה עלולה להיות קטסטרופה חברתית.

* הישגו המדיני הגדול ביותר של שרון היה מסמך בוש. התנגדתי להתנתקות וגם היום אני רואה בה טעות, אולם אין זה נכון שהיתה זו נסיגה ללא תמורה. התמורה היתה המסמך הפרו ישראלי והחשוב ביותר בתולדות יחסי ישראל ארה"ב. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, נשיא אמריקאי לא תבע נסיגה ישראלית לקווי 49', ותמך בפשרה טריטוריאלית ברוח עמדותיה של ישראל. במסמך הסכים בוש לשינוי הגבול בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים שחלו עם השנים – שם קוד לשמירה על גושי ההתיישבות בידי ישראל ובגבולות בני הגנה לישראל – שם קוד לשלטון ישראל על בקעת הירדן, וללא רמז כלשהו ל"חילופי שטחים" – הקוד המכובס לנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל בתוך הקו הירוק.
מי שנטש את מסמך בוש לא היה אובמה, יורשו של בוש, אלא אולמרט, יורשו של שרון. לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא הציע לאבו מאזן הצעה שבה מחק את כל הישגי מסמך בוש.

* הפלשתינאים חגגו את מותו של שרון וכינו אותו "רוצחו של ערפאת". גם אלף חקירות עם תוצאות חד משמעיות, לא יגרמו לפלשתינאים להאמין שגיבורם הלאומי מת מוות טבעי, כאחד האדם. הנראטיב על פיו "שרון רצח את ערפאת", יהיה חלק מהאתוס הלאומי הפלשתינאי לדורות, לצד שקרים נוספים.

* אך מה נלין על שקרי הפלשתינאים, כאשר הטלוויזיה הממלכתית של ישראל, ממחזרת את השקר, על פיו "האינתיפאדה" השנייה, פרצה בשל ביקורו בהר הבית. היתה זו מתקפת טרור מתוכננת בידי ערפאת, שפרצה לאחר שהפלשתינאים דחו את ההצעה מרחיקת הלכת של אהוד ברק, ששברה את הקונצנזוס הלאומי והתבססה על נסיגה מכל השטחים כולל חלוקת ירושלים. הם דחו את ההצעה במתקפת טרור רצחנית. ביקורו של שרון, היה העילה לכך שמתקפת הטרור נפתחה ביום זה, ולא שבוע קודם לכן או שבוע מאוחר יותר.

* פליטים או מהגרי עבודה? מדובר בהגדרות ברורות ואין כל סיבה להתבלבל ביניהם. הבעייה היא שאין אצלנו דיון רציני, המבוסס על עובדות. במקום שהשפה תעניק את הכלים לדיון מושכל ועובדתי, היא משמשת למניפולציות של הצדדים בוויכוח. אלה מציגים את כולם כפליטים ואלה מציגים את כולם כמהגרי עבודה; כל צד באופן שיחזק את דעתו הסובייקטיבית האידיאולוגית.
יש לבחון ברצינות רבה את כל הבקשות, ולהגדיר כל אחד מהאנשים הנ"ל, על פי ההגדרות הכתובות באמנות עליהן ישראל חתומה.

* כל עוד לא נעשתה הבחינה הזאת, ההגדרה המדויקת ביותר היא מבקשי מקלט. אובייקטיבית, הם מבקשי מקלט, מהסיבה הפשוטה, שהם אנשים המבקשים מקלט. מי מהם באמת זקוק למקלט? זאת יש לבדוק באופן אמיתי. מה פירוש "באופן אמיתי"? לא כדי להוכיח שהם מהגרי עבודה ולא כדי להוכיח שהם פליטים, אלא כדי לדעת מה הם באמת.

* לכאורה, גם המונח מסתננים הוא נכון אובייקטיבית, הרי הם הסתננו לישראל בניגוד לחוק. אלא שבשיח הישראלי, המושג מסתננים מתחבר אסוציאטיבית למחבלים שחדרו לישראל בשנות ה-50 למטרות טרור וביזה, והוגדרו "מסתננים". השימוש באותה מילה כלפי מבקשי המקלט, נועד להאיר אותם באור שלילי ומפחיד.

