למעלה משלושים ספרים כתב עזריה אלון – ספרים עתירי מידע על ארץ ישראל ונופיה, פרחיה, ציפוריה, בעלי החיים שבה, ספרי ילדים וספרי צילומים ואף ספר אוטוביוגרפי, ספרו האחרון "טבע ואדם". אחד הספרים, קובץ מאמרים, מבטא בשמו את דמותו של עזריה – "כישרון לארץ ישראל".
אין מי שניחן בכישרון הזה יותר מעזריה. הוא היה אנציקלופדיה לארץ ישראל – בוטניקה, זואולוגיה, היסטוריה, תנ"ך, זמר עברי, התיישבות, מה לא? בכל מה שקשור לארץ ישראל, הוא מאגר מידע בלתי נדלה. אין מי שמזוהה יותר ממנו עם אהבת הארץ, עם ידיעת הארץ, עם הגנת הטבע. הוא יסד את החברה להגנת הטבע, הוא הגה והוביל את הקמפיין נגד קטיף פרחי הבר; קמפיין שסוכניו היו הילדים שחינכו את הוריהם – אחד הקמפיינים המצליחים בתולדות המדינה.
היכרתי את עזריה אלון לפני 32 שנים, בקיבוצו בית השיטה. בית השיטה היה הקיבוץ המאמץ של קיבוצי – אורטל. לעזריה אלון עצמו מקום חשוב בתולדות אורטל – הוא האיש שהציע את שם הקיבוץ.
כצעיר בן 18 זכיתי לפסוע בשבילי הגלבוע בהדרכתו. מצד אחד, חשתי שאני צועד בעקבות דמות מופת. מצד שני, דומה היה שאני פוגש מכר ותיק, שהרי הקול הרדיופוני הזה, בדיוק באותה אינטונציה, היה לחם חוקי מדי שבת ב-9:50 בבוקר, משחר ילדותי, שכן אבי הקפיד להאזין לפינתו ברדיו, ובמשך שנים כמעט ולא החסיר שידור.
ההיכרות העמוקה יותר עם עזריה, היתה בעשור האחרון. במשך עשר שנים רצופות, הובלנו יחד סדרי ט"ו בשבט בגולן ובגליל. בנימין יוגב – בוג'ה ממכון "שיטים" ואני, הנחינו את הסדר, ועזריה אלון ישב לצידנו, והשתלב בהנחייתנו בסיפורי שבעת המינים. אחד מספריו היה על שבעת המינים, והוא שיתף אותנו בידע היסטורי ובוטני על שבעת המינים כמכלול ועל כל מין ומין בנפרד. הוא גם סיפר על מצוות "לא תקטוף" והקמפיין נגד קטיפת פרחי בר. והוא סיפר כיצד החברה להגנת הטבע הוסיפה בשנות ה-60 נדבך נוסף לט"ו בשבט – חג הגנת הטבע. ובהגיענו, במסע בין שבעת המינים, לגפן – עזריה שר סולו, בקול רועם וחף מרעד, בחי"ת ועי"ן גרוניות, את השיר המיוחס לשלמה אבן גבירול "שבעים המה הגיבורים", וכבש את לב הקהל.
כך עד שנתו ה-95. גם השנה תיכננו סדר משותף, בקריית שמונה, אולם לפני שבועות אחדים מצבו הבריאותי של עזריה התדרדר, והוא לא נטל חלק באירוע.
למותר לציין איזו זכות גדולה נפלה בחלקי, להנחות לצידו של עזריה את הסדרים. עזריה הוא בשבילי ענק, גדול מהחיים, וגם בשנה העשירית לצידו, עצם המעמד גרם לי להתרגשות גדולה.
עזריה אלון מופיע בספר השיאים של גינס כמגיש הוותיק ביותר של תוכנית ברדיו. הוא הגיש את תכניתו "נוף ארצנו" ברציפות לאורך 53 שנים. עזריה, שזכה בעשרות פרסים בארץ ובעולם, הוא אחד משני האישים היחידים שזכו פעמיים בפרס ישראל. פעם אחת הוא זכה בשם החברה להגנת הטבע בפרס על מפעל חיים, ולפני שנתיים הוא זכה באופן אישי בפרס על תרומה ייחודית לחברה הישראלית. ואכן, תרומתו הגדולה לא תסולא בפז. אך עם כל ההוקרה, ההכרה והערכה, שמר עד יומו האחרון על אורח חיים קיבוצי צנוע, חיים פשוטים בדירה פשוטה ולבוש צנוע, כולל מכנסיים קצרים וסנדלים, גם בחורף.
יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 19.1.14
* על פי גירסת פינטו, הוא העניק טובות הנאה בלתי חוקיות, למעשה – שוחד, לניצב ארביב.
על פי גירסת ניצב ארביב, פינטו קָשַׁר קֶשֶׁר לתפור לו תיק, כדי להשיג מעמד של עד מדינה ולשחרר אותו מכתב האישום הצפוי לו על שוחד – הניסיון לשחד את ניצב ברכה. ואולי, ניסיון להלך אימים על מי שמופקד על חקירתו ואולי גם קצינים בכירים אחרים.
על פי גירסת ארביב, פינטו הוא פושע וארביב חף מפשע. על פי גירסת פינטו, ארביב ופינטו פושעים.
על פי שתי הגירסאות, פינטו פושע. עצם הרעיון שבעסקה זו או אחרת הוא יימלט מהדין, הוא בלתי נסבל ואינו מתקבל על הדעת.
אגב, יש לזכור שהניסיון לשחד את ניצב ברכה צולם ותועד.

