ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה", הוא אחד הספרים החשובים ביותר, המתמודדים עם תופעת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, שהיא תופעה אנטישמית המכובסת בהצגתה כ"אנטי ציונית", ועם תופעת הפוסט ציונות. הייחוד בניתוחו של יקירה, הוא ההצבעה על המקום שהשואה תופסת בשיח הזה.
מקובל לייחס למושג "הכחשת השואה" רק את הטענה שהשואה מומצאת. אולם בראייה רחבה יותר, התופעה מתבטאת ביתר תחכום, ולכן ביתר הצלחה ובאופן מסוכן יותר – בגימוד השואה, בהצגתה כתופעה אנושית הדומה לכל המלחמות וזוועות המלחמה. ואיכשהו הטענה הזאת מתגלגלת תמיד להשוואה בין ישראל לנאצים. הכחשת השואה וגימודה, נובעת מאנטישמיות ואנטי ציונות. נקודת המוצא שלה היא שמדינת ישראל קמה כתוצאה מן השואה. אם נוכיח שהשואה לא היתה, או נגמד את משמעותה, נבטל את ההצדקה להקמתה. כיוון שלא היתה הצדקה להקמת המדינה, והיא קמה על חשבון הפלשתינאים בפשעי מלחמה ובטיהור אתני של פלשׂתין מתושביה, הרי שבעצם הם הקורבן של הנאצים, וכעת הקורבנות ממשיכים להיפגע מממשיכת דרכם של הנאצים – מדינת ישראל. כדי להדחיק את פשעיה, ישראל מעצימה את השואה, או את "תסביך השואה" והופכת את השואה לדת חדשה, עם פולחן לאומני שנותן הכשר תיאולוגי ואידיאולוגי לפשעיה נגד האנושות.
בחלקו השני של הספר, מצביע יקירה על השתקפות הלופ הלוגי הזה בשיח הפוסט ציוני בישראל. כתיבתו של אברהם בורג בשנים האחרונות, מאששת את התזה של יקירה. וכך גם מאמר שכתב לאחרונה אורי משגב ב"הארץ", לקראת נסיעת משלחת הכנסת לאושוויץ, תחת הכותרת הצינית: "אושוויץ, חזרנו אליך שנית." מאמר ציני ארסי זה לועג ל"דת השואה", ובנימה פוגענית ומרושעת, משתמש במושגים כמו "טוב אושוויץ בלי שלום משלום בלי אושוויץ" לתיאור ה"פולחן" של הדת הזאת, ומציג אותה כ"תהליך מתמשך של אובדן שפיות קולקטיבי" ש"מסע הראווה" של הכנסת הוא "ביטוי מזוקק" שלו.
ובדיוק על פי התרחיש של יקירה, היחס הציני לזכר השואה, מוביל את הכותב לפסקה הבאה, המשתלבת היטב בסינדרום הכחשת השואה כחלק מהדה-לגיטימציה לישראל: "הדמוקרטיה הישראלית טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת: סגידה לכוח ולצבאיות; פופוליזם; גזענות; שנאת האחר; העצמת אויבים ממשיים ומדומיינים לממדים שטניים; הסתה נגד מיעוטים; מציאת שעירים לעזאזל; רדיפת מתנגדים רעיוניים; סתימת פיות, וכמובן גם חקיקה, כולל האיסור להגיד 'נאצים'."
איך ראוי להתייחס לתופעה הזאת? לי יש כלל ברזל אחד – לא להיגרר לוויכוח עם מי שעורכים את ההשוואה המרושעת בין ישראל לנאצים. הרי עצם הוויכוח עם הטענה הזאת, נותן לה לגיטימציה, כאילו זו טענה הראויה לדיון. ברגע שמנסים להוכיח את ההבדל, התשובה הצינית היא: "נכון, אצלכם/אצלנו אין תאי גזים, אבל..." ובעצם ההבדל אינו מהותי אלא כמותי. לכל מי שעושה את ההשוואה הנואלת הזו, יש להבהיר בפשטות, שאינו אלא מכחיש השואה.
טענה שחשוב להתייחס אליה היא שישראל נוצרה כתוצאה מן השואה. זו טענה המנוגדת לעובדות ההיסטוריות, אך היא השתרשה עמוק בתודעה, עד שאפילו הנשיא אובמה ביטא אותה (אך בביקורו בישראל לא חזר עליה, אלא דיבר על זכותו של העם היהודי לא"י).