* לפני כשנתיים, עמדנו בפני איום דמוגרפי קיומי. העובדה שישראל היא מדינה מערבית, דמוקרטית, מפותחת ומשגשגת יחידה בתוך אוקיאנוס של עולם שלישי, בטווח הליכה ברגל, זימנה צונאמי של מהגרים שעמדו להציף את ישראל ולאיים על זהותה היהודית ועל מצבה הכלכלי. החלטה על הקמת הגדר התעכבה זמן רב מדי, אולם משהוחלט עליה, היא הוקמה ביעילות רבה ובקצב מהיר מאוד. הקמת הגדר בלמה את הצונאמי הזה. כעת ניתן להרגיע. אין עוד כל איום דמוגרפי.
מול האיום הדמוגרפי נכון היה להתגונן, גם בצעדים חריפים כמו מחנות מעצר, התייחסות למהגרים כאל מסתננים וכד'. משהסכנה חלפה, יש להתייחס אליה בפרופורציות.
מהי התייחסות בפרופורציות? קודם כל הבנה ש-54,000 איש, קצת יותר ממחצית האחוז מכלל האוכלוסייה, אינה מהווה כל איום דמוגרפי.
במצב הזה, ניתן לבחון כל מבקש מקלט לגופו, על פי הקריטריונים המקצועיים המקובלים, לתת מקלט לכל פליט, ולגרש כל מהגר עבודה בלתי חוקי. גם אם יתברר שהרוב הגדול הם פליטים, אין בהם איום על זהותה היהודית של המדינה.

* מבקשי המקלט עובדים בעבודות שישראלים אינם מוכנים לעבוד בהם. החלופה שלהם היא... עובדים זרים. לכן, יש לגרוע את מספרם ממכסת העובדים הזרים ולאפשר להם לעבוד. ככל שיעבדו יותר, כך הם יהיו מעורבים פחות בעבריינות ופשע. וכך גם לא תהיה כל משמעות דמוגרפית להימצאותם בישראל.

* הריכוז של מבקשי המקלט בשכונות דרום ת"א, הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית, שכיוונה אותם לשם. יש לשנות לחלוטין את המדיניות הממשלתית, ולפזר אותם בכל רחבי הארץ, ולא נודע כי באו אל קרבנו.

* הפליטים שייקלטו בישראל בכבוד ויזכו לתנאים הראויים, יהיו שגרירים של רצון טוב של מדינת ישראל, כשתסתיים פליטותם.

* החלטתו הראשונה של מנחם בגין כראש הממשלה, שניות ספורות לאחר השבעתו לתפקידו, הייתה לקלוט פליטים וייטנאמים שנמלטו מארצם ואף מדינה לא הסכימה לקבלם. הוא ראה בכך מחויבות מוסרית – לא בשל היותנו מדינה דמוקרטית, אלא בשל היותנו מדינה יהודית.

* אני משוכנע, שגם אילו דעתי בנוגע למבקשי המקלט הייתה הפוכה, הייתי מתקומם על כך שלא אפשרו לנציגיהם כניסה לכנסת. זו החלטה מבישה.

* באירוע בכפר קוצרה – הרעים הם הפראים שחדרו לכפר כדי לבצע מעשי ונדליזם, במקרה הטוב, ובני דמותם הפלשתינאים שתקפו אותם. הטובים הם תושבי הכפר שגוננו עליהם ומנעו לינץ'. יותר משמטורפי "תג מחיר" (איזה ביטוי מכובס) הם אויבי הפלשתינאים, הם אויבי היהודים ובראש ובראשונה – אויבי המתיישבים ביהודה ושומרון. דיבוק צא!