* עסקאות טיעון, עדי מדינה וכו', הם עניין בעייתי מאוד, הפוגע בצדק ובאמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק. אולם לעיתים, זהו רע הכרחי. לעיתים, אין מנוס מעסקה או מעד מדינה, כדי להרשיע את האשם העיקרי. לעיתים, האינטרס הציבורי מחייב מעמד של עד מדינה לעבריין מסויים, כדי להרשיע בכיר שסרח, שבעצם תפקידו, בכירותו, מעמדו וכוחו – העבירה שעבר פוגעת בציבור, במדינה, באמון האזרחים במדינה. לכן, למשל, נכון לתת מעמד של עד מדינה לאיש עסקים מפוקפק, כדי להרשיע ראש ממשלה, אם הוא קיבל ממנו שוחד.

אין ספק שיש הצדקה לעסקה מן הסוג הזה, אם היא עלולה להוכיח שניצב במשטרה, האיש העומד בראש היחידה החוקרת שחיתויות, הוא עצמו אדם מושחת שקיבל שוחד. אולם אין לכך הצדקה כאשר מדובר בפינטו, שאינו אזרח מן השורה, אינו דג רקק – הוא אחד האנשים החזקים והעשירים בישראל. בכלל כאשר מדובר ברב שאנשים רבים הולכים אחריו, מאמינים בו, פועלים על פי הנחיותיו – אם הוא עבריין ואדם מושחת, יש אינטרס ציבורי מובהק בהרשעתו. לא כל שכן, כאשר מדובר במי שהאנשים החזקים בישראל, טייקונים, אנשי תקשורת וקציני משטרה משחרים לפתחו, כמו פינטו הנ"ל.

* כיהודי מסורתי, שיש בעיניו משמעות רבה לתואר רב – איני מסוגל להצמיד את התואר "רב" לטיפוסים כמו פינטו הנ"ל.

* בצדק רב אנחנו מזועזעים עד עמקי נשמתנו מעצם החשד שראש היחידה האחראית על חקירת שחיתות ציבורית חשוד בשוחד. אבל העובדה שהפסקנו להזדעזע מחשדות נגד רבנים, היא חילול השם נורא, ולא מעט רבנים (ובהם מצגר, דרעי, מוטי אלון וכן אלה שנתנו להם גיבוי, כינו אותם זכאים, מינו אותם לתפקידי הנהגה, נתנו להם להמשיך ללמד) אשמים בכך.