חשוב להבהיר, קודם כל לעצמנו, שהקושאן של מדינת ישראל אינו השואה. הקושאן של מדינת ישראל הוא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו וזכותו של העם היהודי על א"י. בלשון מגילת העצמאות, מוגדרות הזכויות הללו "זכותנו הטבעית" ו"זכותנו ההיסטורית", שבתוקפן "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל."
חלקה הראשון של המגילה, הוא התשתית האידיאולוגית המצדיקה את הקמת המדינה. אף שההכרזה על המדינה היתה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, השואה תפסה בה מקום מינורי בלבד. המגילה נפתחת באמירה שבא"י קם העם היהודי. כבר המשפט הראשון נפתח בתיאור הזיקה בין העם היהודי למולדתו. הסעיפים הבאים מדברים על כך ש"העם הוגלה מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית."
כלומר, המדינה היא הגשמת התקוות והתפילה של העם ששמר לה אמונים בגולה. המגילה מזכירה את חתירת היהודים "לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה" ומעלה על נס את היהודים ששבו לארצם בהמוניהם. המגילה מזכירה את הקונגרס הציוני הראשון שהכריז על "זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו." המגילה מציינת שהצהרת בלפור, שאושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, הכירה בזכות זו, והמנדט "נתן במיוחד תוקף בין לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."
רק בסעיף השישי, מוזכרת השואה. היא אינה מוזכרת כהצדקה להקמת המדינה, אלא כהוכחה למשמעות ולתוצאה של אי מימוש הזכות הטבעית למדינה יהודית. השואה "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בא"י, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים."
הפיסקה הבאה, העוסקת בשארית הפליטה שניצלה מן השואה, לא כציבור שאין לו פתרון וראוי לאיזשהו פתרון, אלא כיהודים ש"לא חדלו להעפיל לא"י, על אף כל קושי מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם." גם הסעיף הנוגע להחלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, מסביר שההחלטה מכירה "בזכות העם היהודי להקים את מדינתו," ומציינת שזכות זו "אינה ניתנת להפקעה."
מעניין, שאלה הלועגים ל"דת השואה" ועושים כל מאמץ להמעיט מערכה וממשמעות לקחיה לחיינו, הם הראשונים ללעוג לשימוש בזכותנו על א"י. כי אם אין לנו זכות היסטורית על א"י, כנראה שהשואה היא הקושאן שלנו. ואם השואה היא פולחן לאומני מגויס, מה נשאר? להציג את ישראל כמדינת כיבוש ואפרטהייד אתנוקרטית וגזענית ה"טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת." את האתנוקרטיה הזו מן הראוי שתחליף מדינת שקשוקה קוסמופוליטית, לא יהודית – "מדינת כל אזרחיה."
במאמר נוסף, שפרסם אורי משגב לאחר המסע, הוא לעג למסע ולמשתתפיו, כינה אותו "קרקס אושוויץ" וטען שהמסע גורם לאזרחים רבים להתבייש במדינתם ובבית המחוקקים שלהם. תוך הגחכת משפטים שאמרו המשתתפים, אותם הוציא מהקשרם, כולל הלעגה לשגיאת הקלדה של אחת הח"כיות, ביטא את אהבת ישראל שלו במשפט הבא (המתייחס לשהייה הממושכת של הח"כים במטוס, בשל תקלה): "בתמונה ... נראה האח נפתלי כשהוא כורך על עצמו תפילין. אם אי אפשר להדק חגורות, אז לפחות רצועות."
מה הפלא שאותו משגב כתב לאחרונה מאמר הטפה נגד ברית המילה, בו גם סיפר שלא מל את בניו? הרי המילה היא ביטוי לזהות היהודית כזהות נבדלת, וכל יישותו של משגב היא מחיקת הזהות הזו. באופן בלתי מפתיע, מגייס משגב למסע מחיקת הזהות את השואה, כמקובל במסע הדה-לגיטימציה לישראל.