* מבצעי הפיגוע נגד רכב של מח"ט בצה"ל ביצהר, הם גיס חמישי. הם בוגדים ואויבים. הם ראויים לכל לשון של הוקעה, גם כשהם מפגעים בפלשתינאים ובנוצרים. אבל הם לא נעצרים שם. הם נלחמים בצה"ל. אויבי צה"ל הם אויבי מדינת ישראל. אויבי מדינת ישראל הם אויבי העם היהודי. תג מחיר = אויבי העם היהודי.

* כשניגשתי לבחינה הפסיכומטרית, לקראת לימודיי האקדמיים, הופתעתי לגלות שיש ספרי הכנה לבחינה ואנשים מתכוננים אליה. אם כך, חשבתי, מה הטעם בבחינה?
היום, אין כמעט מי שניגש אל הבחינה ללא מכינות וקורסי הכנה, שבה התלמידים לומדים שיטות כיצד להצליח. ואלה שיש להם, יכולים להרשות לעצמם את הקורסים שיבטיחו להם את ההצלחה הגדולה ביותר. אם כך, באמת, מה הטעם בבחינה?
הכיוון של הרפורמה שהציג שי פירון חיובי, אך היה עליו ללכת צעד אחד נוסף – ביטול הבחינה הפסיכומטרית. יש לאפשר לכל אחד להתקבל לשנה א'. אם לא יצליח בשנה הראשונה ללימודיו, לא יוכל להמשיך. אבל תינתן לו הזדמנות אמתית והמבחן בו יידרש לעמוד הוא אמתי ורלוונטי.

* הגורם העיקרי להתנגדות לרפורמה, הוא שמרנות – התנגדות לשינוי באשר הוא. קראתי מאמר ב"ישראל היום" של מנכ"לית משרד החינוך לשעבר רונית תירוש, המצדדת בהמשך הבחינות הפסיכומטריות כמות שהן. לא היתה בדבריה שום התייחסות לתמונה האמיתית של הבחינות הללו – מה קורה שם באמת. היא אמרה שאלו בחינות שוויוניות, כיוון שהן מציגות רף שווה לכל, בניגוד לבתי הספר השונים זה מזה. שוויוניות? עם תעשיית ההכנות לפסיכומטרי, שמי שיש לו מקבל הכנה נקודתית איך להצליח?

* מורים: "אם הבחינה תהיה רק 70% מהציון, ויתרנו על 30% מהחומר." זו אותה גישה שמרנית, הדבקה בקיים – בחינת הבגרות היא חזות הכול, ומה שלא נלמד לבחינה, כאילו לא נלמד. הסרגל שקם על יוצרו, הפך את בתי הספר לתעשיית ציוני בגרות, במקום לבית חינוך והרחבת דעת. יש צורך ברפורמה תפיסתית, שתשנה את תובנת מהותו של בית הספר.

* שר הרווחה הקים צוות לבחינת מענקי עבודה מועדפת לחיילים משוחררים. שינוי הכרחי, הוא הכנסת עבודה בחינוך למסגרת הזאת. יש לשים קץ לעיוות, שבו חייל משוחרר הבוחר להיות מדריך נוער או מדריך ספורט לא ייהנה מהמענק, ממנו נהנה חייל משוחרר הבוחר להיות מתדלק בתחנת דלק.
אם החינוך אינו עבודה מועדפת, אין משמעות למושג עבודה מועדפת.

* איני יודע אם כך הדבר גם היום, אולם כאשר אני הייתי מזכיר הקיבוץ, צעירים שעבדו אצלנו בחינוך קיבלו מהקיבוץ מענק בשווי מענק עבודה מועדפת.