* בשירו "ג'ו כפרה" קובי אוז טיפל בתופעת הרבנים השרלטנים, הפינטואים למיניהם. "בין הרים ובין סלעים / חי צדיק מלאך בחסד / מכונית ושני בתים / השכינה אצלו זה עסק / תור ארוך כל העדה / מבקשים ברכה או שתיים / גם בריאות גם עבודה / הרבי ג'ו כפרה... כל עיוור עכשיו רואה / להיכן זורם הכסף / כל כבשה צריכה רועה / שנואם יפה ברצף / הוא שואל ויש תשובה / מטלפן אל השמיים / הוא נותן לך תקווה / הקדוש ג'ו כפרה."
אני אוהב את האופן המתוחכם והעדין בו הציג אוז את הזיוף וחילול השם, באופן בו ביטא את שם ה' (ואולי רק חדי אוזן יבחינו בכך): "אגוני מגינם הוא..."

* כמובן שלא אבזבז שנייה יקרה מחיי כדי לצפות ב"בייבי בום", ובכל זאת אני מרשה לעצמי להקדיש מזמני כדי לקטול את התוכנית שלא אראה. איך אני מרשה לעצמי לכתוב על תוכנית שלא ראיתי? איך אני פוסל תוכנית מתוך "דעה קדומה"?
העניין אינו ה"איך" אלא ה"מה". כלומר, עצם הרעיון של תוכנית כזו, פורנוגרפיה בזויה של הרגע הקסום של יצירת חיים, הוא רעיון עוועים. גם את "האח הגדול" ו"הישרדות" קטלתי על סמך הקונספט של התוכניות, בלי לצפות בהן, אך כל מה ששמעתי עליהן רק חיזק את דעתי הקדומה. את "אימא מחליפה" ראיתי פעם אחת, כאשר למרבה הבושה השתתפה בה משפחה מהקיבוץ שלי, ולא זו בלבד שמה שראיתי אישש את הדעה הקדומה שלי, הוא אף חיזק אותה.
פורנוגרפיית "בייבי בום" היא תמצית הטעם הרע של "האח הגדול", "סופר נני" ו"אימא מחליפה". אלה החדשות הרעות, אך יש גם חדשות רעות עוד יותר: אפשר לרדת עוד יותר נמוך. השלב הבא יהיה תוכנית המתעדת את הרגע הקסום הקודם בתשעה חודשים ל"בייבי בום". המתמודדים יציגו את מרכולתם בשידור חי, והקהל יסמס את בחירותיו ואת הדחותיו. השלב הבא יהיה פורנוגרפיה נקרופילית – ז"ל נולד. המתמודדים יתעדו את רגע המוות של הוריהם, ואנו נדרג במסרונים ונדיח את המנוח שלא ירגש אותנו מספיק.
תעשיית הריאליטי, היא המיץ של הזבל של תת התרבות בישראל. התעשייה הזאת מנצלת את תאוות הפרסום של אנשים עם תאוות המציצנות של הקהל למען תאוות הבצע של בעלי הערוץ המסחרי. בשילוב התאוות הללו, אין גבול עד כמה נמוך ניתן לרדת.

* איך בתי החולים מוכנים לשידור התועבה הזו? אין גבולות של אתיקה? הכסף יענה את הכול?

* אני רוצה לראות את פרופ' רות גביזון כנשיאת המדינה, אך לצערי היא אינה מועמדת. בין המועמדים המוזכרים במרוץ, אני תומך בשרנסקי. אך מועמדותו של חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן היא בהחלט רעיון מעניין. מי אמר שהנשיא חייב לבוא משטח הפוליטיקה? מאז הנשיא הרביעי פרופ' אפרים קציר, כל הנשיאים היו פוליטיקאים, והגיע הזמן שהנשיא יהיה מתחומי התרבות, החינוך או המדע.

* איני חושב שהיה סיכוי רב למועמדותו של בנימין בן אליעזר, פואד, לנשיאות. לא רק, אך גם בשל עילגותו. אולם אם היה למועמדותו סיכוי כלשהו, "ארץ נהדרת" סיכלה אותה. היא עושה לפואד מה ש"החרצופים" עשו לדן מרידור בשנות ה-90.