2. צרור הערות 2.2.14
* למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בא"י המערבית, התנפל היישוב הערבי על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. למחרת הכרזת המדינה, פלשו מדינות ערב לישראל בת יומה, על מנת להשמידה ולהטביעה בדם. התוקפן הוא האחראי הבלעדי לכל תוצאות המלחמה הזאת. לכן, אין כל סיבה שבעולם, שישראל תסכים להוציא ולו אגורה אחת לפיצוי ה"פליטים". שהליגה הערבית תפצה אותם.
ישראל יכולה וצריכה להיות שותפה, מסיבות הומניטריות, בפעולה לפתרון בעיית הפליטים, באמצעות יישוב הקבע שלהם בארצות מגוריהם, אולם בשום אופן לא כפיצוי.

* אין כל סימטריה בין סוגיית הפליטים הפלשתינאים לסוגיית יהודי ארצות ערב. על מדינות ערב לשלם פיצויים ליהודי ערב על הפוגרומים שערכו בהם בתקופת מלחמת העצמאות ועל בזיזת רכושם.

* אין לכנות את יהודי ארצות ערב שעלו לישראל "פליטים". הם לא פליטים, אלא יהודים שעלו למולדתם והיו שותפים לבניית מדינתם, המדינה היהודית.

* הטיפול הרפואי שישראל מעניקה לפצועים סוריים, נעשה מסיבות הומניטריות, כפי שישראל מסייעת לנפגעי אסון בכל העולם. אולם מן הראוי שנמנף את הדבר לצרכי הסברה. שעה שהעולם שטוף תעמולת זוועה אנטי ישראלית, במסגרת מתקפת השקר ומסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מן הראוי שנצא במתקפת נגד, מתקפת אמת.

* הדבר הרחוק ביותר מהתנצלות אמיתית, הוא התנצלות פוליטית. התנצלות אמיתית היא בעיקר צורך של המתנצל, המבין שפגע בחברו ומבקש לפייסו. יש בכך צעד של קתרזיס. אין שום משמעות אמיתית ל"דרישת התנצלות". מי שמתנצל מתוך "דרישה" או איום בפיטורין – לא מתנצל באמת. היתה זו התגוששות פוליטית כוחנית, שנועדה לאלף את בנט באמצעות "זובור" משפיל, ואקט של "למען ירְאו וירָאו."

* בנט הרוויח ביושר את הזובור. חבריו שקפצו, טרם ההתנצלות, כדי להסביר שתפקידו של מנהיג מפלגה להיאבק על עמדות מפלגתו והציבור ששלח אותו, התחמקו. הבעייה לא היתה בהבעת התנגדות להצעה שהודלפה מלשכת רוה"מ, אלא בהשתלחות המכוערת ברוה"מ. מאז ימי "החישוקאים", לפני שנות דור, לא היה כדבר הזה ואין כל סיבה שנחזור לנורמות הקלוקלות הללו.

* כיוון שלא היתה זו התנצלות, אין זה פיוס. הדם הרע בין שני האישים ימשיך לפרנס את חנן קריסטל, עמית סגל, יואב קרקובסקי ועמיתיהם.

* מן הבחינה הלאומית, נאומו של שר האוצר יאיר לפיד בכנס הביטחון הלאומי חמור יותר מנאומו של בנט. שעה שהממשלה בה הוא חבר מנהלת מו"מ מדיני קשה וקשוח, מול יריב סרבן שאינו מוכן לוותר על תג מעמדות הפתיחה שלו ומסרב להכיר בזכות קיומה של ישראל, הוא מהלך אימים על ישראל במקרה של כישלון המו"מ, ומראש מאשים בכך את ישראל. דבריו על התוצאות הכלכליות של היעדר הסכם הנם אליבי מראש לכישלונו כשר האוצר.

* אין ישראלי המזוהה יותר עם הפוליטיקה, על צדדיה היפים והמכוערים, כמו שמעון פרס. כשפרס אומר שצריך לקבל החלטות "היסטוריות ולא פוליטיות," כלומר שהחלטות על פי עמדתו הן היסטוריות והחלטות המנוגדות לעמדתו הן פוליטיות, זה... קצת מוזר.

* פרס תקף את בנט שהזהיר מפני הרג יהודים. "ב-1948 היה מקום לדיבורים על הרג יהודים, לא היום." למרבה הצער, הקמת המדינה לא שמה קץ להרג יהודים. ומי כפרס, שהסכם שהוא היה קברניטו הביא לרצח של כ-1,500 יהודים – צריך לדעת זאת.