* כשמאמינים במשהו, אף פעם אסור להרים ידיים. בשעה טובה, נחתם הסכם בין המועצה המקומית קצרין לרשת "סטימצקי", על פתיחת חנות חדשה במרכז קצרין. החנות כרגע בשיפוצים ותפתח בעוד כחודשיים.
* אחת ההדלפות אודות מסמך קרי, שהכעיסה אותי במיוחד, טענה שבמקביל להכרה בישראל כמדינה יהודית, תהיה התחייבות ישראלית לשמור על זכויותיהם של ערביי ישראל, על פי אמות המידה הבינלאומיות המקובלות.
דרישה כזו היא שיא החוצפה. אף מדינה בעולם לא העניקה זכויות אזרח מלאות לבני הלאום שנמצא עימה במלחמת קיום, לאורך כל שנותיה – כפי שעשתה ישראל. איזו עוד מדינה בעולם היתה מאפשרות תופעה מן הסוג של טיבי וזועבי, למשל?
ערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת שהנם באמת ובתמים אזרחים, ולא נתינים. הם הערבים היחידים שנהנים מדמוקרטיה אמיתית ומלאה, ואינם מדוכאים בידי הרודנות של הדיקטטור התורן השולט בהם. הם הערבים היחידים במזה"ת החיים במדינת כל אזרחיה, כי אף מדינה אחרת במזה"ת אינה שייכת לאזרחיה, זולת ישראל. לא בכדי, כאשר מציעים לערביי ואדי ערה את ההצעה האידיאלית לכאורה – להמשיך לחיות ביישוביהם, אך כאזרחי מדינת הלאום שלהם, הם דוחים זאת מכל וכל, ודבקים במדינת הלאום היהודית, שהם כה אוהבים להשמיץ אותה.
יש לדחות על הסף כל ניסיון להכניס למו"מ את סוגיית ערביי ישראל.

* יאיר לפיד: בנייה בירושלים היא רעיון רע. כי ירושלים אינה מקום אלא רעיון. רע? ולכן נעשה הכול כדי לסכל את הבנייה בירושלים בירת הנצח של עם ישראל שאסור לחלק אותה כי היא רעיון רע. ואו! אני חייב לכתוב על זה סטטוס.

* אם רוצים לפתוח סתימה, אין ברירה אלא להכניס את היד לביוב. ודאי שמוצדק להכניס את היד לביוב, אם יש בכך כדי להציל חיים. שהרי כל המקיים נפש חיה, כאילו קיים עולם מלא. המלחמה בטרור מחייבת הכנסת היד לביוב. זה מסריח, לא כל אחד מסוגל לכך, אני למשל איני מסוגל לכך, ולכן אני מצדיע לאלה שעושים כן. אני שמח שיש אנשים המוכנים להיות החוקר קפטן ג'ורג', לסכל פיגועים ולהציל חיים.

* השבוע קיבלתי, בערב אחד, שתי תגובות כמעט זהות, של אנשים שהגיבו על דברים שכתבתי, באמירה שהפעם, באופן חריג, הם מסכימים עם כל מילה. האחד, מתנגד לרוב דבריי כי לטענתו אני "שמאלני" מדי. השני – שאני "ימני" מדי. ואילו אני משתדל ככל יכולתי להיות משוחרר מהכבלים המנוונים והמסרסים של ימני / שמאלני, דתי / חילוני, אשכנזי / מזרחי וכו', שאמורים לקבוע עבורי מה לחשוב. הבחירה הזאת מאפשרת לי חירות אינטלקטואלית לבחון כל דבר בעיניים פקוחות ובראש פתוח.

* לפני שנה וחצי השתתפתי במסע לפולין. טרם המסע, ביקרה הקבוצה בבית לוחמי הגטאות. בתום הסיור נפגשנו עם ניצולת שואה, שהייתה קשרית במחתרת בגטו – חווקה פולמן רבן, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות. אישה זקנה בגילה אך צעירה ברוחה, חיונית, מלאת חיים והומור, שבתה אותנו בקסמיה ובישירות שלה. ראיתי בחיוּת שלה את הניצחון הגדול על הצורר. הצטערתי לקרוא שחווקה הלכה ביום חמישי לעולמה. יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון: בין הרפורמות שעליהן הכריז השר שי פירון, הוא דיבר על "חובת התנדבות". הוא לא המציא את הגלגל. כבר היום קיימת חובה של "מחויבות אישית". אני סבור שמערכת החינוך צריכה לחנך לעשייה למען הכלל, ושעליה לחנך להתנדבות ולעודד אותה. וגם עשייה למען הכלל מתוך חובה, עשויה להדביק את התלמיד לרעיון העשייה ולהביא אותו לידי התנדבות.
אבל... "חובת התנדבות" היא אוקסימורון... כמו שלג חם או מים יבשים. אם זו חובה, אין היא התנדבות. אם זו התנדבות, היא אינה יכולה להיות חובה. התנדבות היא פעולה הנעשית מתוך רצון חופשי, מתוך בחירה אמתית, מתוך נדיבות.