* מבין כל המועמדים, השם המביש ביותר הוא של דליה איציק, שעסקנותה אומנותה. היא היתה בדיחה כיו"ר הכנסת, והיא תהיה בדיחה כנשיאה. בעצם, היא לא תהיה בדיחה כנשיאה, כי היא לא תהיה נשיאה.

* השינוי הגדול שחולל "האביב הערבי" – הצבעות של 98%.

* בין המשתתפים בהלווייתו של אריק שרון, זיהיתי את אבי פרחן. אבי נעקר פעמיים בידי שרון – מביתו בימית ומביתו באלי סיני שבתוחמת הצפונית של רצועת עזה. היכולת שלו להתעלות ולחלוק לשרון כבוד אחרון, מעידה על אצילותו וגדולתו.

* לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, רואיינו לעיתון "הקיבוץ" – בטאון התק"ם, שני המתמודדים, אריק שרון ואהוד ברק. מזכיר התק"ם נתן טל התקשר לעורכת העיתון והשתולל. "מה פתאום ראיינתם את שרון?" הוא צווח באוזניה ואיים לפטר אותה.
הייתי אז חבר הרשות הציבורית של עיתון "הקיבוץ", והעליתי את הנושא, בדרישה שהרשות תגבה את העורכת, אורה ערמוני, ותגנה את התנהגות המזכיר. טל שלח לישיבה את דוברו, כמשגיח כשרות, וחברי הפורום השתפנו ולא פרסמו את ההודעה. ראיתי בכך מעילה של הרשות בשליחותה הציבורית, והתפטרתי מחברותי בה.
נזכרתי בכך השבוע, כאשר קראתי את העיתונות הקיבוצית. שני העיתונים יצאו מגדרם בכתבות אבל על שרון. זה היה רבה יותר מיציאה ידי חובה של "אחרי מות קדושים אמור." שרון הועלה על נס כמנהיג דגול, כאיש ביצוע מעולה וכמודל לחיקוי ולהערצה. שרון הוזכר, בצדק, כתומך המרכזי במערכת הפוליטית בהתיישבות העובדת ובתנועה הקיבוצית, בכל תפקידיו המיניסטריאליים, גם בשיא השנאה וההסתה של "השמאל" כלפיו. הכותבים לא חסכו בסופרלטיבים אודות שותפות הגורל של אנשי האדמה. עמוד השער של "הזמן הירוק" הציג את תמונתו של שרון, בסוודר העבודה הגס, בדיר שבחוותו, תחת הכותרת "בחזרה למשק," מילים הפורטות על נימיו של כל קיבוצניק.
מה קרה? איך, מי שאסור היה לראיין אותו לפני 13 שנה, הוא מושא הערצה היום?
הסיבה העיקרית לכך היא עקירת יישובי גוש קטיף. מה שהפך את שרון ליקיר התנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת, לא היה עשייתו ההתיישבותית הגדולה, אלא עקירת יישובים.

* ביד הלשון: איזה עץ נקרא כל השנה בזכר ויום בשנה בנקבה?
מדי שנה אני מנחה סדרי ט"ו בשבט, ותמיד חד את החידה הזו. התשובה היא שקד, שרק בט"ו בשבט נקרא שקדיה, בשל שירו של דושמן "השקדיה פורחת".
כך סיפרתי גם בסדר אזורי שהובלתי בקיבוץ דן לפני שלוש שנים. ידידי ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, באותם ימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שנכח בסדר, ניגש אליי לאחר סיומו, וסיפר לי שלא היתה זו סתם הבלחה של דושמן. היתה זו הצעה של ביאליק. ביאליק הציע להבחין בין שם העץ לשם הפרי שהוא נושא. למשל, עץ הדובדבן – דובדבניה. עץ השקד – שקדיה וכן הלאה.
ואכן, בשירו "קומי צאי" כתב ביאליק "הדובדבניה הלבינה."
ומאז, בכל סדר ט"ו בשבט, אחרי שאני חד את החידה, אני מספר את גרסתו של צמרת.
(ועוד על השקדיה – בצרור הבא).