* ההתנפלות על נתניהו בגין חברתו הגויה של בנו, היא חדירה מכוערת וגסה לתחום הפרט. אך גם תגובת הנגד, המזלזלת בחשש מהתבוללות ובהתנגדות לנישואי תערובת ומציגה אותם כ"גזענות", בעייתית לא פחות. יש לנו אחריות לעתיד העם היהודי. זוג המקים משפחה, אינו מממש רק את האהבה בין איש ואישה כפרטים, אלא גם מקים בית בישראל. זו תפיסתנו והיא תפיסה ראויה בהחלט. במקרים כאלה, ראוי לקרב את בן/בת הזוג כדי שיצטרפו לעם היהודי. המכשול הגדול ביותר לכך, הוא הרבנות הנשלטת בידי חרדים צרי אופק המערימים קשיים מיותרים, ומצפים ממי שמצטרף לעם היהודי, להיות יהודי בדרכם. את המונופול הזה יש לשבור.

* שמעתי את קובי אריאלי מדבר בשידור נגד גיור מטעמי אהבה וזוגיות, שהוא בעיניו גיור לא אמיתי. אלה דברי הבל. אין גיור אמיתי יותר, מאשר הצטרפות לעם היהודי כדי להקים משפחה יהודית. מן הראוי שיבין, שמשפחה יהודית אינה רק משפחה המתנהלת כמו המשפחה שלו, אלא באותה מידה משפחה המתנהלת כמו המשפחה שלי.

* אף אחד לא חשב באמת שוורטה יפוטר. גם אלה שקפצו והצטלמו עם פלסטרים על הפה, לרגע לא חשבו שבאמת מישהו מתכוון לפטר אותו. הרי עברנו את ימי החושך של יולי תמיר.

* הצד היפה של פרשת ורטה, היא עצם העובדה שדיון בסוגיות החינוך תופס מקום מרכזי כל כך בהווייתנו ומעורר כאלה רגשות ויצרים. הצד השלילי, הוא שהדיון התמקד בשיח הזכויות, חופש הביטוי של המורה וכיו"ב. עכשיו, כשזה רשמי, וכפי שהכל ידעו – ורטה לא פוטר, יש להתמקד בדיון האמיתי, בשיח זהותי חינוכי, על תכני החינוך בישראל. אילו מסרים החברה הישראלית רוצה להנחיל לילדיה?

* אם מורה ישב בכלא בגין גניבה, הוא יוכל לחזור לתפקידו החינוכי?

* אם מורה ישב בכלא בגין סרבנות, הוא יוכל לחזור לתפקידו החינוכי?

* מי שיטען שיש הבדל בין המקרים, יאמר שבמקרה השני מדובר בעניין אידיאולוגי. אלא שחייל אינו נשפט ונדון על דעה פוליטית, לא על הבעת דעה פוליטית ולא על האידיאולוגיה שלו, אלא על המעשה העברייני. לעבריינים אין מקום במערכת החינוך.

* יאמר העבריין הפוליטי: "אני מוכן לשלם את המחיר על בחירתי המוסרית." אם אתה מוכן לשלם את המחיר, אז אל תתבכיין כאשר אתה נדרש לשלם את המחיר.

* אבל את חובו לחברה הוא החזיר בישיבתו בכלא. למה הוא צריך להיענש פעמיים ולקפח את פרנסתו?
חינוך אינו סתם פרנסה. גם הגנב מחזיר את חובו לחברה בישיבתו בכלא, אך הוא אינו ראוי לעסוק בחינוך. הוא הדין בסרבן.

* סרבן = כינוי מכובס לעריק מלחמה.

* אם מה שאמר אדם ורטה הוא רק שבצה"ל נעשים מעשים בלתי מוסריים, כטענתו – אין כל בעייה באמירה הזאת. גם אני אומר זאת. צה"ל עצמו אומר זאת.

* נתן אלתרמן היה מגדולי הציונים והפטריוטים שיצרו ופעלו כאן, ועד נשמת אפו האחרונה האמין בכל מאודו בצדקת הדרך הציונית. בשירו האחרון, מעין צוואה רוחנית, הוא טען שהדבר היחיד שעלול להחריב את המדינה הוא אובדן האמונה שעימנו הצדק. ודווקא מתוך אמונה יוקדת זו, אלתרמן זעק נגד עוולות ומעשים בלתי מוסריים שנעשו בידי חיילים, בשם צה"ל. בעקבות פשע מלחמה במלחמת השחרור, הוא כתב שיר חריף ביותר נגד המעשה: "על זאת." ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הורה להדפיס את השיר ולהפיץ אותו בכל יחידות צה"ל, על מנת שיגיע עד אחרון החיילים. צה"ל היה ונותר צבא מוסרי, שאין ולא היה כמותו בעולם. ובתור שכזה עליו להילחם במעשים הסותרים את רוחו – רוח טוהר הנשק ומוסר הלחימה.