3. המקום שבו שורפים את ספרי נתן זך
ב-1817 נערכה בהר וארטבורג שבגרמניה עצרת של סטודנטים לאומנים, לציון 300 שנה להופעתו של מייסד הדת הפרוטסטנטית מרטין לותר. העצרת לוותה בקריאות לאומניות למען איחוד גרמניה ונגד הזרים והיהודים. בסופה של העצרת, הועלו באש ספרים שנחשבו לבלתי פטריוטיים.
האירוע הזה זיעזע את המשורר הגרמני היהודי (אמנם הוא הוטבל לנצרות, אך כל חייו ראה עצמו כיהודי) הדגול היינריך היינה עד עמקי נשמתו. הוא כתב בעקבות האירוע את המחזה "אלמנסור" שפורסם ב-1820. המחזה עוסק בשריפת ספרי קוראן בידי נוצרים במאה ה-16, אך היה ברור לכל שמדובר באלגוריה, ושהמחזה עוסק באירוע וארטבורג. במחזה הזה כתב היינה את המשפט המפורסם: "מקום שבו שורפים ספרים – הוא מקום שבו ישרפו גם בני אדם."
היו אלה דברי נבואה של ממש. 113 שנים מאוחר יותר, ב-10 במאי 1933, הועלו באש בכיכר האופרה בברלין 20,000 ספרים יהודיים; ספרי קודש וספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים. לא חלף עשור, עד שנבואתו של היינה התגשמה בהובלת היהודים אל המשרפות.
מקום שבו שורפים ספרים, הוא אחד מתהומות השפל העמוקים ביותר של האדם. אין להקל ראש בשריפת ספרים ויש להוקיע שריפה כזו והתהדרות בשריפה כזו.
"שָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ" התפאר המשורר הצעיר רועי חסן בשירו "במדינת אשכנז", שהתפרסם בנובמבר 2013 במוסף התרבות וספרות של "הארץ". חסן ניחן בכישרון בלתי מבוטל לכתיבת שירה, ואת כישרונו הוא מגייס לשנאה נוראה, שנאה עקרה.
על מה ולמה שרף חסן את ספריו של נתן זך? בשירו "על מי ועל מה (או סגירת חשבונות)", שפורסם אף הוא ב"הארץ", כעבור כחודש, הוא כותב על "הַתַּרְבּוּת שֶׁלָּכֶם, לֹא שֶׁלִּי / וְלֹא שֶׁל הוֹרַי / הַתַּרְבּוּת הַיִשְֹרְאֵלִית שֶׁהִיא / הַתַּרְבּוּת הַאֵירוֹפֶּאִית שָׁנָּתַן זַךְ נוֹשֵׁם אֶת נְשִׁימוֹתֶיהָ הַאַחֲרוֹנוֹת."
אני רחוק מדעותיו הפוליטיות של נתן זך כרחוק מזרח ומערב, וסולד מהטפתו לאחרונה לירידה מן הארץ. אולם נתן זך הוא משורר דגול, ענק, אחד הגדולים ביותר שבין משוררינו. על מה ולמה שונא אותו חסן שנאה תהומית כל כך? על מה ולמה הוא שורף את ספריו? מסיבה אחת ויחידה. הוא אשכנזי. חמור יותר; בעיני רועי חסן, הוא אחד מסמלי התרבות האשכנזית. ומאחר וחסן יוצא למלחמת קודש נגד האשכנזיוּת (אם יש דבר כזה) ונגד האשכנזים – במלחמה כמו במלחמה, הכל מותר. גם לשרוף ספרים. והמקום שבו שורפים ספרים, הוא המקום שבו ישרפו גם בני אדם.
