הפרומושיקאים
מאת משה גרנות
ספרי עיתון 77 תל אביב 2014, 178 עמ'
חריצותו של הסופר משה גרנות מעוררת פליאה לא פחות מכישרונו. עם צאת ספרו האחרון, "הפרומושיקאים" (2014) דומה שהשלים, בתוך שלל ספריו, טרילוגיה שתחילתה בספרו "קרנטינה בקונסטנצה" (2007) והמשכה ב"שחזורים" (2009).
"קרנטינה בקונסטנצה" מבוסס כנראה לא במעט על קורות משפחתו ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחריה. אחד הסיפורים המרכזיים בקובץ, שגם נתן לו את שמו, סיפר על שני אחים, הירשל החייט העני, הנשוי ללוצה הגיבנת, אך יחסית מאושר בחלקו, ומולו אחיו אלברט, שהתעשר בארה"ב ושואף להביא לשם את הירשל ומשכנע אותו לנטוש לשם כך, בינתיים, את לוצה והבנות בעיירה ברומניה. הירשל מתחרט ימים אחדים לפני עלותו על האונייה בקונסטנצה, וחוזר למשפחתו. לימים עוברות על הירשל הרדיפות של תקופת השואה ברומניה וסופו שהוא מת בטיפוס.
גם לאחיו אלברט המזל לא שפר (אף כי הוא נראה תחילה כבן-דמות של הדוד המצליח, האגדי – ב"מות הסוכן" לארתור מילר). אלברט היה הולל ותאב חיים ולעיתים גם עשיר בדולרים, ואולם לאחר מעלות ומורדות שהזמן וגם אופיו גרמו אותם, ולאחר כמה וכמה נשים יהודיות רומניות דשנות, יפות וראויות להתכבד, מגיע גם הוא לישראל וחי כעולה חדש חסר כל ופאתטי. בשעתו העתיק ודיקלם שירי משוררים נודעים באידיש וניסה לשכנע שהוא כתב אותם ואף הותיר בצוואתו למוני, המספר, נכדו של אחיו הירשל – "אוצר" בכספת ישנה בבנק בחיפה, המתגלה לאחר שנים רבות – ובה כתב-יד של שירי אחרים באידיש ו-150 לירות כדי להוציא לאור את ה"שירים" שלו.
אלברט מסיים את חייו בארה"ב בתאונת דרכים. הוא ברח לישראל מפני הנושים, אבל לבסוף חזר חסר כול לארצות הברית, ושמה ביטח את עצמו כדי שיוכל להשאיר ירושה לרעייתו הצעירה.
הרחבתו והמשכו של "קרנטינה בקונסטנצה" (2007) נמצא בקובץ "שחזורים" (2009), החוזר וגם מתחיל באותם סיפורים, שניראים קרובים מאוד להיות סיפורי משפחה אוטוביוגראפיים או לפחות נאמנים לתקופתם, עד כי תחילה נדמה שגרנות ממש ממחזר את סיפורי "קרנטינה בקונסטנצה".
ואולם ניכרים דבר אמת דווקא במיחזורים ובחזרות ובהידרשות שוב ושוב למחוזות ילדות ונעורים ולעולם משפחתי רב-דמויות, שהפעם לבש מתכונת רומאן שלם, בנוי היטב – גם אם הוא ביוגראפי, כלומר מעין כרוניקה של פגעי הזמן. אגב, רומאן שנטוע בביוגראפיה, כמעט אף פעם אינו מספר את כל הביוגראפיה, ומצד שני, כמעט אף פעם לא כל מה שהוא מספר – הינו ביוגראפי.
הרומאן "שחזורים" פרש בין השאר את פרשת חייו של הנער מוני, נכדו של הירשל, שילדותו עברה עליו בעוני ובמחסור, ובסכנות רבות, תחילה בתקופת המלחמה, כאשר בניגוד לדיעה הרווחת, מתואר כאן כיצד יהודי רומניה סבלו נוראות מפוגרומים ומרדיפות, וסבלם נמשך אחר-כך גם תחת השלטון הקומוניסטי; למשל, מוני הנער נסחף בשיכרון ההשתייכות לנוער הקומוניסטי ומלשין לפי תומו על אביו המבקש לעלות לישראל. מזלה של המשפחה שהצליחו לצאת מרומניה בטרם באו לאסור את האב.