* האם אדם ורטה עומד במקום התודעתי של אלתרמן ובן גוריון, או של אלה המציגים את בן גוריון כמקור הרשע (דוגמת הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים)?

* פרשת יולי תמיר – פיטורי המורה ישראל שירן בשל עמדות פוליטיות לגיטימיות שהביע, לא בכיתה אלא במכתב למורים, אינה יורדת מהפרק. לאחר שהשרה לשעבר שבה והעלילה בשידור ברדיו על ישראל שירן את השקר הגס כאילו הוא הסית לרצח רבין, הטיף לכהניזם וכד', הוא תבע אותה על לשון הרע, כפי שדיווחתי בצרור הקודם.
וכעת, מתרוצץ ברשת סחריר, לפיו יולי תמיר כלל לא היתה קשורה לפיטורין, והיא, הרודפת, בכלל קורבן, נרדפת. כך, למשל, כתב לי מ' בבלוג שלי: "מדהים איך שקרים מוחלטים שנאמרים בסמכותיות הופכים לאמת. אני מניח שאת האגדה על יולי תמיר שרת החינוך שגרמה לפיטוריו של ישראל שירן קיבלת באופן ישיר או עקיף מהמאמר של בן דרור ימיני מ'מעריב'. מאז, בכל מקום שנכתב משהו על העניין הזה טורחים לציין ששרת החינוך יולי תמיר יצאה כנגד המורה ישראל שירן. זה נכון שישראל שירן היה מורה ופוטר בעקבות דבריו. זה נכון שבית המשפט קבע שפיטוריו של שירן לא היו חוקיים ופסק לו פיצויים. זה נכון שיולי תמיר היתה שרת החינוך. אבל, הסיפור עם ישראל שירן קרה ב-2001. פסיקת בית המשפט ניתנה ב-2004. יולי תמיר היתה שרת החינוך ב-2006. ב-2001 יולי תמיר היתה השרה לקליטת עלייה. היא דיברה בתור אישיות פוליטית. היא לא היתה השרה הממונה מקצועית על שירן ולא יכלה לגרום לפיטוריו. היא היתה פוליטיקאית שדיברה בהתלהמות מיותרת, בלי שום הצדקה, ואמרה דברים שלא היו נכונים. אם כל פוליטיקאי שעושה כזה דבר היה משלם מכיסו, היתה לנו כנסת של פושטי רגל ויד. ושים לב, אני לא יוצא להגנתה. פוליטיקאי שמדבר בצורה פופוליסטית ומסיתה זה חמור בעיניי. אבל אגדת 'שרת החינוך שפיטרה מורה ימני' כתגובת נגד לפרשת אדם ורטה – היא ניסיון מרגיז במידת הצלחתו של זיהום הדיון הציבורי בשקרים המוצגים כאמת. לפחות על העובדות נסכים, גם אם על הדעות נחלוק."
עד כאן דבריו של מ'. אני מסכים עם שתיים מקביעותיו. האחת היא שמדהים איך שקרים מוחלטים שנאמרים בסמכותיות הופכים לאמת. השנייה, לפחות על העובדות נסכים, גם אם על הדעות נחלוק.
ומה העובדות? בעת פיטוריו של שירן, לא היה שר חינוך קבוע (לאחר התפטרות שרי המפד"ל ובהם שר החינוך יצחק לוי). ברק כראש הממשלה היה ממלא מקום שר החינוך. לשרת הקליטה יולי תמיר המקארתיסטית הגיע מכתב של שירן למורים, שבו אמר שיש להפריד בין הרצח אותו יש להוקיע ולחנך להוקעתו, לבין הדרישה לחנך על משנתו של רבין, אותה הוא שולל. היא יזמה את פיטוריו, היא דחפה לכך. ולאחר מכן, כשרת החינוך, מנעה את חזרתו לעבודה בניגוד לפסיקת בית המשפט, ולכן היתה המשיבה במשפטים הבאים. הוא ניצח בכל המשפטים, כיוון שללא כל ספק נעשה לו עוול חמור. והנה, המקארתיסטית הזאת יצאה בראיון בגל"צ נגד הביקורת על ורטה, בטענה שיש לחנך לביקורת וחופש הביטוי וכו'. שאל אותה המראיין על פרשת שירן. והיא, במצח נחושה, בניגוד מוחלט לעובדות שהיא מכירה היטב, שהרי היא היתה המשיבה במשפטו, טענה שהוא הסית לרצח רבין, שדבריו הם הסתה, שהוא הטיף לכהניזם, שההשוואה היתה במקום אילו ורטה היה קורא לתלמידיו לצאת החוצה ולרצוח חיילי צה"ל. שקרנית עלובה, מקארתיסטית וסותמת פיות.
וכך השבתי למ': "עכשיו, אחרי שאמרת את שקריך בכזו סמכותיות, אני ממליץ לך להיכנס לאתר 'תקדין לייט' ולעיין במסמכים הבאים.
1. עת"מ 8068 ישראל שירן ואח' נגד משרד החינוך ואח', ישראל שירן נגד שרת החינוך יולי תמיר 29.6.08.
2. עת"מ (חיפה) 4337/07 ישראל שירן נ' משרד החינוך ואחרים. ישראל שירן נגד שרת החינוך יולי תמיר. 25.10.07.
3. בג"צ 6908 ישראל שירן נ' משרד החינוך ואח'. ישראל שירן נגד שרת החינוך יולי תמיר. 23.9.07."
אגב את כל הדברים הללו כתבתי לראשונה בדף הפייסבוק שלי, עוד לפני בן דרור ימיני, ביום הראיון בו חזרה והעלילה בגל"צ את עלילת הדם נגד שירן, וכעבור שלושה ימים כתבתי זאת ב"חדשות בן עזר".