לא רק לעברו של נתן זך מכוונים חצי השנאה של רועי חסן. "לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק", שהרי מותו של אשכנזי, ועוד סופר אשכנזי, ועוד סמל תרבות אשכנזי (האומנם?) אינו סיבה לאבל אלא לשמחה, במקום שבו שורפים ספרים.
ל"דוד אבידן המת" הוא נותן הנחה: "הִשְׁאִיר אַחֲרָיו כַּמָּה שִׁירִים טוֹבִים" אבל מיד מסייג "תַּעֲלוּלֵי מִלִּים וְהַרְבֵּה / בִּלְבּוּלִי בֵּיצִים וְלֶגִיטִימַצְיָה / לְשִׂנְאַת נָשִׁים. / וּבְכָל זֹאת מְלַמְּדִים אוֹתוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר / כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה / וּמְטַפְּחִים דּוֹר חָדָשׁ שֶׁל שׂוֹנְאֵי נָשִׁים." הרי שנאה זה רע... ולמה שלא ילמדו בבתי הספר את שיריו של רועי חסן ויטפחו דור חדש של שונאי אשכנזים? ועל רפי לביא הוא כותב: "רָפִי לָבִיא הָיָה צַיָּר גָּרוּעַ // הַטַּעַם שֶׁלִּי הוּא הַקּוֹבֵעַ." ולמה רפי לביא הוא צייר גרוע? הרי זה ברור. כי הוא אשכנזי.
בשיחה עם המשורר והסופר אמנון שמוש, יוצא חלב, ואחד מהיוצרים שתרמו יותר מכל להשתלבות התרבות המזרחית בתרבות הישראלית, בעיקר בסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספרו "מישל עזרא ספרא ובניו", הזהרתי אותו שחסן ישרוף גם את ספריו. אמנם הוא אינו אשכנזי, אבל הוא "משתכנז", הרי הוא קיבוצניק.
שמוש הסכים איתי.
איני מכיר את כל שירתו של רועי חסן. אני מכיר שני שירים בלבד. שני השירים הללו נוטפי ארס, שנאה ומרירות נוראית כלפי מדינת ישראל, אותה הוא מגדיר "מדינת אשכנז". "לֹא אוֹדֶה לְהוֹרַי / שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתִי לְעוֹלָם הַמְּקֻלָּל שֶׁלָּכֶם." הוא מתריס. "לֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת / עֵד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה."
אין לו מדינה, כי ישראל אינה מדינת היהודים, אלא מדינת אשכנז. הוא רוצה מדינה משלו – לא מדינת היהודים, מדינת המזרחים.
מדינת ישראל, שקמה אל תוך מלחמה קשה ונוראה, בה איבדה אחוז מאוכלוסייתה (80,000 הרוגים בסדר גודל של ישראל היום), בעודה מלקקת את פצעיה, ובעיצומו של משבר כלכלי קשה ביותר, הכניסה את עצמה למשטר של צנע, כדי לאפשר עלייה המונית שיותר מהכפילה את אוכלוסייתה, של ניצולי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות ערב שעברו פרעות קשות באותם ימים. היה זה צעד הרואי, אולי חסר תקדים בתולדות האומות, ביטוי עילאי של הערבות ההדדית היהודית, של "כל ישראל ערבין זה בזה". במהלך ההיסטורי הגדול הזה נעשו טעויות, גם טעויות קשות, שיש ללמוד מהן ולהפיק מהן לקחים. יש מקום לביקורת ואף לעלבון. אך השנאה היוקדת הזאת ... מאיפה היא באה? הרי זה דבר נורא.