אך גם החיים בארץ, בשנות ה-50, היו חיים של עוני ומחסור, בדירה עלובה בעיר וגם לימים במושב חקלאי של עולים חדשים. עבודה קשה ועוד עבודה קשה אבל כל זאת ללא הבכיינות המרוקאית של ה"קיפוח" ושל ה"מגיע לי", שהרי מדובר ברומנים, באשכנזים, אלה שחיי המעברות והסבל שלהם בשנות ה-50 אינם נחשבים מאחר שהם הצליחו להיחלץ מהקשיים, בכוחות עצמם ובתבונתם כי רבה – זאת במקום להתרפק על ה"קיפוח" ולהמשיך להאמין בעבודת האלילים ובמעשי הכשפים של ה"באבות".
הרומאן לעיתים עצוב מאוד ויש בו תיאורים קשים, בייחוד באשר לרדיפת היהודים. תיאורים של עוני ושל מסכנות, של חוסר יכולת להימלט מגורל מר. אך בסופו של דבר ישנה גם גאולה, והיא מתמצית בעיקר בדמותו של מוני הילד, המספר, שהצליח לגדול בתוך כל הקשיים הללו ולהגשים את עצמו בישראל המודרנית. העברית, וגם לראות את חיי הבוגרים במשפחתו, וחייו הוא, מזווית ראייה שהיא גם משעשעת, סרקסטית וקומית, כמו בפרק הסיום של מציאת צוואתו של הדוד אלברט.
וכמו המשך לשני הרומאנים-הסיפורים הקודמים, בא ספרו החדש של משה גרנות "הפרומושיקאים", הקרוי על שם העיירה הקטנה פרומושיקה [פ"א רפה], וממשיך לטוות את חיי היהודים ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה, לאחריה בתקופת הקומוניזם, ועד לעלייה לישראל. כדבריו של המחבר:
"ומדוע אני מרבה להג על אותה עיירה קטנטנה בצפון הנידח של רומניה, ומשבח את עברה? שתי סיבות לי: ראשית משום ששמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה עלה בגורלי להיוולד בה, ב'יפיפיונת' הזאת, שהיו אין בה אפילו יהודי אחד, ולא נותר בה סימן שהיה בה אי פעם יישוב יהודי פעיל ותוסס; שנית, פגשתי בנתיבות חיי רבים מבניה ובנותיה של העיירה הזאת, וסיפוריהם (ביידיש, ברומנית, קצתם בעברית) מילאו את ליבי געגועים למקום שבו נולדתי, אך לא היכרתי, כי כשהייתי בן שנתיים וחצי, ביוני 1941, גורשה משפחתי יחד עם כל יהודי העיירה, לעיר המחוז בוטושאני." (עמ' 9).
ספרו של גרנות נפרש כמו "שירת המקהלה", הוא מסופר בגוף ראשון מפי משתתפים רבים, אשר המשותף לכולם שהם יוצאי אותה עיירה שכוחה, וכמו ב"שחזורים" מי שזוכה להינצל לאחר כל אותם פרקי-חיים עכורים בצל הנאצים והקומוניסטים ברומניה, הוא הנער העולה לישראל עם משפחתו, ומתיישב בכפר בעמק יזרעאל.
"יצאתי החוצה וראיתי בחלקה שלנו שורות שורות של נבטי צנונית. העלים היו קטנטנים, והגיחו כאילו בהיסוס מתוך רגבי האדמה. קרני השמש הראשונות כאילו החיו את האדמה, כשכל עלעל, כל קור עכביש, כל טיפת טל, בורקים באור זהוב, ועל היופי הזה, וכל היפעה הזאת, איכשהו קשורים בי ובמשפחתי – אנחנו התכופפנו על התלמים האלה וזרענו.
"בנתיבות חיי הזדמן לי לא אחת לראות מראות נפלאים, מראות שהפעימו את ליבי: ראיתי את הכרמל מסיפון האונייה, ראיתי את מצדה בזריחה, ראיתי את החרמון בשקיעה סגולה – אך לא המראות האלה, ואף לא מראות מדהימים אחרים ששזפה עיני ברחבי העולם – אף אחד מהם לא הפעים את ליבי כמו חלקת הצנוניות בבוקר שטוף שמש בעמק יזרעאל." [עמ' 171].
ויש לנו רק שתי הערות על חוסר המקצועיות של ההוצאה. עמ' 2 היה אמור להיות ריק, ואילו תוכנו היה צריך להיות, כמקובל, בעמ' 4. וכמו כן במקום השימוש התקני בקו מפריד – גדוש כל הטקסט במקפים קצרים בתור קווים מפרידים, אמנם באמצע השורה ועם רווחים משני הצדדים, אלא שזו "מחלה" של מי שאינם יודעים להבחין בין שני סימני הפיסוק החשובים האלה.