* עמדותיו הרדיקאליות, הגזעניות, של אריאל זילבר הן בלתי נסבלות. מה פירוש בלתי נסבלות? שעקרון הסובלנות אינו חל עליהן. אולם עקרון הסובלנות מחייב הפרדה בין זילבר האמן לבין עמדותיו הפוליטיות. אריאל זילבר הוא מוסיקאי ענק, שמעטים תרמו כמותו למוסיקה הישראלית, במשך 40 שנה. הוא ראוי לפרס אקו"ם על מפעל חיים, והעובדה שאמני ישראל, שרובם הגדול נמצאים בצד ה"שמאלי" של המפה הפוליטית, העניקו לו את הפרס, היא אות כבוד לאמני ישראל ולחברה הישראלית.

* אני מעריך את אחינועם ניני על הנכונות לוותר על פרס של 10,000 שקל מסיבות אידיאולוגיות, אך לא מכבד את העובדה שהאידיאולוגיה היא החרמת אמן אחר בשל עמדותיו. בוודאי לא מצד מי שאינה בוחלת בבני דמותו של אריאל זילבר בצד הפלשתינאי.

* ביד הלשון: הביטוי "אין נביא בעירו", מדבר על הקושי של נביא או בכלל של בעל בשורה, בעל רעיון, מנהיג או אמן, לפעול ולהצליח דווקא בסביבתו הקרובה.
מניין לקוח הביטוי? מן התנ"ך? מן המשנה? מן התלמוד? ומיהו הנביא? משה? ירמיהו? ישעיהו? עמוס? יונה?
הביטוי הזה שגור בשפתנו, אך מקורו הוא דווקא בברית החדשה (ואין זה הביטוי העברי היחיד שמקורו בברית החדשה). הנביא הוא ישו הנוצרי, והוא גם הדובר, המסביר את הצורך שלו להרחיק נדוד כדי להביא את בשורתו, כיוון שבכל מקום הוא מצליח, זולת עירו נצרת. "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ, וְלֹא עָשָֹה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם." (הבשורה על פי מתי, יג).
אולם אף שהמדובר בברית החדשה ובישו, האמור כן מתייחס לנביא מקראי, מנביאי ישראל. כדי להסביר את הקורה לו, מדבר ישו על אליהו הנביא, שנאלץ לנדוד צרפתה אשר בצידון, ושם כלכלה אותו אישה אלמנה (מלכים א', י"ז).
על פי האמונה הנוצרית, אליהו הוא הנביא שהביא לישו, על הר התבור, את הבשורה על מותו הקרב.
אגב, המושג "עיר" בתקופת בית שני והמשנה, מתייחס לכפר חקלאי גדול. עיר, כמקובל בימינו, נקראת כרך. המושג כפר, מדבר על יישוב כפרי קטן, של מספר משפחות בודדות.