רועי חסן אינו יחיד. הוא אחד מחבורת יוצרים המכנים את עצמם "עַרְס פואטיקה". הם רואים עצמם כמשוררי מחאה. אך אין הם, אלא משוררי שנאה. אני סולד מהקיצוניות הנוראה הזאת, הקיימת בכל מחנה. היא קיימת בימין הקיצוני (כהניזם, תג מחיר) ובשמאל הקיצוני ("זוכרות", האנטי ציונות, הכחשת קיום העם היהודי), בחרדיות הקיצונית (נטורי קרתא, חסידי סאטמר) וכך גם בפמיניזם הקיצוני ואפילו בטבעונות הקיצונית. כן, יש גם פנאטיות עדתית מזרחית רדיקאלית. והיא מכוערת בדיוק כמו אחיותיה באידיאולוגיות האחרות. הקיצוניות האלימה הזאת אינה הקצנה של האידיאולוגיה – היא היא האידאולוגיה. זוהי אידיאולוגיה של שנאה, הצבועה בצבעים שונים, אך השנאה היא אותה שנאה.
ובשנאת האשכנזים, רועי חסן אינו מוצא מקום להזדהות עם השואה, שהרי זו אינה השואה שלו, זו השואה של האשכנזים (כביכול). ולכן הוא חובט במערכת החינוך הישראלית, כלומר האשכנזית, "כִּי הָיִיתִי חַיָּב לָדַעַת מָה שֶׁיֵּשׁ לַיֶּלֶד מֵהַגֶּטוֹ לְהַגִּיד." ו"חָשַׁבְתִּי עַל אִמָּא שֶׁלִּי בְּטִקְסֵי יוֹם הַשּׁוֹאָה / כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִבְכּוֹת." כי לא בוכים על אשכנזי שנשרף, רק על מי שחווה שואה אמתית – אימא שלו, שחוותה את השואה שעשו בה האשכנזים.
"אני חייב ליצור קשר איתו, לשוחח איתו," אמר לי אמנון שמוש. אדרבא, תמיד טוב לדבר. אך האמת היא שזה דיבור סרק. כי אדם המצוי כל כולו בשפל כזה של שנאה, והבונה קריירה על שנאה – שנאה שהביאה אותו כבר פעמיים לראש מדור התרבות והספרות של "הארץ", אינו פתוח לשיחה.
איך ניתן להתמודד עם התופעה? סור מרע ועשה טוב. יש להתרחק מהשנאה הזאת ומהיצירה הזאת ולהמשיך במפעל הציוני, של קיבוץ גלויות ובנייתו של העם היהודי, ובנייתה של תרבות יהודית, ציונית, ישראלית, מתוך כבוד לכל מקורותיה התרבותיים, שכולם – מפולין וממרוקו, מגרמניה ומאתיופיה, מתימן ומרוסיה; כולם שלנו, כולם מקורותינו, כולם המעיין שמימיו הם התרבות היהודית שלנו. ולהמשיך להתחתן בינינו ולהביא לעולם ילדים שלא ידעו מה זה אשכנזים ומה זה מזרחים והאם הם כאלה או כאלה, ושלא ידעו שהם אמורים לדעת, כי זה פשוט לא חשוב.
והשונאים ישנאו.

אהוד: על פי שיריו שפורסמו בעיתון, רועי חסן הוא גרפומן שמנצל בעורמה את שנאת ישראל, שחוגגת בעיתון "הארץ" ובמוספו הספרותי, והיא גם כרטיס כניסה לפרסום בו, כמו ליקוק התחת לפלסטינים.
בקרוב יפרסמו שם ודאי "יצירה" אנטי-ישראלית של "משורר"-מסתנן סודני או אריתראי, כשם שמפרסמים שם את הגרפומניה הפרו-פלסטינית של נתן זך, שהיא בושה למשורר שהיה חשוב-בשעתו.